רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/סוכה/פרק ג

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

לולב הגזול והיבש פסול של אשירה ושל עיר הנדחת פסול נקטם ראשו נפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר ר' יהודה אומר יאגדן מלמעלה ציני הר הברזל כשרות לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר. והיבש פסול אין לפרש היבש כמו יבש דפ' אין מעמידין דף כט: דתנן החרצנים של נכרים יבשים מותרים ומפרש התם דף לד. יבשים לאחר י"ב חדש דהא אמרינן גבי הדס היבש יבשו עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין לחים כשר אלמא דאין היבשות תלוי בזמן אלא יבש דהכא יש לפרש כמו יבש דאזן בכור דפרק אלו מומין דף כט. דתנן רבי יוסי בן משולם אומר יבישה כדי שתהא נפרכת בצפורן והר"ז הלוי ז"ל כתב דאין נופל לשון פריכה אלא באוכלין כדקאמר בירקות לעיל דף יג: דלכי יבשי מיפרכי ומסתבר משיצאו מכלל כמושים ועבר הלחלוחית נקרא יבש. והראב"ד ז"ל חילק ביבשות לפי המינים וגבי לולב כתב הדבר ידוע דאפילו אחר כמה שנים אינו נפרך ואינו עומד על יבשותו בפריכה ושבירה אלא שסימן הנכון והישר במיני עצים והוא המראה שלהם כי כל זמן שיהא עליהן מראה ירקות הוא סימן הלחות או הכמישות ואינם יבשים אבל משכלה כל מראה ירקות שלהן וילבינו פניהם אז הם כמתים ועליהם אומר בירושלמי הלכה א' היבש פסול על שם שנאמר לא המתים יהללו יה אע"פ שבגמרא דידן פסיל לה משום הדר אע"פ כן ראיה גדולה היא וסימן גדול הוא שאינו נקרא יבש עד שילבינו פניו ויחזור כמת הלכך במינים עצים ודאי ראוי הסימן הזה בין להקל בין להחמיר לפי שתמצא פעמים שההדס יתיבשו עליו עד שיהו נפרכים ביד ועדיין הם ירוקים כתחלתן ואומר אני שאין דנין אותם כיבשים לפי שאם תשרה אותן במים יום או יומים יחזרו לכמות שהיו במשמושן ובמראיהן אבל משילבינו פניהם אע"פ שתשרה אותן במים כמה ימים לא יחזרו למראיהן והרי הן כעץ יבש שאפילו תשרה אותן במים כמה ימים לא יסור מעליו שם היבש ע"כ:

סימן ב[עריכה]

נקטם ראשו לכאורה נראה לפרש בשני עלים האמצעים היוצאים מראש השדרה וקשה בגמרא דקאמר ריב"ל ניטלה התיומת פסול והן אותן שני עלין האמצעים והא אפי' בנקטם פסול וכ"ש בניטלו לגמרי וצ"ל דנקטם ראשו מיירי בנקטם ראש רוב העלים וראשו של כל עלה ועלה קאמר והלשון דחוק. וי"ל דניטלה איצטריך ריב"ל לאשמועינן דסד"א דהוי הדר יותר מנקטם א"נ בניטלה אחת מן התיומת דבנקטם לא מיפסלא אלא בשתיהן. והראב"ד ז"ל כתב נסתפק לי איזה הוא ראשו אם הוא העליונים אע"פ שלא חסר מן השדרה כלום. או שמא לא נקרא ראשו אלא ראש השדרה וכן בהדס וכן בערבה והביא הירושלמי דגרסי' בעי ר' אבא בר ממל קמיה ר' אבין יבשה ציציתו מהו מה בין זה לנקטם זה הדור וזה אינו הדור פי' ציציתו היא התיומת העליונה מלשון ויצץ ציץ והוא העליון כדכתיב ויוצא פרח ויצץ ציץ ומדקאמר וכי מה בין זה לקטום אלמא דאפי' כי האי פסול ולא בעי חסרון בשדרה וכתב שיש נוסח שכתוב בהו בעו קומא רבי אבין יבשו הוצין מהו על כל ההוצין הוא שואל לפי ששנינו במשנתינו לולב היבש פסול והיינו שיבש שדרה של לולב אבל יבשו עליו לא שמענו ועליהם שאל והשיבו ומה בין זה לקטום כלומר נחשוב הוצין היבשים כאילו הן קטומין כולם והשיבו לו זה הדור וכו' כלומר אע"פ שהוא יבש הדור הוא אבל כשהוא קטום כולו ונשארה השדרה ערומה אינה הדור ולגירסא זה נסתפק עדיין בנקטם ראשו אם הוא מן התיומת לבדה או שיחסר עמה מן השדרה. ופשט ליה מדתני עולא דף לג. בהדס נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשרה אלמא ראשו דקאמר בגוף ההדס קאמר שאם בנשירת העלין העליונים בלחוד קאמר הל"ל נקטם ראשו ועלה בו עלין כשר אלא ש"מ אין הפסול בעלין אלא בראש הבד עצמו ומשום הכי צריך שיעלה בו תמרה להשלים חסרון הבד ועוד דאמרינן דף לא. לא שנו אלא נקטם אבל נסדק כשר. והאי ודאי על שדרה עצמה קאמר כדמוכח סוגיא דשמעתין והלשון עצמו כך הוא מוכיח כי השדרה היא הנקראת לולב וההוצין נקראין עלין או הוצין וכשאמרו נקטם ראשו על הלולב אמרו והיא ראש השדרה שהיא לולב. יבשות העלין אינו מוזכר לא במשניות ולא בגמ' ויש ללמוד מן הירושלמי ממה ששאלו מרבי אבין יבשו הוצין והיו סבורין לדמותו לקטומה והשיב להם שאין דומה לקטום שהקטום אינו הדור והיבש הדור. ומסתברא ובלבד שיהא התיומת העליונה לחה וכן אמרו בהדס יבשו עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין לחין כשר ואמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד ע"כ. מה שדימה יחד הדס לולב והערבה י"ל שלא לדמותם דלולב לעולם העלין עולין למעלה ויוצאין מראש השדרה הלכך ראש העלין נקראין ראשו אבל הדס והערבה אין העלין העליונים יוצאים מראש הבד אלא לפעמים ראש הבד הוא חלק הלכך ראש דידהו הוא ראש הבד ולא ראש העלין ואפי' אם עלה יוצא מראש הבד לא מיקרי נקטם עד שיקטם ראש הבד ומה שכתב דסוגיא דשמעתין מוכח מלתא דעל שדרה קאמר לא ידענא הוכחה זו דכל חד וחד הוא כדאיתא סדוק הוא בראש הלולב ואינו בגוף הלולב ומה שכתב שהשדרה נקראת לולב ולא העלין בגמ' לא מוכחא כן מדקאמר שמואל שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח וקאמר רבי יוחנן שדרו של לולב צריך שיוצא מן ההדס טפח אלמא לולב סתם דקאמר שמואל היינו עלין וכיון שאם נפרצו רוב עלין דעבידי כחופיא פסול כ"ש ביבשו רוב עלין:

סימן ג[עריכה]

נפרצו עליו ברוב עלין איירי כדאיתא בתוספתא ופרש"י שנפרצו מן השדרה ואינו מחובר אלא ע"י אגודה. משמע שרצה לומר שנתלשו לגמרי מן השדרה ולא משמע כן בגמרא דמפרש נפרצו דעביד כי חופיא והעלין שנתלשו מן השדרה הוצין מקרו כדאמר לקמן דף לז: אמר רבא לא ליגוז איניש לולבא בהושענא דנתרי הוצין והוי חציצה כלומר אם הוא ארוך יותר מדאי מן הערבה ובא לקוצצו מתחת לא יקצצו כשהוא באגודה דהוצין הנתלשין מן השדרה הוי חציצה אלמא עלין הנתלשין מקרו הוצין ומהוצין עושין חופיא כדאיתא פרק הגוזל קמא דף צו. האי מאן דגזל לוליבא ועבדינהו הוצי קני מעיקרא לוליבא והשתא הוצי הוצי ועבדינהו חופיא קני מעיקרא הוצי והשתא חופיא והיינו שחילק כל עלה לשנים במקום שהוא כפול מגבו ואז נקרא חופיא ועושין מהן מכבדות היינו נפרצו עליו דהכא שנפרץ ראש כל עלה ועלה מגבו ברוב עליו שבלולב: גמ' מתניתין לולב הגזול והיבש. קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון כו' בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אלא גזול בשלמא ביו"ט ראשון ולקחתם לכם משלכם אמר רחמנא והאי לאו דידיה הוא אלא ביו"ט שני אמאי לא משמע דפשיטא ליה דבעינן הדר לכולי יומי אבל לכם משלכם לא בעינן בשאר ימים וכן ולקחתם דדרשינן מיניה דבעי לקיחה תמה לא מיפסיל אלא ביו"ט ראשון כדאמר בפרקין דף לו: רבי חנינא מטבל ביה ונפיק ביה ביו"ט שני ותימה מאי שנא זה מזה הא כולהו בהדי הדדי כתיבי בחד קרא ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר ואי משום דמשמע דהנך דכתיבי מקמי יום ראשון דוקא עליה קיימי ולא רצו לתקן שיהו נוהגים בשאר הימים אבל הדר דכתיב בתריה תיקון בכל הימים. אכתי קשה דהא מן ולקחתם לכם דרשינן בהקומץ רבה דף כז. ולקמן בפירקין דף לד. דארבעה מינין שבלולב מעכבין זה את זה דבעינן לקיחה תמה. ובשלהי פירקין דף מא: ובריש לולב וערבה דף מג. דרשינן נמי מדכתיב ולקחתם לשון רבים שתהא לקיחה לכל אחד ואחד מדלא כתיב ולקחת לשון יחיד כי היכי דדרשינן בפרק רבי ישמעאל דף סה: ספירה לכל אחד ואחד מדכתיב וספרתם וא"כ בשאר הימים תיסגי במין אחד ובלקיחה לאחד בשביל כולם הלכך נראה דהיינו טעמא משום דיום ראשון דאורייתא בגבולין ושאר הימים דרבנן זכר למקדש כדאיתא בריש לולב וערבה דף מד. הלכך בעיקר הלקיחה כגון ד' מינים בלולב ולקיחה לכל אחד ואחד תיקון גם בשאר ימים כעין דאורייתא וכן בהדר משום הדור מצוה אבל בחסר לא תיקון ולא בשאול. ובגזול פליגי בשמעתין רבי שמעון בן יוחי סבר דתיקון משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ושמואל סבר כיון שהוא מדרבנן לא חשיב מצוה הבאה בעבירה. והרב אלפסי ז"ל שלא הביא אלא המשנה כצורתה ולא הביא פלוגתא דאמוראי דפליגי בגזול מכלל דסבירא ליה כסתמא דגמרא דאמר קפסיק ותני לא שנא ביו"ט ראשון ולא שנא ביו"ט שני ופסיל ליה משום מצוה הבאה בעבירה. ואע"ג דקרא גבי קרבן כתיב ה"ה בכל מצוה כדמוכח בריש הגוזל קמא דף צד. דקאמר הרי שגזל סאה של חטין וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ ולא כשמואל דסבר דלא אמרינן הכי אלא במצוה שהיא מדאורייתא ולא. מיסתבר טעמיה דכיון דמברך ומזכיר שם שמים מנאץ הוא במילי דרבנן כמו במילי דאורייתא ועוד דרב נחמן בר יצחק דהוא בתרא פריך לשמואל ממתניתין ואע"ג דדחי ליה לא סמכינן אשינויא דחיקא וכן פסק בה"ג ורב פלטוייא גאון נמצא שאין חילוק בין יו"ט ראשון לכל שאר הימים אלא בחסר כדאמר לקמן רבי חנינא מטבל ונפק ביה וכן שאול אבל כל שאר הפסולים נוהגים בכל הימים ויו"ט שני דידן הוא כיום הראשון דספיקא הוא וראיתי דעות אחרות לפוסקים ונלאיתי לכותבם כי לא ישרו בעיני וכאשר כתבתי כך עיקר:

סימן ד[עריכה]

נקטם ראשו. אמר רב לא שנו אלא נקטם אבל נסדק כשר ואי נסדק ועביד כי המנק פסול והוא כלי שיש לו שני ראשין וזהו צורתו. תניא לולב כפוף קווץ סדוק עקום דמי למגל פסול חרות פסול דמי לחרות כשר קווץ פרש"י בשדרה שלו יוצאין עוקצים כמין קוצים. ובערוך בערך קווץ פי' שנצמח ונכווץ ויש בו כעין קמטין. עקום דומה למגל. אמר רבא לא אמרן אלא לפניו אבל לאחריו ברייתיה הוא וכשר אמר רב פפא ולצדדין כלפניו דמי ואמרי לה כלאחריו דמי הלכך עבדינן לחומרא וכלפניו דמי ופסול:

סימן ה[עריכה]

אמר רבא האי לוליבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול פרש"י שכל עליו מצד א'. וי"מ דכל העלים שהן כפולות קאמר שאם לא היו כפולות פסול וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' לולב הלכה ד (פ"ח מהל' לולב ה"ד) היו עליו אחת אחת מתחלת ברייתו ולא היה להם תיומת פסול ורב שר שלום ז"ל כתב בתשובה לוליבא דסליק בחד הוצא שהוצא אחד בעיקרו ועולה אותו חד הוצא מעיקרו ועד ראש שדרה ונפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר אמר רב פפא נפרצו דעבדי כי חופיא נפרדו דאפריד איפרודי:

סימן ו[עריכה]

בעי רב פפא נחלקה התיומת מהו ת"ש דא"ר יהושע בן לוי נחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה התיומת ופסול פרש"י בעלין עליונים אמצעיים ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהם ובתשובת הגאונים כתב תיומת הוא אותו הוצא העליון שבראש הלולב שאין הוצא למעלה ממנו והוא כשני הוצין דבוקין זה בזה ונקראת תיומת. בעי רב פפא ונחלקה התיומת מהו פירוש נפרד אחד מחבירו אותו הוצא העליון שבלולב עד שדומה לשנים ע"כ ולדבריהם לא נמצא לולב כשר בשלנו כי בטורח נמצא שיהא לנו תיומת בזה הענין וי"ל שאף לדבריהם אינו פסול אלא א"כ שנשתנה מברייתו שהיתה מתחלה תיומת מחוברת כזה הענין ונחלקה אבל אם לא היתה התיומת מחוברת מתחלה כשר וכעין פי' זה נוטה פי' ה"ג שפירש בעי רב פפא נחלקה התיומת ההוא גבה דהוצא דהיכא דדביקו אהדדי ההוא דאתמים להו ומשוי להו חד נחלקה מהו אי כנפרצו עליו דמי ופסול או כנפרדו עליו דמי וכשר ע"כ ואע"פ שלא פירש שבהוצא העליון מדבר שהוא שנים מחוברים ביחד אין נראה להעמיד דבריהם בשאר הוצין ולומר שקורא לגבה דהוצא יחידי תיומת על שם שמחבר כפל ההוצא ביחד דנפרצו ונפרדו לא איירי אלא ברוב העלין כדאיתא בתוספתא ונחלקה התיומת לא מיירי אלא רק בחדא מדלא קאמר ונחלקו התיומות ול"נ דלא קשה נחלק התיומת של כל אחת ואחת קאמר וכן פי' הרב אלפסי תיומת גבה דהוצא דמתיים להו להוצין לשני צידי העלין ומשוי להו חד כי כל אחת ואחת כפולה לשנים ותיומת מגבה ואם נפרדו ההוציך זה מזה ועמד כל אחד ואחד כשהוא כפול לשנים והתיומה שלה קיימת כשרה ואם נחלקה התיומת נעשה כמי שנפרצו עליו ופסול וברוב עליו מיירי וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' לולב הל' ד' (פ"ח מהל' לולב ה"ד) בריית עלין שבלולב כך הוא כשהן גדלין גדלין שנים שנים ודבוקין מגבן וגב כל שני עלין הדבוקין היא נקראת תיומת נחלקה התיומת פסול והאי נחלקה הוא ברוב כל עלה ועלה וכן נחלקה של תשובת הגאונים הוא ברוב ולפי מה שפירשו התוספות נפרצו כי חופיא אין לפרש כפירוש הרב אלפסי דהיינו נחלקה התיומת ולכך אמרו דפירוש הלכות גדולות כפי תשובת הגאונים: ציני הר הברזל כשרות. אמר רב הונא לא שנו אלא שראשו של זה מגיע בצד עיקרו של זה אבל אין ראשו של זה בצד עיקרו של זה פסולות:

סימן ז[עריכה]

לולב שיש בו ג' טפחים וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעת כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח ורבי פרנך אמר רבי יוחנן כדי שיהא שדרו של לולב יוצא מן ההדס טפח וכר' יוחנן קי"ל לגבי שמואל ועוד ברייתא דפ' המפלת דף כו. מסייע ליה דתני ר' אושעיא זעירי דמן חבריא חמשה שיעורן טפח וקחשיב שדרו של לולב. והתנן לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר אימא וכדי לנענע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. תניא שיעור הדס וערבה שלשה ולולב ארבעה רבי טרפון אומר אמה בת ה' ופירשה רבין אמה בת ה' עשה אותה בת ששה צא מהן שלשה טפחים להדס ועוד טפח ללולב דהוה להו להדס תרי ופלגא. אמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר"ט ואע"ג דאמר שמואל הדס וערבה שלשה טפחים לא דק ולחומרא לא דק. ולא ידענא למה השמיט הרב אלפסי ההיא דר"ט כיון דשמואל פסק כוותיה ודאי הלכתא היא ואע"ג דמתני' קתני שלשה טפחים כיון דאמורא פוסק דלא כמתני' הלכתא הכי ורבי יוחנן נמי לא פליג עליה דשמואל בהא דבאותן טפחים דאיירי שמואל איירי נמי רבי יוחנן וברייתא דהמפלת נמי אין צריך שיהו כל הטפחים שוין והאי שיעורא דאמרינן הוא דלא ליהוי פחות מהאי שיעורא אבל אי טפי בהו מהאי שיעורא כשר דקי"ל לולב אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה:

סימן ח[עריכה]

מתני' הדס הגזול והיבש פסול ושל אשירה ושל עיר הנדחת פסול נקטם ראשו נפרצו עליו או שהיו ענביו מרובין מעליו פסול ואם מיעטן כשר ואין ממעטין אותן ביו"ט:

גמ' ת"ר ענף עץ עבות עץ שהוא עבות שענפיו חופין את עציו הוי אומר זה הדס. ת"ר עץ שהוא עבות קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת זהו הדס ר"א בן יעקב אומר ענף עץ עבות עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה הדס. תנא עבות כשר ושאינו עבות פסול היכי דמי עבות אמר רב יהודה כגון דקיימי תלתא תלתא טרפי בחד קינא רב כהנא אמר אפי' תרי וחד רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפק מפומיה דרב כהנא א"ל מר בריה דרב אשי אבא לההוא הדס שוטה קרי ליה. תלתא טרפי בחד קינא פרש"י שלש עלין בקן אחד ויוצאין מתוך עוקץ אחד וכן תרי וחד פי' שני עלין בעוקץ אחד ועלה אחד מלמטה ועולה ורוכב על שניהם וכן ההיא דפ' הכונס דף נח. תלתא בחד קינא הוו קיימי פירוש שלשה דקלים יוצאין משורש אחד וחומרא גדולה היא זו דאינה מצוי שיצאו מעוקץ אחד ומיקרי שפיר כשהן סמוכין זה לזה בעיגול אחד שאין אחד נמוך מחבירו אע"פ שכל אחד בעוקצו וכן ההיא תלתא בחד קינא דפרק הכונס היה קרקע ביניהם אלא שלמטה מן הקרקע היה שורש אחד להן:

סימן ט[עריכה]

ת"ר נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוט כשר ובלבד שתהא עבותו קיימת. ומשכחת לה באסא מצראה דקיימי ז' בחד קינא ואע"ג דנתרי ארבעה מיניה דהוה ליה רובו פשו להו תלתא בקינא דהוה להו עבות וכשר:

סימן י[עריכה]

ת"ר יבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין לחין כשר אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד. פרש"י ג' בדין ובכל בד ובד שלשה עלין לחין דבבציר משלשה עלין לא הוי עבות ושיהו העלין הלחין בראשי הבדין אבל באמצען לאו הדר הוא ופירושו אינו מובן לכאורה דמשמע ענף כמו בדי אילן וכן משמע מתוך פרש"י ואם כן מאי האי דקאמר ונשתיירו בו ג' בדין והלא מתחלה אינם כי אם ג' ועוד יבשו רוב עליו משמע דקאי אהדס אחד ומה שייך להזכיר בו שיור ג' בדין וה"ר ישעיה דטראני פירש דהאי עליו על לולב קאי שהיו בו הרבה בדין של הדס ויבשו רובם אם נשתיירו בהם שלשה בדין ובהן שלשה עלין לחין לכל אחד ואחד כשר דאי אהדס קאי הוה ליה למימר ונשתיירו בו שלשה עלין לחין ולא ג' בדין ותו דקאמר רב חסדא בראש כל אחד ש"מ דאלולב קאי ע"כ. ולא נהירא דלמה דבר התנא בלולב שיש בו יותר משלשה בדין כיון דאין צריך יותר ועוד יבשו רוב עליו משמע דאהדס קאי דאי אלולב קאי ויש לו בדין הרבה הוה ליה למימר יבשו רוב בדין ונשתיירו שלשה בדין ובהן שלשה עלין לחין ונ"ל יבשו רוב עליו של ההדס ונשתיירו בו ג' בדין ותלתא בחד קינא מיקרי בד על שם שיוצאין כאחד ממקום אחד וכל קן וקן עומד לבד על כן נקרא בד כמו בדי מחטין דגבי מציאה ב"מ דף כד.. בדי עלין לחין כלומר עלין לחין יש בכל בד ובד ולא שיהו כולן לחין דא"כ ה"ל למימר ג' בדין לחין מדקאמר שלשה בדי עלי לחין משמע שיש בהן מקצת עלין לחין ואפי' אין בכל בד ובד אלא עלה אחד כשר וקאמר רב חסדא שאותו העלה יהא בראש כל בד ובד כי ג' עלין של קן א' יוצא מכאן וא' יוצא מכאן והג' באמצע מורכב על שניהם הוא הנקרא ראש ובו תלוי ההדר כי הוא נראה יותר מהאחרים וכתב הראב"ד ז"ל אם היו אלו שלשה עלין שנשתיירו כמושין פסול דאין מציל מיד היבש אלא הלח וזה ההדור ולא ידעינן חומרא זו מנין לו דכיון שהכמוש כשר דינו כלח לכל דבר ואין לו לדקדק מדהזכיר התנא לחין. כתב הראב"ד ז"ל דבעינן כולי שיעורא דהדס שיהא עבות למצוה או רוביה לעיכובא מדמקשה דף לב: לרב הונא על ר' טרפון דבעי הדס אמה בת חמשה דהשתא תלתא לא משכחינן חמשה מיבעיא אלמא בעי כולי שיעורא דהדס עבות דבלא עבות משכחת טובא בת תלתא ובת חמשה ועוד דהדס דומיא דלולב מה התם בעינן רוב העלין בהכשר כדפי' לעיל בפ' זה סימן ג' מן התוס' אף בהדס כך וא"כ אין הכשירו של הדס אלא בעבות הלכך למצוה בעינן כל שיעור הדס עבות ואם אין אלא הרוב עבות כשר מדנשרו מקצת עלין כשר ברובו הכי נמי אי הוה מיעוט שאינו עבות כשר דלא גרע מנשרו ויש אומרים ובלבד שתהא עבות בראשו כדאמרינן גבי יבשו עליו דבעינן שיהא בראש כל אחד ואחד ולא נהירא דלא בעינן עבות בראשו דסתם משום הדר הוא ואם אין הלח בראשו לא הוי הדר אבל הכא עבות הוא דבעינן ואע"ג שאינו בראשו קיים מצות עבות עד כאן ושאר המחברים כתבו בענין אחר ודברי הראב"ד ז"ל מחוורין. כתב בעל העיטור נפרצו דהדס ולולב לא שנתלשו מן השדרה דאם כן נפרצו דהדס היינו נשרו וברייתא קתני נשרו רוב עליו ובלבד שיהא עבותו קיימת אלא נפרצו מחובר הוא אלא שנפרץ ונסדק לסדקין שתים ושלש ע"כ ודבריו אינן נכונים בזה דנשרו דברייתא כל העבות קיימות אלא שנשרו העלים היתירים על העבות ונפרצו דמתניתין היינו שנשאר רוב עבות של שיעור הדס ונשתייר המיעוט ואף לפירוש ר"י דמפרש נפרצו עליו דלולב שנחלקו העלין כי חופיא. בנפרצו דהדס וערבה הוי פירוש נשרו דלא שייך בהו כי חופיא ולכך לא אמר בהו רב פפא דעביד כי חופיא: נקטם ראשו תנא עולא בר חנינא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר. ואיפסיקא הלכתא לקמן כר' טרפון דאמר אפי' שלשתן קטומים הלכך לא שנא עלתה בו תמרה ולא שנא לא עלתה בו תמרה ולקמן נדקדק בו:

סימן יא[עריכה]

או שהיו ענביו מרובין מעליו פסול אמר רב חסדא דבר זה רבינו הגדול אמרו השם יהיה בעזרו לא שנו אלא שחורות אבל ירוקות מיני הדס הן וכשירות ואמר רב פפא אדומות בשחורות דמיין דאמר רבי חנינא האי שחור אדום הוא אלא שלקה: ואם מיעטן כשר ואין ממעטין ביום טוב תנא אם עבר ולקטן כשר:

סימן יב[עריכה]

תניא לולב בין אגוד בין אינו אגוד כשר רבי יהודה אומר אגוד כשר שאינו אגוד פסול מאי טעמא דר' יהודה גמר לקיחה לקיחה מאגודת אזוב מה להלן אגודה אף כאן אגודה ורבנן לית להו לקימה לקיחה והלכתא כרבנן דאמרי דלולב אין צריך אגד ומיהו אגדינן ליה להדורא בעלמא דת"ר לולב מצוה לאוגדו ואם לא אגדו כשר ואמרי' מאי מצוה משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות בלולב נאה בסוכה נאה בשופר נאה בטלית נאה. גרסינן בפרק ארבעה אבות נזיקין דף ט. אמר רבי זירא הידור מצוה עד שליש במצוה פי' אם קנה לולב ונזדמן לו אחר יפה יותר יוסיף עד שליש בדמי הראשון להחליפנו ביפה במערבא משמיה דרבי זירא אמרי עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה פי' אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעוה"ב. והשתא דקי"ל לולב אין צריך אגד אי לא אתנחיה בהושענא מערב יו"ט מנח ליה ביום טוב ושפיר דמי וכי אגיד ליה ביום טוב אגיד ליה כאגודה של ירק דשזיר שתי קצוות של הוצא והדר נעיץ להו מלרע גבי הושענא א"נ דעניב להו מיענב:

סימן יג[עריכה]

מתני' ערבה גזולה ויבשה פסולה של אשירה ושל עיר הנדחת פסולה נקטם ראשה נפרצו עליה והצפצפה פסולה כמושה או שנשרו מקצת עליה ושל בעל כשרה. האי נפרצו עליה דהדס וערבה פירוש שנפרצו ממקום חיבורן אף לפירוש ר"י שפירש שנפרץ דלולב היינו שנחלקו העלין במקום התיומת דהאי לא שייך גבי ערבה והדס ולפרש"י נפרצו דשלשתן שוה ושנה בסיפא נשרו מקצת עליה כשרה לאשמעינן שנפרצו עליה היינו ברוב כדאיתא בתוספתא פ"ב ושנאו באחרונה וה"ה בכולהו וגבי פסולה נקט נפרצו משום דהוה ברוב וגבי מיעוטא שייך לשון נשרו וכ"ש לפי' ר"י ומשום דלגבי לולב שנה נפרצו שנה בכולן אע"פ שאין פירושן שוה:

גמ' ת"ר ערבי נחל הגדילות על הנחל ד"א ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל תניא אידך ערבי נחל אין לי אלא ערבי נחל של בעל ושל הרים מנין ת"ל ערבי נחל מ"מ. אבא שאול אומר ערבי נחל שתים אחת ללולב ואחת למקדש ולרבנן למקדש מנ"ל הלכתא גמירי לה וכתבו התוס' דאבא שאול ות"ק לית להו הא דדרשינן לקמן ערבי שתים אלא סברי כר"ע דאמר ערבה א' דשתי דרשות לא דרשי' מערבי כדמוכח הכא דלרבנן דדרשי מערבי לרבות של בעל ושל הרים צריכא למימר דהלכתא גמירי לה ואין הלכה כר"ע ודרשי' ערבי נחל שתים א"כ לא איתרבי של בעל ושל הרים א"כ צריך ליזהר שלא להביא ערבה אלא אותן שגדלים על נחלי מים ולא של הרים ולא של בעל ע"כ וכן משמע מדברי האלפסי שלא הביא הברייתא דשל בעל ושל הרים וקשה לי שלא ראיתי העולם נזהרים מזה וגם רש"י פי' ערבי נחל הגדלים על הנחל דמצוה להביא הגדלים על הנחל אבל בדיעבד כשרים של בעל ושל הרים דמרבינן להן מערבי נחל. מ"מ לא ראיתי לרבותי שהיו מצווין להביא ערבה הגדילה על הנחל ונ"ל לפרש דערבי נחל הגדילות על הנחל כלומר ממין הגדל על הנחל דהיינו ערבה שרובם גדילה על הנחל למעוטי צפצפה הגדילה בהרים. ד"א ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל למעוטי צפצפה שעלה שלה עגול והאי תנא לא מצריך קרא לרבויי של בעל ושל הרים דבכלל ערבי נחל הן והכי סברי רבנן דלקמן דמצרכי שתי ערבות וכן משמע מתוך דברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' לולב הל"ג (פ"ז מהל' לולב ה"ג) שכתב ערבי נחל האמורות בתורה אינו כל דבר הגדל על הנחל אלא מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל עלה שלו משוך ופיהו חלק וקנה שלו אדום ורוב מין זה גדל על הנחלים לכך נקרא ערבי נחל ואפי' היה גדל במדבר או בהרים כשר ע"כ: ת"ר איזוהי ערבה ואיזו היא צפצפה ערבה קנה שלה אדום עלה שלה משוך ופיה חלק צפצפה קנה שלה לבן עלה שלה עגול ופיה דומה למגל והתניא דומה למגל כשר דומה למסר פסול אמר אביי כי תניא ההיא בחילפא גילא אמר אביי שמע מינה האי חילפא גילא כשר להושענא ואע"ג דאית ליה שם לווי:

סימן יד[עריכה]

מתני' רבי ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי ערבות ולולב אחד ואתרוג אחד ואפי' שנים קטומים ואחד אינו קטום ר' טרפון אומר אפי' שלשתן קטומים ר"ע אומר כשם שאתרוג אחד ולולב אחד כך הדס אחד וערבה אחת:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי טרפון והא דמכשיר בהדס קטום טפי מלולב וערבה פי' ה"ר ישעיה ז"ל משום דענפיו חופין את עציו ואין קטימתו נראית כל כך והראב"ד ז"ל ובעל המאור ז"ל חלקו בין נקטם ראשו לקטום דהכא ופירושם רחוק מן הדעת וכל הני שיעורי שלא לפחות מהם אבל להוסיף יכול ואין כאן משום בל תוסיף אפילו למ"ד לולב צריך אגד אלא אם כן מוסיף מין אחר כדמוכח סוף פ' ראוהו בית דין דף כח: והרמב"ם ז"ל כתב פ"ז מהל' לולב הל' ז' (פ"ז מהל' לולב ה"ז) אם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ונוי מצוה הוא אבל שאר המינים אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע פסול ואפכא מסתברא דבהדס כתיב מנינא ענף עץ עבות ובערבה כתיב ערבי ומיעוט ערבי שתים אבל כל מה שמוסיף בכלל ערבי הוא. וחכמי פרובינצי"א הקשו עליו וחזר בו והכשיר הכל ויראה שכן באתרוג ולולב אין בהם משום בל תוסיף אע"ג דכתיב כפת ופרי עץ כיון שאינו מוסיף מין אחר והא דאמרי' לקמן דף לה. פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה היינו לענין חובת לקיחה כלומר אם באת להצריך שנים ושלשה כי היכי דמתנכר לקיחה פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ובהדס שאינו עבות נחלקו הגדולים אם הוא מין הדס ויכול להוסיף ממנו לנוי בה"ג כתב דהדס שוטה אפי' בהדי אסא אחריני פסול ור' נטרונאי כתב אם יוכל לעשות כולו מן העבות מצוה מן המובחר ואם אינו מוצא אלא שלשה הדסים עבות ממלא אותו הדס שוטה ושפיר דמי וכן כתב רבי פלטיא מן המקרא היה משמע דשני מינין הן דכתיב בעזרא ועלי הדס ועלי עץ עבות. ואמנם אנו רואין שגדלים בערוגה אחת ושוין במראה ובקומה זה יוצאין עליו עבות וזה אין יוצאין עליו עבות ואפילו שפסלו הכתוב למצות הדס מ"מ מין אחד הוא ואין כאן בל תוסיף מידי דהוה אסיב ועיקרא דדיקלא דאמר לקמן דף לו: דאוגדים בו את הלולב לרבי יהודה אבל לא במין אחר משום דסבר לולב צריך אגד ואי מייתי מינא אחרינא הוה ליה ה' מינים אבל סיב ועיקרא דדיקלא אין בו משום בל תוסיף משום דמינא דדיקלא הוא אע"פ שאינו כשר ללולב ומה שחלקו הכתוב לשנים לאו משום דשתי מינין נינהו אלא אמר להם עזרא שידקדקו ויחפשו להביא עבות למצות לולב ומעלי הדס יביאו הרבה לעשות סוכה בגמרא לעיל דף יב.. תניא אמר רבי אליעזר יכול יאגדן כולן כאחד אמרת וכי נאמר וכפות והלא לא נאמר אלא כפות תמרים ומנין שמעכבין זה את זה ת"ל ולקחתם לקיחה תמה. תניא ד' מינין שבלולב אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן לא מצא אתרוג לא יביא פריש ולא רימון ולא דבר אחר ויש שרוצים לדקדק מכאן דאם לא מצא אתרוג כשר מברך בפסול מדנקט פריש ורמון דוקא ולא נקט פסיל ואור"י דיש לדחות דנקיט פריש ורמון לרבותא אע"פ שהוא הדר ושלם אבל י"ל דשרי כמו לולב פסול לרבנן דשרי בשעת הדחק דתניא בכולן כמושים כשרים יבשים פסולים ר' יהודה אומר אף יבשים כשרים אמר רבי יהודה מעשה בבני כרכים שהיו מורישים את לולביהם לבניהם אמרו לו אין שעת הדחק ראיה מכאן משמע שבשעת הדחק יוצאים אפילו בפסול וכן כתב הר' ישעיה דטראני וכן כתב הראב"ד ז"ל ושוב חזר בו ואומר דבין בשעת הדחק ובין שלא בשעת הדחק אין יוצאין ביבש כלל דכל היכא דקתני פסול דמשמע אפילו דיעבד אפילו במקום הדחק לא יצא בו דאיך יתכן זה להיות שבמקום הדחק יוצאין בו ומברכין עליו לכתחלה ושלא במקום הדחק אפי' דיעבד לא יצא וסברא הוא כי היבש כמת הוא וכמה שנכתת שיעורו ואיננו ואין מברכין עליו אלא שנוטלין אותו בידים בשעת הדחק כדי שלא תשתכח מהן תורת לולב ואתרוג וזהו שאומר אין שעת הדחק ראיה כלומר שלא עשו כן אלא כדי שלא תשתכח מהן תורת לולב וכמו שאמרנו ביבשים שנוטלין אותו לזכרון בעלמא שלא תשתכח וכו' ה"נ במקום שיש לו לולב ואין לו אתרוג אע"פ שמעכבין זה את זה ואין מברכין על הלולב בלא אתרוג אפ"ה מצוה ליטול את הלולב לבדו בלא אתרוג לזכרון בעלמא כדי שלא תשתכח תורת לולב כדאמרינן לא מצא אתרוג וכו' ואמרי' פשיטא מהו דתימא כי היכי דלא תשתכח מצות אתרוג קמ"ל זימנין דנפיק מיניה חורבה דכי איתיה לאתרוג נמי שביק ליה ומייתי להנך שמע מינה היכא דליכא למיחש לחורבה כי הכא צריך למינקט כי היכי דלא לישתכח מצות לולב ועוד מדקאמר נייתי כי היכי דלא לישתכח מצות אתרוג ואי לא נקיט לולב אמאי מייתי פריש שלא תשתכח תורת אתרוג וכי חמור תורת אתרוג מתורת לולב אלא ש"מ דנקיט לולב אע"פ שאין אתרוג וסלקא דעתך אמינא לינקוט בהדיה פריש או רמון לזכרון דהאי אתרוג קמ"ל דמוטב ליטול הלולב ולא ליטול עמו מין אחר במקום אתרוג משום דנפיק מיניה חורבה ואם תאמר בלולב נמי נפיק חורבה מיניה דזימנין הוה ליה תרוייהו ובעי למיפק בלולב לחודיה ולא היא דארבעה מינין שבלולב מפרשי באורייתא ולא אתא למיטעי אבל אתרוג לא אתפרש בהדיא וקסבר איניש דפריש או רימון פרי עץ הדר הוא ובין יבשים ללחים ליכא למיגזר משום חרבה דהיכא דאיכא לחין לא שבקי לחין ועבדי יבשים ע"כ. ומלשון אין שעת הדחק ראיה אינו מורה על פי' זה דרבי יהודה הביא ראיה לדבריו דאמר יבשים כשרים ומברכין עליהם מבני כרכים שהיו מברכין על היבשים ואמרו לו חכמים אין שעת הדחק ראיה שאין ללמוד שלא בשעת הדחק משעת הדחק אבל מודו רבנן דבמקום הדחק היו מברכין דאם לא כן יאמרו לו בשעת הדחק נמי לא היו מברכין אלא כל הני פסולי מסרן הכתוב לחכמים והם אמרו שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד לא יצא כדי שיזהרו ישראל במצות אבל במקום הדחק הכשירום כיון שאי אפשר בענין אחר מברכין עליהן. בפ' הקומץ רבה דף כז. ארבעה מינין שבלולב מעכבין זה את זה ואמר רב חנן בר רבא לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין ואע"ג דנטל כל חד וחד לחודיה נפיק ידי חובתיה דקי"ל לולב אין צריך אגד וכן פירש בה"ג ולא נהירא לר"ת דכיון דכולן מצוה אחת לא מיסתבר שיועילו בזה אחר זה והגיה בספרים לא שנו דמעכבין משום תמה אלא שאין לו אבל יש לו תמה היא אע"פ שלא חברם באגודה אחת כרבנן דלא דרשי לקיחה לקיחה ולא נהירא לי גירסתו ופירושו דאם לא בא להשמיענו רב חנן בר רבא אלא דהלכה כרבנן דלולב אין צריך אגד לימא הלכה כרבנן ועוד למה לי כלל ממילא ידענא דהלכתא כרבים אלא אתא לאשמעינן דכיון שמונחין כל ארבעתן לפניו שמברך ונוטלן זה אחר זה ומסתבר שמגביה הלולב תחלה שמזכירים אותו בברכה:

סימן טו[עריכה]

מתני' אתרוג הגזול והיבש פסול של אשירה ושל עיר הנדחת פסול של ערלה פסול ושל תרומה טמאה פסול ושל טהורה לא יטול ואם נטל כשר ושל דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין אית ספרים דגרסי אמתניתין של אשירה ושל עיר הנדחת פסול משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה משום דס"ל דלא שייך למיפסל משום דמיכתת שיעוריה משום דלא אשכחן שיעור מפורש באתרוג והא דאמרי' כאגוז כביצה לאו משום שיעור הוא אלא כדמפרש טעמא לעיל דף לא: משום דלא גמר פירא הוא ולא נהירא לר"י דא"כ אמאי איצטריך לפרש טעמא דאשירה ועיר הנדחת גבי לולב משום דמיכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה ועוד אמאי שריא באשרה דנכרי דיעבד דהא משום מצוה הבאה בעבירה פסלינן בדיעבד אלא ודאי לא מיקרי מצוה הבאה בעבירה אלא דומיא בדגזל דמחמת עבירה הוא דגזל באותה המצוה שיוצא בה אבל הני לא נפיק בהו מחמת העבירה שנעשית ובאתרוג שייך שפיר שיעורא משום דבעינן דמינכר לקיחה ומהאי טעמא פסלינן פלפלין וכיון דמיכתת שיעוריה הוי כאילו נשחק כולו והוי כאילו לא מנכר לקיחה:

גמ' ת"ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה זה הוי אומר זה אתרוג ואימא פלפלים לא אפשר היכי ליעביד לנקט חדא לא מינכרא לקיחה לנקט תרי תלת פרי אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' פירות הלכך לא אפשר:

מתני' עלתה חזזית על רובו ניטלה פיטמתו נקלף נסדק ניקב חסר כל שהוא פסול עלתה חזזית על מיעוטו ניטל עוקצו ניקב ולא חסר כל שהוא כשר אתרוג הכושי פסול הירוק ככרתי רבי מאיר מכשיר ורבי יהודה פוסל. עלתה חזזית פרש"י כמין אבעבועות והוא שיש בהן ממש שמקומו ניכר במשמוש שהוא גבוה משאר האתרוג ובירושל' הל' ו מסיק עליה רבי יצחק בר נחמן בשם שמואל כל הפסולים אינם פוסלין אלא ביום טוב ראשון בלבד תמן אמרי' רובו מצד א' חוטמו כרובו. הא דאמרי' רובו מצד אחד י"ל כגמ' דידן דהיינו במקום אחד אבל בשנים ושלשה מקומות אפי' מיעוטו פסול ולא כדברי המפרשים דברובו של צד אחד מיפסיל כיון דמתני' בסתמא קתני רובו של אתרוג קאמר. ונראה שהירושלמי סובר שהחזזית חשוב כחסר ולכך לא מיפסיל אלא ביו"ט ראשון ולא מיסתבר כלל דאי טעמא משום חסר מאי נ"מ בין רובו למיעוטו בחוטמו אלא ודאי משום הדר הוא ומיפסיל בכל הימים או שמא הירושלמי פליג אגמרא דידן וסבר דאפילו בהדר לא מיפסיל אלא ביו"ט ראשון:

סימן טז[עריכה]

גמ' ניטלה פיטמתו תניא רבי יצחק בן אלעזר אומר ניטלה בוכנתו פירש רש"י בשם רבינו יעקב ברבי יקר פיטמתו ראש האתרוג כמו פטמא של רימון ועוקצו זנבו ורבי יצחק בר אלעזר היה שונה במתני' במקום פטמתו בוכנתו לפי שהוא חד ועשוי כעין בוכנא ובשם רבינו יצחק הלוי פירש פטמא ועוקצו שניהם בזנב עוקצו שניטל מן העץ מה שהוא חוץ לגומא שבאתרוג כשר פיטמתו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג וחסרו לפיכך פסול והיינו דתני רבי יצחק בוכנתו מה שנכנס לתוך האתרוג כבוכנא והנכנס לתוך העץ ומכה באסיתא ועתה לפי' קמא אין פסול בעוקץ כלל אפילו נתלש העוקץ ונשאר מקומו כמו גומא לפי שלא נחסר מגוף האתרוג כלום מידי דהוה אנקלף דלא מיקרי חסר דאין הקליפה מכלל האתרוג ולפרושא בתרא אין פסול בפטמתו שבראש האתרוג לפי שאינו מכלל האתרוג ופרש"י דלישנא קמא עיקר. דלא מצינו בשום מקום עוקץ לגבי פטמא ורבינו תם אומר דמצינו עוקץ ופטמא במקום אחד בסוף יוצא דופן דף מז. גבי סימני בגרות דתנן משתשחיר הפטמא רבי יוסי אומר כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהה לחזור ועוקץ הוא חודו של דד שמכניס התינוק לתוך פיו ופיטמא הוא הבשר שתחת העוקץ שמשחיר סביב וקצת היה נראה מדמזכיר גבי אתרוג פיטמתו ועוקצו וחוטמו וכן מזכיר נמי התם גבי דדי אשה משמע ששלשתן במקום אחד מצד ראש של אתרוג שיוצא מתוך חודו של אתרוג כמין עוקץ בולט וקשה כעץ וניטלה פיטמתו היינו בוכנתו כלומר שניטל אותו העוקץ ממקום חיבורו ונשאר כמין גומא בראש האתרוג ולהך פירושא אין פסול בזנב האתרוג ובערוך פירש בשם ר"ח נטלה פיטמתו נראין הדברים שהוא דד והוא החוטם כמין פיטמתו של דד כדתנן פטמא של רימון. וניטלה בוכנתו היינו קצה העץ הניתן באתרוג כאותו דחולין דף מב: האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ומשמע מתוך פירושו דפטמתו ובוכנתו תרי ענייני נינהו זה בראשו וזה בעוקצו ולא בא רבי יצחק לפרש אלא להוסיף על המשנה וכ"כ הרב אלפס והרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' לולב ה"ז (פ"ח מהל' לולב ה"ז) וכן נהגינן ליפסל בשניהם כשהיה פטמא בראש האתרוג וניטלה אבל יש אתרוג שלא היתה בו פטמא מעולם ואינו נפסל בכך וכן אם ניטל העוקץ ולא נשאר ממנו כלל באתרוג פסול אבל אם נשאר בו כל דהו כשר:

סימן יז[עריכה]

נקלף אמר רבא האי אתרוגא דאיגליד כי אהינא סומקא כשר פירוש שלאחר שניטלה הקליפה הוא מאדים כתמרה אדומה וכן כל פירות הנקלפין מאדימים ומיירי שלא ניטל אלא הקליפה האדומה ולא ניטל מן הלבן עמה כלום דא"כ הוה ליה חסר. והתנן נקלף פסול דף לו. לא קשיא הא בכולה הא במקצתה פרש"י במקצתה פסולה דהוה ליה מנומר ור"ח פירש איפכא בכולה פסולה דהא לטרפה מדמינן ליה וגבי טריפה אמרינן הגלודה טריפה ואם נשתייר בה כסלע כשרה וכן כתב הראב"ד ז"ל ועוד כתב דוקא שנקלף במקום אחד אבל אם נקלף בשנים ושלשה מקומות אפיל. במיעוטו נמי פסול משום דה"ל כמנומר כי מקום הנקלף אין מראהו דומה לשאינו נקלף ואם היו מראיו שוין כשר ויש אומרים שאע"פ שנקלף בשנים ושלשה מקומות ואין מראיו שוין כשר לפי שאינו דומה לחזזית כי החזזית אינו ממראה האתרוג אבל נקלף אף על פי שאין מראיהן שוין מכל מקום כולן ממראה אתרוג הם ולא אמרו מנומר פסול אלא כשהוא משתנה לחברבורות כמין מראות אחרות כמו חזזית והלבן והכושי שהוא פסול אבל אם נשתנה מקום הקלוף למראה פסול זהו ודאי כמנומר. ובחוטמו אפילו במשהו פסול דומיא והא דאמרינן בכולו פסול לאו דוקא כולו אלא אפילו רובו דדמי לחזזית דפסול ברובא ע"כ ומיירי שנשתנה למראה פסול אבל אם נשתנה למראה כשר אפילו אם לא נשתייר בו אלא כסלע כשר:

סימן יח[עריכה]

וחזזית שעלתה על רובו או על מיעוטו בשנים ושלשה מקומות או מנומר יראה שיש לו תקנה על ידי קליפה אם יהיה מראה הקילוף כמראה אתרוג כשר וזהו פסול שחוזר להכשירו: ניקב תני עולא בר חיננא ניקב נקב מפולש במשהו נקב שאינו מפולש בכאיסר ואפילו לא חסר כלום ואסיפא קאי וכן מוכח בירושלמי הל' ו דגרס התם ניקב ולא פילש מבפנים כשר כי הא דתנן ניקב ולא חסר כל שהוא כשר מיהו לשון הירושלמי משמע דאע"פ שאינו מפולש מעבר לעבר אלא לחלל הוי מפולש מדקאמר ולא פילש מבפנים הא פילש מבפנים פסול אע"פ שאינו מפולש משני צדדין וכן פי' ר"י אם ניקב עד חדרי הזרע שהגרעין בתוכו פסול אע"פ שלא חיסר כלום והא דבעי נקב מפולש היינו שלא כנגד החדרים ונקב עד החדר בכלל מפולש הוא וכן מסתבר דפסולי אתרוג לטריפות מדמינן להו כדקאמר בגמרא אי נקלף תנינא דתנן נקלף פסול כי היכי דגלודה טריפה אי נסדק תנינא דתנן נסדק פסול כי היכי דנסדקה הגרגרת לכל אורכה ולא נשאר בה חוליא למעלה וחוליא למטה טריפה הכי נמי באתרוג אם נסדק לכל אורכו פסול והא דפריך אם ניקב תנינא לא הוי פירושא כי הנך דהא באתרוג ניקב ולא חסר כשר והתם ניקב קרום של מוח או של ריאה טריפה אלא הכי פירושו תנינא דכשר הכא והתם טריפה ואל תתמה מאי שנא משאר טריפות שפסול באתרוג דשאני התם דהקרום לחודיה קאי והטריפות תלוי בנקיבת הקרום והרי ניקב כולו אבל הכא כוליה אתרוגא חיבור הוא ודמי לניקב הלב ולא לבית חללו אבל אם ניקב עד חדרי הזרע ודאי טריפה דאותם חדרים במקום סימפוני הריאה קאי כדמוכח שמעתתא דמדמי ליה הש"ס לריאה שנשפכה כקיתון אבל בהלכות גדולות כתב מפולש כדי שיראה הנקב מצד זה לצד זה אבל מצד אחד אפילו ניקב לחלל לא הוי מפולש וכשר והירושלמי כתב הראב"ד ז"ל שיש לפרש דהכי קאמר דאע"פ שהוא נקוב מכאן ומכאן אם לא פילש מבפנים כדי שיראה הנקב מצד זה לצד זה כשר שלא תאמר מעיו של אתרוג כמנוקבין הן ואפשר שסובר בעל ההלכות דהך בעיא דבעי הש"ס אי מדמינן אתרוג שנמוח בפנים וקיימי חדרי הזרע לריאה שנשפכה כקיתון ולא איפשטא אזלינן לקולא ולהכי קאמר ניקב לאותן חדרים לא הוי כמפולש וכן משמע שהרב אלפסי סובר דאזלינן בהך בעיא לקולא דהני פסולי אין עיקרן אלא דברי סופרים ולהכי לא הביא זאת הבעיא:

סימן יט[עריכה]

עלתה חזזית על מיעוטו כשר אמר רב חסדא אמר רב לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים ושלשה מקומות הוה ליה כמנומר ופסול כתב הראב"ד ז"ל נ"ל שנתפזר הנמור ברובו של האתרוג אע"פ שהחברבורות עצמן מיעוט הן אבל במיעוטו כגון שאינו אלא בצד אחד של האתרוג כשר ולפי זה הא דתניא מנומר פסול היינו שפשט הנימור ברוב האתרוג וגבול ושיעור טוב הוא דלא מיסתבר למימר שאם היו באתרוג כמין שני טפין ושלש של נימור כל דהו זה בצד זה שיפסול בכך אבל אין הלשון מורה על פירושו דמשמע דשנים ושלשה מקומות דומיא דמקום אחד מהמקום אחד במיעוטו אף בשנים ושלשה מקומות במיעוטו אם לא שנאמר דבהכי דמי ליה שהחברבורות של שלש מקומות הן מיעוט האתרוג כמו במקום אחד אבל פיזור הנימור הוא ברוב האתרוג:

סימן כ[עריכה]

אמר רבא ובחוטמו אפילו כל דהו פסול פירש רש"י בעובי גובהו שמשפע משם ויורד לצד ראשו שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבאותו עובי אדם נותן עיניו משמע מתוך פרש"י שאין כל השיפוע עד הפיטמא נקרא חוטם אלא עובי גובהו שממנו משפע ויורד אבל מדהזכיר הרב אלפסי ז"ל ור"ח ז"ל החוטם אצל הפיטמא משמע שהשיפוע קרוי חוטם וכן עמא דבר שמעובי גובהו עד הפיטמא פוסלין חזזית כל דהו וה"ה יבשות וכל הפסולים משום הדר ויבשות האתרוג דימה הראב"ד ז"ל לבשר חי כי הליחות לפירי כמו הדם לבשר חי שכל זמן שהוא מוציא ליחה או בסחיטתן או מדוחק חתיכת הסכין נקרא לח וכשתכלה הליחה שבו שאינו מוציא שום ליחה הרי כבשר מת שנוקבין אותו ואינו מוציא טיפת דם אלא שהבדיקה שלו קשה לפי שאי אפשר לסוחטו ולא לחותכו אבל מכיון שאמרו נקב שאין בו חסרון כשר יכול להעביר בו מחט וכן חוט ואם יש בו ליחות יראה בחוט ואין ליתן לו סימן של יבשות הלולב שכתבתי לעיל סימן א הלבנת פנים לפי שהאתרוג אינו מלבין כשיבש אלא הוא מתאדם ופניו מתכרכמות לפיכך הסימן הנכון הוא בליחות:

סימן כא[עריכה]

הירוק ככרתי שדומה לעשבים כתבו התוספות לעיל דף לא: דאתרוג שהוא ירוק ככרתי וכשמשהין אותו חוזר למראה אתרוג נראה שהוא כשר דאי לאו דנגמר פריו לא היה חוזר למראה אתרוג בתלוש:

סימן כב[עריכה]

תניא אתרוג תפוח סרוח כבוש שלוק כושי לבן מנומר פסול אתרוג כדור פסול וי"א אף התיום אתרוג הבוסר רבי עקיבא פוסל וחכמים מכשירין כושי ולבן אם הם במקום אחד ברובו של אתרוג כמו חזזית ואם הוא בשנים ושלשה מקומות היינו מנומר. גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול אבל כברייתו אפילו עבדיה דפי דפי כשר. כושי פסול והתניא כושי כשר דומה לכושי פסול לא קשיא הא לן והא להו בני א"י הרחוקים מארץ כוש כושי פסול להם לפי שאינם רגילין בהו אבל בני בבל הקרובים לכוש ורגילין בהם כושי כשר אבל אתרוג הגדל בבבל ודומה לכושי פסול דנדמה הוא:

סימן כג[עריכה]

איתמר אתרוג עכברים אמר רב אין זה הדר ולא היא דהא רבי חנינא מטביל ונפיק ביה ואע"פ דאתרוג אתקצאי למצותו ואסור באכילה כיון שנשאר בו שיעור לצאת בו היותר מכשיעור לא אתקצאי ולרבי חנינא קשה מתני' דתנן חסר כל שהוא פסול ל"ק מתניתין ביום טוב ראשון ודרבי חנינא ביום טוב שני וכן הלכתא:

סימן כד[עריכה]

מתני' שיעור אתרוג קטן ר"מ אומר כאגוז רבי יהודה אומר כביצה ובגדול כדי שיאחז שנים בידו אחת דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אפילו אחד בשתי ידיו והלכה כרבי יהודה בקטן והלכה כרבי יוסי בגדול ורבנן דמכשרי בבוסר מודו בפחות מכביצה דפסול דבוסר הוא יותר מכביצה וסופו ליגמר וחשיב כפירי. אין אוגדים הלולב אלא במינו רבי מאיר אומר אפילו במשיחה אמר רבי מאיר מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדים לולביהן בגימוניות של זהב אמר לו רבי יהודה משם ראיה במינו היו אוגדין אותו למטה רבי יהודה לטעמיה דאמר לולב צריך אגד וכי אגיד להו במינא אחרינא הוו להו ה' מינים אבל לאחר שנעשה בו אגד של חובה אם הוסיף אגד אחר לנוי ליכא בל תוסיף ומינה נשמע לרבנן דאם הוסיף מין אחר לנוי אפילו דרך גדילתו אין בו משום בל תוסיף כיון דלא נתכוין אלא לנוי ואע"ג דבזמנו לא בעי כוונה לבל תוסיף היינו בסתם אבל אם כוון לנוי אפילו דרך גדילתו הוי כאגד יתירה לר' יהודה וקי"ל בהא כר"מ:

גמ' אמר להו רבה להנהו דגדלי הושענא לבי ריש גלותא כי גדליתו הושענא שיירו ביה בית יד כי היכי דלא תיהוי חציצה רבא אמר כל לנאותו לא הוי חציצה אמר רבה לא לנקוט איניש הושענא בסודר דבעינן ולקחתם לכם וליכא רבא אמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אמר רבה לא לידוץ איניש לוליבא בהושענא דנתרי טרפי והוי חציצה רבא אמר מין במינו אינו חוצץ ואמר רבה לא ליגוד איניש לוליבא בהושענא דנתרי הוצי והוי חציצה רבא אמר מין במינו אינו חוצץ והילכתא בכולהו כרבא:

סימן כה[עריכה]

אמר רבה הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו מ"ט הדס דלריחא קאי כי קא מקצי ליה מריח קא מקצי ליה אתרוג דלאכילה קאי כי קא מקצי ליה מאכילה מקצי ליה ואמר רבה הדס במחובר מותר להריח בו ואתרוג במחובר אסור להריח בו מ"ט הדס דלריח עביד אי שרית ליה לא אתי למיקצייה ואתרוג דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למיקצייה ואמר רבה לולב בימין ואתרוג בשמאל מ"ט האי תלתא מצות והאי חדא מצוה ואם הוא אטר יד ימין יקח והלולב בשמאל דימין דידיה הוא אמר ליה רבי ירמיה לר' זריקא מאי טעמא מברכין על לולב א"ל הואיל ובמינו גבוה מכולן:

סימן כו[עריכה]

מתני' והיכן הוא מנענע בהודו לה' תחנה וסוף ובאנא השם הושיעה נא כדברי ב"ה וב"ש אומרים אף באנא ה' הצליחה נא אמר ר' עקיבא צופה הייתי בר"ג ורבי יהושע שכל העם היו מטרפים בלולביהם והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד. הודו תחלה וסוף פרש"י הודו שבתחלת הפרק והודו שבסוף הפרק בסוף ההלל דמהודו ועד סוף הלל חדא פרשה היא ממנין פרשיות של תהלים וי"מ תחלת הפסוק וסוף הפסוק ולא מיסתבר לנענע בפסוק אחד שני פעמים והא דמנענעים באנא ה' הושיעה נא אע"פ שאינו תחלת הפרק ולא סוף הפרק היינו על פי המקרא דה"א טז דכתיב אז ירננו עצי היער וגו' וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו וגו' ואיתא ובמדרש לפי שבר"ה באין לדין ישראל ואומות העולם ואין יודעין מי יצא זכאי ומי יצא חייב נתן הקב"ה מצוה זו לישראל שיהו שמחים בלולביהם כאדם היוצא מלפני השופט זכאי שהוא שמח והיינו דכתיב ירננו עצי היער כלומר ירננו בעצי היער כאשר יצאו מלפני ה' זכאין כשבאין לשפוט את הארץ ובמה ירננו בהודו ובהושיעה נא ועכשיו שנהגו שש"ץ אומר יאמר נא ישראל והצבור עונים הודו וכן ביאמרו נא בית אהרן וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעין על כל הודו והודו שיאמרו ובשעת ברכה לא מצינו שצריך לנענע בתחלת הנטילה אלא מדאמר בסוף הפרק דף מב. קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע שמנענע בתחלת הנטילה אע"פ שאינו יודע לקרות את ההלל ועוד מדתניא בברכות בסוף פרק תפלת השחר דף ל. השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע אלמא בשעת נטילה בעי נענוע וראבי"ה הביא ראיה מן הירושלמי דגרס התם למה מנענע משום לנענע כחו של קטיגור רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומנענע כד מברך עליה ואומר גירא בעינא דשטנא ולאו אורח ארעא דלמא מיגרי ביה ועוד כתב ראבי"ה דעיקר הנענוע כמו שיתבאר דינו נראה בעיני שהוא בשעת הברכה אבל נענוע דמתניתין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא הוא נענוע בעלמא ואההוא נענוע דמתני' מפרש בירושלמי למה מנענע כדי לנענע כחו של קטיגור והדר קאמר רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומנענע כד מברך וכן משמע כד מברך ממטי ליה אבל בנענוע ראשון שהזכיר לא ממטי ליה אלא בנענוע בעלמא קא עביד ודומה להא דאמר רבי יצחק ר"ה דף טז: למה תוקעין וחוזרין ותוקעין וכו' כדי לערבב את השטן וההוא דישיבה עיקר כדפרישית בר"ה אע"ג דלאו על סדר ברכות הן והנהו דעמידה הן הערבוב וה"נ לענין נענוע.

גמ' כיצד הוא עושה כדאמרינן התם לענין שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה מניח שתי הלחם על שני הכבשים ומניח ידו תחתיהם ומניף ומוליך ומביא מעלה ומוריד. אמר ר' חייא בר אבא מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם הן שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו במערבא מתני הכי אמר רב חמא בר עוקבא אמר ר' יוסי בר חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד לעצור טללים רעים אמר רבא וכן בלולב וכן המנהג ואיכא מ"ד דצריך לנענע ג"פ בהולכה ובהובאה חוץ ממוליך ומביא ומעלה ומוריד וגמיר לה מגמרא דבני מערבא דגרסינן התם בפרק זה הל' י תנא צריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר ר' זירא בעי הכין חד והכין חד או דלמא הכין והכין חד כלומר ההולכה אחד וההובאה אחד או דלמא ההולכה וההבאה שניהם אחד אלמא נענוע זה חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד הוא ומפרש כך על כל דבר ודבר כלומר לכל רוח שמוליך ומביא הלולב צריך לנענע ג"פ חוץ ממוליך ומביא וכו' כלומר אין מספיק לה בהולכה וההובאה עד שינענע ג"פ בכל הולכה והובאה והיה ראוי לפרש שיתפוס ידו במקום אחד וינענע נענוע כל דהו ג"פ לולי בעיא דר' זירא דבעי הכין וכו' משמע דלכל צד צריך להוליך ולהביא ג"פ ומיבעיא ליה אי הולכה אחד והובאה אחד או הולכה והובאה שתיהן אחד וכתבו התוס' כיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא וכ"כ ר"ח בשם רב האי ואע"ג דנענוע זה מדרבנן משום חביבות המצוה אמרו כן נמצא שצריך ג' הולכות וג' הובאות לכל צד וצד שהם שלשים וששה בין הכל ובעל העיטור כתב כיון דנענוע דרבנן הוא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן עוד כתב מנהג אבותינו שמוליך ממלה ומוריד בלבד ומוליך ומביא למי שד' רוחות העולם הם שלו והמושל בשתים מושל הוא בד' רוחות והמוליך לצפון ולדרום דעת חיצוני הוא ע"כ והעולם לא נהגו כן אלא מוליכין לד' רוחות ומנהג כשר הוא הקצרה ימיננו מלהודות שד' רוחות העולם שלו ומנהג אחר חיצוני הוא והראשון שהנהיג כך היה נראה לו שהמוליך ומביא לד' רוחות נראה שתי וערב ואדרבה כשמוליך ומביא לשתי רוחות ומעלה ומוריד הוא הנראה כשתי וערב כי ד' קצוות יש לו אבל המוליך ומביא לד' רוחות ומעלה ומוריד ששה קצוות יש לו:

סימן כז[עריכה]

מתני' מי שבא בדרך ואין בידו לולב לכשיכנס בביתו יטול על שולחנו לא נטל שחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב.

גמ' ומסיק רב אשי דמתני' ביו"ט שני איירי מדקתני מי שבא בדרך והא דמפסיק סעודתו ונוטלו על שולחנו איירי כשאין לו שהות ביום אבל אם יש שהות ביום אינו מפסיק כי ההיא דתנן פ"ק דשבת דף ט. גבי תפלה ואם התחילו אין מפסיקין ודוקא ביו"ט שני אבל ביו"ט ראשון אפילו יש שהות מפסיק והכי אמרי' התם דמפסיקין לקרות ק"ש שהוא דאורייתא ותמהתי על הרב אלפסי למה לא הביא שקלא וטריא דגמ':

סימן כח[עריכה]

מתני' מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהם מה שהם אומרים ותבא לו מארה ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה:

גמ' ת"ר באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו. אמר רבא הלכתא גבירתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא הוא אומר הללויה והם אומרים הללויה מכאן שמצוה לענות הללויה הוא אומר הללו עבדי ה' והם אומרים הללויה מכאן. מי שגדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה הוא אומר הודו לה' כי טוב והם אומרים הודו לה' מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והם אומרים אנא ה' הושיעה נא מכאן מי שקטן מקרא אותו אומר אחריו מה שהוא אומר הוא אומר אנא ה' הצליחה נא והם אומרים אנא ה' הצליחה נא מכאן מקום שנהגו לכפול יכפול הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' מכאן שהשומע כעונה. בעו מיניה מרבי חייא בר אבא שמע ולא ענה מהו אמר להו חכימיא וספריא ודרשייא ורישי עמא אמרי שמע ולא ענה יצא. איתמר אמר ר"ש בן פזי אריב"ל משום בר קפרא מנין לשומע כעונה שנאמר את הדברים האלה אשר קרא המלך יאשיהו וכי המלך קראן והלא שפן קראן לפני המלך דכתיב ויקרא שפן את הדברים האלה לפני המלך אלא מכאן לשומע כעונה:

סימן כט[עריכה]

מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט לברך אחריו יברך הכל כמנהג המדינה. הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה שאינו רשאי ללוקחו בשביעית:

גמ' תנא ר' כופל בה דברים פי' מאנא ה' הושיעה נא ולמטה רבי אלעזר בן פרטא מוסיף בה דברים מאי מוסיף אמר אביי מוסיף מאודך ולמטה כי עד אודך כל המזמור כפול וגם מאודך ולמטה אמרוהו ישי ובניו ושמואל כדאיתא בערבי פסחים דף קיט.: לברך אחריו יברך הכל כמנהג המדינה. אמר אביי לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא אמר ר"נ בר יצחק אמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי אביי אמר והוא עבר לפניהם ואי בעית אימא מהכא ויעבור מלכם וגו':

סימן ל[עריכה]

מתני' בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינהז' זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור:

גמ' מנ"ל דעבדינן זכר למקדש אמר ר' יוחנן אמר קרא כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאום ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה:

סימן לא[עריכה]

מתני' י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהם לבית הכנסת למחר כל אחד ואחד מכיר את לולבו ונוטלו מפני שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו ובשאר כל ימות החג יוצא בלולבו של חבירו:

גמ' מנא הני מילי דת"ר ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול מכאן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט הראשון של חג בלולבו של חבירו אלא א"כ נתנו לו במתנה ומעשה בר"ג ורבי יהושע ור"א בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל שלקחו באלף זוז נטלו ר"ג ויצא בו נתנו לרבי יהושע במתנה נטלו רבי יהושע ויצא בו ונתנו לר"א בן עזריה במתנה נטלו ראב"ע ויצא בו ונתנו לרבי עקיבא במתנה נטלו ר"ע ויצא בו והחזירו לר"ג למה ליה למימר החזירו לר"ג דהא אפילו לא החזירו לו יצאו כולן דר"ג נתנו לרבי יהושע במתנה גמורה וכל אחד לחבירו מילתא אגב אורחיה קמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה דאמר רבא הילך אתרוג זה במתנה ע"מ להחזירו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא וכן היתה מתנת ר"ג ולהכי תנא והחזירו לר"ג דאם לא החזירוהו לו לא יצאו אע"פ שכל אחד לא החזירו לר"ג כן היתה המתנה שכל אחד יתנהו לחבירו ויחזירהו לבסוף וצריך שיתנהו לו במתנה גמורה ע"מ שיחזיר ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתנה לו במתנה בשעת חזרה אבל אם אמר לו יהא במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחלה לא יצא בו דהוי כמו שאול ותדע מדאמר לקמן דף מו: לא ליקני איניש לוליבא לינוקא ביומא טבא קמא דינוקא מקני קני אקנויי לא מקני ואם אינו צריך להחזיר לו במתנה נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא ליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא אלא ודאי צריך לחזור וליתנו לו במתנה וקטן לאו בר אקנויי הוא. כתב בעל העיטור מסתברא כיון שהמקבל מתנה יודע שהנותן אין נותן במתנה גמורה שהרי צריך הוא עדיין לו לצאת בו שאין לו לולב אחר אין צריך לפרש לו על מנת להחזיר לו אלא נותן לו סתם והמקבל מחזיר לו סתם ואין צריך תנאי דהא ר"ג נתן במתנה ולא אמר לו ע"מ להחזיר אלא כיון שלקחו ר"ג לצאת בו ולא היה לו אחר מסתמא ע"מ להחזירו נתנו ע"כ ודבר פשוט הוא דלענין לצאת בו יותר טובה מתנה על מנת להחזיר אלא שבא לחדש דאפילו במתנה סתם הוא ע"מ להחזיר ואם לא החזירו לו לא יצא ואם נגזל ממנו ולא החזירו כתב בעל העיטור ז"ל מסתברא אע"ג דחזרת דמים הויא חזרה כדאמרי' גיטין דף עד. גבי איצטלית דאמרו חכמים תתן לו דמיה דוקא באיצטלית אמרינן מה לי היא מה לי דמיה אבל אתרוג כי אמרי' החזירו לו באתרוג דוקא קאמר לצאת בו ידי חובה ואם לא החזירוהו לא יצא כדאמר ב"ב דף קלז: גבי אחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא דחזרת דמים לאו חזרה היא ע"כ. והרואה דבריו נראה לו שטעה במה שכתב דאמרי' גבי איצטלית מה לי היא מה לי דמיה והא ליתא דלית הלכתא כרשב"ג דאמר תתן דמים דהיינו עובדא דצידן גיטין דף עד. והוא לא טעה דטעמא דרבנן התם משום דלצערה קא מיכוין והא לא ציערה אבל בעלמא מודו רבנן דאמרי' מה לי הן ומה לי דמיהן כדאמר בפרק איזהו נשך דף סג. ולענין הדין אם הוא חייב באונסין יש אומרים שאינו חייב באונסין שהרי במתנה נתנו לו ונהי נמי שלא החזירוהו לו מ"מ שואל אינו וכן דעת ה"ר ישעיה ז"ל שהקשה מה יש בין מתנה ע"מ להחזיר לשאול בשניהם הוא שלו עד שיטלנו ושניהם אין הגוף קנוי לו ותירץ דמתנה ע"מ להחזיר אינו חייב באונסין דלהכי יהביה ליה במתנה מיהו כי איתיה בעיניה מיחייב לאהדורי ליה וכיון דאינו חייב באונסין קרינא ביה לכם אבל שאול שחייב באונסין לא קרינא ביה לכם ולדבריו אפילו בגניבה ואבידה לא מיחייב כיון דפטר ליה מאונסין משום מתנה הוא הדין נמי מגניבה ואבידה אי לאו משום דאמרינן הואיל ונהנה מהנה כדאמרינן ב"מ דף פא. גבי הנוטל כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מאונסין וחייב בגניבה ואבידה דהואיל ונהנה מהנה ומיהו נ"ל דחייב אפילו באונסין ועוד אפילו במתה מחמת מלאכה חייב שהרי קבל עליו להחזירו ואם לא החזירו המתנה בטלה ונהי דשואל לא הוי מיהו בנפקד ושולח יד בפקדון שלא ברשות הוי גזלן ואע"פ שברשות ירד הוא ביטל אותו רשות בשלא קיים תנאו ועשה את עצמו גזלן למפרע:

סימן לב[עריכה]

גרסי' בפ' יש נוחלין דף קלז: אמר רבה בר רב הונא האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית נטלו אחד מהן ויצא בו אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא שמע מינה דהני בי תרי דזביני לוליבא בשותפות לא נפקי ידי חובתייהו ביומא קמא עד דיהבי חד לחבריה מנתא דיליה ואי לא לא נפיק ומה שנהגו במקום שאין אתרוגים מצויין שכל הקהל כולן קונין אתרוג בשותפות ויוצאין בו פי' רשב"ם כיון דקנוהו על מנת לצאת בו סתמא דמילתא הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנין חלקם למי שנוטל ומברך בו על מנת להחזירו להם כיון דבענין אחר אין יכולין לצאת ונשאל לרב שרירא גאון על זה מקום שאין אתרוג ולולב מצויין וגובין מכל הקהל מן כל אחד וקונין אחד ונוטלו חזן בית הכנסת בידו בשעת ההלל ומברך עליו ונותנו לזקנים ומברכין עליו ושוב נוטלו כל אחד מחבירו עד שמברכין עליו כל הקהל יצאו בו ידי חובתן או לא והשיב ודאי בשאר ימות החג מיום השני והלאה יצאו ידי חובתן באותו לולב אבל ביום ראשון צריך כל אחד ואחד ליטול לולב שלו וכן ראוי שתעשו להיות קונין הלולב לאחד מן הצבור או שיקחנו מממונו או שיתנו הדמים לחזן במתנה והוא יקנהו לעצמו וביום טוב ראשון יתנהו במתנה לאחד מן הזקנים וכל אחד יתנהו לאחר במתנה עד שיבא לידי כולן ונהגו באשכנז ובצרפת כרשב"ם:

סימן לג[עריכה]

אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי אבא מצלי ביה. מיתיבי לא יאחוז אדם תפילין בידו ס"ת בזרועו ויתפלל שאני התם דלאו מצוה היא וטריד בהו אבל הכא מצוה הוא ולא טריד. תני אמר ר' אלעזר בר צדוק מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו קורא שמע ומתפלל ולולבו בידו קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע לנחם אבלים ולבקר חולים לולבו בידו נכנס לבית המדרש משגרו ביד עבדו ביד בנו או ביד שלוחו. רבי יוסי אומר יום טוב הראשון של חג שחל בשבת שכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציאו ברשות. אמר אביי לא שנו אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב כי לא יצא בו נמי אמאי פטור והא מדאגבהיה נפיק ביה אמר אביי בשהפכו דאמר לקמן מה: חזקיה אמר רבי ירמיה משום ר"ש בן יוחי כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן שנאמר עצי שטים עומדים ותניא עצי שטים עומדים שעומדין דרך גדילתן רבא אמר אפילו תימא בשלא הפכו והכא במאי עסקינן כגון שהוציאו בכלי והא רבא הוא דאמר לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה הנ"מ דרך כבוד אבל דרך בזיון לא:

סימן לד[עריכה]

וצריך לדקדק מתי יברך אדם על הלולב אם יברך אחר שנטלו בידו הא אמרינן הכא מדאגבהיה נפק ביה ובעינן שיהא מברך על כל המצות עובר לעשייתן והיה נראה שיברך עליו קודם שיטלנו בידו אבל לא מיסתבר דהיאך יברך עליו בעוד שהוא מונח בכלי הא אמרינן בפ' הקומץ רבה דף לה: תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה עד שעת קשירה דכל זמן דאין המצוה מזומנת בידו לעשות לא מיסתבר שיברך וטוב שיברך משיתחיל ליטול הלולב קודם שיטול האתרוג דהיינו עובר לעשייתן שמעכבין זא"ז א"נ יהפוך אחד מהן עד שיברך כדאמרינן הכא שאינו יוצא אלא בדרך גדילתן א"נ יכוין שלא לצאת עד אחר הברכה אע"ג דאמרינן בר"ה דף כח: דמצות אינן צריכות כוונה הני מילי בסתם אבל במכוין שלא לצאת לא נפיק בעל כרחיה והא דלא משני הכא הכי משום דמיירי באדם שאינו בקי בדיני כוונת מצוה דמסתמא מה ששכח והוציאו לר"ה לפי שהיה טרוד לילך אצל בקי ללמוד אבל הא ידע שאין יוצאין בהן אלא בדרך גדילתן א"נ משום דלא נגמר מצות הלולב עד אחר הנענוע ומהאי טעמא מברכין על נטילת ידים אחר הנטילה משום דלא נגמרה מצות הנטילה עד אחר ניגוב הידים וכן מוכח בפ"ק דפסחים דף ז: בהא דפליגי בעל ביעור חמץ דמר סבר דלשעבר משמע ומ"ס דלהבא נמי משמע ופריך מהא העושה לולב לעצמו וכו' נטלו לצאת בו אומר על נטילת לולב ופריך למ"ד דמברך לבער ומשני שאני התם דמעידנא דאגבהיה נפק ביה ופריך אי הכי נטלו לצאת בו יצא בו מיבעי ליה ומשני משום דקא בעי למיתני סיפא העושה סוכה מברך לישב בה תנא נמי רישא לצאת בו וכיון דיצא בו היכי תו מברך אלא ע"כ צ"ל הואיל ולא נגמרה מצות הנענוע ועוד כדקאמר לעיל בסוף בפירקין דף מא: מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו קורא שמע ומתפלל ולולבו בידו אע"פ שכל אלו הדברים אינן מעכבין מ"מ הואיל ויש בהן מצוה מן המובחר חשיב כעובר לעשייתן וכי האי גוונא אמרי' בירושל' דברכות פרק הרואה העושה ציצית לעצמו אומר אקב"ו לעשות ציצית נתעטף בו אומר אקב"ו להתעטף בציצית אלמא אף על פי שכבר נתעטף מברך ולאו ראיה היא כולי האי דהתם המצוה נמשכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד אבל לולב כבר יצא משעת נטילה: מתני' מקבלת אשה מיד בנה או מיד בעלה ומחזרת למים בשבת רבי יהודה אומר בשבת מחזירין וביום טוב מוסיפין ובמועד מחליפין:

סימן לה[עריכה]

וכל קטן שיודע לנענע חייב בלולב:

גמ' ת"ר קטן היודע לנענע חייב בלולבו להתעטף חייב בציצית לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין היודע לדבר אביו מלמדו תורה וק"ש. תורה אמר רב המנונא תורה צוה לנו כו' ק"ש פסוק ראשון. יודע לשמור ידיו אוכלין טהרות על ידו היודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרות היודע לישאל ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור לפרוש כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו ואם יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וממי רגליו ד' אמות אמר רב חסדא והוא שיכול לאוכלו בכדי אכילת פרס אמר רב חייא בריה דרב אויא ובגדול אע"פ שאינו יכול לאוכלו בכדי אכילת פרס דכתיב יוסיף דעת יוסיף מכאוב אם יכול לאכול כזית צלי שוחטים עליו את הפסח מ"ט לפי אכלו כתיב ר' יהודה אומר עד שעת הפרשת אכילה כיצד נותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רבינו_אשר_על_הש%22ס/פסקי_הרא%22ש/סוכה/פרק_ג&oldid=997285"