ר"ן על הרי"ף/ביצה/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | רשב"א | מאירי | ריטב"א | שיטה מקובצת | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים


דף יב עמוד ב[עריכה]

אין צדין דגים מן הביברין. ביברין של דגים הם בריכות מים ביברין של חיה קרפיפות מוקפות גדר וכונסין לתוכן חיות הבר ויולדות ומגדלות שם וכתב רש"י ז"ל אע"ג דשחיטה ואפייה ובשול אבות מלאכות הן והותרו לצורך יו"ט משום דאי אפשר מעיו"ט דשחיטה חיישי' למכמר בשרא פן יתחמם ויסריח אבל צידה אפשר לצודו מבעו"י ויניחנו במצודתו במים ולא ימות ולמחר יטלנו ע"כ ואם סבור הרב ז"ל שהצידה ביום טוב אסורה מדאורייתא מהאי טעמא לא מחוור דהא מדאורייתא לא מפלגינן באוכל נפש עצמו בין אפשר מאתמול ללא אפשר אלא במכשירין בלחוד משום דכתיב הוא וכתי' לכם כדלקמן [ד' כח ב] אבל באוכל נפש עצמו לא שהרי [דף יא א] מוליכין סכין אצל טבח ביו"ט ואלו בשבת לענין מילה אסור מפני שאפשר לעשותה מע"ש וכן לענין שחיטת הפסח כדאי' בפסחי' [ד' סו א] הרי [ד' יד א] מלח ומוריקא הנדוכין כדרכן בהצלאה מועטת מלאכה גמורה היא וכנגדה בשבת חייבין עליה סקילה והתירו אותה ביו"ט אע"פ שאפשר לעשותה מבערב ואפילו מדבריהם לא אסרוה אלא שהצריכו בה שינוי מועט [מטעם] שנתפרש למעלה ודאמרינן בפרק רבי אליעזר דמילה [דף קלד א] מהו לגבן ומהדרינן דאסור משום דלא דמי ללישה דלישה לא אפשר מעיו"ט מפני שהפת משובח כשהוא בן יומו וגבינה אפשר על כרחך ליתא אלא מדרבנן וכדכתיבנא ולפיכך אם בא הרב ז"ל לאסור הצידה מן התורה מן הטעם שכתב אינו מחוור ואם נתכוין לומר שבשביל כך אסורה מדבריהם אינו מספיק שאם כן אם עלתה מצודתו מעיו"ט ריקנית יהא מותר לצוד ביו"ט ועוד שהדגים כיון שנצודו אע"פ שעומדין במים במצודה נפסדין הם יותר מתבלין הנשחקים מעיו"ט שהתירו לדוכן כדרכן ביו"ט ועוד לקיטת פירות שהן נפסדות מיום לחבירו כגון תותים ותאנים למה אסרו אלא על כרחנו צריך בזה טעם אחר ובירושלמי נתנו בזה שני טעמים דגרסינן התם תני אין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין והבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל ביו"ט סופג את הארבעים וכו' מניין שאין טוחנין ולא מרקדין רבי יוסי בשם ר"ל אומר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם מן ושמרתם את המצות כלומר מלישה ואילך למעט טחינה והרקדה וכ"ש קצירה ודישה תני חזקיה ופליג אך הוא לבדו הרי אלו מעוטין מכאן שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד ביו"ט ומוכח התם דברירה איכא בינייהו מ"מ נראה משטת הירושלמי שהטחינה וכיוצא בהו אסורה מן התורה ואין זה דרך גמרתנו דהא שרינן שחיקת פלפלין וכל הנדוכין כדרכן אע"ג דשחיקה ודאי תולדה דטוחן הוא והרי בירושלמי הוצרכו לומר דשל בית רבן גמליאל שהיו שוחקין פלפלין ברחיים שלהם היינו משום שלא היתה טחינה כדרכה והרמב"ן ז"ל כתב בספר המלחמות שלא כל המלאכות הותרו ביו"ט אלא הכשר המאכלין לאוכלן כגון אפייה ובישול וכיוצא בהן אבל לצוד בעלי חיים שאינן ברשות אדם וכן לעקור דבר מגדולו כגון קצירה ותולדותיה אלו וכיוצא בהן אסורין והרי הן בכלל מלאכת עבודה א"נ כמו שמפורש בירושלמי וכו' וכל זה אינו מספיק לי למה יהא אסור לטחון חטים מן התורה ויהא מותר לדוך כל הנדוכין כדרכן שהרי שחיקה ודאי תולדה דטוחן הוא אבל הקרוב אצלי לפי גמרתנו שכל מלאכת אוכל נפש האסורה ביו"ט אינה אלא מדבריהם שחכמים אסרו המלאכות הנעשות לימים הרבה כקצירה וטחינה וכיוצא בהן ואף לקיטת פירות הנפסדים כתותים וענבים אסרו לפי שהלכו אחרי רובה של לקיטה שאינה ליומה ואע"פ שהתירו שחיקת הפלפלין ולא הלכו אחרי רובה של טחינה היינו טעמא לפי שאין אותה שחיקה שהיא ליומה נעשית באותה ענין שהיא נעשית לימים הרבה שזו במדוך וזו ברחים ואף פלפלין ברחים שלהם אינה כדרך טחינת חטים לימים הרבה ואף צידת דגים נמי אסרו לפי שאין דרך לצוד אותם יום יום לפי שאינו סומך על הספק שלא לתקן מאכלו שהרי אינו יודע אם תעלה מצודתו ריקנית אלא עיקרה מיום לחבירו הוא ולפיכך אסרוהו מדבריהם ולא תיקשי לך הא דגרסי' בפרק המצניע (דף צה א) ת"ר החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש שוגג בשבת חייב חטאת הזיד ביו"ט לוקה את המ' ד"ר אלעזר דאפשר דכי היכי דלא קאי אמחבץ ואמגבן דהא גבון ביו"ט לא מיתסר אלא מדרבנן והכי מוכח מדלא אייתינן הך ברייתא בפרק ר' אליעזר דמילה [דף קלד א] כי איבעיא לן מהו לגבן ומשמע ודאי דהזיד ביו"ט לא קאי אמגבן ה"נ אפשר דלא קאי ארודה חלות דבש דמיתסר משום תולש כדאיתא התם וכך מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ראשון מהלכות יו"ט שכל מלאכת אוכל נפש האסורה ביו"ט אינה אלא מדבריהם ועדיין אין כל זה מחוור לפי שהסוגיא הירושלמית מוכח שהן מן התורה ואף ברייתא זו בפרק המצניע כפשטה הכי מוכחה:

אין נותנין לפניהם מזונות:    פירש"י


דף יג עמוד א[עריכה]

