רבינו שמשון על זבים ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רבינו שמשון · על זבים · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

כפה שבראשה. לרבותא נקטיה דאפילו כפה שבראש הטהורה נחשב כיושבת עליו אע"פ שאינה יושבת עליו וכן כלים שבראש הנס נמי נקט לרבותא דאף על פי שהם בגובה שלא במקום דריסה אפי' הכי טמאין מדרס ובספינה קטנה ובמטה מחגרת כדתנן בריש פירקין דלעיל והוא הדין זב וטהור:

בזמן שמשאם כבד טמאים מדרס. בגדים שבעריבה שנשענין זה על זה:

משאם קל טהורין. הבגדים מטומאת מדרס ואע"פ שהעריבה טמאה מגע זב אפשר דבגדים שבה טהורין לגמרי דאין מגע הזב מטמא בגדים ונהי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים כל זמן שלא פירש כלי הנוגע בזב אינו מטמא בגדים אפילו בעוד שלא פירש ובהדיא תניא בת"כ ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו (ויקרא טו) איש הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים:

כסוסטרא. כמו גזוזוטרא דתנן במסכת שבת בפרק הזורק (דף צו.):

טהור. הככר אע"פ שנפל מחמת היקש לא חשיב ליה כהיסט ומשום דכחה של כסוסטרא יפה כדמחלק בסיפא וכאן לא חילק משום דכולהו כחן יפה:

תניא בתוספתא [פ"ד ע"ש] שלשה דברים ר' אלעזר חסמא מטמא משום ר' יהושע וחכמים מטהרין נדה שישבה עם הטהורה במטה כפה שבראשם ר' אלעזר חסמא מטמא משום ר' יהושע וחכמים מטהרין נוטלת עריבה מלאה בגדים בזמן שמשאה כבד ר' אלעזר חסמא מטמא משום ר' יהושע וחכמים מטהרין פי' שלשה דברים אע"ג דלא מפרש אלא שנים איכא נמי ישבה בספינה דמתני' דפליגי בה וסתמא כר' יהושע:

משנה ב[עריכה]

מריש. קורה שבונין בבירה:

מלבן. של חלונות:

ים. של בית הבד:

איצטרובלין. של רחיים:

חמור של רחיים שליד. בנין של עצים שהרחיים של יד מונחים עליהם קרוי חמור:

קורת הבלנים. קורה גדולה שיושב עליה בעל המרחץ וכל הני אם הקיש עליהן הזב ונפל ככר של תרומה טהור דכחן יפה ולא חשיב היסט:

משנה ג[עריכה]

משוט. בפ' המוכר את הספינה (דף עג.) אמרינן דהיינו שמנהיגין בהן הספינה:

קלת. שסביב רחים התחתונה:

על אילן שכחו יפה. כלומר שהסוכה שכחה רע עומדת באילן שכחו יפה ואית דגרסי הכא ובפרקין דלעיל באילן ולא גרסינן על:

מטהרין באלו. אשידה תיבה ומגדל קאי ולכך תננהו תנא קמא לחודייהו:

