רבינו בחיי על שמות כג
<< · רבינו בחיי על שמות · כג · >>
<< · רבינו בחיי על שמות · כג · >>
לא תשא שמע שוא. לא תקבל שבועה ממי שיראה בעיניך שיעבור עליה עד שתחקור הדבר היטב שמא לשוא הוא נשבע, ד"א לא תשמע דברי בעל דין אחד שמא שוא הוא מדבר עד שיבא בעל דין חברו ואם אולי ישקר בדבריו יכחישנו, וכן אמר שלמה (משלי יח) צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו, ודעת רבותינו ז"ל שהכתוב הזה אזהרה למקבל לשון הרע וכן אמר התרגום לא תקבל שמע דשקר.
אל תשת ידך עם רשע. התובע תביעת שקר שתבטיחהו להיות לו עד חמס.
לא תהיה אחרי רבים לרעות. ע"ד הפשט אפילו ראית רבים מבני אדם שאין נוהגים כשורה לא תהיה עמהם, ודרשו רז"ל אזהרה שלא ילכו בדיני נפשות ברוב דיין אחד זהו לרעות, עד שיהיו המחייבין על המזכים שנים אבל לזכות יש לך לחתוך את הדין ברוב דיין אחד זהו אחרי רבים להטות.
לא תענה על רב. אזהרה לדיין שלא יהיה טוען לבעל דין ואזהרה גם כן לכל היושבים לפניו שלא יטענו לאחד מבעלי הדין ושלא יענו על ריב אלא בעל דין בלבד התובע יתחיל והנתבע יענהו וזולתו לא יענה על ריב לא לו, ודרשו עוד לא תענה על ריב לא תענה על רב לפי שהוא חסר יו"ד ולמדך הכתוב שאין לך לעמוד בדין לפני רבך או לפני מי שגדול ממך.
עזוב תעזוב עמו. זו מצות פריקה, ודרשו רז"ל בבבא מציעא שהכתוב מיותר כי היינו יכולים ללמוד אותו ממה שכתוב (דברים כב) הקם תקים עמו שהיא מצות טעינה וקל וחומר הוא ומה טעינה שאין בה צער בעלי חיים אמרה תורה הקם תקים עמו מצות פריקה שיש בה צער בעלי חיים לא כל שכן ואעפ"כ נכתב ללמדך שהם שני דינין חלוקין, חלוקה מצות טעינה ממצות פריקה ומצות פריקה ממצות טעינה, ובא הכתוב לומר פריקה בחנם טעינה בשכר, ושם העלו בגמרא כי הכתוב הזה עזוב תעזוב לפריקה בחנם אתא משום דצער בעלי חיים דאורייתא.
ונקי וצדיק אל תהרוג. רשע שיצא נקי וצדיק בדינו ובא אחר שידע לו עדות לחובה מנין שאין מחזירין אותו ת"ל ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע אם הצדיקו ב"ד של מטה שלא מדעת לא יצדיקנו הקב"ה בבית דין של מעלה.
ושש שנים תזרע את ארצך. היה ראוי לומר את הארץ כן תעשה לכרמים ולזיתים והזכיר כל הלשון לנוכח, וכן מצינו בשבת הלשון לנוכח תעשה מעשיך שורך וחמורך בן אמתך והגר, הנה השבת והשמטה שוים בזה, מה שלא תמצא כן ביובל שאין הלשון שם לנוכח כי אם לנסתר והוא שכתוב (ויקרא כה) לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה, והנה זה טעם הדבר כי השבת והשמטה אחר שתעבור השבת עתיד הוא לחזור למלאכתו במוצאי שבת, וכן בשמטה אחר עבור השנה השביעית שהוא אסור בעבודת קרקע עתיד הוא שיחזור לעבודה במוצאי שביעית ולכך אמר שדך וכרמך וזיתך כעין שלך, אבל ביובל שהוא קדש שישבתו כל הפעולות והכל שבת ומנוחה ואין המלאכה אחריו בא הלשון נסתר, הוא שאמר ספיחיה להורות כי לה' הארץ ומלואה ואין לך בה כלום, וכן יורה הלשון בעצמו שהזכיר כאן בשמטה תשמטנה ונטשתה כלומר שאנו חייבים להשמיטה אבל אינה נשמטת ממנו כי עתידין לחזור לעבודת קרקע אחר השמטה מה שאין כן ביובל שהיא נשמטה ממנו וחוזר לאשר לו אחוזת הארץ וכאן נתבאר זה.
למען ינוח שורך וחמורך. באורו למען זה ינוח שורך וחמורך כלומר מצות השבת שתעבוד ששה ותנוח בשביעי למען זה ינוח שורך וחמורך ובן אמתך והגר כי אין כונת הכתוב במצות שבת כדי שינוח השור והחמור, וכמוהו (דברים טז) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים אשר באורו למען זה תזכור את יום צאתך.
שלש רגלים תחוג לי בשנה. וחזר עוד והזכיר בכאן שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך ונאמר במקום אחר (שם טז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו' בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות, אלו אמר פעמים סתם ולא פירש בחג המצות ובחג השבועות וכו' הייתי אומר שילך שם שלש פעמים בשנה בתוך ג' או ד' חדשים ועל זה נאמר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, וא"כ למה נאמר רגלים בלשון רגלים פרט לבעלי קבין להוציא את החגר והסומא ואת החולה והזקן והקטן שאין יכולין לעלות ברגליהם.
ובמדרש שלש פעמים שלש רגלים ולהלן הוא אומר (ישעיה כו) תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים, אזהרה לישראל שלא יעלו אלא ברגליהם וכן הכתוב אומר (שיר ז) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב.
למועד חדש האביב. דרשו רז"ל מכאן א"ר יהודה בן בתירא שלא תהא מביא אלא בחדש האביב ואם לא השיגה התבואה מעברין השנה. ואמר ולא יראו פני ריקם כלומר בלא קרבן והיה לו להביא על כל פנים עולה ושלמים.
אל פני האדון ה'. שלשה חגים הם בשלשה זמנים, חג הפסח הוא זמן האביב, וחג השבועות הוא זמן הקציר, וחג הסכות הוא זמן האסיף ושלשתם מועדים על התבואה ועל כל צמחי הארץ ונתחייבנו בהם להודות לה' כי טוב וליראות בהם את פני האדון ה' המפרנס את עבדיו והזן את העולם כולו. ודרך הקבלה במלת את פני האדון כתבתי בפסוק וידבר (שמות כ).
לא תזבח על חמץ דם זבחי. פירש הרמב"ן ז"ל היה לו לומר לא תזבח על חמץ זבחי כי הדם איננו נזבח ובא ללמד על מאמר רז"ל לא תשחט על הפסח ועדיין חמץ קיים, אבל שעור הכתוב לא תזבח על חמץ ולא דם זבחי יהיה על חמץ, ובא ללמד שני דברים שלא ישחט את הפסח ושלא יזרוק את הדם ועדיין חמץ קיים.
ראשית בכורי אדמתך. הבכורים אסורין בהנאה, ודרשו רז"ל שלכך נסמכה מצות בכורים למצות לא תבשל גדי לומר לך מה בשר בחלב אסור בהנאה אף בכורים אסורים בהנאה, ועוד דרשו בו שאין להביא בכורים אלא מן המבושלות לא מן הסמדר.
לא תבשל גדי בחלב אמו. הכתוב הזה נזכר בתורה שלש פעמים, ודרשו רז"ל אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול. ומה שהוציאו הכתוב בלשון בשול לפי שדרך בשול אסרה תורה ולוקה מן התורה בבשולו וכן באכילתו דרך בשול וכל שאינו דרך בשול אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן וכן דעת מורי ז"ל. ומה שלא הזכיר בו לא תאכל שהיה איסור הנאה בכללו שהרי אמרו כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב, שאילו אמר לא תאכל הייתי מבין שהוא כשאר האיסורין שאין חיוב באכילתן אלא כדרך הנאתן אבל שלא כדרך הנאתן פטור ועל כן לא הוציא הכתוב בלשון אכילה ללמדך שאם אכלו שלא כדרך הנאתו כגון שבלעו חם עד ששרף גרונו חייב מלקות מן התורה מה שאין כן בשאר האיסורין. ולפי שלא הזכיר לשון אכילה לכך הוצרך פסוק שלישי לאיסור הנאה, אבל מכל מקום אינו לוקה אלא על בשולו ועל אכילתו אפילו שלא כדרך הנאתו, וכן תמצא במסכת פסחים פ"ב שאמרו בשר בחלב להכי לא כתב רחמנא אכילה בגופיה למימרא שלוקין עליו שלא כדרך הנאתו. ושתי מצות בלבד הן שאדם לוקה בהן באכילתם אפילו שלא כדרך הנאתן בשר בחלב וכלאי הכרם, וכן אמרו רז"ל הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן מאי טעמא משום דלא כתיב בהו אכילה אלא (דברים כב) פן תקדש ודרשינן פן תוקד אש.
וע"ד הפשט טעם המצוה הזאת לפי שהוא מטמטם את הלב שהרי החלב נעשה מן הדם והדם מזגו רע ומוליד אכזריות ואחד מטעמי האיסור שבו שאינו מקבל שנוי והתפעלות בגוף כשאר הדברים הנאכלים ולכך טבעו הרע נשאר בתוכו מבלי שנוי ואע"פ שנשתנה עכשו מדם לחלב וקבל שנוי והתפעלות שהועתק לדבר אחר מ"מ כשחוזר ומערבו עם הבשר הרי חוזר לכח הדם וטבעו הראשון כבתחלה והתערבם יחד מטמטם הלב ומוליד גסות ותכונה רעה בנפש האוכל.
וכן דעת הרופאים בתערובת דג וגבינה שנתבשלו כאחד שמוליד תכונה רעה וחולי הצרעת. ומה שנזכרה מצוה זו לעולם אצל החגים כדי להזהיר את ישראל העולים בכל שנה שלש פעמים לרגל למקום הנבואה שלא יטמטמו הלב במאכלים אסורים אלא שיהיה חומר שלהם זך וצלול להתבונן בדרכי התורה ויהיה לבם הוכן להשגת ידיעתו יתברך.
והרמב"ם ז"ל כתב בזה טעם בטעמי המצות, כי מפני שהיה מנהג עובדי אלילים שהיו אוכלים בשר בחלב בבית תועבותם בימי חגיהם על כן באה התורה לאסור אותו, ויאמר הכתוב כשתבא שלש פעמים בשנה לבית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו כענין מנהגי עו"ג שעושים כך, ולכך נזכר הכתוב הזה בשני מקומות בכלל החגים, כי כן דרך התורה לאסור הדברים שהם לאלילים ותצוה עלינו לעשות ההפך כדי לעקור שורש אלילים מן העולם. זה כתב הרב ז"ל בטעם המצוה הזאת, ואע"פ שאין זה לשונו זה כונתו.
ומן הנראה כי הטעמים האלה בלתי מספיקים ואינם עקר בטעם המצות אלא לדחות את השואל שהרי מצוה זו מכלל החקים היא מכלל פרה אדומה ושעיר המשתלח, וכן דרשו רז"ל לעתיד לבא הקב"ה מגלה להם לישראל מפני מה צותה התורה בשר בחלב ופרה אדומה ושעיר המשתלח. וכיון שכן דעת חכמים שהמצוה הזאת מסתרי התורה כי בודאי לעתיד לבא לא יהיה שם לא טמטום הלב ולא ע"ז שהרי אנו מובטחים בהבטחת (דברים ל) ומל ה' אלהיך וגו', וכן בהבטחת (צפניה ג) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו', אבל המצוה הזאת יש לה סוד.
וע"ד הקבלה כבר ידעת כי כל המצות כלן אלהיות וכל אחת מהן מצויירת לציורי דברים של מעלה אף כי החקים זכרון ודוגמא של מעלה כי על כן נקראו חקים לפי שהם חקוקים למעלה והבשר והחלב דוגמא ורמז כנגדם למעלה דברים מיוחדים, וכשם שהבשר והחלב כל אחד מותר בפני עצמו כן הדברים ההם כל אחד ואחד מיוחד בפני עצמו, וכשם שאין עקר האסור אלא החבור והתורה הרחיקתו וגזרה ביניהם הבדל ורחוק, כן הדברים ההם יש לנו להבין כי יש ביניהם הבדל ואין להשוות קדושה של מעלה לקדושה של מטה אע"פ שהכל מיוחד זה בזה ובעוה"ז שיש בו יצר הרע נצטרך ליחד אותם ומיחדין ואומרין כי הוא ושמו אחד, וע"כ אמרו רז"ל לעתיד לבא הקב"ה מגלה להם לישראל מפני מה בשר בחלב אסור, כוונו במאמר זה כי אע"פ שהיא מצוה מוטלת עלינו נוהגת במזוננו ומאכלנו בעולם הגופני הזה אין העולם הזה כדאי ואיננו ראוי להתגלות בו הטעם והסוד מפני שהעולם הזה יש בו יצר הרע ולא תסבלהו דעת הבריות אולי יחשבו על השם ויהרהרו אחר שתי רשויות ח"ו אבל לעתיד לבא בזמן בטול יצה"ר והוא זמן תחיית המתים שם יבינו הכל הסוד מעקרו ושם יוסיף מעלה והשגה ונוכל להבדיל ונכיר שהוא אחד ושמו אחד כדבר הנביא (זכריה יד) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, וכ"כ באותו זמן (ישעיה נב) לכן ידע עמי שמי, וזה גלוי הטעם להקב"ה בעבור כי אין גלוי הטעם והסוד בעולם הזה אלא באותו זמן שכן יהיה איסור בשר וחלב בטל, ומכאן תתעורר למה שאכלו המלאכים בשר בחלב שנאמר (בראשית יח) ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, כי המלאכים אין להם יצר הרע שאף בבני אדם הגופניים לא תהיה נוהגת מצוה זו בזמן בטול יצר הרע. ולכך דרשו רז"ל (ויקרא יט) את חקותי תשמרו וגו' אני ה' אני חקקתים ואין לך רשות להרהר בהם כלומר חקקתים למעלה ואין לך רשות להרהר בהם כי ההרהור בטעם מן החקים כיוצא בזה הוא מזיק בעוה"ז מצד יצר הרע המכשיל את האדם. ובפשוטו י"ל ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד לענין העבודה שלא יעבדו הכל אלא להקב"ה וזה יהיה אחד בפי הכל ושמו אחד לענין הקריאה שלא יקרא באל"ף דל"ת כמו שנקרא בעולם הזה ביו"ד ה"א ככתבו.
הנה אנכי שולח מלאך לפניך. ע"ד הפשט ענין הפרשה הזאת שהקב"ה הודיע למשה כי ישראל עתידים שיחטאו בעגל ולכך אמר כי לא ישא לפשעכם בלשון יחיד ולא אמר לחטאתיכם. ועל כן אמר להם שישלח עמהם מלאך מאחר שאינם ראוים שתלך שכינה עמהם.
והנה משה רבינו ע"ה בכח תפלתו בטל זה שלא נתקיים בימיו אבל נתקיים אחריו בימי יהושע שחזר המלאך הזה למקומו. וטעם לשמרך בדרך שישמור אותם בדרך המדבר. וטעם אשר הכינותי כלומר לשבתי כענין (שמות טו) מכון לשבתך פעלת והוא ביהמ"ק והוא הלשון שהזכיר שלמה (דברי הימים א כט) ולבנות הבירה אשר הכינותי. והמלאך הזה על דעת רבינו חננאל ז"ל היה מיכאל השר הגדול כענין שאמר גבריאל לדניאל (דניאל יב) ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך וכתיב (שם י) ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם. והוא שנראה ליהושע והוא שאמר לו (יהושע ה) אני שר צבא ה' עתה באתי ופירשו רז"ל כי מה שיזכור בו כי שמי בקרבו באורו שנקרא שר צבא ה' כענין שכתוב (מלכים א ח) כי שמך נקרא על הבית הזה שנקרא בית ה'. ומה שאמר כי לא ישא לפשעכם כלומר יש לכם להשמר מפניו שלא תחטאו שאף ע"פ שאני שולחו איני שולחו לשאת עון כי אני הנושא והמוחה כענין שכתוב (ישעיה מג) אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך ע"כ. גם זה דעת ר' אברהם ז"ל שהמלאך הזה הוא מיכאל.
וראיתי אחד מבעלי הקבלה שאינו מרחיק הדעת הזאת ואומר כי קרוב אל הדעת שיהיה המלאך הזה מיכאל והוא ממונה על הסליחה כי הוא שר החסד, ומזה אמר כי לא ישא לפשעכם כלומר אע"פ שהוא ממונה על כך ואין צריך לומר שיעשה מה שאינו ממונה עליו, והוא השרף שנראה לישעיה שהזכיר בו הכתוב (שם ו) ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה, ודבר ברור הוא שהיה מיכאל שכן דרשו רז"ל בפרק קמא דברכות גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל דאילו במיכאל כתיב ויעף אלי אחד מן השרפים ובגבריאל כתיב (דניאל ט) והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף, ואומר שם בגמרא מאי משמע דהאי קרא במיכאל דכתיב (שם י) והנה מיכאל אחד השרים הראשונים וגו', ואמר רבי יוחנן אתיא אחד אחד כתיב הכא ויעף אלי אחד מן השרפים וכתיב והנה מיכאל אחד מן השרים. ומה שקרא הכתוב למיכאל שרף והוא של מים הכל לפי הענין כי היה בידו רצפה של אש ועוד לפי שנהפכה מדת רחמים למדת הדין הוא שכתוב (ישעיה ו) לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע וגו' השמן לב העם הזה וגו' והוא שאמר לו (שם) וסר עונך וחטאתך תכופר וזה ראיה שהוא ממונה על הסליחה, ומפני זה המלאך שבפרשה הזאת הוא השרף שבישעיה ולכך הזכיר בכאן כי לא ישא לפשעכם והכוונה לומר כי אפילו מה שהוא ממונה עליו אין לו רשות לעשות בלא רשותי. ואפשר לומר כי הדעה הזאת רמוז בכאן באמרו כי ילך מלאכי לפניך.
והנה גזרת המלאך הזה נתבטלה כל ימי משה, כי משה בטל אותה בכח תפלתו שלא יהיו ישראל נמסרים ביד מלאך כל ימי חייו של משה כי הוא היה ממלא מקומו של מלאך, אבל אחרי מות משה חזר המלאך למקומו הוא שכתוב (יהושע ה) אני שר צבא ה' עתה באתי וזה מיכאל כי זה הוא מן ד' מחנות שכינה שהוא שר צבא מחנה. ודרשו רז"ל עתה באתי אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך וגו'.
ועל דרך המדרש הנה אנכי שולח מלאך לפניך, אלו זכיתם אני בעצמי נעשיתי לכם שליח כדרך שנעשיתי לכם במדבר שנאמר (שמות יג) וה' הולך לפניהם יומם ועכשיו שלא זכיתם הריני מוסר אתכם לשליח הוי אומר הנה אנכי שולח מלאך לפניך. אתה מוצא בשעה שאמר ישראל (שם כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אמר הקב"ה צויתי לאדם הראשון מצוה אחת שיקימנה והשויתיו למלאכי השרת שנאמר (בראשית ג) הן האדם היה כאחד ממנו. אלו שקבלו תרי"ג מצות אינו דין שיהיו חיים וקיימים לעולם. (שמות לב) חרות על הלחות, רבי יהודה ורבי נחמיה פליגי רבי יהודה אומר חרות מן השעבוד רבי נחמיה אומר חרות מן מלאך המות וזהו שכתוב (במדבר כא) וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות, מן המדבר נתנה תורה מתנה לישראל ומתוך התורה שנתנה מתנה נחלו אל לעולם ומנחליאל במות ומתוך שהיתה הכונה שיחיו לעולם בא מות אמר הקב"ה בשטתו של אדם הראשון הלכתם שלא עמד בנסיונו ג' שעות (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם וגו' אכן כאדם תמותון לשעבר הייתם משתמשים ע"י רוה"ק ועכשיו אי אתם משתמשים אלא על ידי מלאך, הוי אומר הנה אנכי שולח מלאך לפניך. זהו שאמר הכתוב (ירמיה ג) ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים אמר הקב"ה אני ואתם חשבנו שתהיו אתם בנים ואני האב איך עשיתם שאכניס אומות העולם ביני וביניכם שנאמר איך אשיתך לשון הבדלה כמו (בראשית ל) וישת לו עדרים לבדו, ואתן לך ארץ חמדה ארץ שחמדוה גדולי עולם אברהם אמר בני חת (שם כג) תנו לי אחזת קבר עמכם, הקב"ה אמר ליצחק (שם כו) גור בארץ הזאת, יעקב אמר (שם נ) בקברי אשר כריתי לי. נחלת צבי מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו אף ארץ ישראל אינה מחזקת פרותיה, צבאות גוים ארץ שנתאוו לה מלכי עולם כיצד כתיב (יהושע יב) מלך יריחו אחד מלך העי אשר מצד בית אל אחד ואין בין יריחו לעי יותר משלשה מילין והוא אומר כך אלא כל מלך שהיה מולך בחוצה לארץ ולא היה לו מקום בארץ ישראל לא היה נקרא מלך למה לפי שהיו מתאוין לארץ ולפירותיה. א"ר פרנך בשם ר' יוחנן ראה מה כתיב (שם ז) וארא בשלל אדרת שנער פורפירא בבלאה שהיה מלך בבל לובש כשהוא ביריחו, ואומר (ירמיה ג) אבי תקראי לי שהוצאתי אתכם ממצרים וקרעתי לכם ים סוף ואתם עשיתם עגל לא חסרתי לכם דבר ואתם בגדתם בי עו"ג בגדו בי ונתתי להם שרים לשמרם אף אתם אני נותן לכם מלאך שיהא משמר אתכם הוי אומר הנה אנכי שולח מלאך.
וע"ד הקבלה הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך. המלאך הזה אינו מן הנפרדים החוטאים שכתוב בהם (איוב ד) ובמלאכיו ישים תהלה, והתהלה היתה ממה שתלו הכח בעצמם בענין סדום כשאמרו (בראשית יג) כי משחיתים אנחנו, אבל הוא מן הנטיעות. וזהו שדרשו במדרש תנחומא כי לא ישא לפשעכם לפי שהוא מן הכת שאינן חוטאין, והוא מטטרון שר הפנים, ולכך אמר לשמרך בדרך כי תרגום משמרת מטרת והוא מדת הדין, ולכך אמר לפניך כלשון (חבקוק ג) לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו ואומר כי ילך מלאכי לפניך, וזהו לשון מלאכי, כלומר מלאכי החביב אצלי שעל ידו אני נודע בעולם, ועליו נאמר (שמות לג) פני ילכי, כשבקש משה ואמר הודיעני נא את דרכך, בקש ממנו מדה שיהיה נודע בה והשיב לו פני ילכו וזהו (ישעיה סג) ומלאך פניו הושיעם מלאך שהוא פניו, ועל כן אמר וצרתי את צורריך על ידו, ואמר עוד הכחדתיו כי במדת הדין נכחדים האויבים, ומה שנקרא מלאך והוא אינו מן הנפרדים מפני שהנהגת העולם בו שהוא מדת הדין, ומה שאמר השמר מפניו כי ממדת הדין יש לו לאדם להשמר שלא יענש בחטאו ולכך הזכיר בו לשון שמירה ולשון פנים, ואמר ושמע בקולו אזהרה שלא יקצצו בנטיעות ולכך אמר מיד אל תמר בו, ודרשו רז"ל אל תמר בו אל תמירני בו אלא שיתבונן כי הכל אחד והכל מיוחד בלי פרוד, כי לא ישא לפשעכם, יאמר כי המלאך הזה יש לו כח לשאת הפשעים והסליחה מסורה בידו ואעפ"כ לא ישא לפשעכם אם תמר בו כי כל הממר בו ממר בשמי המיוחד שבקרבו, ומה שהזכיר דוד ע"ה (תהלים קל) כי עמך הסליחה ודרשו רז"ל לא מסרת אותה למלאך, באור זה למלאך מן הנפרדים, כי שמי בקרבו שמי המיוחד בקרבו כי ביה ה', וזהו שתרגם אונקלוס ארי בשמי מימריה, והכוונה בזה כל מה שהוא אומר אינו אומר אלא בשמי, ובאר בזה כי קולו הוא קול אל עליון, וזהו שאמר כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר, לא אמר ידבר, לבאר כי קולו הוא דבר ה' ורצונו כי בו ידבר זה משפיע וזה מושפע, השולח הוא המשפיע והמלאך הוא המושפע שנאצל ממנו, כשם שביצירה התחתונה נאצלה אשה מאיש שנאמר (בראשית ב) לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, וכן מצינו בכל מקום שכתוב בתורה מנחה הוא והאשה ההוא כתיב הוא וקרינן היא לבאר כי היא בכלל הוא, וכן תמצא בפסוק ראשון בראשו וסופו ה"א יו"ד וא"ו ושאחריו ה"א, וענין זה רמזו הרב ז"ל בפסוק (ויקרא ב) כל המנחה. וכאשר חטאו ישראל בעגל נסתלק מביניהם המלאך הזה, וזה שאמר הש"י (שמות לג) כי לא אעלה בקרבך, כי כל זמן שהמלאך הזה אשר השם המיוחד בקרבו מתהלך בקרב ישראל לא יאמר השי"ת כי לא אעלה בקרבך, כי כיון ששמו בקרבו הנה הוא בקרב ישראל, אבל כיון שנסתלק מהם בחטאם רצה הקב"ה שיהיה אחד מן הנפרדים שלוח לפניהם, הוא שכתוב (שם) ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני וגו' כי לא אעלה בקרבך והמלאך הזה מן הנפרדים אשר יבטיח בו לגרש הוא גבריאל המלאך, וסמך לזה מיד (שם) וישמע העם את הדבר הרע ההזה ויתאבלו כי היו מתאבלים מהסתלקות המלאך הזה שר הפנים אשר השם המיוחד בקרבו ופחדו לנפשם מעתה פן יפלו ביד האויבים עם אחד מן הנפרדים.
ועם הדעת הזאת של קבלה יאמנו דברי רז"ל שדרשו שכל ימיו של משה לא היה מלאך עמהם כלומר מלאך שר צבא כי היה הולך עמהם המלאך הזה שהוא מן הנטיעות אין זה מלאך שר צבא כי אין זה מן הנפרדים, ומה שכתוב ושלחתי לפניך מלאך והוא מן הנפרדים, זה לא נתקיים כי משה רבינו בטל הדבר בכח תפלתו והוא היה ממלא מקום המלאך מן הנפרדים, אבל אחר שמת משה חזר מלאך שר צבא למקומו.
ודעת הרמב"ן ז"ל במלאך שר הצבא שחזר בימי יהושע שהיה גבריאל ומשה כל ימי חייו הוא הממלא מקומו של גבריאל השר כנרמז בפסוק (שם יז) כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל ובימי יהושע חזר למקומו ללחום מלחמת ה' בעד ישראל, והוא גבריאל הנלחם להם, ועל כן נראה ליהושע וחרבו בידו שנאמר (יהושע ה) וחרבו שלופה בידו, ולכך תמצא שם נקמות גדולות באבוד האויבים במיני נקמה מחודשים מאד, וכענין שכתוב (שם י) וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים עד עזקה וימותו, גם בענין אבדן המלכים ההם, והיתה מדת הדין מתוחה בהם להאבידם בגוף ובנפש מה שלא תמצא כן במלחמה שעשה משה שלא יזכיר בהם הכתוב כי אם אבדן הגופות והחרימם, כענין שכתוב במלחמת סיחון ועוג (דברים ג) החרם כל עיר מתים הנשים והטף ולא הזכיר שם נפש כלל, אבל במלחמת יהושע הזכיר נפש בכל מלחמותיו ובכל הערים אשר לכד, והנה בכל אחת ואחת הזכיר נפש ובסוף הזכיר (יהושע י) ואת כל הנשמה החרים, לבאר כי אין צריך לומר שהשמיד הגופות וכלה אותם כי גם הנשמות החרים שתהיינה נכרתות מן העוה"ב, ועל כן הוצרך ללכת עמו המלאך הזה שהוא שר הגבורה להיות על ערי האויבים תחת אלהי ה' הצבאות ויפלו לפני ישראל לאלפים ולרבבות, והאל יזכנו לראות מתורתו נפלאות.
והביאך אל האמורי והחתי והפרזי והכנעני החוי והיבוסי. לא הזכיר השביעי שהוא הגרגשי, וזהו שדרשו רז"ל הגרגשי פנה כלומר פנו להם הארץ מעצמם ולא הוצרכו ישראל להלחם כנגדם.
ועבדתם את ה' אלהיכם. כנגד מה שהעובדים ע"ג שהזכירם למעלה חושבים שעם העבודה ההיא ישיגו כל חפצם ויגבר מזלם ותבא להם ההצלחה והברכה במעשה ידיהם הזכיר עתה ועבדתם את ה' אלהיכם שאין ראוי לכם שתעבדו כי אם לשם המיוחד ממנו תבא לכם הברכה וכל התועלת, הוא שאמר וברך את לחמך ואת מימיך.
והסירותי מחלה מקרבך. יש תחלואים בתוך הגוף מצד המאכלים והמשקים הנכנסים בגוף ויש תחלואים מחוץ לגוף מצד שנוי האויר כפי השתנות מערכת הכוכבים, ועל כן יבטיח הכתוב כי עם התורה והעבודה יברך השי"ת מזון האדם שיהיה בכח תולדתו להסיר התחלואים מעליו ועם ההבטחה הזאת הצדיק המקיים התורה לא יצטרך אל רופא, וזהו שכתוב (דברי הימים ב טז) וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים, גם בכלל מחלה שלא יהיה בהם משכל ועקר שהוא חולי באדם. ודע כי הכתוב ראוי לומר והסיר כמו שאמר וברך, אבל באור הכתוב כי האלהים יסיר מחלה מקרבנו בעבדנו ה' המיוחד ולתקן העבודות כלן לשם המיוחד, והבן זה.
את אימתי. מדת הדין כלשון (שמות טו) תפל עליהם אימתה ופחד, וענין הצרעה הוא מין עוף כגון יתושים וצרעים וזבובים ודבורים והם מינים הרבה שם הכלל צרעה כמו שתמצא מכת הארבה של מצרים שהיו מינים הרבה. ודרשו רז"ל כי העוף הזה היה מטיל בהם ארס ומסמא את עיניהם ומיד מתים וצרעה זו עלתה עם יהושע ועברה את הירדן כמו שכתוב בספר יהושע. ומה שכתוב שלשה מהם ולא יותר והוא שאמר את החוי ואת הכנעני ואת החתי לפי ששלשה אלה היו החזקים שבכל ז' עממין והיו יושבים במצודים נשגבים, ובא להודיע פלא גדול ונס נסתר שעם בריה חלושה שבכל הנבראים והיא הצרעה בה יכרית הקב"ה את החזקים שבכל המקומות.
מעט מעט אגרשנו מפניך. יאמר הכתוב הצרעה תגרש אותם מכח מדת הדין מעט מעט והם יהיו מתמעטים והולכים ואתם מוסיפים ופרים ורבים עד שתנחלו את הארץ.
מים סוף ועד ים פלשתים. ים סוף הוא לצד דרום, ים פלשתים הוא למערב הוא הים הגדול והוא תחום ארץ ישראל, וכן כתוב (יהושע א) עד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם, והים הגדול אינו ים אוקינוס כי ים אוקינוס הוא מקיף את כל הישוב, וממדבר לצד מזרח, ועד הנהר הוא פרת לצד צפון.