ז"ל בפרק רבי אליעזר דאורג [שבת דף קו ב] דכיון דמוקצין הן לא שרי למטרח עלייהו וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם לפי שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן וכ"ת והא תנן [שם דף קנו ב] מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ומטלטלין [שם דף קנו ב] את הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים והא כלבים ועורבים אין ראויין כלל ואפ"ה נותנין לפניהם מזונות לאו קושיא היא דמ"מ מוכנים הם לצורך האדם ומאתמול היה דעתו עליהן כיון שהן ברשותו מה שאין כן בדגים ובחיה ובעוף בזמן שהן מחוסרין צידה שכיון שאינן מזומנין לאדם אין נותנין לפניהם מזונות אבל כשאינן מחוסרין צידה כגון בביבר קטן כיון שדעתו עליהן וכאילו הם ברשותו של אדם ממש. נותנין לפניהם מזונות:

אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהם מזונות:    דחיה ועוף בביברין ניצודין ועומדין הן ולפיכך נותנין להם מזונות:

רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין:    דאיכא ביבר גדול דלא חשיבי ביה חיה ועוף ניצודין:

זה הכלל כל המחוסר צידה וכו':    בגמ' מפרשי' ה"ד מחוסר צידה:

גמ' ה"ד מחוסר צידה כגון דאמרי הבא מצודה ונצודנו:    צ"ל שזה כולל שיעור הביבר שאם הוא גדול כל כך שצריך בו מצודה אסור וכולל ג"כ המינים דאפי' בביבר גדול כל שאין המין צריך למצודה כגון אווזין ותרנגולין ויוני הרדסיאות דבאין לכלובן לערב ונוחין לתפשן שם שאין בהם משום צידה וכן הדין בחיות בני תרבות והכי מוכח בגמרא וכתוב בחידושי ועופות דלאו בני תרבות מוכח בגמ' דכל היכא שהן במקום מקורה ואין להם מקום לצאת ממנו חשיבי נצודין בר מצפור דרור שאינה מקבלת מרות דדרה בבית כבשדה ושיעורא דביבר קטן מפרשינן בגמרא דכי רהיט בתר חיה ומטי לה בחד שחייה כלומר במרוצה אחת ביבר קטן ושחיה מלשון עכוב אי נמי כל היכא דנפלי טולא דכותלי' אהדדי ביבר קטן ואידך ביבר גדול וכן נמי דכל היכא דאית ליה עוקצי עוקצי כלומר זויות להשמט בהן חשיב הביבר גדול שאומר בו הבא מצודה ונצודנו:

מתני' מצודות חיות ועופות ודגים וכו':    לא יטול מהן ביום טוב אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב משום דהוו להו ספק מוכן:

ומעשה בנכרי אחד וכו':    ר"ג פליג ואמר דספק מוכן שרי בטלטול ומיהו באכילה מודה דאסור והכי איתא בגמ' ומינה דלת"ק דקי"ל כותיה אפילו בטלטול אסור:

אלא שאין רצוני לקבל הימנו:    שאיני אוהבו ובגמ' פרכינן מעשה לסתור ומחסרי' מתני' ואמרינן דר"ג פליג את"ק כדכתיבנא:

גמ' אין הלכה כר"ג:    דאמר ספק מוכן מותר בטלטול:

אמר שמואל הלכה כר' יהושע:    דספק מוכן אסור אפילו בטלטול: וכתבו שהרב רבינו אשר דלוניל ז"ל התיר ספק מוכן ביו"ט שני ואמרו שאין התירו מכוון אבל אצלי יפה הורה משום דהוה ליה ספק ספקא דאית לן למישרייה אפילו בדבר שיש לו מתירין דכיון דאנן לא עבדינן יום טוב שני אלא [דף ד ב] משום מנהג אבהתין לא מחמרינן ביה טפי מנייהו וכי היכי דלדידהו ספק לדידן נמי דינו כספק דמשום הכי [דף ו א] מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחברו ומתנה הלכך ספק מוכן ביום טוב שני כיון דמוקצה לא מיתסר אלא מדרבנן הוה ליה ספק ספיקא בדרבנן ורב אשי לא אחמיר בריש מכלתין [דף ד א] בגמ' בדבר שיש לו מתירין אלא בחד ספק אבל בתרי ספיקא לא אמר מידי וכיון דחומרא מדרבנן היא הבו דלא לוסיף עלה והא ודאי תרי ספיקי נינהו שאי אפשר שיבא לפניך ספק מוכן ביו"ט שני אלא שני ספיקות והויא דומיא דאשת ישראל [כתובות דף ט א] שנאנסה וכמו שכתבתי בחידושי בריש מכילתין:

אמר רב פפא הילכתא נכרי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסורין:    פרש"י ז"ל דאסורין משום מוקצה ואפי' לר"ש משום דמחובר אסח דעתיה מיניה כל שלא לקטן מבערב וכגרוגרות וצמוקים דמו ומסח דעתיה מיניה וכתב עליו הר"ז הלוי ז"ל שלא היה צריך לכל זה כי ברור הוא דמודה ר"ש בכל מוקצה מחמת איסור שאין דעתו עליו [שבת דף מד א] כגון כוס וקערה ועששית וזהו טעמו בבכור [במכילתין כו ב] שאם עבר ובקרו אינו מבוקר דכיון דס"ל אין רואין מומין ביו"ט מוקצה הוא מחמת קדושתו ואיסורו ודבריו נראין לי עיקר אע"פ שחלק עליהן הרמב"ן ז"ל ומה שיש לדקדק בזה כתבתי בחדושי:

אבל מ"מ צריך בירור למה הוצרכנו כאן לאיסור מוקצה דהא אמרינן דלערב שכבר בטל איסור מוקצה ונולד אסורין בכדי שיעשו הא למדנו דמשום שלא יהנה ממלאכת יו"ט נגעו בה וכיון שכן כ"ש שמספיק טעם זה לאיסור יו"ט עצמו ואין אנו צריכין בו לאסור מוקצה ולפיכך כתב הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות שאין דבריהם ענין לשמועתינו אבל אני אומר שהר"ז הלוי ז"ל יפה אמר כן לפי שהוא כתב בשם הרב ר"מ בר' יוסף ז"ל שהעיד בשם הרב ר' יצחק בן מרן לוי ז"ל דכי


דף יג עמוד ב[עריכה]

היכי דאמרי' באין במינו במחובר דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ה"ה לנכרי שהדליק הנר בשביל ישראל או שמלא מים לבהמת ישראל או שעשה לו כבש בשבת וכמו ששנויין בסוף פרק כל כתבי [דף קכב א] שכולן מותרין לישראל אחר ולפיכך הוצרך לומר דביש במינו במחובר דאסרי' למי שבאו בשבילו היינו טעמא משום דאית ביה איסור מוקצה וכי תימא תינח ביומיה אבל לערב דבטיל לה איסור מוקצה הוה לן למישרייה לישראל אחר הא לא קשיא שאם אתה מתירו לו אע"פ שהוא אסור למי שבא בשבילו אף הוא יחשוב שאפי' ביומו יהא מותר בו ולפיכך השוו איסורו לגמרי זה נ"ל על דרך הר"ז הלוי ז"ל אבל אין מספיק על דעתו של רש"י ז"ל לפי שהוא כתב דנכרי שהדליק את הנר בשבת דבשביל ישראל אסור לכל אע"ג דלא מצינן למיתי עלה מדין מוקצה וכיון שכן איזה צורך היה להזכיר איסור מוקצה בכאן והלא די היה לו שיאמר שהן אסורין כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט כמו שהן אסורין לערב על כרחנו לא אמר דבר זה אלא ללמדנו שאף פירות שתלש נכרי לעצמו ביו"ט שהן אסורין לישראל ביומן כדמוכח בפרק בכל מערבין (דף מ א) בההוא ליפתא דאתי למחוזא ובכי האי גוונא אין לבא עליו אלא מטעם מוקצה:

ולערב אסורין בכדי שיעשו:    פרש"י ז"ל דלעיו"ט ראשון קאמר ומותר ממה נפשך משום דחד מינייהו חול הוא שלא כדברי החולקים עליו ואומרים שאינו מותר עד מוצאי יו"ט שני דבכדי שיעשו בזמן הראוי לעשייה משמע וליתא אלא כדברי רש"י ז"ל עיקר והכי מוכח עובדא דבר טביא דאיתצד ביו"ט ראשון ואישתחיט ביו"ט שני כדאיתא בפרק בכל מערבין [דף לט ב] והביאו הרב אלפסי ז"ל בסמוך והאי כדי שיעשו היינו שילך הנכרי למקום שלקט ויגמור המלאכה ויחזור לכאן ואם נסתפק לו מהיכן הביאן כדי שיבואו מחוץ לתחום והכי מוכח במסכת מכשירין דתנן התם [פ"ב מ"ו] מצא בה ירק נמכר אם רוב נכרים לוקח מיד כלומר למוצאי שבת ואם רוב ישראל ממתין בכדי שיבאו ממקום קרוב מחצה על מחצה ממתין בכדי שיבאו ממקום קרוב והאי ירק ודאי איסוריה משום מחובר הוא ולא הזכיר שיעור תלישה לפי שהיא נעשית בשעה מועטת וקאמר דצריך להמתין כדי שיבאו ממקום קרוב אלמא שעור הבאה נמי בעינן:

ומיהו היכא שנסתפק לנו אם באו מחוץ לתחום אם לאו הא מילתא תליא בפלוגתא דרב ושמואל בשבת בפרק שואל [דף קנא א] עלה דמתני' דנכרי שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב ואמרי' עלה בגמ' מאי מקום קרוב רב אמר מקום קרוב ממש ושמואל אמר חיישי' שמא חוץ לחומה לנו ופירש שם רש"י ז"ל דשמואל לקולא לומר דאע"פ שלא נכנסו לעיר עד הבוקר חוששין שמא מבעוד יום באו בתוך התחום ולנו בלילה חוץ לחומה וקיימא לן בההיא כשמואל אבל הגאונים והרב אלפסי ז"ל פירשו דשמואל להחמיר וכבר כתבתי זה בשבת בס"ד ומ"מ אפי' לדברי הגאונים ז"ל דוקא בנכרי שאינו שרוי עמו וכעובדא דליפתא דפרק בכל מערבין (דף מ א) שהביא הרב אלפסי ז"ל בסמוך דבכה"ג הוא דחיישי' דילמא מחוץ לתחום אתו אבל נכרי שהוא שרוי עמו בעיר ופירותיו מצויין שם כי האי גוונא ודאי לא מחזקינן איסורא אדרבא אמרי' כאן נמצאו וכאן היו:

ופירות שבאו ביו"ט שני בשביל ישראל צריכין גם כן לערב כדי שיעשו כפי גרסת רש"י ז"ל בההיא דהנהו בני גננא דבפרק בכל מערבין שהביא הרב אלפסי ז"ל בסמוך וכמו שאכתוב עליה בס"ד:

ואם לנו בתוך התחום מותר חוץ לתחום אסור והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר:    כתב רש"י ז"ל דכיון דאסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ודי אם אסרוהו על זה ותמהני לדברי הרב אלפסי ז"ל והרמב"ן ז"ל שהם סוברין דתחום שלשה פרסאות דאורייתא כמו שכתבתי בסוף פ"ק דעירובין בס"ד למה הקלו בכך בשלמא לדברי מי שסובר דאע"ג דאיתעבידא מלאכה דאורייתא ע"י נכרי כל היכא דליכא למיחש משום מוקצה מותר לישראל אחר וכמו שכתבתי למעלה ניחא אבל למי שאינו סובר כן מיבעיא ליה ואפשר שהטעם כמו שאומר הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דמשום דאיסור תחומין אינו שוה בכל שמה שהוא לאחד חוץ לתחום הוא לאחר תוך לתחום הקלו בה ומסתברא דבאין במינו במחובר בעינן נמי לערב בכדי שיעשו דלא קיל טפי אין במינו במחובר מיש במינו אלא שהוא מותר לישראל אחר וכבר כתבו בהפך [בתו'] ואינו נראה ומיהו כי שרי לישראל אחר דוקא תוך ד"א או בתוך העיר משום דכולא מתא כד' אמות דמיא כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו אבל לטלטלן חוץ לעיר חוץ לד' אמות ודאי אסור דהא קי"ל דחפצי הנכרי קונין שביתה וכיון שיצאו חוץ מתחומן אין להם אלא ד' אמות כדאיתא התם:

וכתוב בספר המאור שנשאלה שאלה לחכמי לוניל על הבא בשביל ישראל ביו"ט ראשון של ראש השנה שאין מאותו המין במחובר והשיבו שהוא מותר לו ביו"ט שני לפי שאין עליו שום איסור הכנה ולא איסור שתלוי בקדושה שנאמר כי שני הימים קדושה אחת הן וקדושה אריכתא היא אלא כעין קנסא גזירה שמא יאמר לו הבא ודיו שקנסנו עליו יום ראשון וה"ה לשבת ויו"ט עד כאן ואני אומר כמה רב גוברייהו דשרו הכי:

גרסי' בפרק בכל מערבין ההוא בר טביא דאתי לבי ריש גלותא דאיתצד ביו"ט ראשון של גליות:    ע"י נכרי:

רב נחמן ורב חסדא אכול:    ביו"ט שני ממה נפשך אי אתמול חול היום מותר אי אתמול קדש הרי היום חול ומותר שהרי המתינו בכדי שיעשו:

רב ששת לא אכיל:    דס"ל קדושה אחת הן וקי"ל כרב נחמן ורב חסדא ורב ששת נמי הדר ביה ומהא שמעינן דלמוצאי יו"ט ראשון שרי בכדי שיעשו וכדברי רש"י ז"ל כמו שכתבנו למעלה:

ההוא ליפתא דאתאי למחוזא וכו' מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי:    כבר כתבתי למעלה דדוקא בנכרי שאינו שרוי עמו


דף יד עמוד א[עריכה]

בעיר הוא דחיישי' דילמא מחוץ לתחום אתו אבל בנכרי שהוא שרוי עמו בעיר ופירותיו מצויין שם אחזוקי איסורא לא מחזקינן:

הנהו בני גננא:    קושרי כילת חתנים ונותנין בו הדס:

דגזו להו נכרי אסא ביומא טבא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר:    פי' דלית ליה לרבינא ההיא דאמר רב פפא לעיל בנכרי שהביא דורון לישראל ויש במינו במחובר שצריך להמתין לערב בכדי שיעשו אי נמי אית ליה אלא דס"ל שלא הצריכו להמתין אלא להשתמש בו בעיקר תשמישו שנקצץ בשבילו כגון פירות לאכילה ואסא דבי גננא למיבני ביה גננא אבל לאורוחי כיון דלאו להכי נקצץ אפילו לאלתר שרי כל זה לפי גרסת הרב אלפסי ז"ל שהוא גורס דגזו להו נכרים אסא ביו"ט אבל רש"י ז"ל גורס דגזו להו נכרים אסא ביו"ט שני ולפי זה הוה קס"ד דרבינא דביו"ט שני דקיל לא בעינן כדי שיעשו ואסיקנא דאפילו ביו"ט שני נמי בעינן כדי שיעשו וא"ת ואמאי מצרכינן להריח כדי שיעשו דהא מחובר מותר להריח בו בשבת ויו"ט כדאמרי' בסוכה (דף לז ב) הדס במחובר מותר להריח בו מ"ט כיון דלריחא קאי לא אתי למיקצייה אתרוג במחובר אסור להריח בו כיון דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למקצייה י"ל דכיון דא"א להם להשתמש ממנו במקום זה אלא ע"י הגזיזה אסור להריח בו דמ"מ הרי הן נהנין עכשיו ממלאכת יו"ט ואיכא למיגזר שמא יאמר לנכרי לגוזזו ומ"מ הגאונים ז"ל גורסים שם בהפך הדס במחובר אסור להריח בו דכיון דלריחא קאי ליכא הכירא ואתי למקצייה אתרוג דלאכילה קאי לא אתי למקצייה:

הסוכר אמת המים:    סותמה שלא יכנסו בה דגים משתחשך:

בפרדס:    מקום המשתמר שאין הולד יכול לברוח וקל לצודו:

בפרדס הסמוך לעיר:    דחזי ליה כל יומא ודעתיה עילויה וכמו שזימנו דמי אבל פרדס שאינו סמוך לעיר אי זמין אין ואי לא זמין לא דאסוחי אסח דעתיה מיניה:

מתני' בהמה מסוכנת:    שהוא ירא שלא תמות ואינו צריך לה שכבר סעד סעודתו אלא מחמת הפסדו הוא שוחטה:

לא ישחוט אא"כ יודע שיש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי:    ומוכח בפרק אלו עוברין (דף מו ב) דאע"פ שאינו אוכל כיון שהיה יכול לאכול סגי ולישנא דמתני' הכי דייק:

מבית טביחתה:    שהוא מזומן ומופשט מעורו ועומד:

לא יביאנה במוט ובמוט':    בשני בני אדם משום דאושא מילתא ומזלזל ביו"ט ואע"ג דמפיש בהלוכא ואמרי' בפרק מפנין (דף קכז א) דמעוטי בהלוכא עדיף שאני הכא דכיון דמביא במוט ובמוטה מיחזי כעובדין דחול ואיכא מ"ד דלא מיתסר אלא במסוכנת שיש לה קול שלא נשחטה לגמרי בשביל יו"ט אבל בריאה ששחטה לצורך יו"ט מביאה אפי' במוט ובלבד שישנה אם אפשר לשנות וכענין שאמרו בפרק המביא כדי יין [דף כט ב] לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא על כתפו או לפניו אבל אחרים אומרים דה"ה לבריאה ומסוכנת אורחא דמילתא נקט שאין דרך לשחוט את הבריאות בשדה אלא בביתו וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכתב הרשב"א ז"ל שאינו נוטל את עורה שלא התירו אלא בשוחט מדעתו ביו"ט שהתירו סופה משום תחלתה כדי שלא ימנע משמחת יו"ט אבל בשוחט את המסוכנת לא והכי מוכח בירושלמי דפרקין דגרסי' התם תני אבל מביאה ע"ג עורה כיצד הוא עושה משייר ממנה אבר אחד ומביאה עמו:

גמ' ת"ר אין הסומא יוצא במקלו:    דאיכא זילותא ביו"ט לצאת דרך חול וא"ת והא תנן בפרק במה אשה (דף סו א) הקטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ורבי יוסי אוסר וכו' סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן בשבת וגבי סומא מאי שנא י"ל דקטע שאני לפי שאינו יכול להלך אלא בסמוכות אבל סומא איפשר לו בלא מקל ולפיכך קטע שאינו יכול להלך בלא מקלות יוצא בהן בשבת וכן כתבו בתוספות:

ואין יוצא בכסא:    פירוש דרכן היה להוציא אנשים חשובים בכסא ע"ג בני אדם שלא ידחפום בני השוק או שלא יטנפו בדרכים והוא כעין עובדין דחול וכשרבים צריכין לו לא חיישינן להכי:

גרסי' בגמ' אנא אפיקתיה לרב הונא מהיני לשילי ומשילי להיני:    כלומר ביו"ט בכסא ודקדקו ממנו בעלי התוספות ז"ל דמהא שמעינן דהיני ושילי בתוך התחום נינהו ואפ"ה אמרינן [בב"ב קב א] כי קיימיתו בהיני כתובו בהיני ואע"ג דמסרי לכו מילי בשילי והיינו בשטרי דלאו אקניתא אבל בשטרי אקניתא דכתבינן יומא דמסירת מילי ה"ה נמי דכתיבנא דוכתא דמסירת מילי ולא דוכתא דקיימי ביה ואע"פ ששתיהם בתוך התחום:

מתני' בכור שנפל לבור:    בכור בזמן הזה שאינו נשחט בלא מום מפני שקדשים הוא דמאיליו קדוש והשוחטו כשהוא תם שוחט קדשים בחוץ וענוש כרת:

שנפל לבור:    וירא שמא ימות שם:

מומחה:    בקי במומין להבחין בין מום עובר למום קבוע:

אם יש בו מום:    על כרחך רבי יהודה מוקצה אית ליה ובמום הנופל ביו"ט לא הוה שרי ליה דלאו דעתיה עליה מאיתמול וה"ק בכור בעל מום שלא הראהו מבעוד יום לחכם להתירו ונפל לבור ביו"ט ירד מומחה ויראה מום שהיה בו אתמול אי מום קבוע הוא יעלה וישחוט דמשום מוקצה ליכא דמאיתמול דעתיה עילויה [דהא רואים מומין ביו"ט סבירא ליה] :

אין זה מן המוכן:    ר"ש סבירא ליה דאין רואין מומין ביו"ט דהוה ליה מתקן וכדן את הדין ומ"ה אסר לי' משום מוקצה אפי' בקרו חכם דהכי דייקא לישנא דאינו מן המוכן וה"נ מפרשים לה משום מוקצה בסוף פר' כירה (דף מו ב) ומשום טעמא דמי יימר דמיזדקיק ליה חכם ואע"ג דהתם אמרי' מי יימר דנפל ביה מומא ואת"ל דנפיל ביה מומא מי יימר דנפיל ביה מום קבוע וע"כ בשיש לו מום מעיו"ט עסקינן דאי לא לא הוה שרי ליה ר"י התם לאו דוקא אלא כולהו מי יימר קא חשיב וה"ה דבמי יימר דמיזדקיק ליה חכם לחודיה סגי וכדמוכח התם:

גמ' במאי קא מיפלגי


דף יד עמוד ב[עריכה]

ברואין מומין ביו"ט קא מיפלגי. כדפרשינן במתניתין:

אמי וורדינאה:    שהיו פניו דומין לוורד:

מאיתמול הוי חזי:    אם קבוע אם עובר:

וביו"ט שיולי משייל:    דראיה לחודיה היא דחשיבא כמתקן ודן את הדין אבל היתר חכם אחר שראוהו מעיו"ט כיון דהיתרו הוי מחמת ראייתו וראיה מאיתמול הוות אין כאן תקון כלל ופעמים שהיה טרוד בעיו"ט ומשראה המום אומר לו לך עכשיו ובא למחר והיה שאלו על המום איך בא לו מפני שנחשדו כהנים על הבכורות להטיל בהן מום כדתנן [בכורות לה א] כל המומין הראויין לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנין רועי כהנים אינם נאמנין וצריך להביא עדים שמאליו בא לו:

ההוא גברא:    כהן היה:

דלי עיניה:    נשא עיניו:

הוצא:    גדר של קוצים:

הוו שערי בהך גיסא דהוצא:    שעורים היו מושלכים מעבר לגדר והבכור לעבר השני:

ובזעיה לשפתיה:    בזעא שפתו והיא שנויה במומי הבכור שפתו שנפגמה שלעולם היא ניכר:

את גרמת ליה:    מדעתך נתת את השעורים שם שנחשדו על הבכורות מפני טורח גדול והוצאה שהוטל עליו שישראל אינו מטפל בו אלא ג' חדשים ונותנו לכהן:

לא יהיה קרי ביה לא יהיה:

אמר מום ואמר כל מום:    אי כתיב מום ולא כתב כל מום לא היה לי לאסור הגרמא אלא נתינת מום ממש אבל עכשיו אמר מום לאסור נתינת מום ממש ואמר כל מום לאסור הגרמא:

ואע"ג דקי"ל כר' שמעון:    אמרינן בגמרא שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן כלומר שאם עבר ובקרו מבוקר ושוחטו לכתחלה ואין בו לא משום תקון ולא משום דין מאחר שלא היתה בו חזקת איסור לעולם ומיהו דוקא דיעבד אבל לכתחיל' לא מבקרינן ליה:

גרסי' בגמרא [דף כו ב] בעא מיניה הלל מרבה יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת:    ומוקמינן לה כגון דהוה חזי בין השמשות ובתר הכי אידחי כגון גרוגרות שנפלו עליהם גשמים והדר איחזו כלומר שיבשו אי אמרינן דכיון דאידחי לחצי שבת אידחי לכולי יומא כי היכי דאמרי' מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא ולא איפשיטא בעיין הלכך נקיטינן דאין מוקצה לחצי שבת דבדרבנן היא ולקולא מיהו אי איתקצאי לבהש"מ ליכא ספיקא דאיתקצאי לכולי יומא:

וגרסי' בגמ' תו [שם] מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין אותו מותר כלומר גרוגרות וצמוקין שהיו מוקצין מחמת שלא נתייבשו כל שיבשו כל בה"ש אע"ג שלא ידע באותה שעה שיבשו אלא שנודע לו לאחר מכאן מותר ולא אמרי' כיון שהיה סובר בהש"מ שלא יבשו עדיין הרי הוקצו לו באותה שעה ואתקצו לכולי יומא דליתא ואמרינן נמי בגמרא דמוקצה דחזי ולא חזי דאיכא אינשי דאכלי ליה ואיכא אינשי דלא אכלי ליה דאי אזמניה נפק ליה מתורת מוקצה ואי לא לא:

מתני' בהמה שמתה וכו' חלה שנטמאת:    אינה ראויה לכהנים דהא באכילה אסורה ובהסקה או לתתה לכלבים אסור דאין מבערין קדשים טמאין מן העולם ביו"ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך היא דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הבערה לצורך היא דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה היא ומותר ואפ"ה בשמן שריפה לא והוא שמן של תרומה שנטמאת דגזירת הכתוב הוא שאין קדשים טמאים מתבערין ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא:

גמ' תרגמה זעירי:    ואוקי מתני':

בבהמת קדשים:    שאסורה בהנאה וטעונה קבורה ואינה נפדת דבעי' העמדה והערכה א"נ אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפי' למ"ד פודין ביו"ט לא פרקינן לה הלכך לא חזיא:

הא דחולין שרי לטלטולה:    דכיון דמסוכנת הויא מעיו"ט דעתיה עילויה השיג עליו הר"ז הלוי ז"ל משום דבגמ' אמרי' בפלוגתייהו דר' יהודה ור"ש דמחתכין את הנבלה לפני הכלבים ור' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין ופלוגתייהו במסוכנת דוקא הלכך לדברי הרב אלפסי ז"ל שפסק בסוף מכילתין ביו"ט כר' יהודה דאית ליה מוקצה אפי' בהמה מסוכנת של חולין שמתה לא יזיזנה ממקומה ואפשר שהרב אלפסי ז"ל היה גורס כמו שכתוב במקצת נוסחאות בגמ' הכא במאי עסקינן במסוכנת ודברי הכל כלומר דבמסוכנת אפי' ר' יהודה מודה דשריא ובבריאה אפי' ר' שמעון מודה דאסורה כי פליגי בחולה מאתמול ומתה בשבת או ביו"ט אבל זו הגרסא אינה בעיקר הנוסחאות:

מתני' אין נמנין על הבהמה בתחלה ביו"ט:    לפסוק לה דמים:

אבל שוחט הוא:    בלא פיסוק דמים ומחלקין אותה ביניהם ולמחר יפסוק להם דמים ובגמ' אמרי' היכי עביד כלומר הא דקתני שוחט הוא ומחלקה ביניהם היכי עביד שידעו למחר כמה היתה שוה לפסוק דמים ואמרינן דמביא ב' בהמות שוות מעיו"ט ומעמיד זו אצל זו ואומר זו כזו כלומר ראו שזו כזו ולמחר שמין את זאת הנותרת:

רבי יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד כלי וכנגד קופיץ:    טבח המוכר בשר במשקל אף על פי שאסור לשקול בשר בליטרא דהיינו מעשה חול מותר הוא לשקול כנגד כלי וכנגד קופיץ סכין גדול דאיכא שינוי ואינו מעשה חול:

אין משגיחין:    אין מעיינין:


דף טו עמוד א[עריכה]

גמ' מאי כל עיקר. נימא וחכמים אוסרין:

אפי' לשמרה מן העכברים:    אין נותנין במאזנים התלויין:

בתריטא:    היא טבעת שתולין אותה בה כששוקלין דמחזי שנתנה שם לשם משקל:

ר' חייא ור"ש ברבי:    כשהיו חולקין בשר ביניהם היו שוקלין אותו מנה כנגד מנה:

טבח אומן אסור לשקול בשר ביד:    לאחוז הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ולכוין דבחול נמי אורחיה [הוא] כיון דאומן הוא ויודע לכוין משקל כנגד משקל בידיו ואחרים פירשו שהוא יודע לכוין משקל הבשר בלא ליטרא ואסור שהרי הוא כמאזנים:

אסור לשקול בשר במים:    שיש לו סימנין בכלי ונותן בו מים והסימנין מודיעין אותו כמה המים עולה למעלה בשביל ליטרא בשר:

אסור לעשות בית יד בבשר:    נקב לאחוז בו שנראה כעושה כלי ביו"ט וביד שרי דלאו דרך חול הוא ולא דמי לעושה כלי:

סימן בבשר:    שלא יחליפנו הנושאו:

אתלת קרנתא:    כשהיה משלח בשר לביתו היה רגיל לעשות החתיכה בת ג' קרנות וכבר מכירין אנשי ביתו שזה היה סימן שלו:

מתני' אין משחיזין את הסכין ביו"ט:    בגמרא מוכח דלהשחיזה אפילו במשחזת של עץ כדי לחדדה אסור:

אבל משיאה ע"ג חברתה:    שאין דרכו בחול בכך:

גמ' מאן תנא דהשחזה עצמה אסור:    כלומר אפילו במשחזת של עץ כדי לחדדה:

אמר רב חסדא דלא כרבי יהודה:    דמתיר במכשירי אוכל נפש:

ומיהו ה"מ לתקן אבל לעשות כלי לא דמודה רבי יהודה דפליג במתניתין דתנן [דף לב א] אין פוחתין את הנר מפני שהוא עושה כלי:    ואין חותכין את הפתילה לשנים:

כל הני מילי מעליתא תדרשו משמאי:    נראה שהביאה הרב אלפסי ז"ל אף על גב דבהשחזת סכין מסקינן דהלכה ואין מורין כן משום דאיכא מכשירין שמורין בהן כרבי יהודה כגריפת תנור שאין כל המכשירין שוין כמו שכתבתי למעלה [סי' תתפד ד"ה כי קאמינא כו'] :

אמר רב נחמיה בריה דרב יוסף הוה קאימנא קמיה דרבא והוה קא מעבר סכינא אפומא דדיקולא:    משפשף הסכין ע"פ הסל:

וקסבר הלכה ואין מורין כן:    דנהי דהלכה דמותר להשחיז את הסכין במשחזת של עץ אפי' לחדדה כרבי יהודה אפ"ה אין מורין כן לכל כדי שלא יבא להשחיזה במשחזת שלה דבכי האי גוונא אפילו רבי יהודה מודה לפי שהוא עושה כלי ומשמע לי דהיינו טעמא דמודה ר' יהודה שאסור לעשות כלי אע"ג דכיון דשרא רחמנא מכשירין מדכתי' לכם ודאי מלאכה גמורה היא ולא שרא בהו היינו טעמא לפי שאי אפשר להתיר במכשירין יותר מבאוכל נפש עצמו וכיון שאסור לטחון ולרקד אלמא לא שריא באוכל נפש מלאכות הנעשית לזמן מרובה בין שתאמר שהוא מדאורייתא או מדבריהם ע"פ מה שכתבנו למעלה [ריש פירקין] וכיון שכן אי אפשר להתיר במכשירין יותר מזה וכל שהוא עושה כלי הדבר ברור שהיא מלאכה הנעשית לימים הרבה ומ"ה רבא דסבירא ליה כר' יהודה לא הוה מעבר סכינא אלא בדקולא ולא במשחזת ורב יוסף אפומא דרחיא כדאיתא בגמרא אבל במשחזת לא דהוה ליה עושה כלי ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל בסמוך דדוקא אגב ריחיא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא ואע"פ שאפשר לדחות ולומר דרבא [ורב יוסף] דבגמרא משום דקיימי רב נחמיה ורב יוסף קמייהו לא משחזי במשחזת של אבן דכיון דסבירא להו דאין מורין כן לא הוה מצי לאהדורי ולמימר להני רבנן דקיימי קמייהו דכדרבנן עבדי דבגמרא מוכח דלרבנן במשחזת של אבן אפילו להעביר שמנוניתה אסורה אבל אין ה"נ דהיכא דלא הוי איניש בהדייהו דבמשחזת של אבן משחזי כר' יהודה אפילו הכי כיון דלא חזינן דעבדי אלא הכי מנא לן לאהדורי בתר קולי. ועוד דשמעתא דלקמן מוכחי דבמשחזת אפי' לר' יהודה אסור ומש"ה אסרינן להראות סכין לחכם וסכין שעמדה דלא פסקה אפי' אגב דוחקא כמו שנכתוב בסמוך בס"ד וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק רביעי מהלכות יום טוב:

אמר רבא סכין שעמדה מותר לחדדה ביו"ט:    פרש"י ז"ל אע"פ שעמדה מחריפות שלה מאתמול משום דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיהא צריך לחדדה ונראה לי שהזקיקו לומר כן דאי בשעמדה ביו"ט מאי אתא לאשמעינן פשיטא דלר' יהודה שרי אבל אחרים פירשוה שעמדה ביו"ט דוקא ואיפשר דקמ"ל דאע"פ שעמדה אין בה משום תקון כלי. ודאמרינן ה"מ דפסקי' אגב דוחקא. פרש"י ז"ל דאם אינה חותכת כל עיקר אסור לחדדה דטרחא יתירה הוא ויותר נכון לומר דכי לא פסקיה כלל כי מחדד לה משוי לה מנא ואסור אי נמי דחיישינן שמא יבא להשחיזה במשחזת כדברי


דף טו עמוד ב[עריכה]

הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר:

דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף אחד סכין שנפגמה:    פירוש דוקא ביום טוב דאילו מעיו"ט אפילו לר' יהודה אסור דלא דמי לסכין שעמדה דכיון שנפגמה מוכחא מילתא מעיו"ט שצריך תיקון:

ואחד שפוד שנרצם:    שנעקם מעט:

ואחד גריפת תנור:    שנפל לתוכו מהטיח שלו ולא היה יודע מבעוד יום כך כתב רש"י ז"ל אבל הרב בעל התוספות ז"ל אינו אוסר אלא בשנפל ביום טוב ואפשר שאף רש"י ז"ל לזה נתכוון שנפל הטיח לתוכו ביו"ט אלא שלא היה יודע מבעו"י שיפול שאלו היה יודע היה מתקן:

באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן:    נכנסו בדבר זה למחלוקת שממחלקותן אנו יכולים ללמוד דאף אלו מכשירי אוכל נפש הן: ומבעיא מאי קמ"ל ומאי שנא הני. ונראה לי דקמ"ל דאע"ג דרבי יהודה מודה בעשיית כלי דאסור בכל הני שרי דליכא עשיית כלי בחד מינייהו.

מהו להראות סכין לחכם וכו':    ופירש בעל הלכות טעמא דמילתא דילמא אזיל חוץ לתחום לאחוויי והקשה עליו הר"ז הלוי ז"ל דהא אמרינן לקמן בפר' משילין (ד' לו ב) לא רוכבין על גבי בהמה גזירה שמא יצא חוץ לתחום ופרכינן עלה ש"מ תחומין דאורייתא אלא גזירה שמא יחתוך זמורה אלמא לדידן דקיימא לן אין תחומין דאורייתא ליכא למיגזר משום איסור תחומין והרמב"ן ז"ל קיים דברי בעל הלכות ואמר דאע"ג דברוכבין ע"ג בהמה לא חיישינן שמא יצא חוץ לתחום אלא למ"ד תחומין דאורייתא התם הוא מפני שאין לו לצורך לצאת חוץ לתחום ולשמא יצא שלא לדעת בלחוד הוא דחיישינן כיון דכי האי גוונא לא שכיח כולי האי לא חיישינן ליה אלא למ"ד תחומין דאורייתא אבל הכא שהדבר צריך לו לצאת חוץ לתחום ולילך אצל חכם מתוך שהדבר קרוב אפילו למ"ד תחומין דרבנן חיישינן שהרי מצינו הרבה גזירות בתלמוד באיסורין של דבריהם אפילו בתחומין נמי גזרינן לעיל לדעת מי שפירש דאין במינו במחובר הבא מחוץ לתחום אסור גזירה שמא יאמר לו הבא אי נמי דהכא חיישינן שמא יצא לדעת שלש פרסאות דתחומין דידהו דאורייתא לדעת הרב אלפסי ומקצת גאונים ז"ל אע"פ שאין סברא זו מחוורת כמו שכתבתי בסוף פ"ק דעירובין אבל ברוכב על גבי בהמה דליכא למיחש אלא שמא יצא שלא לדעת לא שכיח דנפיק בכי האי גוונא ג' פרסאות והר"ז הלוי ז"ל כתב דמשום הכי אין מראין סכין לחכם משום דהוה ליה כעין ראיית מומין של בכור שאסרו וכתב הרמב"ן ז"ל שאם היה בטעם זה עיקר אף תלמיד חכם בדין הוא שלא יהא רואה לעצמו ואין זו קושיא אצלי דלעצמו אינו אלא לברר את הספק אבל לאחרים אינו אלא שמפני כבודו של חכם אמרו שלא יהא ראוי הסכין לשחוט בו עד שיתן רשות ונמצאת נתינת רשותו תקון גמור כעשיית כלי והר"ם במז"ל כתב בפרק ד' מהלכות יו"ט שהטעם משום גזירה שמא ישחוז במשחזת וזה יותר נכון על פי מה שכתבנו למעלה דבמשחזת אפילו רבי יהודה מודה:

אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף:    כלומר נכפף לגמרי ומשום הכי אסור לתקנו אע"ג דמיפשט בידא משום דשויי מנא הוא ולא דמי לנרצם דלעיל דהתם היינו שנתעקם מעט והוא הפוך מלשון צורם באזנו ומשום הכי שרי דלא שויי מנא הוא כך פירש הר"ז הלוי ז"ל והוא יותר נכון מפרש"י ז"ל שפירש שנרצם היינו שנשבר ראשו ומשום הכי שרי דלא חזי לאישתמושי ביה ונרצף היינו שנעקם מעט שיכול להשתמש בו בלא תקון ולפיכך אסור לתקנו וכי תימא והיכי שרי רב יהודה בנרצם והא אמרינן לקמן באידך פירקין [דף לד א] דאין מתקנין את השפוד ואין מחדדין אותו תירץ רש"י ז"ל דההיא דלא כרבי יהודה אי נמי בנרצם מערב יום טוב ודברי הכל או שמא תקון דהתם דהיינו תקון גמור עד שנעשה כלי מחמתו:

שפוד שצלו בו בשר ביום טוב אסור לטלטלו:    מיד לאחר שנטל הצלי לפי שנמאס ומוקצה וכבר נעשה צורך יום טוב:

שומטו ומניחו בקרן זוית:    שומטו מלפניו מהר בגרירה ובטלטול מן הצד עד שמעבירו מלפניו לקרן זוית:

והוא שיש עליו בשר:    דאפילו בטלטול מן הצד לא שרי' אלא בבשר ומיהו אין בו בשר כל כך שיהא ראוי לטלטלו בטלטול גמור לפי שהוא פחות מכזית:

רבינא אמר אע"פ שאין בו בשר שרי:    מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים דאמרינן בפרק כירה (דף מב א) מותר להוליכה פחות מד' אמות עד שמסלקה לצידי רשות הרבים כדי שלא תזיק:

ומכאן מביאין ראיה לפסוק במוקצה כרבי יהודה ביו"ט דהא רבינא גופיה דפסק בסוף פרק מי שהחשיך (דף קנז א) כרבי שמעון במוקצה מחמת מיאוס הכא לא שרי אלא מידי דהוה אקוץ ברה"ר הא למדת דמוקצה מחמת מיאוס לרבינא בשבת שרי וביו"ט אסור ולי נראה דהכא לא שייכא פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון במוקצה מחמת מיאוס משום דלא אפליגו (רבנן) אלא בנר ישן שהוקצה בין השמשות מחמת מיאוסו ולפיכך לרבי יהודה דאית ליה מוקצה אע"פ שהוא רוצה להשתמש ממנו באמצע שבת ואינו חושש למיאוסו והרי הוא עכשיו אצלו כאלו נסתלקה ממנה הקצאתו אסור מכיון שהוקצה בין השמשות ולר"ש דלית ליה מוקצה כיון דהשתא חזי ליה אין הקצאתו שמערב שבת אוסרתה אבל שפוד זה אינו כן שמעיו"ט ראוי היה ובאמצע יו"ט הוא שנדחה ולפיכך כל שהוא רוצה להשתמש בו אי אתה יכול לאסרו עליו אא"כ תאמר דלא חזי כלל כאלו אין תורת כלי עליו עד שהרוצה להשתמש בו בטלה דעתו והוה ליה כי ההיא דאמרינן לעיל [דף כו ב] אי דלא חזי כי אזמין מאי הוי ובכי האי גוונא לא שייכא פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון במוקצה כלל:

מתני' לא יאמר אדם מכור לי בדינר בשר:    שאסור להזכיר שם דמים:

אבל שוחט הוא:    בלא פיסוק דמים והם מחלקים ביניהם:

גמ' היכי עביד:    כשאינו רוצה ליקח כל הבהמה ולא מחצה ולא שליש ולא רביע אלא בדינר או בשנים מה יאמר לו:

בסורא אמרי וכו':    כל הטבחין היו מנתחין בהמותיהן בשוה כך וכך נתחים מן הבהמה ולאותן נתחים קרי להו בסורא טירטא ובנרש חילקא ובפומבדיתא אסטי' ובנהרדעא ריבעא:

מתני' אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה:    בגמרא מפרש מאי פלוגתייהו:

שהיה ממלא מידותיו:    שאין מודדין ביו"ט:

מפני מצוי המדות:    כשהיה מוכר שמן היה לו מדות הרבה ומביאין הלקוחות כליהן בערב ומודדים לכל איש ואיש במדה לעצמו ומתמצות והולכות כל הלילה לתוך כליהן:

שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו:    הלכך לא מוכח דמשום דמים הוא דמדכר ליה


דף טז עמוד א[עריכה]

מנין אלא שכך צריכין:

גמ' אבל כלי העומד למדה ימלאנו:    עומד היינו שלא מדדו בו עדיין אלא שהוא עומד כשישבר זה שמודדין בו עכשיו יביא זה תחתיו אבל עדיין לא מדדו בו ומוכח בגמרא ללישנא קמא דלת"ק דקי"ל כוותיה אפילו כלי המיוחד למדה כלומר שכבר מדד בו ימלאנו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות שביתת יו"ט ותמהני על הרב אלפסי ז"ל שכתב אבל כלי העומד למדה ימלאנו ונ"ל דכי שרינן הכי ה"מ כשהלוקח נוטל מדה של מוכר ומוליכה לביתו והיינו לישנא דאומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה והיינו נמי דאמרינן בגמרא דעבידי אינשי דמקרבי חמרא בימני דכיילא ושתו כלומר שמשתמשין במדה עצמו אבל למדוד בכלי מיוחד למדה ולשפוך לתוך כליו של לוקח אסור והיינו דתנן מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מדותיו בעיו"ט ונותן ללקוחות ביו"ט וכך נראין דברי הר"ם במז"ל בפ"ק מהלכות שביתת יו"ט:

אבל קודר הוא קב או קביים:    פרש"י יש לפרש שנוקב בכרי במדה והמדה מתמלאה מאליה אבל לתת בידו בתוך המדה לא והרב אלפסי ז"ל פי' קודר משער באומד דעתו וכ"כ הר"ם במז"ל בפ' הנזכר:

נחתום:    מבשל קדרות נמי קרוי נחתום:

יקדיח:    ישרוף:

מודדת אשה קמח לעיסתה כדי שתטול חלתה בעין יפה:    שיעור חלה אחד מכ"ד לכהן וכשאינה יודעת מדת עיסתה היא מקפדת ואומרת אין כאן כל כך אבל בשיודעת מידת עיסתה עיניה יפה:

תנא דבי שמואל:    בתוספתא שסדר שמואל מתנאים שלפניו כמו שסידר רבי חייא ור' אושעיא וכמו שסדר רבי המשנה:

השתא דאמר שמואל אסור והוא שנה מותר הלכה למעשה אתא לאשמועי':    שהבא לשאול הלכה לעשות מעשה מורינן לו לאסור ואי חזי איניש דעביד לא מחינן בידיה דהלכה מותר ואין מורים כן ופסק הרב אלפסי ז"ל כשמואל דלמעשה אסור דאע"ג דרב ושמואל הלכה כרב באיסורא הכא שאני דאביי דרש מילתיה הלכה למעשה ומיהו מסתברא דלצורך הפסח שהאשה צריכה למדוד שרי אפי' למעשה דלא גרע מתבלין לנחתום:

תנו רבנן אין שונין קמח ביו"ט:    פי' רש"י ז"ל משום דאפשר מאתמול פי' לפירושו ומתסר מדרבנן דאלו מדאורייתא לא מפלגי' באוכל נפש עצמו בין אפשר ללא אפשר:

ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין:    דהא לא אפשר מאתמול דביו"ט נפל ואחרים פירשו דמש"ה אסר ת"ק שאע"פ שרוב בני אדם אין שונין אלא ליומן אפי' הכי אסור דמיחלף במרקד שהיא מלאכה שנעשית לזמן מרובה ומאן דשרי לא גזר וקי"ל כת"ק דאין שונין מיהו בשינוי שרי כדמוכח עובדא דדביתהו דרב אשי ואפשר דמדינא בלא שינוי שרי כדמוכח עובדא דדביתהו דרב יוסף דהוה נהלה קמחא אגבא דמהולתא כלומר אחורי הנפה כדי לשנות ואמר לה רב יוסף חזי דאנא ריפתא מעליתא בעינא מינך כלומ' ואינך צריכה לשנות ואפש' שלכך הביאה הרב אלפסי בהלכות ודביתהו דרב אשי הוה מחמרא אנפשה:

הא דידן:    אשתי זאת:

מרי דעובדא הוה:    מדקדק במעשיו:

וגרסי' בגמ' פוק חזי כמה מהולתא רקדן בנהרדעא:    ולפי גירסא זו נראה שאפי' רקוד מותר בשינוי וכך העידו בתוס' על רבינו שמואל שהיה מתיר לרקוד בשינוי אבל רש"י ז"ל גורס כמה מהולתא הדרן בנהרדעא כלומר חוזרות בעיר כדי לשנות אבל רקוד לעולם אסורה:

ת"ר הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו וכו':    פירש הרב בעל הלכות ז"ל כולם בישראל אבל בנכרי לא משום דתור אחד או גוזל אחד לא דחיישינן שמא יצוד וכן ככר או גלוסקא לא דחיישינן שמא היום נטחנו החטים וכן בצים שמא נולדו היום ואפשר דאפילו בנכרי נמי שרי בר מפירות שיש במינו במחובר אבל בתור או בגוזל ליכא למיחש שמא מהיום ניצודו שרובם ניצודים מאתמול וביצים נמי רובן מאמש הן לפיכך מותרין דאזלי' בתר רובא וכדכתבינן בפ"ק דמכילתין [סי' תתנ"ד סוף ד"ה ודוקא. ע"ש] וכן כתבו בתוס' אלא שאני [חוכך] הכא אי אזלי' בתר רובא בדבר שיש לו מתירין כיון דקי"ל דאפי' באלף לא בטיל ואפשר דהתם שאני דאיתחזק איסורא ומיהו בפת ליכא למיחש למידי שאפי' נטחן היום משום מוקצה ליתא שכבר היו החיטין ראויין לכוס ומשום מלאכה ליכא דלצורך נכרי נעשית:

ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח:    כתב הרב אלפסי ז"ל כגון שיש עליו כסף לא יאמר לו תן לי בכסף ויש לך עלי כסף אחר הרי יש לך בידי שתי כספים וסכום מנין לא יאמר לו הרי יש לך בידי חמשים אגוזים תן לי חמשים אחרים יהא לך בידי מאה ותמהני אם אמר לו תן לי בכסף אע"פ שלא עשה חשבון לומר הרי יש לך בידי שתי כספים מיתסר ועוד דפשיטא דהיינו מקח וממכר ונ"ל דתן לי בכסף לאו דווקא אלא תן לי בכדי שיהו לך בידי שתי כספים וס"ד אמינא כיון שאינו פוסק בפירוש על מה שהוא לוקח עכשיו שרי קמ"ל:

סליקו להו אין צדין