תני"א בתוספת"א (פ"ד) זב שהקיש על אילן שכחו רע ועל סוכה שכחה רע ונפלו ממנו פגין או סוכות ועליהן משקה טופח טמאין הקיש על גבי תנור ונפל הימנו ככר של תרומה טהור ואם היה חרס מדובק בו טמא על הנגר ועל הקורה על הדלת טמאין על השידה על התיבה על המגדל בזמן שבאין במדה ר' נחמיה ור' שמעון מטהרין ואם היו נסטין טמאין זה הכלל כל שהוא מכח הסטה טמא מכח רעדה טהור רבי יהודה אומר על קורת בית הבד בזמן שהיא נפרצת טהורה רבי יוסי אומר אף על קורת הבלנין בזמן שהיא מפקפקת אם אינה נשמטת טהורה. פי' על השידה על התיבה על המגדל הך ברייתא מייתי בפ' בכל מערבין (דף לה.) ולא מתני' דקאמר התם מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר כלי הוא ומר סבר אהל הוא אמר אביי ותסברא והתניא אהל וניסט טמא כלי ואינו ניסט טהור וקתני סיפא ואם היו נסטין טמאין והיינו ברייתא דמתני' לא קתני הכי ומסיק דברעדה מחמת כחו עסקינן ובהא פליגי דמר סבר הוי היסט ומר סבר לא הוי היסט כלומר אהל וניסט שנתקו ממושבו משהו. רעדה שנתנענע ולא ניתק ממושבו כלל. ברעדה מחמת כחו שטפח ברגליו בארץ ומחמת ניענוע הקרקע ניסט הכלי אע"פ שנעקר מן הארץ טהור לר' נחמיה מאחר דלא בא היסט זה אלא מחמת רעדת הקרקע והיינו דקתני זה הכלל מכח היסט שניסט הדבר שהכה בו ומחמת כך ניסט גם מה שעליו טמא. מכח רעדה דאותו דבר שהכה בו נענע אך לא זז ממקומו טהור מה שעליו אע"פ שניסט מה שעליו והך שידה דבאה במדה דהיינו שמחזקת מ' סאה היא עצמה ודאי לא מקבלת טומאה ולענין מה שבתוכה פליגי כשהכה בשידה עצמה ונפל ממנה ככר של תרומה והשידה נרעדת ולא זזה ממקומה וכן במכה בקרקע ומרעדת הקרקע ניסט ככר ואוכלין שעליה. נפרצת מתחזקת ואינה זזה ממקומה מלשון (בראשית לח) מה פרצת עליך פרץ. מפקפקת מלשון מפקפק דפרק קמא דסוכה (דף טו.) כלומר מתנענעת ואינה נשמטת שאינה זזה ממקומה טהורה:

משנה ד[עריכה]

פונדיות. מלשון פונדיא או פסיקיא (פסחים דף יא.):

לארכן. ששכב ארכו לארכן:

טמאין. שעל כל אחד ואחד נשען רובו פעמים על זה פעמים על זה:

לרחבן. ששוכב אורכו לרחבן ולכך טהורין דאין רובו נשען על אחד מהן ואין טמא משכב ומושב לעולם עד שישען רובו עליו כדתנן בפירקין ובתורת כהנים דריש לה מדכתיב (ויקרא טו) אם על המשכב הוא עד שינשא רובו עליו:

ישן. לרחבן ספק נתהפך לארכן טמאין:

כסיות. לשון רבים וכסא לשון יחיד:

שתחת הגוף. לפי שרובו נישא עליו והאחרים טמאים מגע הזב אבל אין להם תורת משכב ומושב להיות אב הטומאה לטמא אדם וכלים:

אם רחוקים זה מזה טהורים. לפי שאין רובו נישא לא על זה ולא על זה:

תני"א בתוספת"א (פ"ד) זב שהיה מוטל על חמשה כסיות לרחבן כולן טהורין שאין אחד מהן נושא את רובו ואם היה אמצעי גבוה טמא מפני שרובו נישא עליו:

משנה ה[עריכה]

כולן טמאות. דמרבי בתורת כהנים אפילו עשר מצעות זו על גב זו:

הזב בכף מאזנים. בפרק ר' עקיבא (דף פג.) מייתי לה:

כרע הזב טהורין. מדין משכב אבל טמאין במשא הזב:

ביחידי. משכב אחד:

במרובים. משכבות הרבה בכף מאזנים דכי כרעו הן אין רובו נישא על אחד מהן:

משנה ו[עריכה]

טמאין. בין שכרע הזב בין שכרעו אוכלין ומשקין איירי כדמוכח בתוספתא:

ובמת הכל טהור. בין משכב ומושב בין אוכלין ומשקין בין שכרע המת בין שכרעו אוכלין ומשקין דכל טומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב כדתניא בשבת פרק אמר רבי עקיבא(שם:) ואם כרעו הן נמי טהורין דכל שהמת נישא עליו כגון בכף מאזנים לבד מאהל טהור:

חוץ מן האדם. דבזמן שמכריע את המת טמא מפני שמסיטו כדאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף סט:) אטו מת מי לא מטמא במשא:

מדף. לשון טומאה קלה כדאמרינן בפרק קמא דנדה (דף ד:) כדכתיב קול עלה נדף:

מה שאין המת מטמא. דמתחתיו אפילו תהא טומאה בוקעת ויורדת מכל מקום אין משכב ומושב שחחתיו מטמא אדם לטמא בגדים אבל על גביו מדף קשה דמת נמי קא מטמא לטמא אוכלין ומשקין דהא טומאה בוקעת ועולה ויש לפרש כגון עלייה מפסקת דאם המת בעלייה ומשכבות ומושבות בבית עד שמי קורה הנסרים נכפפין מכובד המת ומכבידין על המשכבות או שהמת בבית סמוך לשמי קורה והמשכבות בעלייה ונכפפין הנסרים של עלייה מכובד המשכבות ומכבידין על המת כי האי גוונא בזב טמא מתחתיו לטמא אדם לטמא בגדים ועל גביו לטמא אוכלין ומשקין ובמת בין מתחתיו בין מעל גביו טהור אי נמי כגון אבן גדולה או נסר גדול שהמת מצד אחד והמשכב מצד אחר זה שלא כנגד זה:

תני"א בתוספת"א (ספ"ד) הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב כנגדו אם היה הזב כורע מטמאין אחד ופוסלין אחד אם היו מכריעין הזב מטמאין שנים ופוסלין אחד ובאדם בין שהוא מכריע את הזב בין שהזב מכריעו מטמא אחד ופוסל אחד הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקים כנגדו אע"פ שאין מרוחקים מן הארץ אלא כל שהן נותנין עליהן חומרי נושא וחומרי נישא. פי' הזב כורע הוו להו משכב עליונות של זב ראשון בעלמא ואין מטמא אלא אוכלין ומשקין ועושין שני ושלישי בתרומה והיינו מטמא אחד ופוסל אחד אבל כשמכריעין את הזב נעשין אב הטומאה לטמא אדם וכלים כדין משכב ומושב ועושין ראשון ושני ושלישי בתרומה והיינו מטמא שנים ופוסל אחד ופעמים דמשכחת לה טובא דהא משכב ומושב מטמא אדם לטמא בגדים אלא דהתם בלא פירש והכא בפירש כדתנן בפרק בתרא. שאין מרוחקין מן הארץ אלא כל שהוא כלומר שהאחד יושב בארץ והאחר מרוחק מן הארץ כל שהוא נמצא שהיושב בארץ מכריעו אע"פ שאם חוזר ומגביה עוד המאזנים מן הארץ היו שניהם מתרחקין מן הארץ זה משהו אחד וזה שני משהויין אי נמי במכריע איירי דכשאוכלין ומשקין מכריעין את הזב ומרוחקים מן הארץ כל שהוא חשובין כנישאים ע"ג הזב משום דאם לא היה זב בכף שניה היו מכריעין עדיין יותר אבל כשיושבין על הארץ ממש אין חשובין כנישאים. חומרי נושא את הזב וחומרי נישא על הזב לענין אוכלין ומשקין נישא חמור כדמשמע בתוספתא ולענין משכב ומושב נושא חמור:

עו"ד תני"א בתוספת"א (רפ"ה) החמירה תורה באוכלין ומשקין ומדף שעל גבי הזב מאוכלין ומשקין ומדף שתחת הזב במשכב ומושב שתחת הזב מאדם שתחת הזב באדם בין מתחת הזב בין מעל הזב ממשכב ומושב שעל הזב. פי' באוכלין ומשקין ומדף שעל הזב שהאוכלין בתוך הכלי והוא המדף דאם על הזב הם נעשו כנוגעין בזב להיות ראשונים לטמא אחד ולפסול אחד אבל אי קיימי תחת הזב הרי אוכלין שבתוך הכלי שניים ופוסלין אחד. משכב ומושב שתחת הזב כזב עצמו אבל אדם שתחת הזב אינו כזב עצמו. אדם בין מתחת הזב בין מעל לזב מטמא בגדים אבל משכב ומושב שעל הזב אין מטמאין בגדים אלא אוכלין ומשקין כדאמרינן בפרק בנות כותים (דף לב:) דעליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין:

תני"א בתור"ת כהני"ם וכל כלי עץ ישטף במים אמר ר"ש וכי מה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע והלא כבר נאמר והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו אם הנוגע בו מטמא בגדים וכלי שטף במגע הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע אם כן למה נאמר כלי עץ ישטף במים אלא לאוכלין ומשקין וכלי שעל גבי הזב. פירוש אוכלין ומשקין שבתוך כלי שעל גבי הזב שרואין אותן כאילו הן נוגעין בזב והיינו דקתני בתוספתא החמירה תורה:

עו"ד תני"א בתוספת"א (רפ"ג) חומר בזב שאין בזבה ובזבה שאין בזב שהזב טעון ביאת מים חיים והזבה אינה טעונה ביאת מים חיים זב מטמא בזיבה בן יומו והזבה לעשרה ימים זב אם ראה שלש ראיות לשלשה ימים מיטמא בהן וזבה פעמים שהיא רואה שלש ראיות לשלשה ימים ואינה מטמאה בהן זב אין הימים שלו עומדין לפניו מה שאין כן בזבה זב נזקק לספירת שבעה בשתי ראיות מה שאין כן בזבה זב אין מינו סותרו מה שאין כן בזבה זב מיטמא בלובן מה שאין כן בזבה. חומר בזבה שהזבה מטמאה משכב ומושב בראייה כל שהוא ומטמאה את בועלה ומטמאה מעת לעת ומטמאה בפנים כבחוץ ומטמאה באונסין ומטמאה באודם מה שאין כן בזב. חומר בזב שאין בטמא מת ובטמא מת שאין בזב שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם לטמא בגדים ועל גביו מדף לטמא אוכלין ומשקין זובו ורוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה ומטמא כלי שטף במגע וכלי חרס בהיסט וחייב בקרבן וטעון ביאת מים חיים משא"כ בטמא מת חומר בטמא מת שהטמא מת טעון הזאת שלישי ושביעי מה שאין כן בזב. חומר בזב שאין במצורע ובמצורע שאין בזב שהזב טעון ביאת מים חיים מה שאין כן במצורע חומר במצורע שהמצורע מטמא בביאה וטעון הזאת מים חיים מה שאין כן בזב חומר בזבה שאין במצורעת ובמצורעת שאין בזבה שהזבה מטמאה את בועלה מה שאין כן במצורעת חומר במצורעת שהמצורעת מטמאה בביאה וטעונה הזאת מים חיים מה שאין כן בזבה. פי' זב מטמא בזיבה בן יומו דמיטמא בראייה וביום שנולד יכול לראות שלש ראיות ובפרק יוצא דופן (דף מד.) מרבינן לזיבה אפילו בן יומו אבל תינוקת אינה יכולה להיות זבה בפחות מעשרה ימים ללידתה דאינה מטמאה בראיות כבימים וצריכה שבעה לנדה ושלשה לזיבה הרי עשרה. שלש ראיות לשלשה ימים זב נמי מטמא בימים כדאיתא בפרק כיצד הרגל (דף כד:). ואינה מיטמאה בהן כגון בימי טוהר שלשים ושלשה לזכר וששים וששה לנקבה. אין ימים שלו עומדין לפניו לעכבו מלהיות זב אבל זבה יש ימים מעכבין עליה כגון ימי נדה. בשתי ראיות כדאמרינן מנה הכתוב שתים וקרא טמא אבל זבה בשתי ראיות אינה אלא שומרת יום. אין מינו סותרו כל שבעה כגון זב שמנה שבעה נקיים וראה קרי אין סותר אלא יומו אע"ג דאיכא צחצוחי זיבה כדאיתא בפרק המפלת (דף כב.) אבל זבה מינה סותרת כל שבעה לעולם ויש מפרשים אין מינו סותרו דאם ראה שתי ראיות ושלישי' באונס אין זו השלישי סותרת את הזיבות אלא זב גמור הוי אבל אשה שראתה שני ימים בשופי וקשתה בשלישי וילדה אינה זבה ופי' זה לא יתכן כלל מפני כמה קושיות. זב מטמא בלובן ולא אשה. בראייה כל שהוא אבל זב בראייה ראשונה כבעל קרי. ומטמאה את בועלה אבל זב אינו מטמא את מה שבועל כדדרשינן בתורת כהנים. ומטמאה מעת לעת לקדש או לתרומה ופלוגתא היא בפ"ק דנדה (דף ו:). בפנים כבחוץ כדתנן בפרק יוצא דופן (דף מ.) כל הנשים מטמאות בבית החיצון אבל זב ובעל קרי עד שתצא טומאתן לחוץ והתם דריש לה מקראי. ומטמא כלי שטף במגע כלומר שהזב מטמא אדם לטמא בגדים וכלי שטף במגע כדקתני בברייתא דתורת כהנים דלעיל אבל טמא מת אין מטמא אדם לטמא בגדים וכלי שטף במגע דהנוגע בו אינו אלא כנוגע בשרץ דהוא טמא ובגדיו טהורין ואע"פ שלשון הברייתא חסר מצינו כיוצא בה בתורת כהנים גבי נדה דתניא כל הנוגע בה יטמא יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים במגע הא אם מטמאה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים היא עצמה לא תטמא בגדים במגע והיינו פירושה היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדים בעת מגעה. כלי שטף במגע כדי נסבה דטמא מת נמי מטמא כלי שטף ואגב כלי חרס בהיסט נקטיה. וכלי חרס בהיסט כלומר זב מטמא כלי חרס בהיסט ואין טמא מת מטמא כלי חרס בהיסט כדתניא בפ' אמר ר"ע (דף פג:) כל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב שלא מצינו לו בכל התורה כולה ושאר כל הברייתא פשוטה ואיכא טובא חומר בזה מבזה ובזה מבזה דתניא בתוספתא דכלים ועוד איכא טובא דלא תני לא הכא ולא התם כדפרישית בפ"ק דכלים:

משנה ז[עריכה]

שאינה יכולה לעמוד על שלש. וכיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול כל חד וחד כוליה מעשה עביד והא איכא רובו נישא עליו:

ורבי שמעון מטהר. ר' שמעון לטעמיה דאמר בפרק המצניע (דף צב:) לענין שבת זה אינו יכול וזה אינו יכול אינו אלא כמסייעו ופטור ויש מפרשים משום דרבי שמעון בעי שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה לזה כלומר רובו של זב מכביד על כל אחד ואחד:

היה רכוב על גבי בהמה. בעומדת איירי דאי במהלכת כל שעה האחת נעקרה ועומדת על שלש וטמא מה שתחתיה שאינה יכולה לעמוד על שתים:

שיכולה לעמוד על שלש. הילכך כל חד וחד הוה ליה רביעי ואינו אלא כמסייע וסתמא כר' יהודה דאמר בפרק המצניע (שם) זה יכול וזה אינו יכול הוה ליה כמסייע ואין בו ממש אבל טלית אחת תחת שתים אינה יכולה לעמוד על שתים:

ר' יוסי אומר. לאו אטלית אחת תחת שתים קאי דהדבר ידוע שאין סוס וחמור יכולין לעמוד לא על שתי ידים ולא על שתי רגלים אלא אארבע טליות תחת ארבע רגלי בהמה קאי:

הסוס מטמא ברגליו. אם זב רוכב עליו וטלית תחת (ארבע) רגליו של סוס טמאה אבל תחת ידיו טהורה שאין משענתו על ידיו והגירסא הפוכה בפ' המצניע שכתוב שם בכל הספרים הסוס מטמא בידיו וחמור ברגליו שמשענת הסוס על ידיו ומשענת החמור על רגליו ובפירוש ר"ח היא כתובה שם כמו כאן:

כלים שבעקל טמאין. דמשענת הקורה על העקל:

על המכבש של כובס. איכא מכבש של בעלי בתים בפ' ר' אליעזר דתולין (דף קמא.) והכא בשל כובס פליגי ר' נחמיה ורבנן:

תני"א בתוספת"א (ספ"ד ע"ש) ישב על גבי קתנו כלים שבעקל טמאין ע"ג מכבש של כובס בזמן שטעון אבנים כלים שתחתיו טהורין ור' נחמיה מטמא בזמן שחוזר בכלים כלים שתחתיו טמאים. פי' קתנו אחד מכלי הבד שמשענתו על העקל. בזמן שטעון אבנים במתני' לא קתני טעון אבנים ופליגי ר' נחמיה ורבנן. בזמן שחוזר אית דגרסי עלה כלים שתחתיו טהורין ור' נחמיה מטמא ולא פליג ר' נחמיה אטעון אבנים ברישא: