רוטנברג על משלי כד
<< · רוטנברג על משלי · כד · >>
פסוק א
רוטנברג על משלי • פרק כד • פסוק 1,2,3
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
אל תקנא באנשי דבר רע[1] ואל תתאו להיות אתם, כי מחשבות[2] שֹד יהגה לבם, ועל[3] עמל שפתיהם תדברנה: בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים.
[1] לפי סתמיות בלשון נקבה
[2] לפי השמטת נסמך
[3] לפי השמטת יחס
הפירוש
אל תקנא באנשים שעשו דבר רע[4], ואל תתאווה להיות איתם, כי ליבם יהגה מחשבות שוד, ואילו שפתיהם ידברו על עבודה: בית ייבנה בחכמה ויתכונן בתבונה, וחדרים יימלאו בכל הון יקר ונעים בדעת. כלומר מחבר המשל אומר לקורא שאם הוא יראה, כי אנשים עשו דבר רע, ר"ל שעשוהו לא כפי שהוא צריך להיעשות, ובכל זאת הצליחו – אל יקנא בהם, ואל יתאווה להיות איתם, כדי לשמוע מהם, מה עשו כדי שיצליחו – הואיל והם ישמיעו באזניו דברי שקר על עמל שלהם, ר"ל על עבודה שעבדו והיא שהביאה להצלחתם, בעוד האמת היא, שהם הצליחו משום שביצעו שוד, והם גם חושבים תמיד רק על שוד, והקורא שאינו רוצה להיות שודד, לא יוכל ללמוד מהם איך להצליח בעבודתו. ואם אותו קורא רוצה להצליח בעבודתו – עליו לדעת, כי רק בחכמה, שבה אדם עושה את עבודתו, הוא יכול לבנות בית לעצמו, ואם הוא רוצה כי הבית הזה יתכונן, ר"ל יהא מבוסס, לא יוכל להגיע לכך אלא בעזרת התבונה, שבה יעשה את עבודתו; ואם יש לו כבר בית מבוסס, והוא רוצה למלא את חדריו בדברים טובים – עליו לדעת, כי רק בעזרת הדעת, שבה אדם עושה את עבודתו, יימלא (*נדצ"ל יימלאו) חדריו בכל הון יקר ונעים.
[4] במלה "רעה" שהוראתה לפי סתמיות בלשון נקבה דבר רע אין הכוונה לרע מבחינה מוסרית, אלא לרע מבחינה מעשית, כגון "דבר רע בסיר", מ"ב ד41; "אל המקום הרע הזה", במדבר כ5.פסוק ד
רוטנברג על משלי • פרק כד • פסוק 4,5
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "גֶּבֶר.. בָּעוֹז.. תַּעֲשֶׂה.. בְּרֹב".
הטקסט הפשוט
גֹבֵר חכם, המצטיד[2] בעוז, ואיש דעת, אשר[3] מאמץ כח, כי אמנם[4] בתחבלות תֵּעָשֶֹה לעמך[5] מלחמה, ואולם[4] תשועה תבוא[2] רק בעזרת[6] רב-יועץ.
[2] לפי השמטת מיוחס
[3] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)
[4] לפי השמטת חיבור
[5] לפי כינוי סומך בודד
[6] לפי השמטת נסמך
הפירוש
גובר במלחמה חכם המצטייד בעוז, ר"ל בגבורה גופנית, ואיש דעת שמאמץ לעצמו כוח; אמנם לא תיעשה לעמך[7] מלחמה אלא בתחבולות, ר"ל במעשים מאולתרים ודחופים, המתחייבים ממהלכי האויב[8], אבל ניצחון יינחל רק בעזרת רב יועץ כלומר, כדי לגבור, ר"ל לנצח במלחמה מן הראוי הוא, כי ינהל אותה חכם, שמצטייד בגבורה גופנית ואיש דעת שמאמץ לעצמו גם כוח. אומנם נכון הוא, שכדי לעשות מלחמה לעם יש לעשות פעולות מאולתרות ודחופות, המתחייבות ממהלכי האויב, ואותן אי אפשר לתכנן בחכמה ובמתינות ואולם ניצחון אי אפשר לנחול אלא אם כן יתוכננו מהלכי המלחמה מראש, עובר לביצועם, במתינות ובשיקול דעת על ידי רב יועץ[9], ר"ל ע"י מומחה צבאי, שהוא חכם ובר דעת, העומד בראשו של חבר יועצים[10].
[7] אמנם המשל שלפנינו אינו מנוסח כפניה אל הקורא, מכל מקום העדיף מחברו לכתוב "לך" שלפי כינוי סומך בודדהוראתו: לעמך במקום לכתוב "לעם", כשכוונתו היתה: במלחמה הרי אדם נלחם למען עמו, ומשום כך הוא עושה כל מה שבידו לעשות כדי לנצח, ובגלל זה הוא עושה גם תחבולות, ר"ל פעולות מאולתרות ודחופות, המתחייבות ממהלכי האויב.
[8] ראה הע' 7 ליא14.
[9] ראה הע' 10 ליא14.פסוק ז
רוטנברג על משלי • פרק כד • פסוק 7
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
כמו[1] ראמות נמכרו[2] לאויל ה[3]חכמות, ובכל זאת[4] בשער לא יפתח פיהו.
[1] לפי השמטת יחס
[2] לפי השמטת מיוחס
[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[4] לפי השמטת חיבור
הפירוש
כמו ראמות, ר"ל כמו אבנים יקרות[5], נמכרו לאוויל החוכמות, ואעפי"כ אינו פותח את פיו בשער. כלומר, האוויל, ר"ל העשיר המתרברב[6], קנה מחכם חוכמות שונות ושילם בעבורן הון רב, ואעפי"כ כשהוא נמצא בשער, שבו יושבים אנשים ומתייעצים בעניינים שונים, וכל אחד מחווה את דעתו, אין אותו עשיר מתרברב פותח את פיו להביע דעה שלו, הואיל ואינו יודע לנסח משפט כראוי, והכסף ששילם בעבור החוכמות הוא שילם רק, כדי שייצא לו שם של אדם שמתעניין בחוכמה[6].
[5] השוה "ראמות וגביש לא יזכר", איוב כח18; "ובוץ וראמת וכדכד", יחזקאל כז16.
[6] השוה פירושי ל"לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", לעיל יח2.פסוק ח
רוטנברג על משלי • פרק כד • פסוק 8
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
אדם, אשר[1] מחשב מחשבות[2] להרע, גם[3] לו "בעל מזמות" יקראו אנשים[4].
[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[2] לפי השמטת פעול
[3] לפי השמטת חיבור
[4] לפי השמטת נושא סתמי (בריבוי)
הפירוש
מי שמחשב מחשבות לעשות רע לאחרים, גם לו יקראו אנשים "בעל מזימות[5] (*נראה שהושמטו פה גרשיים).
[5] משל זה נתפרש על ידי כל הפרשנים בצורה כזאת.פסוק ט
רוטנברג על משלי • פרק כד • פסוק 9
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "חַטָּאת וְתוֹעֲבַת".
הטקסט הפשוט
עוון[2] זמת אשה[3] אולת, חַטָאֹת וְתוֹעֲבֹת לאדם, אשר הוא[4] לץ.
[2] לפי השמטת נסמך
[3] לפי השמטת מוגדר
[4] לפי משפט ניתק לשם (נשוא)
הפירוש
לאדם, שהוא לץ, יש עוון של ניאוף אשה אווילה[5], חטאות ותועבות שונות. כלומר, לכאורה אדם, שהוא לץ, אינו אלא אומר דברי ליצנות, ואין כל סיבה להתרחק ממנו; ואולם לאמיתו של דבר חזקה על אדם כזה, שהוא גם נואף ועושה חטאות ותועבות שונות.
[5] ראה הע' 7 ליד1.פסוק י
רוטנברג על משלי • פרק כד • פסוק 10,11,12
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "וּמָטִים".
הטקסט הפשוט
אחרי אשר[2] התרפית ביום צרה ואמרת כי[3] צר כחכה – הצל את בני האדם, אשר הם[5] לקֻחים למשפט[6] מות, ודיניהם[7] מֻטים לַהֶרֶג. אם תחשוך את רגליך[8], כי תאמר: "הן איננו יודעים[9] דבר[7] זה" – הלא ה', אשר הוא[5] תכן את[4] ה[5]לבות, הואיבין, והאלהים, אשר הוא[5] נצר את[4] נפשך, הואיֵדע, והשיב לאדם גמול[8] כפעלו.
[2] לפי השמטת חיבור
[3] לפי השמטת אמירה
[4] לפי השמטת יחס
[5] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[6] לפי השמטת נסמך
[7] לפי השמטת מוגדר
[8] לפי השמטת פעול
[9] הזמן של "ידענו" הוא עבר נמשך(ראה הע' 8 ליב12).
הפירוש
לאחר שהעמדתָ פנים של רפה[10], ואמרת כי כוחך צר הוא, ואינו מספיק לאותו דבר – הצל את בני האדם שנלקחו למשפט מוות והם מוטים מן הדין[11] לַהֶרֶג. אם תחשוך את רגליך, ר"ל אם תימנע מללכת לבית המשפט בתירוץ: "הרי איננו יודעים כראוי את הדבר הזה" – הלא ה', שהוא תוכן את הלבבות וְתָכַן גם את הלב שלך, הוא יבין שאין דבריך אלא תירוץ כדי לפטור את עצמך מן העול הזה, וה', הנוצר את נפשך הוא יודע, שאין אמת בדבריך – והוא משיב גמול לאדם כפעלו. כלומר, יש שמאשימים אדם, כי הוא עבר עבירה חמורה, וקורא המשל שלפנינו הוא אחד האנשים היודעים כי אין אמת בהאשמה זו, ובכל זאת לא בא לבית המשפט, כדי להעיד לטובתו של אותו אדם. מחבר המשל שלפנינו פונה איפוא אל אותו קורא ואומר לו, כי היות שהוא לא התייצב מעצמו בזמן הטלת האשמה, כדי ללמד זכות על אותו נאשם, ומשום כך הוא נלקח למשפט מוות, ויש בין השופטים שסבורים, כי הוא באמת אשם, והם מטים את דינו[12] להרג – יבוא איפוא אותו קורא לפחות כעת אל בית המשפט ויציל בעדותו את הנאשם. ואל יפטור אותו קורא את עצמו מכך בטענה: "הן לא ידענו זה", ר"ל הרי העניין הזה אינו ברור לנו די צרכו. אמנם בני האדם, שישמעו טענה זו עשויים לקבלה, אבל ה', התוכן את הלבבות, ר"ל הבורא אותם לפי התכניות שלו, ושבתוכם הוא תכן גם את ליבו שלו, ר"ל של קורא זה, הואיודע כי אין אמת בטענתו זו, וכי לאנבצר ממנו להעיד לטובתו של אותו נאשם ולהצילו ממוות. ואם בכל זאת אותו קורא לא יעשה זאת – ישיב לו ה' גמול כפעלו, ולא יציל גם את נפשו שלו ממוות.
[10] "התרפית" – העמדת פנים של רפה. השוה "מתעשר.. מתרושש", לעיל יג7; ועוד.
[11] השוה "להטות מדין דלים" ישעיה י2.
[12] ראה ההערה הקודמת.פסוק יג
רוטנברג על משלי • פרק כד • פסוק 13,14
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו צירוף האותיות לתיבות וניקודן הם: "טוֹב וְנֹפֶת" (*השמיט השינוי ב"דעה").
הטקסט הפשוט
אכל בני דבש, כי טוּבוֹ, נפת, מתוק על חכך; כן תכניס[2] דֵּעָה ב[3]חכמה לנפשך, אם מצאת, הואיל[4] ויש אחרית, ותקותך לא תכרת.
[2] לפי השמטת מיוחס
[3] לפי השמטת יחס
[4] לפי השמטת חיבור(ראה הע' 8 ליא13).
הפירוש
אכול, בני, דבש, כאשר הנופת שלו, ר"ל הנוזל שלו, מתוק הוא על חיכך; וכך גם תכניס בחוכמה לנפשך דיעה, אם מצאת כזאת, משום שיש אחרית טובה ותקוותך לא תבוטל. כלומר מחבר המשל אומר לקוראו, שאם הוא מצא חלת דבש ואינו יודע אם הדבש הזה טוב לאכילה – עליו לטעום ממנו; ואם הנופת, ר"ל הנוזל של אותה חלת דבש, יהא מתוק על חיכו, הוא יכול לאכול את כל הדבש הזה מבלי לחשוש, שמא יתר הדבש אינו טוב כמו אותה כמות קטנה שהוא טעם. והוא הדין בדיעה, ר"ל בדעת. אם הגיע קורא זה לְדַעַת, על סמך עובדה מסוימת עליו לנהוג בחוכמה ולהכניס דעת זו לתוך ליבו, מבלי לחשוש, שמא לא תהא אחרית של אותה עובדה טובה כראשיתה, ותקוותו כי תהא אחרית טובה לאותה עובדה תבוטל. אל לו לחשוש מכך, משום שיש אחרית טובה[5] לאותה עובדה ותקוותו לא תבוטל, ומשום כך עליו להכניס לתוך ליבו את הדעת, שהגיע אליה על יסוד ראשיתה של העובדה.
[5] רוב "אחרית" שבמקרא הוראתן: אחרית טובהפסוק טו
רוטנברג על משלי • פרק כד • פסוק 15,16
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
אל תארב, רשע, לנוה ה[1]צדיק – לא[2] תשדד את[3] רבצו, כי שבע פעמים[4] יפול ה[1]צדיק וקם, ורק ה[1]רשעים יכשלו בגלל[5] ה[1]רעה.
[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[2] ראה הע' 6.
[3] לפי השמטת יחס
[4] לפי השמטת מוגדר
[5] לפי השמטת נסמך (יחס)
הפירוש
אל תארב רשע, לנווהו של הצדיק – אתה לא תשדד את עדרו, כי פעמים רבות יפול הצדיק ויקום, ורק הרשעים נכשלים בגלל הרעה שלהם. כלומר, מחבר המשל פונה לרשע[9] ומזהירו, כי אל לו לארוב ליד נווהו של צדיק הנמצא בצרה, ולצפות, כי יברח הצדיק וישאיר את עדרו הפקר, והוא יוכל לשדדו – הואיל ואמנם לא אחת הצדיק נמצא בצרה ונופל, אך כל פעם הוא קם מאותה נפילה וממשיך בעיסקו, ורק הרשעים נכשלים בנפילתם, מבלי שהם יכולים עוד לקום, וזאת מחמת הרעה שלהם, ר"ל מחמת תרמיתם, שהביאה לנפילתם והמונעת מהם כל קימה.
[6] מלת השלילה "אל" הוראתה כאן: לא גם ב"אל יחסר המזג", שה"ש ז3, תרגמו הארמי, לותר ויהואש, כאילו היה כתוב: "לא יחסר המזג".
[7] "רבצו" – עדרו; השוה "לרבץ בקר", ישעיה סה10, ועוד.
[8] במקראות רבים המילה "שבע" מורה על ריבוי.
[9] קשה להניח, כי מחבר המשל שלפנינו צופה, כי רשע יעיין בספר זה ויקרא את האזהרה הזאת לרשע; ומסתבר, שהוא צופה, כי קורא הספר ישמיע אזהרה זו באוזנו של רשע.פסוק יז
רוטנברג על משלי • פרק כד • פסוק 17,18
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו כתוב: "אויביך (אוֹיִבְךָ קרי)".
[2] החירק של הבי"ת של "ובכשלו" הוא במקום "וּבְהִ", כשם שהפתח של הלמ"ד של "למות" בפסוק יא הוא במקום "לְהַ-".
הטקסט הפשוט
בנפל אחד[3] אויביך – אל תשמח, ובהיכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו – והשיב מעליו את[4] אפו.
[3] לפי השמטת נסמך(ראה הע' 7א לי4).
[4] לפי השמטת יחס
הפירוש
כשיפול אחד אויביך[3](*נראה שהציון בטעות) אל תשמח, וכשייכשל אל יגל ליבך, כדי שלא יראה ה', ויהיה רע בעיניו מה שאתה שמח, ואז הוא ישיב את אפו מעליו וישימו עליך[5].
[5] קשה להניח, כי מחבר המשל אומר לקורא כי שמחתו בכישלון אויבו עלולה להביא לכך, שיסיר ה' את אפו מאויבו והקורא לא יוכל לשמוח עוד – שהרי אם אותה שמחה היא דבר לא טוב, מה הרע בכך שהקורא יחדל לשמוח. לכן פירשתי, כי הכוונה היא, שאת אפו עלול ה' להשיב מעל אפו של אויבו ולשימה על קורא הפתגם שישמח, באופן שהימנעות הקורא מלשמוח תהא לטובתו.פסוק יט
רוטנברג על משלי • פרק כד • פסוק 19,20
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
אל תתחר במרעים, אל תקנא בהצלחת[1] ה[2]רשעים, כי לא תהיה אחרית לאדם[3] ה[2]רע: נר ה[2]רשעים ידעך!
[1] לפי השמטת נסמך
[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[3] לפי השמטת מוגדר
הפירוש
אל תתחרה[4] בבני אדם העושים דברים רעים[5], אל תקנא בהצלחת הרשעים, כי לא תהא אחרית טובה[6] לאדם הרע: מנורת הרשעים סופה שתדעך.
[4] ברור, ש"תתחר" שלפנינו הוא קיצור של "תתחרה", והפירוש של "אל תתחר במרעים" הוא: אל תתלהב[4א], כשאתה עושה אותה פעולה, שהמרעים עושים, כדי להתגבר עליהם – כפי שאנו משתמשים היום בביטוי "התחרה ב'". אני גם סבור, כי ייתכן שגם בירמיה יב5 הניקוד הנכון הוא: "תִתְחָרֶה בסוסים (*בפסוק "את הסוסים")" ושם כב15 הניקוד הנכון הוא "מִתְחָרֶה בארז".
[4א] הפועל "חרה" הרי הוראתו בָעַר, כלו' היה כמו להבה. השוה "יחרה אפך בעמך" שמות לב11; ועוד.פסוק כא
רוטנברג על משלי • פרק כד • פסוק 21,22
הטקסט המקראי
[1] בספר משלי שבידנו הניקוד הוא: "שְנֵיהֶם".
הטקסט הפשוט
ירא את ה', בני, ואת[2] ה[3]מלך, ו[4]עם אנשי[5] רעיונות[6] שונים אל תתערב, כי פתאם יקום אידם, ופיד רעיונותיהם השונים[7] אין איש[8] יודע.
[2] לפי השמטת יחס
[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[4] לפי השמטת חיבור
[5] לפי השמטת נסמך
[6] לפי השמטת מוגדר
[7] לפי השמטת נשנה
[8] לפי תשובה נרמזת
הפירוש
ירא, בני, את ה' ואת המלך, ועם בני האדם, שרעיונות שונים להם[9] אל תתערב – כי פתאום יבוא עליהם האיד שישמידם[10], ומה יהא אז הפחד, ר"ל האיד[11] של רעיונותיהם השונים, אי אפשר לדעת. כלומר, מחבר המשל מורה לקורא, כי יירא את ה' ואת המלך, כפי שרוב העם עושה, ולא יתחבר עם בני האדם, שרעיונות שונים להם – משום שפתאום יבוא האסון על אנשים אלה, ומה יהא אז עם אותם הרעיונות השונים שלהם, אי אפשר לדעת, אך הדעת נותנת, שיחדלו בני האדם להגותם.
[9] ייתכן, כי מן העובדה, שכאן כתוב "פתאום יקום אידם", ולעיל ו15 כתוב "פתאום יבוא אידו", ניתן ללמוד, כי בשני המקומות האלה מדובר על בני אדם, שהם קרובים במחשבותיהם; והיות ששם מפורטים דברים רבים של אותו אדם – שהוא "אדם בליעל.. תהפכות בלבו.. מדנים ישלח", מסתבר כי גם הרעיונות השונים, שמדובר בהם במשל שלפנינו, הם רעיונות של "תהפוכות", ר"ל שהם היפך של יראת ה' ויראת המלך.
[10] הציון, כי האיד יקום או יבוא "פתאום", מורה, כי הכוונה להחלטה של ממשלת המלך, שתראה באותם בעלי "תהפוכות" מורדים במלכות ותחליט להשמידם, וביצועה של החלטה כזאת מתקיים ברגיל פתאום מבלי שמצפים לו, והמורדים יכולים להימלט.
[11] מ"אם אשמח בפיד משנאי", איוב לא29, ברור לנו, כי גם כאן ובשני המקראות הנוספים שהשם "פיד" מצוי בהם, הוראתו כשל "איד", שלגביו אין לנו ספק, כי הוא מורה על אסון, צרה וכד'.פסוק כג
רוטנברג על משלי • פרק כד • פסוק 23א
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
גם משלים[1] אלה לחכמים הם[2]:
[1] לפי השמטת מוגדר
[2] לפי השמטת היה (בינוני)
הפירוש
גם משלים אלה, המובאים להלן של חכמים הם[3], ר"ל חכמים אמרו אותם. כלומר, לאחר שמחבר קובץ המשלים שבין קובץ הפתגמים שבי1-כב17 ובין קובץ הפתגמים שבכה1-כט27, הביא את המשלים שבכב17-כד22, הוא מצא לנכון לסיים קובץ זה בשישה משלים נוספים, וצייד אותם בכותרת "גם אלה לחכמים" שלפנינו. ואמנם לאחר כותרת זו הוא מביא את ששת המשלים האלה שבהם הוא מסיים את קובצו.
[3]הלמ"ד של "לחכמים" היא למ"ד הקניין, בדומה ללמ"ד של "לאבינו" ב"לקח את כל אשר לאבינו", בראשית לא1, והכוונה ב"אלה לחכמים" הוא: אלה קניינם של חכמים הם.
רוטנברג על משלי • פרק כד • פסוק 23ב
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
הכרת[1] פנים במשפט היא[2] דבר[3] בל[4] טוב.
[1] ראה הע' 5.
[2] לפי השמטת הוה (בינוני)
[3] לפי השמטת מוגדר
[4] ראה הע' 6.
הפירוש
הכרת[5] פנים במשפט היא דבר לא[6] טוב. כלומר, שופט הלוקח שוחד נזהר שלא להכיר את פניו של נותן השוחד בשעת המשפט, כדי שלא יחשדוהו אחרי פסק דינו, כי לקח שוחד[7].
[5] שם הפועל "הכר" הוא שם פעולה(ראה הערה 5 לו14 (*אולי י14)), והוראת "הכר פנים" היא הכרתפנים.
[6] "בל" הוראתו כאן לא השוה "בל ידעתי" לעיל כג35; ועוד הרבה.
[7] ראה פירושי לכח21.פסוק כד
|פרק=כד |פסוקים=24,25,26
|מקרא= אמר לרשע: "צדיק אתה" יקבהו עמים, יזעמוהו לאמים; ולמוכיחים ינעם, ועליהם תבוא ברכת טוב: "שפתים יֻשַק[1] משיב דברים נכחים".
[1] בספר משלי שבידנו הניקוד הוא: "יִשַּק", ואני מנקד "יֻשַק" – על סמך הניקוד "יֻקַח" ב"יקח נא מעט מים", בראשית יח4 ובעוד שישה מקראות: כשם ש"יֻקַח" בא במקום "יִלָקַח" או "יְלֻקַח" – כך "יֻשַק" בא כאן במקום "יִנָשֵק" או "יְנֻשַק".
|פשוט= שופט אשר[1] אמר לרשע: "צדיק אתה" יקבהו בני עם[2], יזעמוהו בני לְאֹם[2]; ולשופטים, אשר[1] מוכיחים, ינעם, ועליהם תבוא ברכת שופט[3] טוב: בַ[4]שפתים יֻשַק, אשר[1] משיב דברים נכחים.
|פשוט הערות= [1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[2] לפי ריבוי סומך בודד
[3] לפי השמטת מוגדר
[4] לפי השמטת יחס
|פירוש= שופט האומר לרשע, שהוא צדיק, יקללוהו בני עם, ויקללוהו בזעם[5] בני לאום; ואילו לשופטים המייסרים את הרשע יהיה נעים[6], ותבוא עליהם הברכה, שמברכים בה שופט טוב, והיא: שופט המשיב דברים נכונים על מה שמדברים אליו, ראוי הוא שינשקוהו בשפתיו. כלומר, שופט המקל בדין, וגם על רשע, שבא לפניו, הוא אומר שהוא צדיק – סופו שבני עם יקללוהו, לאחר שאותו רשע ירמה אותם, משום שעל יסוד אותם דברי השופט הם נתנו אימון באותו רשע, ובני לאום, שגם הם יהיו מרומים על ידי אותו רשע, ידברו על אותו שופט בזעם על כך שהצדיק את הרשע הזה; ואילו שופטים המייסרים את הרשע, כפי שהוא ראוי, לו יהיה נעים, והאנשים יברכוהו בברכה, שמברכים בה שופט טוב, והיא: שופט המשיב דברים נכונים על מה שאומרים לו, ראוי הוא שינשקוהו בשפתיים שלו.
|פירוש הערות= [5] השוה "לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל", במדבר כג7.
[6] גם הוראת "נעמת לי", ש"ב א26, היא: היית נעים לי.
}}פסוק כז
רוטנברג על משלי • פרק כד • פסוק 27
הטקסט המקראי
הכן בחוץ מלאכתך, ועתדה בשדה; לֵך[1] אחר ובנית ביתך.
[1] בספר משלי שבידנו הניקוד הוא: "לָך".
הטקסט הפשוט
הכן בעבודות[2] חוץ את[3] מלאכתך, ועתדה בעבודות[2] שדה; לֵך אַחַר ובנית את[3] ביתך.
[2] לפי השמטת נסמך
[3] לפי השמטת יחס
הפירוש
הכן את עיסוקך[4] בעבודות חוץ, ועשה עתיד[5] למלאכתך, ר"ל לעיסוקך, בעבודות שדה; לך אחר כך[6] ובנה את ביתך. כלומר, מחבר המשל אומר לקורא, שלפני שהוא בונה לו בית מוטב שיכין לו עיסוק, ואת העיסוק הזה עליו להכין לעזרו (*המילה לא ברורה) בעבודות שיעבוד כשכיר בחוץ, ומן הראוי הוא, שעיסוקו בעתיד יהיה בשדה, משום שעבודתו של אדם בשדה היא, לדעתו (*המילה לא ברורה) של אותו מחבר, הטובה ביותר לאדם, ולכן העבודה שהוא יעבוד בחוץ כשכיר צריכה להיות אצל בעל שדה. בעבודה זו הוא ילמד לבצע את עבודות השדה כראוי וגם ישתכר כסף, באופן שיוכל לחסוך ולקנות לו שדה. רק לאחר שהוא כבר יודע לבצע כראוי את כל עבודות השדה, ואוליי גם קנה כבר שדה לעצמו בכסף שהשתכר בעבודות החוץ שלו – יוכל ללכת ולבנות לו בית.
[4] "מלאכתך" – עיסוקך. השוה "והמלאכה לא ליום אחד", עזרא י13; "מלאכה היא לאדני ה' צבאות בארץ כשדים", ירמיה נ25; ועוד.
[5] "ועתדה" ועשה לה עתיד.
[6] אמנם כל "אחר בהוראת אחרי כןבמקרא הפועל הוא אחריהן; אך מחבר המשל שלפנינו מצא לנכון לכתוב "לֵך אחר" – כשם שתואר הפועל "מחר", למשל, המורה גם הוא על זמן, בא אף הוא לא רק אחר הפועל, כגון "מחר יעשה ה'", שמות ט5, אלא גם לפני הפועל, כגון "והשכמתם מחר", שופטים יט9.פסוק כח
רוטנברג על משלי • פרק כד • פסוק 28
הטקסט המקראי
אל תהי עד חנם ברעך וְהֻפְתֵּיתָ[1] בשפתיך.
[1] בספר משלי שבידנו הניקוד הוא: "וַהֲפִתִּיתָ".
הטקסט הפשוט
אל תהי עד חנם ברעך הואיל[2] וְהֻפְתֵּיתָ בשפתיך.
[2] לפי השמטת חיבור (*נראה שבטעות לא הודגש) (ראה הע' 8 ליא18).
הפירוש
אל תהא עד דופי[3] ברעך חינם משום שהופתית[4] לכך בשפתיך. כלומר, יש ששפתיו של אדם מדברות דבר בגנותו של אחד מרעיו, כשאין לו כל סיבה לדבר בגנותו, מאחר שלא עשה לו אותו ריע כל דבר רע, אלא שתקף עליו יצרו לְדַבֵּר, ולכן דיברו שפתיו דבר, שהוא במקרה בגנותו של אותו ריע[5]; ומחבר המשל מזהיר את הקורא, שלא יתן ליצרו לפתותו לדבר כזה, שבעקבותיו יהפוך אותו ריע לשונאו חינם, ר"ל ללא כל סיבה.
[3] בביטוי "היה לעד בפלוני", גם כשאין במשפט פירוט, שזו עדות לרעה, הכוונה היא בדרך כלל, כי זו עדות לרעה. השוה "והיה שם בך לעד", דברים לא26; ועוד.
[4] אני רואה ב"הֻפְתֵּיתָ" בנין הופעל של הפועל "פתה"; ובעובדה שאין במקרא מקום נוסף של "פתה" בב' הופעל לא ראיתי כל סיבה שלא לפרש כפי שפירשתי – פירוש, שלדעתי יש בו כדי להתקבל על הלב.
[5] יש להודות, כי פטפוטים מסוג זה, המביאים בעקבותיהם לשנאת חינם, שכיחים, לצערנו, גם בימינו.פסוק כט
רוטנברג על משלי • פרק כד • פסוק 29
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
אל תאמר: כאשר עשה האיש[1] (*נראה שהושמט: לי), כן אעשה לו; אשיב לו[1] כפעלו.
[1] לפי שילוב (העתקה)
הפירוש
אל תאמר: כפי שהאיש עשה לי כן אעשה לו; אשיב לו כפעלו", אלא עליך להביא את העניין לפני בית הדין[2].
[2] הדבר מובן מאליו – שהרי אם ראובן שבר לשמעון את רגלו, אסור ששמעון ישבור גם לראובן את הרגל.פסוק ל
רוטנברג על משלי • פרק כד • פסוק 30,31,32,33,34
הטקסט המקראי
[1] בספר משלי שבידנו צירוף האותיות לתיבות וניקודן הם: "וְהִנֵּה עָלָה.. כָּסּוּ".
הטקסט הפשוט
על יד[2] שדה איש עצל עברתי, ועל יד[2] כרם אדם חסר תבונת[3] לב; וְהֵן העלה השדה[4] כלו קמשנים, כיסו את[5] פני הכרם[4] חרלים וגדר אבניו נהרסה. וָאֹמַר[6]: "אחזה אנכי, אשית לבי (*נראה שהושמטו כאן גרשיים); ואמנם[7] ראיתי ו[7]לקחתי מוסר: "מעט שעות שֵנָה[8], מעט שעות תנומה[8] מעט שעות[3] חיבוק ידים לשכיבה[9] – ובא כ[5]מתהלך רישך ומחסריך יבאו[10] כאיש מגן.
[2] לפי השמטת נסמך (יחס)
[3] לפי השמטת נסמך
[4] לפי ראשון ואחרון
[5] לפי השמטת יחס
[6] לפי השמטת אמירה
[7] לפי השמטת חיבור
[8] לפי ריבוי סומך בודד
[9] שם הפועל "שְכַב" הוא שם פעולה(ראה הע' 5 לו14 (* אולי י14)), והוראתו: שכיבה.
[10] לפי השמטת מיוחס
הפירוש
עברתי[11] על יד[12] שדה של איש מכובד ועצל, וכן עברתי על יד[12] כרם של אדם פשוט וחסר תבונה[13] – והלא השדה העלה כולו קמשונים, את פני הכרם כיסו חרולים[14] וגדר אבניו נהרסה. ואמרתי אז אל ליבי: אנוכי צריך[15] לחזות, ר"ל לראות ברוחי[16], את הנעשה כאן, עליי לשית[15] את ליבי לכך". ואמנם עשיתי כך: ראיתי ברוחי[16], לקחתי מוסר ממה שראיתי – וזהו המוסר: מספיק שאתה, האדם העובד, מקדיש מעט שעות עבודה לשינה, מעט שעות עבודה לתנומה[17], מעט שעות (*המילה לא ברורה) עבודה לחיבוק ידיים לשכיבה – והתוצאה תהא, שהריש, ר"ל העוני, יבוא אליך בקצב, שמתהלך רגיל בדרך מגיע למחוז חפצו, והמחסורים שלך, ר"ל מחסוריך בדברים שונים[18], יגיעו אליך בקצב יותר מהיר, דהיינו כפי שאיש מגן מגיע בשדה הקרב אל המקום, שאליו הוא רוצה להגיע.
[11] מחבר המשלים שבסוף קובץ הפתגמים הראשון מצא לנכון לסיים את משליו במשל, שהוא הגיע אליו על יסוד דברים, שראה בעיניו, ובמוסר שהוא לקח מהם.
[12] גם הרטום פירש כאן "על" – על יד.
[13] מחבר המשל כתב במכוון "איש עצל" ו"אדם חסר לב", כדי להדגיש, כי גם בין האנשים המכובדים וגם בין בני האדם הפשוטים מצויים כאלה, שאינם מבצעים את עבודתם כפי יכולתם.
[14] אם ידענו בדיוק, לאיזה קוצים הכוונה במלה "חרולים" – ייתכן שהיינו מוצאים לנכון לפרש, שהחרולים כיסו גם את פני השדה, ואילו בכרם ראה מחבר המשל רק את גדר אבניו שנהרסה.
[15] הזמן של הפועל "אחזה" במלה "ואחזה" ושל הפועל "ראיתי" הוא עתיד הראוי(ראה הערה 6 לו16 (*אולי י16)).
[16] גם "אחזה" הוראתו כאן: אחזה ברוחי (השוה "ומבשרי אחזה אלוה", איוב יט26), וגם "ראיתי" הוראתו כאן: ראיתי ברוחי (השוה "דעי וראי מה תעשי", ש"א כה14 (*צ"ל כה17)).
[17] הכוונה ב"תנומות" כאןהיא, כמסתבר, לשעות של שינה קלה.
[18] מסתבר, שמחבר המשל שלפנינו שינה בכוונה את המלה "ומחסורך" שב"ומחסרך כאיש מגן" שבמשלי ו11 ל"ומחסוריך" – משום שאת המלה "מחסור" ניתן להבין כאילו הכוונה למחסור בכול, שאין הבדל ממשי בינו ובין "ראש" או "ריש", ואילו ב"מחסוריך" ברו"ר (*נראה שהגרשיים בטעות), כי הכוונה למחסור בדברים מסוימים בלבד.
<< · רוטנברג על משלי · כד · >>