לדלג לתוכן

מהרש"א על הש"ס/ביצה/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

כד.

[עריכה]

בפרש"י בד"ה הכא דקתני גבי שבת צפור למגדל ולא לבית בצפור דרור כו' עכ"ל אבל ההיא דאין צדין עופות בי"ט לא מוקים בצפור דרור דא"כ אמאי קתני ביברין דהא אפי' בבית נמי אינו ניצוד ועומד אלא במגדל ועוד דעופות קתני דמשמע נמי שאר עופות מדלא קתני צפור כדקתני גבי שבת ולפ"ז האי תירוצא דמחלק בין ביבר מקורה לאינו מקורה ע"כ קאי השתא ומיהו למאי שכתבו התוספות דהא דקאמר לקמן כל שאומר הבא מצודה כו' מיירי בעופות מצינן למימר שפיר דלא קאי האי תירוצא דמחלק בין ביבר מקורה לאינו מקורה אלא דאיכא לפלוגי דמתני' דקתני צדין בי"ט איירי באין בשיעור הביבר לומר הבא מצודה כו' וברייתא דאין צדין בי"ט איירי ביש בשיעור הביבר לומר הבא מצודה כו' ועיין בזה בר"ן ודו"ק:

בד"ה השתא דאתית כו' ורשב"ג אף בביבר קטן פליג כו' א"נ לאו כו' עכ"ל יראה דרש"י מספקא ליה בדברי רב יוסף אם בדרך דחייה בעלמא קא"ל אביי הכי ומאי נפקא לך מינה וקושטא דמילתא הוא לשמואל דפליג רשב"ג אף בביבר קטן אלא דלא חש להשיב כך והיינו כפירוש הראשון שפרש"י או נימא דשמואל נשאר בקושיא כתמיהת אביי הלכה מכלל דפליגי וקושטא דמילתא דלא פליגי ורש"י שפי' לקמן דשיעורא דרב אשי ורב יוסף חד שיעורא הוא היינו לפי' שני שפירש"י אבל עיין בהגהות אשר"י שקיימו פירש ראשון של רש"י דנראה להם עיקר ולקמן בפרק משילין מצינו בכה"ג גבי שתק רב שפסק הרי"ף כוותיה והא דשתק רב משום דלא חש להשיב ודו"ק:

כד:

[עריכה]

בד"ה הלכה כר"ש כו' והיכא דבא ומצאן מקולקלין כו' עכ"ל דבספק מוכן דאוסר ת"ק נמי אית ליה הכי כדקתני אבל לא מן הרשתות כו' אלא דבהך מילתא דבא ומצאן כו' דלא הוי אלא קרוב לודאי ואפשר דת"ק פליג עליה הוצרך לפסוק כרשב"א וק"ל:

גמרא רב אמר מותרין לקבל כו' יראה הך סוגיא דלעיל דאמר הא גופא קשיא רישא לסיפא ומסיק דנעשה (לסיפא) [כוודאי] ואסורין אזלא ללוי אבל לרב דאמר מותר לקבל לא קשה רישא לסיפא דמצינן למימר דרשב"א סבר כר"ג דהשתא דיוקא דרישא בא ומצאן מקולקלין מערב יו"ט מותר אפילו באכילה הא ספיקא אסור באכילה ודיוקא דסיפא בא ומצאן מקולקלין בי"ט אסור אף לטלטל הא ספיקא מותר לטלטל ודו"ק:

שם אלא למ"ד מותרין באכילה פירות בני יומן כו' וליכא למימר נמי אליביה דקושטא דמילתא הוא דלא מותרין אלא לקבל דלישנא דמותרין דהכא משמע דהוי כלישנא דמותרין דבמתני' דמותר באכילה הוא אליביה ובהכי ניחא נמי דליכא למימר אליביה דלוי דלרבנן דפליגי עליה דר"ג אסורין באכילה ומותרין לקבל ואתיא הך ברייתא כרבנן דלישנא דמותרין לא משמע אלא באכילה ומיהו בלא"ה צ"ל דללוי לרבנן אסורין אף לטלטל והיינו משום דלא יטול מהן בי"ט דקתני במתני' משמע הכי דאל"כ לא תקשי רישא לסיפא לעיל אף ללוי דמצינן למימר נמי דרשב"א סבר כרבנן דספיקא אסור באכילה ומותר לטלטל ודו"ק:

תוס' בד"ה ולערב אסורין כו' מההוא טביא דערובין י"ל דמיירי שהיו המצודות פרוסות מעי"ט כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לאוקמא דנצוד בי"ט בשביל נכרי וכ"ה במרדכי ישן וק"ל:

בא"ד וכללא הכי כו' שהביא נכרי כו' בי"ט ראשון מותר בשני כו' עכ"ל ובו ביום אסורין ולא דמי למדליק הנר בשביל נכרי דמותר אף בו ביום דהתם לית כאן איסור מוקצה דהך דהכא לא עדיפא מפירות הנושרין וכ"ה במלחמת ה' ומדברי התוס' נראה דוקא בשביל נכרי מותר בי"ט שני אבל אם הובאו אפי' בשביל ישראל אחר אסורין בי"ט שני אבל הרא"ש כתב לשיטת תוס' דמותר לישראל אחר ולא חיישי' שיאמר לנכרי להביא בשביל אחר דאין אדם חוטא ולא לו והא דלא קאמר ומותר לישראל אחר כדקאמר גבי מחוץ לתחום כיון דבו ביום אסור לכל בשביל שעה מועטת דבכדי שיעשו לא חש להאריך עכ"ל ואין דבריו מובנים לי כיון דלשיטת התוס' אסור גם ביום ב' בכדי שיעשו אין זה שעה מועטת להתיר לישראל אחר גם כל יום ב' ועוד מאי קא קשיא ליה לומר ומותר לישראל ג"כ גבי יש במינו במחובר כדקאמר גבי מחוץ לתחום דהא איכא למימר דקאמר לה בסוף דבריו וקאי אתרוייהו דכה"ג כתב הרא"ש גופיה לקמן גבי בכדי שיעשו דאי הוה קאי נמי אחוץ לתחום לימא רב פפא בכדי שיעשו בסוף דבריו והיה קאי אתרוייהו כו' עכ"ל וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וקשה דר' יהודה אמר בפ' מי שהחשיך כו' סתם מתני' היא בפ' שואל לגבי שבת כו' וע"כ נראה דצ"ל וקשה לר' יהודה דאמרי' בפ' שואל הביאו כו' ורבי יהודה זה הוא מבעלי תוס' והוא נזכר עוד לקמן בדיבור זה ומה שכתב עד מוצאי י"ט האחרון אין זה מלשון המשנה אלא מלשון התוס' דהמתני' לגבי שבת מתנייא אלא משום דהכא לגבי י"ט קיימינן מש"ה הזכירו לשון י"ט ובאו לומר דעד מוצאי י"ט לא יספוד לדייק מיניה אבל לא לעולם כפרש"י שם אלא בכדי שיעשו והיינו שכתבו ומשמע התם בכדי שיעשו ולא לעולם וכמו שדקדקו התוס' שם ע"ש ודו"ק:

בא"ד ור"י היה אוסר במחובר כו' או בשביל נכרי אחר ולא משמע כן גבי מרחצת כו' עכ"ל פי' דלאו כדעת התוס' דלעיל דמתירין בשביל נכרי ביום טוב שני ודאקשי' ליה לר"י ממרחצת ה"ה דה"מ לאקשויי ליה מההיא דמדליק הנר בשביל נכרי דמותר לישראל וכ"ה בהדיא במרדכי פ' בכל מערבין ואפשר משום דההיא דמרחצת דמיא טפי לההיא דהכא דאסורה נמי בו ביום ולכך הביאו הך דמרחצת וק"ל:

בא"ד ובכדי שיעשו דאמר לפי' התוס' כדי שיתלשו כו' עכ"ל כצ"ל עיין ברא"ש ותוס' פ' בכל מערבין:

כה.

[עריכה]

בפרש"י בד"ה חוץ לתחום כו' טעם אחר נ"ל כו' גזירה שמא ישלח בשבילו כו' עכ"ל מהרש"ל מחק כל זה וכתב דנ"ל שאין זה לשון רש"י כי רש"י תופס הטעם משום שלא יהנה ולא משום שלא יאמר כו' עכ"ל [א] ואין זה הכרע למחוק כל ספרים הישנים דודאי גבי יש במינו במחובר הוי טעמא משום שלא יהנה ממלאכת שבת ומש"ה לא חילקו בינו לחבירו אבל גבי חוץ לתחום דלא נעשה בגוף הדבר איסור מלאכה לא גזרו אלא משום שמא ישלח בשבילו ולהכי מותר לאחר דליכא למגזר ביה שאינו מכירו וכן נראה מדברי הרז"ה שהוא מפרש גבי יש במינו במחובר כפרש"י וגבי מחוץ לתחום פי' הטעם שמא יאמר לו ומש"ה מותר לישראל אחר וק"ל:

כה:

[עריכה]

תוס' בד"ה שאני ילתא דבעיתא וא"ת והא לא התירו אלא כי יש בה צורך כו' עכ"ל וליכא למימר דמשום דבעיתא התירו בלא צורך דמ"מ המקשה דאכתי לא ידע דבעיתא תקשי ליה אמאי התירו כלל לילתא כיון דלא התירו לעיל אלא משום צורך רבים וק"ל:

בד"ה בכור שנפל לבור ר"י כו' וקשה דאין זה מן המוכן משמע דאפילו בקרו כו' ולפ"ה משמע דווקא דאין מוכן להכשיר לכתחלה כו' עכ"ל וצ"ע דאיך עלה על הדעת לומר שרש"י סובר שפי' אין זה מן המוכן לכתחלה הא דיעבד ש"ד דהא בכוליה שמעתין אמרינן לקמן בהדיא דאין זה מן המוכן אפילו אם עבר ובקרו ורש"י גופיה פי' לקמן לפי טעמו דאין זה מן המוכן ואפילו אם עבר ובקרו שהוא כמתקנו לגמרי וק"ל:

כו.

[עריכה]

בא"ד וכן הא דקאמר בגמ' מ"ד כיון דדעתיה כו' קמ"ל ר"ל דאסור משום מוקצה ואפי' אם בקרו כו' עכ"ל רצונם בזה לראייה לפירושם דכמו דלר' יהודה היכא דמודה לר"ש ואוסר היינו אפילו בדיעבד דהא אית ליה מוקצה בכ"מ דומיא דהכי אית למימר באיסורא דר"ש דפליג אר"י היינו נמי בדיעבד וק"ל:

בפרש"י בד"ה בכור תם כו' דלית להו מוקצה כו' דכל שעה דעתיה עילויה כו' עכ"ל אע"ג דלית להו מוקצה מ"מ אי לאו משום דדעתיה עילויה כיון דתם הוא ה"ל כמוקצה דגרוגרת ואסור אפי' לר"ש וק"ל:

בד"ה ואם לאו ועבר ואסקיה לא ישחוט אפי' נפל בו מום לאחר העלאה וקנסא הוא משום דעבר ואסקיה א"נ לא יעלה בהערמת כו' עכ"ל כצ"ל וכן מצאתי בספרים מדויקים אבל מהרש"ל מחק כל זה גם התוס' לא הביאו מפרש"י רק פירוש שני דלא יעלה בהערמת שחיטה קאמר מיהו לעיל אהא דקאמר לר"י דמתני' מ"ד דדעתיה עילויה קמ"ל כתוב בכל נוסחאות שלפנינו בפרש"י א"נ משום דעבר ואסקיה עכ"ל מהרש"ל לא מחקו שם ואם יש לקיים לר"י דמתני' פי' זה ה"נ יש לקיימו הכא אברייתא וכהגהת הפרים שכתבתי אמנם יש לדקדק בפי' זה לעיל דצ"ל דה"ק לעיל מ"ד דדעתיה עילויה ונשחטיה דלית ביה משום מוקצה קמ"ל דאפ"ה אסור משום טעמא דעבר ואסקיה ואם כן ברישא דלא עבר ואסקיה מותר אפילו בכה"ג בהיה לו מום עובר מעי"ט והשתא ה"ל מום קבוע ומאי קאמרינן לקמן מתני' נמי דייקא דאפילו במום קבוע הנופל בו מערב יום טוב אוסר ר"ש דמאי אין מומו ניכר אילימא שאין מומו ניכר כלל צריכא למימר כו' דהא ר"י נמי אוסר והשתא הא איכא לאוקמא דאין מומו ניכר שלא היה בו מום קבוע מערב י"ט אלא מום עובר דהשתא ודאי צריכא למימר דר"ש אוסר כיון דר"י מתיר בכה"ג דלית ביה משום מוקצה וע"כ הנראה למחוק לעיל פי' זה מפרש"י ודברי הרמב"ם מגומגמים בזה בפי' המשנה ע"ש וק"ל:

כו:

[עריכה]

בד"ה אין זה מן המוכן אפי' בדיעבד ומהשתא ע"כ ושוין שאם נולד כו' עכ"ל פי' דהשתא דהנך תרתי בבי עריב ותני לה אית לן למימר טפי דשזה מן המוכן דקאמר [דומיא] דאין זה מן המוכן דהיינו אפילו בדיעבד ה"נ שזה מן המוכן בדיעבד קאמר ואביי דבעי למימר שזה מן המוכן אפי' לכתאלה ולא הוי דומיא דאין זה מן המוכן היינו מדקתני תלתא בבי ולא קתני הך סיפא בהדי רישא:

גמ' הא בכור מעיקרא הוה חזי אגב אמיה כו' למאי דבעי למפשט השתא דסבר אין מוקצה לחצי שבת קשה דא"כ ליתני אפילו נולד תם ואח"כ נפל בו מום נמי וי"ל דדיחוי יתירא כולי האי לא מסיק אדעתיה כלל דפשיטא דיש מוקצה מתוס' ישנים וק"ל:

כז.

[עריכה]

תוספות בד"ה אלא גמרו בידי אדם כו' וי"ל דשאני התם דהוי כמו גמרו בידי אדם כו' דהא לקמן שרינן קדירות כו' עכ"ל דבריהם תמוהים דאי הוה ההיא דאפרוחים כמו גמרו בידי אדם א"כ לישתרי אפי' אם היו האפרוחין עליו בין השמשות כדשרינן קדירות בשמעתין ובפ' כירה תניא בהדיא דאסורין בעודן עליו בין השמשות מגו דאתקצאי כו' גם התוס' שם הוכיחו מזה דלא מקרי בידי אדם גם מה שהביאו ראייה לתירוצם מהא דשרינן קדירות הוא מגומגם דלא הוו צריכים לזה אלא להך מילתא גופה דגמרו בידי אדם דקיימינן בה וראיתי בתוס' ישנים דכצ"ל ואין לומר דשאני התם דהוי כמו גמרו בידי אדם שבידו להפריחם מעליו דהא שרינן קדירות אע"ג דבין השמשות רותחות הן ובפרק כירה קאמר אם היו עליו בין השמשות אסור לטלטל וא"כ לא הוי כבידי אדם וי"ל דהתם מיירי כו' עכ"ל ותו לא מידי ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אלא הכי אמר קהלא קדישא ר"ש בן מנסיא כו' וכן אפשר שהזקנים נתנו דעתם כו' עכ"ל פירושו דחוק בזה לחלק ולומר דדבר הלכה לא יאמרו ודברי פלוני נוטין כו' יאמרו הזקנים על דברי הבחורים גם לפי פירושו הא דקאמר לעיל הרי אמרו אין רואין מומין כו' על חבירו אמר ר"ש בן מנסיא כך ופרש"י לעיל סותר זה שפי' א"ל ר"ש בן מנסיא הרי אמרו רבותינו דורות שלפנינו אין רואין מומין דרשב"י מדורות כו' עכ"ל מזה נראה דהרי אמרו כו' על חביריו דרשב"י קאי ועוד למה נפרש הא דר"ש וחביריו אמרו בשיטת ר"מ היינו ר"ש בן מנסיא טפי אית לן לפרושי דהיינו רשב"י דהוא מרא דשמעתין דאין רואין מומין כו' ולולי פרש"י היה נ"ל דקושטא דמלתא הכי הוא למאי דקאמר ר"ש וחביריו בשיטת ר"מ אמרו היינו רשב"י שהוא נקרא ר"ש סתם בתלמודא דהשתא ניחא דקהלא קדישא לא הוי קשישי מרשב"י ומיהו למאי דבעי למימר ר"ש וחביריו אמרו הלכה כר"מ ע"כ לאו רשב"י הוא דר"ש ור"מ בדור א' הוו ובר פלוגתיה הוא ואין מדרכו של רשב"י לומר הלכה כר"מ ולשיטתינו ניחא הא דאיתא בסדר תנאים ואמוראים דאיתא בירושלמי דר"י בן המשולם ור"ש בן מנסיא הם מקרו קהלא קדישא אבל לפרש"י קשה ודו"ק:

כז:

[עריכה]

גמרא בבהמת קדשים ור' טרפון שהיה מסופק דס"ד דשרי משום בזיון קדשים עכ"ל תוספות ישנים:

שם הב"ע במסוכנת וד"ה כו' עיין ברז"ה ור"ן לקיים הגירסא וד"ה לדברי הרי"ף וה"ק מסוכנת אפי' ר"י מודה דשריא ובבריאה אפי' ר"ש מודה דאסור כי פליגי בחולה כו' עכ"ל וכ"כ הטור א"ח:

כח.

[עריכה]

בפרש"י בד"ה ע"כ לא קאמר כו' אבל הכא גבי ר' חייא ור"ש כו' דהא חלוקה היא כו' עכ"ל יראה דמלתיה דר' יהושע נמי איכא לפרושי דאיירי במכירה כההיא דבכורות וא"כ שפיר קאמר רב יוסף דהלכה כר"י מההיא דבכורות אלא למאי דקאמר תלמודא דאינהו עבוד כר"י דע"כ השתא בחלוקה איירי ופריך ליה אביי שפיר ואפשר דתלמודא קים ליה דבחלוקה נמי איירי ר"י ועוד דסתמא קתני ר"י דמשמע דאיירי בכל גוונא אבל ההיא דבכורות אמכירה דקתני ברישא נמכרין באטלז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור קאי אבל נשקלין מנה כנגד מנה ודו"ק:

כח:

[עריכה]

תוס' בד"ה גריפת תנור וכירים כו' ומ"מ קשה כו' ת"ל דהוי אסור משום מוקצה כו' עכ"ל ואשפוד שנרצף לא תקשי להו דיאסור נמי משום מוקצה דכיון דבין השמשות לא היה מוקצה שעדיין לא נרצף השתא נמי דנרצף בי"ט לאו מוקצה הוא כיון דמכשירין שא"א לעשותן בעי"ט מותר לעשותן בי"ט משא"כ הכא בגריפת תנור שהיה מוקצה בבין השמשות ומיהו לקמן גבי שפוד שצלו בו בשר אע"ג דלא הוי מוקצה בין השמשות אסור משום מוקצה היינו משום דכבר נעשה בו צורך י"ט ואין צריך לו עוד וקושטא דאי הוה צריך לו עוד לצלות בו בי"ט לא הוי מוקצה וק"ל:

בד"ה רבינא אמר כו' וי"ל דשאני שפוד כו' ולהכי אוסר שמואל כו' עכ"ל גם אקושיא דרבינא יש לתרץ כך וכ"ה בתוספות ישנים:

כט:

[עריכה]

בד"ה שמואל הלכה למעשה כו' ופליג אברייתא ופליג ארב כו' עכ"ל ולפי זה תלמודא דקאמר השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר שמואל הלכה כו' ה"פ כיון דשמואל ידע ברייתא דקתני מותר כרב ואפ"ה פליג עליה ואמר דאסור ע"כ הלכה למעשה אתא לאשמועינן ודו"ק:

בד"ה שלא יזכיר לו סכום כו' שלא יאמר לו תן לי אגוזים בו' פשיטים כו' עכ"ל עיין בזה בדברי הר"ן לדברי הרי"ף אבל דברי התוס' א"א לפרש כך אבל יש לקיים דבריהם כמ"ש המרדכי בשם ראבי"ה דמותר לומר תן לי בפשוט או בב' דאין זה סכום דסכום היינו סך הכל כך וכך כו' והא דאמרי' לעיל אין פוסקין דמים לבהמה היינו בדבר שאינו ידוע שיעור ממכרו כו' עכ"ל ע"ש וכה"ג כתוב בהגהות אשר"י בשם א"ז וצ"ל לפ"ז התוס' שהקשו לפרש"י דפשיטא דאסור היינו אסכום מדה לפי גירסת רש"י אבל אסכום מקח לפרש"י לאו פשיטא הוא דאסור דהא אדרבה קושטא הוא דשרי לדעת התוספות כפי ראבי"ה ובלא"ה נראה דצ"ל כן דאסכום מקח דקאמר רשב"א מאי קשיא להו פשיטא דאסור דילמא הא אשמועינן רשב"א דפסיקת דמים אסור דה"נ אשמועינן מתני' לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר אבל אסכום מדה שפיר קשיא להו פשיטא דאסור ולא הוה פליג רשב"א למימר דשרי מיהו בתוס' פ' איזהו נשך כתבו כפי' הר"ן לדברי הרי"ף ע"ש ודו"ק: