רוטנברג על משלי יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רוטנברג על משלי · יג · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

בן חכם מוסר אב, ולץ לא שמע גערה.


הטקסט הפשוט

ה[1]בן ה[1]חכם הוא[2] פרי[3] מוסר ה[1]אב, ואולם[4], הבן[5] ה[1]לץ לא שמע גערה.

[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[2] לפי השמטת היה (בינוני)

[3] לפי השמטת נסמך

[4] לפי השמטת חיבור

[5] לפי השמטת נשנה

הפירוש

הבן החכם הוא פרי[6] מוסרו של האב, ואילו הבן הלץ לא שמע גערה. כלומר, אביו של הבן החכם הטיף לו מוסר, כל אימת שהיה צורך בכך, וכתוצאה מכך[7] נעשה בנו חכם; מה שאין כן בבן, שהוא לץ: לאוזניו של זה לא הגיעה מעולם[8] גערה מפי אביו, ומשום כך היה ללץ.

[6] גם מדברי רלב"ג לפתגם זה "הסיבה בבן שיהי חכם הוא מוסר האב" ברור, שהוא הבין את הפתגם שלפנינו, כאילו היתה צורתו: "בן חכם [פרי] מוסר אב וגו'", באופן שפירושו עולה בקנה אחד עם הש' נסמך אבל הפרשנים החדשים התקשו ביותר בהבנת הרישה של הפתגם, והציעו בו "תיקוני" טקסט שונים ומוזרים, וזאת – משום שאמנם פירושיהם עולים בקנה אחד עם הש' נסמךבמאות מקראות, אך אין הם עולים בקנה אחד עם הכלל הזה אלא במקרה מבלי שהיתה להם מוּדעוּתו. – קביעתי זו מתאשרת במלואה ע"י פירושו של א. כהנא לפתגם שלפנינו. בפירושו זה הביא א. כהנא "תיקוני טקסט שונים, המתקבלים מתרגומי הע' והפט' (*המילה לא ברורה), והמוצעים ע"י נחמיאש בשם ר' דוד וע"י צידרינק (*המילה לא ברורה), ולא ניסה לפרש כאן, כאילו היה כתוב: "בן חכם [פרי] מוסר אב", כלו' בצורה העולה בקנה אחד עם הש' נסמך כפי שהוא עצמו פירש במקראות רבים, כגון בשמות כב1, שהוא פירש שם, כאילו היה כתוב: "אין לו [טענת] דמים", ואף הוסיף: "כמו הלשון אין לעבדים בשת (ב"ק ג ה), שענינו אין לעבדים טענת בשת".

[7] הפירוש של "[פרי] מוסר אב הוא: תוצאה של מוסר האב. גם ב"ויאכלו מפרי דרכם, משלי א31, ברור, שהכוונה ב"פרי דרכם" היא לתוצאה מן הדרך, שהולכים בה.

[8] הכוונה ב"לא שמע גערה" היא, שמעולם לא הגיעה לאוזניו גערה – כשם שהכוונה ב"את קולך שמעתי בגן", בראשית ג10, למשל, היא שקולו של ה' הגיע לאוזניו של אדם בגן. בצורה דומה פירשתי "ורש לא שמע גערה", להלן יג8 (ראה פירושי שם).

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

מפרי פי איש יאכל טוב; ונפש בגדים חמס.


הטקסט הפשוט

מפרי פיו[1] ה[2]איש יאכל מזון[3] טוב; ואולם[4] נפש ה[2]בגדים תאכל[5] מזון[6] חמס.

[1] לפי נסמך במקום כינוי (בשם)

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת מוגדר

[4] לפי השמטת חיבור

[5] לפי השמטת נשנה (בינוני)

[6] לפי השמטת נסמך

הפירוש

מפרי פיו יאכל המושל השופט[7] מָזוֹן טוב, ואילו נפש[8] הבוגדים תאכל מְזוֹן חמס. כלומר, המשווה את המושל השופט לבוגד, על סמך העובדה, שזה וזה אוכלים מזון טוב, אע"פ שאינם עובדים עבודה גופנית קשה, מקפח את המושל השופט. אמנם נכון הוא, שבדומה לבוגד גם המושל השופט יש לו כסף לקניית מזון טוב לבני ביתו – ואולם מקור הכסף הזה של המושל השופט שונה הוא בתכלית מזה של הבוגד: המושל השופט קונה לעצמו מזון טוב בכסף, שהוא מקבל בעבור עבודת השפיטה שלו בפיו, שהיא עבודה המביאה תועלת לבני האדם[9], ואילו הבוגד קונה לעצמו מזון טוב בכסף, שבא לידו מכך, שהוא חומס את בני האדם[9].

[7] ראה הע' 6 ליב14.

[8] הוראת "נפש" כאן הוא כהוראתה ב"לא ירעיב ה' נפש צדיק", לעיל י3 (ראה הע' 7 שם).

[9] ראה פירושי ליב14.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

נצר פיו שמר נפשו1], פשק שפתיו מחתה לו1].

[1] לפי פירושי התיבות "נפשו" ו"לו" טעונות הדגשה; לכן הן מובאות כאן במפוזר.

הטקסט הפשוט

אדם, אשר[2] נצר את[3] פיו, שמר את[3] נפשו כי[4] אדם, אשר[2] פשק את[3] שפתיו, מביא[5] מחתה לנפשו6].

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת יחס

[4] לפי השמטת חיבור

[5] לפי השמטת מיוחס

[6] לפי כינוי סומך בודד

הפירוש

מי שנוצר את פיו שומר את נפשו שלו שכן מי שמרחיב[6] את שפתיו מביא אסון לנפשו שלו כלומר, מי ששומר את פיו ואינו מדבר לשון הרע, עושה בכך טובה לא רק לאותם אנשים, שאינו מדבר בגנותם, אלא בעיקר לעצמו, שהרי מי שפותח את שפתיו לרווחה, ומדבר כל מה שעולה על רוחו, מביא אסון לעצמו[7].

[6] "פֹשֵׂק" – מרחיב; השוה "ותפשקי את רגליך לכל עבר", יחזקאל טז25.

[7] מוסר השכל: מי ששומר את לשונו ואינו מדבר בגנות אחרים, אל יחזיק טובה לעצמו, מאחר שבעיקר הוא מביא בכך תועלת לעצמו.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

צדקה תצר תֹם[1] דרך, ורשעה תסלף – חטאת.

[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא "תָם דרך"; ולפי הפירוש הנראה לי נכון, אני מנקד "תֹם" – כפי שניקדו גם בעלי הניקוד "וירעם כְתֹם לבבו", תהלים עח72.

הטקסט הפשוט

ה[2]צדקה תצר את[3] תֹם ה[2]דרך, וה[2]רשעה, אשר[4] תסלף את[3] ה[2]דרך[5], תצר[5] את[3] ה[2]חטאת.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת יחס

[4] לפי משפט ניתק לשם (תוספות) (*נראה שבטעות לא הודגש).

[5] לפי השמטת נשנה

הפירוש

הצדקה, ר"ל התפרנסותו של אדם מיגיע כפיו[6], דְבֵקָה[7] ביושר של הדרך; ואילו הרשעה, ר"ל התפרנסות אדם מעמל אחרים, המסלפת את הדרך, דבקה[7] בחטא[9]. כלומר, הפרנסה, שאדם בוחר לעצמו, משפיעה על דרכו בחיים: הצדקה, ר"ל התפרנסות אדם מיגיע כפיו, מביאתו לידי כך, שיהא אדם זה דבק תמיד בדרך הישרה ולא ישטה ממנה; ואילו הרישעה, ר"ל התפרנסות אדם מעמל אחרים שהיא המסלפת את דרכו, ר"ל המרחיקתו מן הדרך הישרה ומעבירתו לדרך המסולפת – התפרנסותו זו מביאתו לידי כך, שיהא דבק תמיד בחטא[10].

[6] מן האמור בהע' 10 לי' ג על אחת ההוראות של "צדיק" ו"רשע" יוצא, כי אחת ההוראות של "צדקה" היא: התפרנסות האדם מיגיע כפיו, ו"רשעה" היא: התפרנסות האדם מעמל אחרים.

[7] אחת ההוראות של הפועל "נצר" היא להיות דבק במושא הישיר, כגון "עדתיך נצרתי", תהלים קיט22; "לנצר ארחות משפט", משלי ט8; ועוד.

[8] "תם דרך", לפי ההוראה המקובלת: יושר הדרך; אך ראה גם הע' 5 לי9.

[9] הוראת "חטאת" היא כאן: חטא השוה "למען ספות חטאת על חטאת", ישעיה ל1.

[10] מוסר השכל: כשאדם בוחר לו מקצוע, שיתפרנס ממנו, עליו להביא בחשבון את העובדה, שאם יבחר במקצוע, שאינו מבוסס על יגיע כפיו, מקצוע זה יעלה אותו על דרך החטא, גם אם החטאים אינם לרוחו.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

יש מתעשר ואין כַּל[1], מתרושש והון רב.

[1] הניקוד בס' משלי שבידנו הוא "כל"; וראה הע' 1 לי2 (*אולי ו2).

הטקסט הפשוט

יש אדם, אשר[2] מתנהג בצורה, שיאמרו עליו "עשיר הוא"[3], כש[4]אין גם הדבר החשוב ביותר לקיום[5]; ו[6]יש[7] אדם, אשר[2] מתנהג בצורה, שיאמרו עליו: "רש הוא"[3], כש[4]ה[2]ההון הוא[8] רב.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי פועל, שפעולתו באמירה (של אחרים)

[4] ראה הע' 9.

[5] ראה הע' 10.

[6] לפי השמטת חיבור

[7] לפי השמטת נשנה

[8] לפי השמטת היה (בינוני)

הפירוש

יש אדם, המתנהג בצורה, שרואיו יאמרו עליו, כי עשיר הוא, כשאין[9] לו אפילו הדבר החשוב ביותר לקיום[10], ר"ל ההכרחי לקיום[10]; ויש אדם המתנהג בצורה, שרואיו יאמרו עליו, כי עני הוא, כשההון, ר"ל ההון שלו רב הוא.

[9] הו"ו של "ואין" ושל "והון" היא ו"ו הנסיבות שהוראתה: בנסיבות של, כאשר, בעוד וכדומה. הוראה זו של ו"ו הנסיבות(*המחבר העביר קו על ההמשך, ונראה שכוונתו למחוק מתחילת המשפט) ראה הע' 14 לא10-19.

(*הערה 10 הושמטה בכתב היד ונראה שהמחבר לא הספיק לכתבה.)

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

כפר נפש איש עשרו, ורש לא שמע גערה.


הטקסט הפשוט

כפר נפש ה[1]איש הוא[2] עשרו, וה[1]רש לא שמע גערה.

[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[2] לפי השמטת היה (בינוני)

הפירוש

כופר נפשו של איש עשיר[3] הוא עושרו, והרש לא שמע גערה. כלומר, אם יתנפלו שודדים על איש עשיר, הוא יוכל לתת להם את עושרו ככופר נפשו; והרש אמנם לא יוכל לתת לשודדים עושר ככופר נפשו, משום שאין לו עושר, אלא שהוא גם לא יזדקק לכך, משום שמעולם לא התנפלו עליו שודדים, כיוון שידוע להם, שאין לו מה לתת להם, ומטעם זה בוודאי לא יתנפלו עליו גם בעתיד[4].

[3] "איש" – איש עשיר. ראה הע' 6 ליב3.

[4] רבים מן הפרשנים החדשים פירשו את הפסוק בצורה זו.

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

אור צדיקים ישמח, ונר רשעים ידעך.


הטקסט הפשוט

אור ה[1]צדיקים ישמח, ואולם[2] נר ה[1]רשעים ידעך.

[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[2] לפי השמטת חיבור

הפירוש

אור הצדיקים מתרחב[3], ואילו נר הרשעים דועך. כלומר, הצדיק, המתפרנס מיגיע כפיו[4], מצוי כל הזמן בביתו והוא זקוק לאור שבו, ולכן הוא מטפל כראוי בנר הדל שבביתו ושלהבתו של הנר הזה היא משום כך תמיד רחבה ויפה; אבל הרשע, המתפרנס מעמל אחרים[4], מצוי רוב הזמן מחוץ לביתו, לרגל עיסוקיו ושעשועיו, באופן שאין מי שיטפל בנר היקר[5] שלו, ושלהבתו הולכת ודועכת.

[3] ראה הע' 5 ליב25.

[4] ראה הע' 10 לי3 (*אולי ו3).

[5] הצירוף "נר רשעים" מצוי גם במשלי כד20: "כי לא תהיה אחרית לרע, נר רשעים ידעך", ובאיוב כא17 "כמה נר רשעים ידעך", וכן אני מנקד את הפתגם שלהלן כא4 "רום עינים ורחב לב נֵר רְשָעִים חטאת" – כפי שניקד גם המתרגם הארמי, ובדומה לניקוד שבכתבי יד רבים. הצירוף "נֵר רשעים" מצוי איפוא בארבעה מקומות במקרא, ומכך אני למד, כי העשירים, שמחבר אותם ארבעת המקראות קרא להם "רשעים", היו נוהגים להתקין בבתיהם נר יקר, ר"ל מנורה יקרה, שהפיצה את אורה למרחק רב, והבליטה, יותר מכל כלי מותרי (*המילה לא ברורה) אחר, את העושר וחיי הרווחה של בעליה. (ראה גם פירושי לפתגם "רום עינים ורחב לב: נֵר רשעים חטאת", להלן כא4).

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

רֵק[1] בזדון יתן מצה, ואת נועצים חכמה.

[1] הניקוד בס' משלי שבידנו הוא: "רַק", ולפי הפירוש הנראה לי נכון, אני מנקד: "רֵק". ואני מוצא לנכון לציין כאן, כי גם בשבעת המקראות הנוספים, שמצויות בהם התיבות "רֵק" ו"רֵקָה" אין יו"ד אחרי הרי"ש.

הטקסט הפשוט

תנור, אשר הוא[2] רֵק בגלל[3] זדון, יתן מצה, ואת האנשים, אשר[2] נועצים, נמצאת[4] ה[2]חכמה.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת נסמך (יחס)

[4] לפי השמטת מיוחס

הפירוש

תנור, שהוא ריק בגלל יהירות[5], מספק[6] מצה; והחכמה נמצאת אצל האנשים הנועצים[7]. כלומר, תנור המוסק לצורך אפיה, ואינו מלא כיכרות לחם[8], מחמת יהירותו של בעליו, הסבור שאין זה לפי כבודו להיוועץ עם שכניו בדבר הזמן הנוח להם להביא לחמיהם לאפיה – תנור כזה מספק לחם, שהוא יבש כמו מצה, מחמת החום היָתֵר שלו, שאינו נספג ע"י לחמים, שמקום להם בתנור ולא הובאו[9]; אבל האנשים הנועצים עם שכיניהם בדבר זמן האפיה, עושים זאת מחכמה, מאחר שהיוועצות זו מונעת מהם אפיית לחמיהם בתנור לא מלא.

[5] "בזדון" – בגלל התרברבות (ראה הע' 5 (*אולי 6) ליא2), ר"ל בגלל יהירות.

[6] "יתן" – מציג בגלוי, מספק; ראה הע' 5 לי10.

[7] "ואת נועצים חכמה" ואצל האנשים הנועצים נמצאת החכמה (ראה הע' 7 ליא2).

[8] "רֵק" אין הוראתו כאן: ריק לגמרי, אלא ריק בחלקו, כלו' אינו מלא. השוה "פסק להכניסה ערומה לא יאמר הבעל כשתבוא לביתי אכסנה בכסותי", כתובות ו ה, שגם שם מובן מאליו שאין הכוונה ב"ערומה" לערומה לגמרי, אלא למי שאינה לבושה כראוי.

[9] השוה "ממלאה אשה כל התנור פת מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא", ביצה יג ע"א. השוה גם דברי רשב"ם ל"ואפו עשר נשים לחמם (*בפסוק "לחמכם") בתנור אחד", ויקרא כו26: "כי אשה אחת לא תוכל למלא את התנור פת".

[10] כשמשווים את הפתגם "רֵק בזדון יתן מצה, ואת נועצים חכמה" שלפנינו לפתגם "בא זדון ויבא קלון, ואת צנועים חכמה" שלעיל יא2 – מסתבר שאחד מהם נוסח בצורתו של השני, שקדם לו. הדבר מסתבר בגלל השם "זדון", הנמצא ברישה של כל אחד משני הפתגמים הללו, ובגלל הסיפה, שפרט למלה "צנועים" שבפתגם שביא2 ולמלה "נועצים" שבפתגם שלפנינו, המורכבות מאותן אותיות אלא שבסידור שונה בזו אחר זו – פרט למלה זו, דומה הסיפה בשני הפתגמים. ואמנם בשני הפתגמים מובע יחס של בוז לעשיר המתרברב.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

הון מהבל ימעט, וְקֻבַּץ[1] על יד ירבה.

[1] הניקוד בס' משלי שבידנו הוא: "וְקֹבֵץ".

הטקסט הפשוט

הון, אשר בא[2] מהבל, ימעט; ואולם[3] הון[4], אשר[5] קֻבַּץ על ידי[6] יד, ירבה. ירבה.

[2] לפי השמטת מיוחס

[3] לפי השמטת חיבור

[4] לפי השמטת נשנה

[5] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)

[6] לפי השמטת נסמך (יחס)

הפירוש

הון, שבא מהבל, ר"ל מכזב ומירמה[7], הולך ופוחת[8], ואילו הון, שקוּבַּץ על ידי[9] היד, הולך ורב[8]. כלומר, מי שעושה הון ע"י כזב ומירמה, מבלי שעמל ברכישתו, גם אינו נותן דעתו לשומרו, ומשום כך ההון הזה הולך ופוחת. מה שאין כן בהון, שקִבְּצוֹ[10] בעליו בעבודות, שעבד בידו: הון זה יקר לו ביותר, הואיל ורכשוו בעמל, ולא זו בלבד שאינו יבזבזו (*נדצ"ל מבזבזו) אלא להיפך – הוא מוסיף לעבוד, והונו הולך וגדל.

[7] "מהבל" הוראתו: מכזב ומירמה השוה "שקר החן והבל היפי", משלי לא30; "הבל בני אדם כזב בני איש", תהלים סב10; ועוד). הוראה זו של "הבל" מובאת גם במילונים.

[8] זמן הפעלים "ימעט" ו"יִרְבֶּה" (*לפנינו מנוקד "יַרבה") הוא עתיד התדירות

[9] הנה דוגמא אחת מ"על" שהוראתו, לפי הש' נסמך (יחס) על ידי "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה, עליהם(= על ידיהם, ר"ל בזכות מעשי משפט וצדקה אלה) הוא יחיה. – רבים פירשו כאן "על יד" = מעט מעט, והסתמכו על "מוכר על יד על יד" (*לפנינו "המכנן את החבל על יד על יד") שבמסכת פרה ז ז – ולדעתי טעות בידם, מאחר שהוראת "על יד" אינה כהוראת "על יד על יד" – כשם שהוראת "בבקר" ב"וישכם אברהם בבקר", בראשית יט27, למשל אינה כהוראת "בבקר בבקר" ב"וילקטו אתו בבקר בבקר" שמות טז21, למשל.

[10] הון, שבא לידי בעליו במירמה, בא לידו בבת אחת ממעשה מירמה שלו שהצליח; ואילו הון, שבא לידי בעליו בעבודה שעבד בידיו, בא לידיו במנות קטנות שהוא קובץ אותן, ומצרף כל אחת מהן, מדי בואה לידיו, למנות ההון, שבאו לידיו לפניה.

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

תוחלת ממשכה מחלה לב, ועץ חיים תאוה באה.


הטקסט הפשוט

תוחלת, אשר היא[1] ממשכה, מחלה את[2] ה[3]לב; ואולם[4] תוחלת[6] עץ חיים היא[6] תאוה, אשר[7] באה.

[1] לפי משפט ניתק לשם (נשוא)

[2] לפי השמטת יחס

[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[4] לפי השמטת חיבור

[5] לפי השמטת נשנה

[6] לפי השמטת היה (בינוני)

[7] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)

הפירוש

תוחלת, הנמשכת זמן רב[8], מחלה את הלב, ואילו תוחלת עץ הפרי[9] היא תאוה, המתמלאת בזמן[10]. כלומר, תוחלת הרשע להצלחה בעיסקי המירמה שלו, כשאינו יודע, אם ומתיי תוחלתו זו תתמלא, מחלה את ליבו; אבל תוחלת הצדיק, עובד האדמה, לפירות אילן המאכל, שנטע באדמתו, היא תוחלת המתמלאת באופן קבוע בעונת הבשֵלוּת של הפרי.

[8] מסתבר כי "ממשכה" בב' פוּעל מורה על הימשכות בהיקף רב יותר מזו של "נמשכת" בב' נפעל; לכן פירשתי: "ממשכה" –נמשכת זמן רב

[9] "עץ חיים" – עץ הפרי, אילן המאכל; ראה הע' 10 ליא30-31.

[10] כשהפועל "בא" הוא נשואו של משפט, שנושאו הוא דבר, שמקווים לבואו – הוא מורה על ביאת נושא זה בזמן שהובטח, או לפחות בזמן סביר. השוה "ובא האות והמופת", דברים יג3; כל אשר ידבר בוא יבוא, ש"א ט6.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

בז לדבר יַחְבֹּל לו1], וירא מצוה הואיְשַלֵם[1]. (*נראה שיש כאן טעות בציונים)

[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "יֵחָבֶל.. יְשֻלָּם".

[2] לפי הפירוש, הנראה לי נכון, המלים "לו" ו"הוא" טעונות הדגשה; לכן התיבות "לו" ו"הוא" מובאות כאן במפוזר.

הטקסט הפשוט

אדם, אשר[3] בז לדבר, יַחְבֹּל לו הואיל[4] ואדם, אשר הוא[3] ירא מצוה, הואיְשַלֵם את העבודה[5].

[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[4] לפי השמטת חיבור(ראה הע' 8 ליא13).

[5] לפי השמטת פעול

הפירוש

אדם, שמזלזל בפקודה[6] (*המילה לא ברורה), גורם רעה[7] לעצמו[8], משום שאדם המקפיד למלא פקודה[9], הוא10] יגמור[11] את העבודה. כלומר, עובד שכיר (*אולי שכור), המזלזל בפקודת מעבידו ואינו ממלאה כראוי, גורם בכך רעה לא רק למעבידו, אלא בעיקר לעצמו, מאחר שלפני גמירתה של אותה עבודה יסלקנו מעבידו ממנה מחמת זלזולו זה, ויגמור אותה עבודה עובד שכיר (*אולי שכור) אחר, שמקפיד למלא את פקודת מעבידו.

[6] "בז ל'" – מזלזל ב' (ראה דברי א. כהנא כאן: "בז ניגוד אל ירא השוה י"ד ב' ירא ה' בניגוד אל בוזהו").

[7] "יַחְבֹּל" – יגרום רעה. השוה "חבל חבלנו לך", נחמיה א7.

[8] ראה הע' 2.

[9] "וירא מצוה" – ומי (*נדצ"ל: מי, או: הוא מי) שמקפיד לקיים מצוה, ר"ל למלא פקודה[9א]. השוה "הירא את דבר ה'", שמות טו20 (*צ"ל ט20), שברורה שם הכוונה: המקפיד למלא את פקודת ה'.

[9א] "מצוה" שלפנינו אין הוראתה: מצות ה', אלא מצוַת המעביד.

[10] ראה הע' 5 לי22 (*אולי ו22).

[11] "יְשַלֵם" – יגמור. השוה "ושלם את הבית", מ"א ט25.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

תורת חכם מקור חיים לסור ממקשי מות.


הטקסט הפשוט

תורת ה[1]חכם היא[2] מקור צרכי[3] ה[1]חיים, המורָה[4] לסור ממקשי ה[1]מות.

[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[2] לפי השמטת היה (בינוני)

[3] לפי השמטת נסמך

[4] לפי השמטת מיוחס

הפירוש

תורת החכם היא מקור צורכי החיים[5], המורה לסור ממקשי המוות. כלומר, החכם מורה לשומעיו, כיצד מתפרנסים בדרך הישרה, ובכך הוא מאפשר לשומעי תורתו להתרחק ממוקשי המוות, הטמונים בדרך המסולפת של פרנסת המירמה[6].

[5] ראה הע' 7 לי11 (*אולי ו11).

[6] וריאציה לפתגם זה הוא הפתגם "יראת ה' מקור חיים לסור ממקשי מות", להלן יד27.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

שכל טוב יתן חן, ודרך בגדים איתן.


הטקסט הפשוט

ה[1]שכל ה[1]טוב יתן חן, ואת[2] דרך ה[1]בגדים יתן[3] איתן.

[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[2] לפי השמטת יחס

[3] לפי השמטת נשנה

הפירוש

השכל הטוב נותן חן, ואת הדרך של הבוגדים הוא עושה[4] איתן, ר"ל חשוף[5]. כלומר, שני דברים טובים השכל הטוב עושה לבעליו: א. הוא נותן את חינו בעיני הבריות, והם מכבדים אותו בזכות שיכלו הטוב; ב. הדרך, שטמנו בו הבוגדים פחים, השכל הטוב עושה אותו חשוף לבעליו – ר"ל הודות לשכל הטוב, שאדם מחונן בו, הוא מבחין בשינויים הקלים ביותר שבין המקומות, שפחים טמונים בהם ובין המקומות, שאין פחים טמונים בהם – שינויים שהם כ"כ קטנים, שאדם שאין בו שכל טוב אינו מבחין בהם בכלל; והיות שהוא, בעל השכל הטוב, הבחן יבחין בשינויים קלים אלה – הוא עוקף את המקומות, שפחים טמונים בהם, והוא יכול ללכת במקומות, שטמנו בו הבוגדים פחים, מבלי ליפול באחד מהם.

[4] משפט, שמצוי בו הפועל "נתן", ואחרי המושא הישיר של הפועל הזה או לפניו נמצא שם עצם או שם תואר – הוראת הפועל הזה הוא: עושה והנה שלוש דוגמאות, לפי תרגומיהם הסבירים ביותר של לותר ויהואש: א. את הכתוב "ונתתי את עריכם חרבה", ויקרא כו31, הם תרגמו: אעשה את עריכם חרבה; ב. את הכתוב "קטן נתתיך בגוים", ירמיה מט15, הם תרגמו: קטן עשיתיך בגוים; ג. את הכתוב "נתתי אתכם נבזים", מלאכי ב9, הם תרגמו: עשיתי אתכם נבזים. וגם הפירוש של "ודרך בוגדים [יתן] איתן" שלפנינו הוא: ואת דרך הבוגדים יעשה איתן, ר"ל חשוף[5].

[5] הוראת שם התואר "איתן" הוא: חשוף – כפי שאני מוכיח זאת במאמרי "להוראתה של המלה "איתן" (*נראה שחסרים פה גרשיים), שנתפרסם בחוברת טבת-סיוון תשמ"ב של "בית מקרא".

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

כֹּל[1] ערום יעשה בדעת, וכסיל יפרש אולת.

[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "כָּל", ולפי הפירוש הנראה לי נכון אני מנקד: "כֹּל"[1א] – כפי שניקדו כאן גם הוולגאטה והפשוטא (*אולי והפשיטא). ואמנם לפי הניקוד "כָּל" מלה זו מיותרת היא, שהרי גם אם היה כתוב "ערום יעשה בדעת", היינו מבינים, כי הכוונה היא, כי כל מי שהוא ערום יעשה בדעת – כפי שאנו מבינים, למשל את המלים "צדיק לעולם בל ימוט", לעיל י30, כי כל מי שהוא צדיק לא ימוט לעולם.

[1א] ייתכן גם, שהניקוד הנכון הוא גם כאן "כַּל" (ראה מאמרי "כל וכלה" שבסוף הפתגם שביג7), והוראת "כַּל" בפתגם שלפנינו הוא: מירב, וזה מה שהפתגם אומר לפי אותו ניקוד: הערום עושה את המירב, כדי למנוע מרעהו את הצער, העלול להיגרם לו, אם ישמע את הידיעה הרעה.

הטקסט הפשוט

את ה[2]כֹּל[1] ה[2]ערום יעשה בַּ[2]דעת, בעוד[3] ה[4]כסיל יפרש את[4] ה[2]אולת.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] ראה הע' 6א.

[4] לפי השמטת יחס

הפירוש

את הכול החכם[5] עושה בידיעה הרעה[6], בעוד[7] הכסיל פורש[8] את האיוולת שלו. כלומר, החכם מבקש למנוע את הגעת הידיעה הרעה לאוזניהם של אלה, ששמיעתה עלולה לגרום להם צער; ולכן הוא עושה כל מה שבידו לעשות, כדי למנוע זאת; בעוד הכסיל פורש את איוולתו, ר"ל הוא מספר את הידיעה הרעה על כל פרטיה. ובכך הוא פורש את איוולתו, ר"ל בכך, שהוא מספר לשומעו את הידיעה הרעה על כל פרטיה –הוא מראה לו את טיפשותו לכל אורכה ורוחבה.

[5] "ערום" –חכם. ראה הע' 9 ליב16.

[6] "דעת" – ידיעה רעה. ראה הע' 5 לי14.

[7] הו"ו של "וכסיל" היא ו"ו הנסיבות(ראה הע' 6 לי6), שהוראתה: בעוד, כאשר וכד'.

[8] המספר דבר על כל פרטיו דומה למי שפורש דבר מקופל, כדי שהמתבונן בדבר יוכל לראותו לכל אורכו ורוחבו; והכסיל הפורש את כל ה"דעת", ר"ל את כל הידיעה הרעה (ראה ההערה הקודמת), פורש בכך, למעשה, את האיוולת שלו.

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

מַלְאַך[1] רשע יפל ברע, וציר אמונים מְרַפֵּא[1].

[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "מַלְאָךְ.. מַרְפֵּא".

הטקסט הפשוט

מלאך ה[2]רשע יפל בגלל[3] ה[2]רע, ואולם[4] ציר אנשי אמונה[5] מְרַפֵּא.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת נסמך (יחס)

[4] לפי השמטת חיבור

[5] לפי ריבוי סומך בודד

הפירוש

שליחו של הרשע נכשל[6] מחמת הרעה[7] של הרשע, ואילו שליחם של אנשי האמונה מבצע כראוי[8] את שליחותו. כלומר, מחמת רשעותו הרשע מטיל על שליחו ביצוע של דבר, שקשה ביותר לבצעו, ומשום כך נכשל השליח, ולא כפי שהרשע טוען, כי שליחו לא ביצע את שליחותו כראוי. מה שאין כן בשליחם של הצדיקים, אנשי האמונה, שאינם מטילים על שליחם אלא ביצוע של דבר, שאין קושי לבצעו, ומשום כך שליחם מצליח בשליחותו.

[6] הרוצה לבצע דבר ואינו מצליח, אומר עליו המקרא, שהוא נופל(השוה "שבע יפל צדיק וקם", להלן כד16, שהפירוש הוא שם, כי שבע פעמים נכשל הצדיק ואינו מצליח לבצע את הדבר, שברצונו לבצע, אך אין הוא מתייאש, ובפעם השמינית הוא מצליח).

[7] הכוונה במלה "ברע" היא: ברעה. לכן ייתכן, שהניקוד הנכון הוא כאן: "ברע" (השוה "לא תאכלנה מרע", ירמיה כד2); ואולם היות שגם "רע" הוראתו במקראות מסוימים: רעה(השוה "יגמר נא רע רשעים", תהלים ז10), לא שיניתי כאן את הניקוד שבס' משלי שבידנו.

[8] הפעל "מרַפֵא" משמש במקורו ביטוי להצלחה בהסרת מחלה; וכאן הוא משמש בהשאלה להצלחת שליח להסרת תקלה, שמשלחו הטילה עליו – בדומה ל"וירפא את מזבח ה' ההרוס", מ"א יח30, שגם שם הפועל "וירפא" משמש בהשאלה להצלחה בהסרת ההריסה ממזבח ה'.

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

רישו[1] קְלוֹן[1] פורע מוסר, ושומר תוכחת יכבד.

[1] צירוף האותיות לתיבות וניקודן בס' משלי שבידנו הוא: "רִיש (*לפנינו: רֵיש) וְקָלוֹן", ולפי הפירוש הנראה לי נכון, אני מעדיף ומנקד: "רִישוֹ קְלוֹן" (ראה הע' 1 לי2 (*אולי ו2)).

הטקסט הפשוט

רישו הוא[2] קלון האדם, אשר[3] פורע את[4] מצוות[5] ה[3]מוסר; ואולם[6] אדם, אשר[2] שומר את[4] מצוות[5] ה[3]תוכחת, יכֻבד גם[6] ב[4]רישו[7].

[2] לפי השמטת היה (בינוני)

[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[4] לפי השמטת יחס

[5] לפי השמטת נסמך

[6] לפי השמטת חיבור

[7] לפי השמטת נשנה

הפירוש

רישו[8], ר"ל עניותו, הוא הקלון של העובר על מצווֹת המוסר[9]; ואילו השומר את מיצוות המוסר[10] יכובד גם בעניותו. כלומר, אדם שבאורח חייו הוא עובר על מיצוות המוסר, אין הבריות מכבדים אותו, אלא כשהוא עשיר, ואילו אם הוא עני – הם לועגים לו[11]; מה שאין כן במי שבאורח חייו הוא שומר את מיצוות המוסר – אותו הבריות מכבדים גם כשהוא עני[12].

[8] בדרך כלל כינוי בסופה של מלה שבמשפט רומז על מרכיב משפט, שכבר נזכר לפני אותה מלה, כגון נפש חיה למינה", בראשית א27, שהכינוי של "למינה" רומז על המרכיב "נפש חיה" שלפני "למינה" במשפט. אבל רבים גם המשפטים במקרא, שכינוי בסוף מלה בהם רומז על מרכיב משפט, שלא נזכר עדיין במשפט, ורק עומד להיות נזכר בו אחרי המלה, שאותו כינוי נמצא בסופה – כגון "מה יקר חסדך אלהים", תהלים לו8, שהכינוי "ךָ" שבסוף המלה "חסדך" רומז על המלה "אלהים", שאחרי המלה חסדך". וגם כאן הכינוי של "רישו" מתייחס למרכיב "פורע מוסר" המצוי במשפט אחרי המלה "רישו".

[9] אין ספק, כי הכוונה ב"פורע מוסר" היא למי שעובר על מיצוות המוסר.

[10] "מוסר" שברישא ו"תוכחת" שבסיפא הם כפל ענין במלים שונות

[11] השוה את הביטוי הלעגני-עוקצני באידיש: "אַן אָרעמער בעל-עברה'ניק".

[12] הפרשנים החדשים הציעו לפתגם פשוט ויפה זה "תיקונים" שונים בטקסט האותיות שלו.

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

תאוה נהיה תערב לנפש, ותועבת כסילים סור מרע.


הטקסט הפשוט

תאוה אשר[1] נהיה, תערב לנפש, ואולם[2] תועבת ה[3]כסילים הוא[4] התרחקות[5] מה[3]רע.

[2] לפי השמטת היה (בינוני)

[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[4] לפי השמטת יחס

[5] לפי השמטת נסמך

[6] לפי השמטת חיבור

[7] לפי השמטת נשנה

הפירוש

רישו[8], ר"ל עניותו, הוא הקלון של העובר על מצווֹת המוסר[9]; ואילו השומר את מיצוות המוסר[10] יכובד גם בעניותו. כלומר, אדם שבאורח חייו הוא עובר על מיצוות המוסר, אין הבריות מכבדים אותו, אלא כשהוא עשיר, ואילו אם הוא עני – הם לועגים לו[11]; מה שאין כן במי שבאורח חייו הוא שומר את מיצוות המוסר – אותו הבריות מכבדים גם כשהוא עני[12].

[8] בדרך כלל כינוי בסופה של מלה שבמשפט רומז על מרכיב משפט, שכבר נזכר לפני אותה מלה, כגון נפש חיה למינה", בראשית א27, שהכינוי של "למינה" רומז על המרכיב "נפש חיה" שלפני "למינה" במשפט. אבל רבים גם המשפטים במקרא, שכינוי בסוף מלה בהם רומז על מרכיב משפט, שלא נזכר עדיין במשפט, ורק עומד להיות נזכר בו אחרי המלה, שאותו כינוי נמצא בסופה – כגון "מה יקר חסדך אלהים", תהלים לו8, שהכינוי "ךָ" שבסוף המלה "חסדך" רומז על המלה "אלהים", שאחרי המלה חסדך". וגם כאן הכינוי של "רישו" מתייחס למרכיב "פורע מוסר" המצוי במשפט אחרי המלה "רישו".

[9] אין ספק, כי הכוונה ב"פורע מוסר" היא למי שעובר על מיצוות המוסר.

[10] "מוסר" שברישא ו"תוכחת" שבסיפא הם כפל ענין במלים שונות

[11] השוה את הביטוי הלעגני-עוקצני באידיש: "אַן אָרעמער בעל-עברה'ניק".

[12] הפרשנים החדשים הציעו לפתגם פשוט ויפה זה "תיקונים" שונים בטקסט האותיות שלו.

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

הֲלוֹךְ[1] את חכמים וַחֲכַם (*נראה שחסר כאן הציון [1]), ורעה כסילים – יָרוּעַ[1].

[1] בעלי ה"קרי" תיקנו כאן: "הוֹלֵך... יֶחְכַּם" (*לפנינו יֶחְכָּם), ובעלי הניקוד ניקדו את התיבה שבסוף הפתגם "יֵרוֹעַ"; וכבכל מקום אני מפרש גם כאן לפי הכתיב "הלוך.. וחכם", שאני מנקדוֹ: "הֲלוֹך.. וַחֲכַם". בהתאם לפירוש, הנראה לי נכון, אני גם מנקד את התיבה האחרונה של הפתגם: "יָרוּעַ".

הטקסט הפשוט

הלוך את חכמים וחכם, וה[2]רעה כסילים - יָרוּעַ.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

הפירוש

לך[3] עם חכמים והיֵה לחכם, ומי שרועה כסילים, ר"ל ומי שמשביע את רצונם[4] של כסילים – שיתהולל[5]. כלומר, מחבר הפתגם מייעץ לו לקורא, כי יילך עם חכמים ויהיה לחכם כמותם, ולא ישים לב לצהלת ההתהוללות של המתרועע עם כסילים. שיתהולל לו הלה כחפצו – אומר מחבר הפתגם לקורא – אתה לך עם חכמים והיה לחכם, הואיל וחלקו של החכם יפה מזה של הכסיל.

[3] "הלוך" הוא ציווי ליחיד של הפועל "הלך". אמנם רוב ציוויי הליכה במקרא הם של הפועל "ילך" – אך גם ב"הִלְכוּ אל תעמדו" ירמיה נא50, לפנינו ציווי של הפועל "הלך". יותר מזה, אני סבור, שגם "הלוך" שלפני פועל עבר, שבראשו ו"ו ההיפוך ב-14 מקראות, שאחד מהם הוא: "הלוך ודברת אל דוד", ש"ב כד12, הוא ציווי, שניקודו הֲלוֹך, וו"ו ההיפוך שאחרי "הלוך" הופכת את העבר לציווי – בדומה לו"ו של "ואספת" בכתוב "לך ואספת את זקני ישראל", שמות ג16.

[4] הפועל "רעה", שבעיקרו הוא מורה על הפעולה, שהרועה עושה לצאנו, הוראתו: משביע והכוונה להשבעת המושא הישיר, שלא יהיה רעב, כפי שאמנם הרועה עושה לצאנו, והוראתו גם: משביע את רצוןהמושא הישיר ע"י דאגה לכל צרכיו. לפי הוראה זו יש להבין את המקראות, כגון "כל רעיך תרעה רוח", ירמיה כב22; וכן את המלים "ורעה כסילים" בפתגם שלפנינו. גם "ירעה אולת" להלן טו14, "ורעה זוללים", להלן כח7, ו"רעה זנות", להלן כט3, מתפרשים יפה לפי הוראה זו של הפועל "רעה".

[5] "יָרוּעַ" – יצעק (ראה הע' 8 ליא15), ר"ל ירים קול; והיות שכאן מדובר בהרמת קול של כסילים מתהוללים, ביטאתי (*המילה לא ברורה) הרמת קול זו שלהם ע"י הפועל "התהולל". – ואשר לפועל "יָרוּעַ" בב' קל שלפנינו בפתגם זה – הוראתו כהוראת המלה "שיתהולל לו" בשפת הדיבור שלנו, והעתיד של "יָרוּעַ" הוא עתיד של מישאלה או לא-אכפתיות(ראה הע' 5 לו'32). לאמור, הפירוש של המלה "יָרוּעַ!" הוא: שיתהולל לו הרועה כסילים כחפצו! אתה אל לך להתחשב בכך, אלא לך עם חכמים והיה לחכם, משום שחלקו של החכם יפה מזה של הכסיל.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

טוב ינחיל בני בנים, וצפון לְצַדִּיק[1] חיל חוטא.

[1] הניקוד בס' משלי שבידנו הוא "לַצדיק"; והיות שמחבר הפתגמים ממעט להשתמש בה"א הידיעה, ניקדתי: "לְצדיק".

הטקסט הפשוט

דבר[2] טוב ינחיל הצדיק[3] את[4] בני ה[5]בנים, וצפון לו[3] גם[6] חיל ה[5]חוטא.

[2] לפי השמטת מוגדר

[3] לפי שילוב (ש"ג)

[4] לפי השמטת יחס

[5] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[6] לפי השמטת חיבור

הפירוש

דברים טובים[7] ינחיל הצדיק את בני הבנים שלו, וצפון לו גם חיל החוטא. כלומר, הצדיק, המתפרנס מיגיע כפיו, ירכוש לו דברים טובים במידה כה מרובה, שלא זו בלבד שיספיקו לצרכיו שלו, אלא שעוד ינחיל מהם לבני בניו; וצפון לו גם הרכוש[8] של החוטא, המתפרנס מעמל אחרים, הואיל וסופו של זה שיפשוט את הרגל, והצדיק ירכוש את רכושו בכסף, שהוא חוסך בעבודתו.

[7] הכוונה ב"טוב" היא לדברים טובים. ראה הע' 7 ליא13. – וייתכן, שהניקוד הנכון הוא "טוּב" שמשמעו: רכוש.

[8] "חיל חוטא" – הרכוש של החוטא. השוה "הבטחים על חילםוברב עשרם יתהללו", תהלים מט7.

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

רַב[1] אֹכֵל[1] ניר רֵאשִים[1], ויש נספה בלא משפט.

[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא "רָב אֹכֶל.. רָאשים" (ראה הע' 11).

הטקסט הפשוט

ה[2]רב אֹכֵל את[3] תבואת[4] ניר בְנֵי הרֵאש[5], ובכל זאת[6] יש אשר[7] אדם[8] נספה בלא משפט.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת יחס

[4] לפי השמטת נסמך

[5] לפי ריבוי סומך בודד

[6] לפי השמטת חיבור

[7] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)

[8] לפי השמטת נושא סתמי

הפירוש

השר[9] אוכל את תבואת השדה[10] של בני הרֵאש, ר"ל של בני העוני[11], ואעפי"כ יש שאדם נסחב למוות בלי משפט. כלומר, השר מתפרנס מן המעשר, שהממלכה לוקחת משדות העניים[13], ועליו לדאוג לכך שלא ייעשה במדינה עוול לאיש; ואפעלפי (*נדצ"ל ואף על פי) כן קורה[14], כי אדם שלא חטא נסחב למוות ביחד עם אלה שחטאו, מבלי שנעשה לו משפט, שבו יכול היה להוכיח, כי הוא חף מפשע[15].

[9] "רַב" – איש נכבד, כגון פקיד גבוה, שר וכדומה. השוה "רבי מלך בבל", ירמיה לט13, ואת הוראת "רב בתוה"מ. כאן הכוונה לשר, שתפקידו לדאוג לכך שיישמרו חוקי המדינה.

[10] "ניר – שדה נחרש; השוה "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים", ירמיה ד3.

[11] כפי שציינתי בהע' 1 הניקוד בספרי המקרא שבידנו הוא "רָאשים"; והיות שבכל המקרא אין עוד תיבה "רָאש" בהוראת עני, ואולם בתיבה "רֵאש" שהוראתה עוני, אנו נתקלים בשני מקראות נוספים ("רֵאש ועשר אל תתן לי", משלי ל8, ו"ובא כמהלך רֵאשך", שם ו'11) – לכן אני מנקד גם כאן "ניר רֵאשִים", ומפרש לפי ריבוי סומך בודד "רֵאשִים" – בני רֵאש ר"ל בני עוני (השוה "דין כל בני עֹנִי", שם לא5).

[12] גדולה מבוכת המתרגמים והפרשנים במקראות, שמצוי בהם הפועל "ספה", וההוראות המוצעות אף סותרות זו את זו – כגון ההוראה "ספה" – הוסיףשהוצעה ב"למען ספות חטאת על חטאת", ישעיה ל1, ההוראה "ספה" – השמיד שהוצעה ב"האף תספה צדיק עם רשע", בראשית יד23, וההוראה "ספה" – הושמדב"מרעת ישבי בה ספתה בהמות ועוף", ירמיה יב4.

לדעתי הפועל "ספה" הוא מגידרונו של השם "סוּפָה", והוראתו: סחב– מאחר שזו דרכה של הסופה, שהיא סוחבת עימה כל דבר, שהיא נתקלת בו בדרכה הסוערת. לפי ההוראה "סָפָה"-סחבמתפרשים יפה כל המקראות, שמצוי בהם הפועל "ספה" – פרט ל"ספו שנה על שנה", ישעיה כט1 ול"ספו עלותיכם (*בפסוק "עולותיכם ספו") על זבחיכם", ירמיה ז21, שלדעתי ראו המתרגמים והפרשנים ב"ספו" שבשני מקראות אלה בטעות ציווי של הפועל "ספה" ולאמיתו של דבר "ספו" שבהם הוא ציווי של הפועל "יסף" שהיו"ד הושמטה ממנו – כשם שמושמטת היו"ד בציווי מן השורשים "ישב", "יצא" ועוד.

[13] השוה אזהרת שמואל מפני המעשים, שעתיד המלך לעשות: "וזרעכם וכרמיכם יעשר ונתן לסריסיו ולעבדיו".

[14] מחבר הפתגם נקט לשון זהירה: "וישנספה בלא משפט" – שלא כמפריזים ואומרים כי כל הארץ מלאה עושק.

[15] אולוך (*המילה לא ברורה) מנקד את התיבה הראשונה של הפתגם "רִב", ומפרש: הוצאות ההתדיינות אוכלות את ניר העניים, המעובד ברוב עמל, ויש שהמתדיין מת לפני שהשופט מזכהו. – הרעיון הוא יפה, אך ספק גדדול הוא, אם אמנם לכך נתכוון מחברו של הפתגם שלפנינו, ואם אמנם עוד באותם ימי קדם, שבהם נתחבר ס' משלי, היתה סחבת משפטית כבימינו.

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

חֹשֵֹך שבטו שונא בנו, ואהבו – שִחֲרוֹ מוסר.


הטקסט הפשוט

אדם, אשר[1] חשך את[2] שבטו, שונא את[2] בנו; ואולם[3] אדם, אשר[1] אהבו, שִחֲרוֹ מוסר.

[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[2] לפי השמטתיחס (*נראה שההדגשה גם על מילה זו).

[3] לפי השמטת חיבור

הפירוש

מי שחושך את שבטו מבנו שונא אותו, ואולם מי שאוהב את בנו, הטיף לו מוסר בשחר ימיו[4]. כלומר, מי שחושך את שבטו מבנו, שעשה מעשה רע, שונא אותו, מאחר שהבן הזה יוסיף לעשות מעשים רעים, שמפעם לפעם יהיו רעים יותר, ואז גם השבט לא יועיל. ואולם מי שאוהב את בנו אינו צריך להכותו, מאחר שעוד כשהיה הבן בשחר ימיו, ר"ל כשהיה קטן מאד, הוא הטיף לו מוסר, ובכך הוא השפיע עליו שלא לעשות מעשים רעים כשיגדל[5].

[4] לפי מה שכתבתי בהע' 7 ליא27 הפירוש של "שִחֲרוֹ" מוסר" הוא: הטיף לו מוסר בשחר ימיו, ר"ל כשהיה עוד קטן מאד.

[5] בנקדם "שִחֲרוֹ", שהוא פועל בזמן עבר, ולא ניקדו "שֹחֲרוֹ", כפי שניקדו "שֹחֵר טוב" ביא27, שהוא פועל בזמן הווה, וכפי שניקדו ברישה "חֹשֵך" – נתכוונו בעלי הניקוד, כמסתבר, לפירוש שאני מציע כאן, ולא כפי שכתב כאן הרטום: "כאן בא עבר בהוראת הוה".

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)

הטקסט המקראי

צדיק אכל לשבע נפשו, ובטן רשעים תחסר.


הטקסט הפשוט

ה[1]צדיק אכל עד[2] לשבע נפשו, ואולם[2] בטן ה[1]רשעים תחסר מזון[3].

[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[2] לפי השמטת יחס

[3] לפי השמטת פעול

הפירוש

הצדיק אוכל עד[4] שנפשו שבעה; ואילו בטן[5] הרשעים תחסר אוכל בעתיד. כלומר, הצדיק, המתפרנס מעמל כפיו (*נראה שחסר כאן פסיק) אוכל עד שנפשו[6] שבעה ולא יותר, הואיל והוא דואג לימי זקנתו, שבהם יובצר ממנו להתפרנס מעמל כפיו; ואילו הרשע הזולל יותר משדרוש לשובע נפשו, יחסר אוכל בעתיד.

[4] גם "באכלנו לחם לשבע", שמות טז3, ושלושת המקראות הנוספים, שהמלה "לשבע" מצויה בהם, מתפרשים יפה לפי הש' יחס (עד)

[5] "נפשו" ברישה ו"ובטן" בסיפה הם כפל עניין במלים שונות ולא כא. כהנא, שכתב כאן: "לגבי צדיק השתמש בלשון נפש ולגבי רשעים בלשון בטן", שהרי מוצאים אנו את השם "נפש" גם במקראות כגון "ונפש בגדים", יג2, ועוד.

[6] ראה הע' 7 לי3.