רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/ברכות/פרק ב
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
מאירי |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן א[עריכה]
היה קורא בתורה והגיע זמן הקריאה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא ואף על פי שלא קרא בברכותיה יצא. וכן פר"ח ואמרינן נמי בירושלמי אמר רבי אבא זאת אומרת ברכות אינן מעכבות ורב האי גאון ז"ל כתב דסדרן אינו מעכב אבל צריך לקרות את שתיהן. ודייק מדקאמר גמרא לעיל בפ"ק דף יב. לא לעולם דאמרי אהבה רבה ולא אמרי יוצר אור וכי מטא זימנא אמרי ומאי ברכות אינן מעכבות לקדם. אלמא סתמא דגמרא ס"ל דסדרן אינו מעכב. אבל אם לא אמר כלל מעכב. והא דדייק הכא בירושלמי דברכות אינן מעכבות. היינו ביחיד אבל בצבור מעכבין כההיא דלעיל דקתני אמר להם הממונה:
סימן ב[עריכה]
ת"ר ק"ש ככתבה דברי רבי. וחכ"א בכל לשון. מ"ט דרבי. אמר קרא והיו בהוייתן יהו. ורבנן מ"ט אמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע אבל והיו לשלא יקרא למפרע הוא דאתא. וקיימא לן כרבנן חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דסתם לן תנא דמתניתין כוותייהו דתנן סוטה דף לב. ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה ווידוי מעשר וק"ש ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון. וקיימא לן דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני'. ועוד דקאמר בסמוך ורבנן סבירא להו כמאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא והכי פסקינן הלכתא לקמן דף טו. ועוד דקאמר הכא דרבי סבר לה כרבי יוסי דאמר לא יצא ולקמן שם על מילתיה דרבי יוסי גופיה קאמר ורבי יוסי תרתי שמעת מינה לפי שלא היה רוצה לחלוק על רבנן דהלכתא כוותייהו. כתב רב אלפס ז"ל האי דקתני תפלה בכל לשון ה"מ בצבור אבל ביחיד לא. דאמר רב יהודה אמר רב שבת דף יב: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי. ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. מצאתי בנימוקי תלמידי ה"ר יונה ז"ל שהיה תמיה כיון שתפלה ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקודש היאך נהגו כל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות דכיון שחייבות בתפלה לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקדש. ורבני צרפת ז"ל היו נותנין טעם למנהג ואמרו כיון שהיא התפלה שהצבור מתפללין כמו תפלת צבור דיינינן לה ויכול יחיד לאמרה בלשון אחרת. והא דאמר רב יהודה אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי זהו בשואל צרכיו כגון שיש לו חולה בביתו או דבר אחר שהוא צריך. אבל תפלה שהיא קבוע לצבור אפילו כשיחיד מתפלל בביתו כמתפלל בצבור דמי שא"צ מליץ לפני הקב"ה. ולי נראה דאינו קשה דדוקא לשון זה קאמר רב יהודה דלא ישאל אדם צרכיו. וכן הקשו בתוספות שבת שם ד"ה שאין אהא דקאמר שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי והלא אפילו מחשבות לב האדם הם יודעים ומכירין אלא לשון זה מגונה בעיניהן להזקק לו:
סימן ג[עריכה]
ת"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריכה כוונת הלב דברי רבי מאיר. אמר רבא הלכה כר"מ. תניא סומכוס בן איסי אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו. א"ר אחא בר יעקב ובדלי"ת. א"ר אשי ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. וכן לא יאריך באל"ף דהוה משמע אי חד כלומר אין חד. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי חייא בר אבא חזייה דקא מאריך טובא. א"ל למה לך כולי האי. א"ל ואלא עד כמה. א"ל כדי שתמליכהו למעלה ולמטה ובארבע רוחות העולם. י"א שימליכהו במחשבה. וי"א שירמוז בעיניו בשעה שממליכו בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם. ומביאין סמך לדבריהם מעובדא דר' חייא דא"ל רבי חייא לרב בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על עיניו מקבל עליו מלכות שמים ומה שהיה נותן ידיו על עיניו שלא יראה שהוא רומז בעיניו ואין ראיה משם לפי שהיה יושב בתוך הצבור היה מעביר ידיו על עיניו כדי שיוכל לכוין. א"ר נתן בר מר עוקבא א"ר יהודה עד על לבבך בעמידה. ירושלמי לא אם היה יושב עומד אלא אם מהלך בדרך עומד ר' יוחנן אומר כל הפרשה כולה בעמידה. ולית הלכתא לא כרב נתן ולא כרב יוחנן דקיימא לן כרבא דהוא בתראה דפסיק הלכה כר"מ דלא צריך כוונה אלא בפסוק ראשון בלבד. ועמידה משום כוונה היא. וכבר ראינו מי שדחה דברי ר' יוחנן מדפסק רבא הלכה כר"מ ופסיק כרב נתן דאמר עד על לבבך בעמידה והדין פיסקא לאו מעליא הוא דכי היכי דדחי רבא דברי ר' יוחנן הכי נמי דחי דברי ר' נתן. והראב"ד ז"ל כתב משום גאון דמהלך צריך לעמוד עד על לבבך כדאמר פ"ק דיומא דף יט: דבפרק ראשון אין לו לרמוז בעיניו וכן כתב רב אלפס ז"ל לקמן בפרקין דאסור לרמוז בכל הפרק משום דחשיב קריאת עראי וכן נמי צריך עמידה משום דלא ליחשב קריאת עראי. והא דלא בעי עמידה בכל הפרשה משום דפסוק דבתריה כתיב ובלכתך בדרך אלמא דקורא במהלך: אמר רבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא. א"ל רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן. א"ל רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי הוה עביד. א"ל בפסוקא קמא הוה קמצער נפשיה טפי לא מצער נפשיה. והא דקאמר נאנס בשינה יצא רוצה לומר שהוא מדומדם ואינו יכול לקרות בכוונה מכאן ואילך. מיהו היה קורא את כולה. וכן הא דא"ל ר"נ לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן כלומר הקיצני משנתי עד שאוכל לכוין. טפי לא תצערן אף אם אקרא בלא כוונה לא תצערני להקיצני. דמילתא דפשיטא היא שצריך לקרות כולה. וההיא דרבי יהודה הנשיא שהיה קורא פסוק ראשון בלבד ואמר בר קפרא דאינו חוזר וגומרו התם מיירי שעבר זמן הקריאה קודם שגמר למודו. וא"ת כיון דבעינן שיקרא את כולה למה לא הפסיק לקרותה דאפי' מי שתורתו אומנתו תנן בפ"ק דשבת דף יא. דמפסיק לק"ש. וי"ל דה"מ אדם שלומד לבדו אבל מי שלומד תורה ברבים אין לו להפסיק:
סימן ד[עריכה]
אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא את שמע. ק"ש הוא דלא ליקרי הא מיגנא שפיר דמי והא ריב"ל לייט אמאן דגני אפרקיד. אמרי מיגנא כי מצלי שפיר דמי מקרא אע"ג דמצלי נמי אסור. והא ר' יוחנן מצלי וקורא שאני ר' יוחנן דבעל בשר הוה:
סימן ה[עריכה]
מתני' בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב. ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ובין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם. ירושלמי עד כדון באמצע הפרשה. אפי' באמצע הפסוק. ר' ירמיה מרמז. ר' יונה משתעי. רב הונא בשם רב יוסף ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם: מפני היראה. פירש"י אדם שהוא מתיירא שמא יהרגנו. ולא נהירא לי פשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. ונראה דאביו ואמו ורבו חשיב מפני היראה דכתיב איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים: דף יד עא
גמ' ת"ר היה קורא ק"ש ופגע בו רבו או מי שגדול ממנו בפרקים שואל מפני הכבוד וא"צ לומר שמשיב ובאמצע שואל מפני היראה וא"צ לומר שמשיב דברי ר"מ רבי יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם וכן הלכה. בעא מיניה אחי תנא דבי ר' חייא מרבי חייא בהלל ובמגילה מהו שיפסיק מי אמרינן ק"ו קריאת שמע דאורייתא פוסק הלל מדרבנן מבעיא. או דילמא פרסומי ניסא עדיף. אמר ליה פוסק ואין בכך כלום: אמר רבה ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק פוסק. באמצע הפרק אינו פוסק. וימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל אפי' באמצע הפרק פוסק. והלכתא כרבה. ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל כתוב בהלכות גדולות לאו דוקא נקט יחיד אלא אפי' צבור נקראים יחיד כל זמן שאין כל ישראל מקובצין יחד כמו בערבי פסחים ובענין שתקנו הנביאים הראשונים שיאמרו על כל צרה שנגאלים ממנה כל ישראל ביחד. וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל לאו דוקא נקט יחיד כדפי' אלא אפילו צבור נקראים יחיד. משמע שאין לפסוק בו אלא מפני הכבוד דימים שהיחיד גומר בהם את ההלל פוסק בו כדין ק"ש אבל ימים שאין היחיד גומר בהם אפילו באמצע הפרק שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם הא לאו הכי אין לו לפסוק מכאן מדקדק רבינו תם ז"ל דצריך לברך עליו אפי' בימים שאין היחיד גומר בהן. דאי אין מברכין עליו תחלה וסוף הוי כאדם שקורא בספר תהלים ולא שייך ביה הפסקה. דלא כאותם שכתבו בשם רש"י שלא היה מברך על ההלל בר"ח משום דאמרינן בפרק בתרא דתענית דף כח: גבי הלל דר"ח דמנהג אבותיהם בידיהם ואמנהגא לא מברכינן כדאמרי' בסוכה פרק לולב וערבה דף מד: אמר איבו הוה יתיבנא קמיה דר"א בר צדוק אייתי ערבה קמיה חביט חביט ולא בריך אמר מנהג הוא. אלמא אמנהגא לא מברכינן.
ועוד הביא ר"ת ז"ל מהאי דפרק בתרא דתענית גופא. דקאמר התם רב איקלע לבבל חזנהו דקרו הלל בר"ח סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי. אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. ואי לא הוו מברכין בתחלתו. קודם דחזא דקא מדלגי היה לו לידע דמנהג בעלמא הוא כיון דלא ברכו עליו ודוחק הוא לומר שלא היה בבית הכנסת בתחלת ההלל. וא"ת אכתי אמאי לא היה יודע שהיו רוצין לדלג במה שברכו לקרות את ההלל. דאילו רוצין לגומרו היו מברכין לגמור. וי"ל דאין חילוק בין לקרות ללגמור דקריאת מגילה מברכין על מקרא מגילה ולגמור נמי הוי קריאה כמו ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה לפר"ח ומה שנהגו לשנות פעמים לגמור פעמים לקרות כדי לרמוז לצבור מתי גומרים ומתי מדלגים. ועוד ראיה מי"ט שני דמנהג אבותינו בידינו ומברכין וצונו ביום ב' על תקיעת שופר ועל אכילת מצה. ולא דמיא למנהגא של ערבה דאינה אלא טלטול בעלמא וכיון דלא תקנה היא לא חשיבא למקבע לה ברכה ועוד דאמרינן בירושלמי אם הלכה רופפת בידך ראה היאך הצבור נוהג וכבר נהגו לברך עליו וגם רב אלפס ז"ל כתב בהלכות חנוכה דהלל דראש חדש לאו דאורייתא אלא מנהג דרבנן הלכך יחיד אינו מברך עליו והביא ראיה מהא דתניא במסכת תענית דף כח: יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר ולאו ראיה היא כמו שפירשו בה"ג דיחיד לאו דוקא אלא צבור נקראים יחיד כל זמן שאין כל ישראל ביחד. והכי פירושא יחיד לא יתחיל כשנעשה להם נס שלא בכנופיא דכל ישראל לא יתחיל לברך על הלל. ואם התחיל לברך תחלה חותם גם כן בברכה. והא דאמר באמצע שואל מפני היראה נחלקו בו רבותינו. בענין הפסקה בק"ש ובברכות לקדיש ולקדושה וברכו אם פוסק אם לאו. יש מי שאומר שאע"פ ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד אפ"ה אינו פוסק לקדיש ולקדושה דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר. ורוב המפרשים הסכימו שפוסק אפילו באמצע הפרק דלא גרע ממה שמפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד. וכן הסכים ה"ר יונה ז"ל והביא ראיה מדפליגי לקמן דף כא: אם מפסיק בתפלה לקדיש ולקדושה אם לא. אע"ג דמסיק הלכתא כמ"ד שאינו מפסיק. אפ"ה כיון דחזינן דבתפלה שאפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק נחלקו אם מפסיק לקדיש אם לא מכלל דבק"ש וברכותי' דקי"ל דמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד פשיטא להו לכולהו דמפסיק הלכך לקדיש ולקדושה ולברכו מפסיק אפילו באמצע הפרק. וכן דעתי מסכמת אע"פ שנשאתי ונתתי בדבר בפני הרב ר"מ דרוטנבורג והסכים דעתו שאין להפסיק:
סימן ו[עריכה]
בעי מיניה אשיאן תנא דבי ר' אמי מר' אמי השרוי בתענית מהו שיטעום אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא או דלמא הנאה קביל עליה והא איכא א"ל טועם ואין בכך כלום תניא נמי הכי מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום. עד כמה. רבי אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעית. טועם ואין בכך כלום פירש רב חננאל כגון שחוזר ופולטו הלכך לא חשיבא הטעימה הנאה וגם א"צ ברכה ומיהו דוקא רביעית אבל טפי מרביעית חשיבא הנאה לענין תענית. ומיהו נראה דברכה לא צריך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו:
סימן ז[עריכה]
אמר רב כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה ודוקא משכים לפתחו. אבל שאינו משכים לפתחו שרי דהתנן בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. אמר רב יצחק בר אשיאן אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל שנאמר צדק לפניו יהלך וגו'. ואמר רב אידי בר אבין כל המתפלל ואח"כ יוצא לדרך הקב"ה עושה לו חפציו שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו:
סימן ח[עריכה]
מתני' אלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה. בין שניה לשמע. בין שמע לוהיה אם שמוע. בין והיה אם שמוע לויאמר. בין ויאמר לאמת ויציב. רבי יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. יש להסתפק אי בעי למימר לא יפסיק כלל אפילו להשיב דחמיר מבאמצע הפרק. א"ד האי דקאמר לא יפסיק היינו כדין כל הפרקים אבל לא חשיב טפי מבאמצע הפרק. מיהו נראה מדמפרש טעמא משום וה' אלהים אמת דלא יפסיק כלל אלא אומר אמת ויציב ואח"כ יפסיק כמו באמצע הפרק:
גמ' אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה. וא"ר אבהו אמר רבי יוחנן מ"ט דר' יהודה דכתיב וה' אלהים אמת. חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר אמת פירוש אם שהה בנתיים. אבל בלא שהייה פשיטא דלא יאמר פעמיים אמת. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן חוזר ואומר אמת. רבא אמר אינו חוזר ואומר אמת. והלכתא כרבא:
סימן ט[עריכה]
מתני' אמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול המצות. ואע"פ שמוקדם בתורה צריך טעם. דאין מוקדם ומאוחר בתורה. והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה. ויאמר אינו נוהג אלא ביום דקסבר דציצית הוי מצות עשה שהזמן גרמא דפליג אדרבנן דמנחות פרק התכלת דף מג. מכאן אומר ר"ת דהלכה כר"ש וכן כל האמוראים דלעיל סברי דאין אומר פרשת ציצית בלילה. וכן משמע בשבת פרק ב"מ דף כה: גבי ר' יהודה בר אילעאי שהיו תלמידיו מגביהין[1] כנפי כסותם מפני שלא היה להם ציצית בסדינן. דקאמר ואינהו סבור משום כסות לילה. ומדנקט הגמרא האי טעמא ושבק הני טעמי אחריני דמנחות דף מ. ש"מ דאליבא דהלכתא נקט טעמא. ועוד בפרק במה מדליקין דף כז: גבי הא דפריך כי היכי דמרבינן שאר בגדים לענין טומאה נרבה נמי לענין ציצית מאשר תכסה. ומשני ההוא מבעי ליה לרבות כסות סומא. והיינו כר"ש. ולא קאמר לרבות בעלת חמש דהיינו כרבנן. ועוד סתמא דברייתא בפ"ק דקידושין דף לג: קא חשיב ציצית בהדי מצות עשה שהזמן גרמא. ועוד בפרק שני דזבחים דף יח: פליגי תנאי חד מרבה כסות סומא מאשר תכסה. ואידך מאשר ולא קאמר דס"ל כרבנן. אלא דוחק להעמיד שניהם כר"ש אליבא דהלכתא. ואנן נהיגי לומר פרשת ציצית בלילה דקאמר בגמ' אמר רב יוסף כמה הוי מעליא האי שמעתתא דכי אתא רב שמואל בר יהודה אמר אמרי במערבא ערבית דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת. אמר ליה אביי מאי מעליותא והאמר רב כהנא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר וכי תימא ואמרת אליהם לא הוי התחלה והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב דבר אל בני ישראל לא הוי התחלה. ואמרת אליהם הוי התחלה. אמר רב פפא קסברי במערבא ואמרת נמי לא הוי התחלה עד דאמר ועשו להם ציצית. אמר אביי הלכך אתחולי מתחלינן כדמתחלי במערבא וכיון דמתחלינן מיגמר נמי גמרינן דהא אמר רב כהנא אמר רב אם התחיל גומר:
סימן י[עריכה]
גמ' אמר עולא כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כאלו הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים. וא"ר יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה [דף טו ע"א] יפנה ויטול ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל זהו מלכות שמים שלימה. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. רב קרי ק"ש ואנח תפילין ואצלי. ואסיקנא שלוחא הוא דעוית שאיחר מלהביא תפילין עד אחר שקרא ק"ש והפסיק והניח תפילין כדי שלא יתפלל בלא תפילין. ונמצא כתוב על שם ר' יצחק ז"ל ב"ר יהודה שהביא לו השליח טליתו אחר ק"ש והתעטף בטלית והתפלל. והביא סעד לדבריו מהא דרב אנח תפילין בין ק"ש לתפלה וה"ה לציצית ונראה שיש לחלק דתפילין שאני כדאמר מניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל זו היא מלכות שמים שלימה. ועוד נראה דמן הסברא יש לחלק דשאני תפילין שכתוב בהן קבלת עול מלכות שמים ועול מצות וקראם הכתוב זכרון. ועוד זהו מצוה בגופו של אדם אבל מצות ציצית אינו בגופו אלא שחייב הכתוב בבגד שיש לו ארבע כנפים. ואם לא ילבשנו עתה ילבשנו אחר זמן. ואין להפסיק בין קריאת שמע לתפלה בשביל עטיפת ציצית:
סימן יא[עריכה]
א"ל רבינא לרבא חזי מר האי צורבא מדרבנן דאתא ממערבא ואמר כל מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקיסמית. אמר ליה שפיר קאמר מי כתיב ארחץ במים בנקיון כתיב כל מידי דמנקי. רב חסדא לייט אמאי דמהדר אמיא בעידן צלותא יש ספרים שכתוב בהן והני מילי לקריאת שמע. אבל לתפלה בעי אהדורי דאמר ריש לקיש לגבל ולנטילה ולתפלה ארבע מילין כמו ששנינו בפסחים פרק אלו עוברין דף מו. ובחולין פרק העור והרוטב דף קכב: וגם רב אלפס ז"ל כתב כן ולא נמצאת גירסא זו בספרים ישנים וגם רב אשי רש"י לא פירש גרס כן. ונראה דלא גרסי' ליה דכי היכי דלית ליה לאהדורי בעידן קריאת שמע משום דלא יעבור הזמן. הוא הדין לענין תפלה דמאי שנא הא מהא. ואע"ג דקריאת שמע דאורייתא ותפלה דרבנן. עשו רבנן חיזוק לדבריהם כשל תורה. ורש"י נמי לא פירש שם טעמא דתפלה משום נטילת ידים אלא כדי להתפלל בעשרה. וכן לקמן בפרק מי שמתו דף כב. קאמר בטלו נטילותא כרב חסדא דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידנא דצלותא ולא הזכיר קריאת שמע כלל:
סימן יב[עריכה]
מתני' הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא. קרא ולא דקדק באותיותיה ר' יוסי אומר יצא ורבי יהודה אומר לא יצא הקורא למפרע לא יצא. קרא וטעה יחזור למקום שטעה. כתב רבינו משה ז"ל דאם לא קרא פרשיות על הסדר יצא שהרי בתורה אינן כתובין על הסדר. אע"ג דתנן למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע. לכתחלה סדרו לומר כן אבל הסדר אינו מעכב. והא דקאמר רבי יהודה בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק היינו כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים:
גמ' אמר רבי טבי א"ר יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל: תני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תמה כדי ליתן ריוח בין הדבקים עני רבא בתריה כמו על לבבך. בכל לבבך. עשב בשדך. ואבדתם מהרה. על לבבכם. הכנף פתיל. אתכם מארץ. ירושלמי צריך להתיז ז' דלמען תזכרו צריך ליתן ריוח בין וחרה אף דלא לישתמע וחרף: גרסינן בפרק מקום שנהגו דף נו. בענין ו' דברים עשו אנשי יריחו וכורכים את שמע היכי עבדי אמר רב יהודה אמר שמואל אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקין ופי' רש"י לא היו מפסיקין בין אחד לואהבת אע"פ דצריך להאריך באחד ולהפסיק בין קבלת עול מלכות שמים לדברים אחרים. רבי יהודה אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים בשכמל"ו. רבא אמר מפסיקין היו אלא שהיו אומרים היום על לבבך דמשמע היום על לבבך ולא למחר. ואנן מ"ט אמרינן בשכמל"ו דרש ר"ש בן פזי ויקרא יעקב אל בניו בקש יעקב לגלות לבניו את קץ הימין ונסתלקה ממנו השכינה. אמר ח"ו שמא יש במטתי פסול. כאברהם שיצא ממנו ישמעאל. וכיצחק שיצא ממנו עשו. אמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כן אין בלבנו אלא אחד. פתח ואמר בשכמל"ו. אמרי רבנן היכי ניעביד. נימריה לא אמריה משה. לא נימריה. אמריה יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. תנא דבי ר' אמי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה טעמה יש לה גנאי. לא טעמה יש לה צער. התחילו עבדיה והביאו לה בחשאי: קרא וטעה יחזור למקום שטעה. תני תנא קמיה דר' יוחנן קרא וטעה ואינו יודע להיכן טעה יחזור לראש הפרק. בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון. בין כתיבה לכתובה חוזר לכתיבה ראשונה א"ר יוחנן לא אמרן אלא דלא אמר למען ירבו ימיכם אבל אמר למען ירבו ימיכם סרכיה נקט ואתאי. הא דאמר ואינו יודע להיכן טעה חוזר לתחלת הפרק היינו דוקא שאינו יודע להיכן טעה. אבל אם ידע דאמר זה הפרק ונזכר שדלג פסוק אחד ותיבה אחת אינו צריך להתחיל אלא מאותו פסוק ואילך והכי תניא בתוספתא דמכילתין פ"ב הקורא את שמע וטעה והשמיט בה פסוק אחד לא יתחיל מראש הפרק[2] אלא יתחיל באותו פסוק וגומר עד סוף וכן בהלל וכן במגילה וכן בתפלה:
סימן יג[עריכה]
מתני' האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה:
גמ' תנו רבנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך. ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה. ובשאר כל האילנות יורדין למטה ומתפללין. ובעל הבית בין כך ובין כך יורד ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו. הא לאו הכי מצי להתפלל. ולא דמי להא דאמרי' לעיל דף י: לא יעמוד אדם לא ע"ג כסא ולא ע"ג שרפרף ולא ע"ג מקום גבוה ומתפלל. דכיון דעולה באילן לעשות מלאכה הוי כאדם שעולה לעליה ומצי להתפלל אלא שאין דעתו מיושבת עליו. ירושלמי למה לי בראש הזית או בראש התאנה. רבי אבא ורבי סימון תרוייהו אמרי מפני שטרחתו מרובה. רמי ליה רב מרי ברה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך אלמא לא בעינן כוונה. ורמינהו ר"ש בן יוסי אומר הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו שנאמר שמע ישראל ולהלן אומר הסכת ושמע ישראל מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת. אישתיק ולא א"ל ולא מידי. א"ל מידי שמיע לך בהא א"ל הכי א"ר יוחנן בטלים ממלאכתן וקורין. והתניא ב"ה אומרים עוסקין במלאכתן וקורין. לא קשיא כאן בפרק ראשון וכאן בפרק שני. האי פירוקא לדברי ר' יוחנן הוא דס"ל דבעי כוונה בכוליה פרק ראשון כדכתבינן לעיל סי' ג' אבל לרבא לאו משום דבעיא כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דאמר דבטלין ממלאכתן. אלא משום דלא לשויה לה עראי הוא כי הא דגרסינן בפ"ק דיומא דף יט: אמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יורה באצבעותיו. והתניא ר"א בן חסמא אומר הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקרץ בשפתיו ומראה באצבעותיו עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב ואוקימנא לה בפרק ראשון ופירשו לה רבנן משום דמשוי ליה עראי. הכי נמי אי לאו בטלים ממלאכה קא משוי ליה עראי. דאי לא תימא הכי קשיא דרבא אדרבא דהתם אמר רבא הלכה כר"מ והכא קאמר דבעי כוונה בכוליה פרק ראשון. אלא לאו ש"מ כדאמרינן כי היכי דלא תיקשי דרבא אדרבא. כללא דמילתא לענין כוונה בעינן פסוק ראשון והיינו שמע. ולענין דלא לשוויה עראי בעינן כוליה פירקא. גרסינן ביומא דף יט: ת"ר ודברת בם. בם ולא בתפלה ודברת בם. בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים. ודברת בם עשה אותם קבע:
סימן יד[עריכה]
ת"ר הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית קורין קריאת שמע ומתפללין בכל יום ג"פ י"ח. ואוכלין פתן ומברכין לפניה ומברכין לאחריה שתי ברכות. כיצד ברכה ראשונה כתקנה. שניה פותח בברכת הארץ וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ במה דברים אמורים בעושין בשכרן אבל עושין בסעודה או שהיה בעל הבית מיסב עמהם מברכים כתקנה ד':
סימן טו[עריכה]
מתני' חתן פטור מק"ש לילה ראשונה עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. ומעשה בר"ג שנשא אשה וקרא בלילה הראשונה שנשאה אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שחתן פטור מק"ש לילה הראשונה. אמר להם איני שומע לכם לבטל ממני עול מלכות שמים אפי' שעה אחת:
גמ' מה"מ דת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה. ובלכתך בדרך פרט לחתן. מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור. ואת האלמנה חייב דלא טריד:
מתני' רחץ בלילה הראשונה שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ. אמר להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני:
גמ' מ"ט אנינות דאורייתא ביום הוא דכתיב ואחריתה כיום מר. אנינות לילה דרבנן ובאיסטניס לא גזרו ביה רבנן: חזינן למקצת רבוותא דקא כתבו דהא דר"ג דקסבר אנינות לילה דרבנן היא לא קי"ל כותיה ואע"ג דכתיב שבעת ימים. לילות בכלל ימים. ומיחזי מילתא דסבירא להו להני רבוותא דשבעת ימי אבלות דאורייתא נינהו וגמרי להאי מילתא מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ולאו הכי הוא מילתא דהא בהדיא אמרינן בפרק טבול יום דף קא. הן היום הקריבו את חטאתם. אני היום אסור ובלילה מותר. ולדורות בין ביום בין בלילה אסור דברי ר' יהודה. רבי שמעון אומר אנינות לילה אינו מד"ת אלא מדברי סופרים. ואמרי' נמי התם עד מתי מתאונן עליו כל אותו היום בלא לילו. רבי אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו. אמרוה רבנן קמיה דרבא מדאמר רבי יוסי יום קבורה תופס לילו מדרבנן מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא וסבר רבי אנינות לילה דאורייתא והתניא הן היום הקריבו את חטאתם אני היום אסור והלילה מותר. לדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה רבי אומר אנינות לילה איגו מד"ת אלא מד"ס לעולם דרבנן היא וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. וגרסינן נמי בפסחים דף צא: אונן טובל ואוכל פסחו לערב קסבר אנינות לילה דרבנן וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. וכיון דאשכחינן הני כולהו תנאי דסבירא להו דיום ראשון בלחוד דאורייתא אבל לילו דהוא ליל יום שני למיתה לא תפס אלא מדרבנן ור' יהודה לחודיה הוא דסבר יום מיתה תופס לילו מדאורייתא שמעינן דלית הלכתא כוותיה דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים הלכך יום ראשון דהוא יום מיתה הוא ניהו דאיתיה מדאורייתא. אבל מליל שני ואילך דרבנן נינהו היינו סברא דר"ג דקסבר אנינות לילה דרבנן והלכתא כוותיה והני שבעה ימים גופייהו לאו על ויעש לאביו אבל שבעת ימים אסמכינהו רבנן אלא אהאי קרא דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה. ואי קשיא לך מההוא דגרסינן בפרק ואלו מגלחין דף יד: אבל אינו נוהג אבילות ברגל דכתיב ושמחת בחגך. אי אבילות דמעיקרא הוא אתיא עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ושמעת מינה דאיכא חיובא דאורייתא בתר דנפיק ליה יומא קמא דהוא יום מיתה. ההוא לא קשיא מידי דהכי קאמר אבל אין נוהג אבילות ברגל לד"ה ואפי' למאן דאמר יום ראשון תופס לילה מדאורייתא. דאי אבילות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ואי אבילות דהשתא היא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים. זהו לדעת רב אלפס ז"ל ולדעת מקצת הגאוני' דאבילות יום ראשון הוי דאורייתא אבל התוספות כתבו דליכא אבילות מדאורייתא כלל אע"ג דאנינות יום ראשון מן התורה. אנינות לחוד ואבילות לחוד והאסור בזה מותר בזה והאסור בזה מותר בזה. והא דאונן אסור ביום ראשון מן התורה היינו לענין אכילת קדשים כדאיתא בזבחים פרק טבול יום ולענין אכילת מעשר דכתיב לא אכלתי באוני ממנו ועוד החמירו בו מדרבנן לאוסרו בדברים המפורשים בריש פרק מי שמתו בעוד שלא נקבר מתו. אבל אבילות לא מצינו בשום מקום שנוהג ביום ראשון מן התורה. והכי תנן בסנהדרין דף מו: אין הקרובים מתאבלין אלא אוננין אלמא משמע דאנינות ואבילות תרי עניני נינהו. וראיה לדבר דאמרינן בפרק קמא דכתובות דף ד. מת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות ואם איתא דאבילות יום ראשון מן התורה היאך תדחה מצוה מן התורה מפני המשתה דחופה דרבנן לכל הפחות הוה לן למימר שנוהג יום ראשון תחלה אלא ודאי כל שבעת ימי האבילות אינו אלא מדרבנן לכך נדחה מפני המשתה ועוד ראיה בבכורות דף מט. גבי פדיון הבן כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה ואיבעיא לן יום שלשים כלפני שלשים או כלאחר שלשים ומסקינן דיום שלשים כלאחר שלשים לחומרא ואמרינן עלה התם ולענין אבל אינו כן אלא יום שלשים כלפני שלשים דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל. ואם איתא דיום ראשון מן התורה הוה לן למימר יום ל' כלאחר ל' לחומרא דספיקא דאורייתא לחומרא אלא ודאי ליכא שום אבילות דאורייתא. והא דאמרינן בפרק ואלו מגלחין אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד אע"פ שאינו אלא מדרבנן קרי ליה עשה כדאיתא בזבחים ריש פרק ג' דקאמר דטבול יום הנכנס במחנה לויה עובר בעשה ובהדיא מוכח דלית ביה אלא איסורא דרבנן. והא דקאמר הכא קסבר רבן גמליאל דאנינות לילה דרבנן. לאו משום דביום איכא איסורא דאורייתא אלא ביום המיתה דיש אנינות דאורייתא לא רצו להקל אפי' באבילות דהוי איסורא דרבנן. אבל בלילה דליכא איסורא דאורייתא רחץ משום דאיסטניס הוה. והרמב"ן הביא ראיה לדברי הגאונים מהא דתנן במסכת שמחות פרק ד' ספק שהוא אחיו ספק שאינו אחיו ספק שהוא בנו ספק שאינו בנו מתאבל ואונן ולא מיטמא. אלמא חזינן כיון דמתאבל ואונן מספיקא אלמא יום ראשון הוי דאורייתא. ותוס' הביאו הא דמס' שמחות הספיקות אוננין ומתאבלין עליהם ופירשו הספיקות היינו ספק בן תשעה לראשון בן ז' לאחרון אוננין ומתאבלין דגנאי הוא אם לא יתאבלו עליו כיון דמצד אחד יש לו אחים. ובמקום איסטניס לא גזרו ביה רבנן. דכיון שאינו עשוי להתענג מותר לרחוץ בימי אבלו וכן מותר לחוף ראשו אי קשיא ליה ערבוביא דרישא וכן יולדת בימי אבלה דלא גרעה מאיסטניס דהכא. וכן מצינו ביום הכפורים אע"ג דסיכה אסורה אמרי' ביומא דף עז: מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ואמרינן בירושלמי דפרקין אבל אסור ברחיצה כל שבעה. הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל רחיצה שאינה של תענוג מותר. כהדא דשמואל עלו בו חטטין אתו שיילו לר' אסי מהו דאסחי אמר להון יסחי. במה אנן קיימין. אם בדבר שיש בו סכנה אפילו בט' באב אפילו ביוה"כ נמי אלא בשאין בו סכנה ודלא כמו שפר"ח ז"ל דאיסטניס היינו שהוא מסוכן דכיון דלרפואה הוא בשעת הדחק שרי ליה ולא כל דאמר איסטניס אנא מהמנינן ליה עד שיאמרו בקיאים:
מתני' וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין. אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים. אמר להן אין טבי עבדי כשאר כל העבדים כי ישר היה:
גמ' ת"ר העבדים והשפחות אין עומדין עליהם בשורה. ואין אומרים עליהם לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים ומעשה שמתה שפחתו של ר"א ונכנסו תלמידיו לנחמו. כיון שראה אותם עלה לעליה עלו אחריו נכנס לאנפילון נכנסו אחריו נכנס לטרקלין נכנסו אחריו אמר להם כמדומה אני שאתם נכוים בפושרים ועכשיו אפי' ברותחין אי אתם נכוים לא כך שניתי לכם העבדים והשפחות אין עומדין עליהן בשורה ואין אומרין עליהן לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אלא כשם שאומרים לו לאדם שמת לו שורו וחמורו הקב"ה ימלא חסרונך כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו שמתו המקום ימלא חסרונך. ועבדים ושפחות אין מספידין עליהן ואין קורין אותן לא אבא פלוני ולא אמא פלונית. ואין קורין אבות אלא לשלשה שהם אברהם יצחק ויעקב. וכן אין קורין אמהות אלא לד' שהן שרה ורבקה רחל ולאה:
מתני' חתן אם רצה לקרות את שמע בלילה הראשונה קורא ר' שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול והלכתא כוותיה:
- הדרן עלך היה קורא