רי"ף על הש"ס/ביצה/דף טו עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · ביצה · דף טו עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

ריחיא או אגב דיקלא אבל במשחזת לא דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת התנור באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דתנן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ור"י מתיר במכשירי אוכל נפש מ"ט דת"ק אמר קרא (שמות, יב) הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו ור' יהודה אמר לך אמר קרא לכם לכל צרכיכם ורבנן ההוא מיבעי ליה לכם ולא לכותים (לכם ולא לכלבים) ורבי יהודה הא כתיב הוא אמר לך כתיב הוא וכתיב לכם ולא קשיא כאן במכשירין שאיפשר לעשותן מעיו"ט וכאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט:

איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם רב מרי בריה דרב איקא שרי ורבנן אסרי ופי' בעל הלכות גדולות טעמא דמילתא דחיישינן דילמא אזלי חוץ לתחום לאחוויי:

אמר רב יוסף ת"ח רואה לעצמו ומשאילה לאחרים אמר ר' יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו ביו"ט ואע"ג דפשיט ליה בידיה ואמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו ביום טוב רב מלכיו ואיתימא רב אדא בר אהבה אמר שומטו ומניחו בקרן זויות א"ר חייא בר אשי א"ר הונא והוא שיש עליו כזית בשר רבינא אמר אפילו אין עליו כזית בשר שרי מידי דהוה אקוץ בר"ה וקיימא לן כרבינא:

לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר וכו': היכי עביד כי הא דבסורא אמרי תרטא ופלגא תרטא בנרש אמרי חלקא ופלגי חלקא (י"ג בפומבדיתא אמרי אוזיא ופלגא אוזיא בנהר פקיד ובמתא מחסיא) במתא מחסיא אמרי ריבעא ופלגי ריבעא:

מתני' אומר אדם לחנוני מלא לי כלי זה אבל לא במדה ר' יהודה אומר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מדותיו מערב יו"ט ונותנן ללקוחות ביום טוב וחכמים אומרים אף בחול (בגמ' וברא"ש איתא עושה) עושין כן מפני מצוי המדות אומר אדם לחנוני תן לי ביצים ואגוזים במנין שכן דרך בעלי בתים

רבנו ניסים (הר"ן)

הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר:

דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף אחד סכין שנפגמה: פירוש דוקא ביום טוב דאילו מעיו"ט אפילו לר' יהודה אסור דלא דמי לסכין שעמדה דכיון שנפגמה מוכחא מילתא מעיו"ט שצריך תיקון:

ואחד שפוד שנרצם: שנעקם מעט:

ואחד גריפת תנור: שנפל לתוכו מהטיח שלו ולא היה יודע מבעוד יום כך כתב רש"י ז"ל אבל הרב בעל התוספות ז"ל אינו אוסר אלא בשנפל ביום טוב ואפשר שאף רש"י ז"ל לזה נתכוון שנפל הטיח לתוכו ביו"ט אלא שלא היה יודע מבעו"י שיפול שאלו היה יודע היה מתקן:

באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן: נכנסו בדבר זה למחלוקת שממחלקותן אנו יכולים ללמוד דאף אלו מכשירי אוכל נפש הן: ומבעיא מאי קמ"ל ומאי שנא הני. ונראה לי דקמ"ל דאע"ג דרבי יהודה מודה בעשיית כלי דאסור בכל הני שרי דליכא עשיית כלי בחד מינייהו.

מהו להראות סכין לחכם וכו': ופירש בעל הלכות טעמא דמילתא דילמא אזיל חוץ לתחום לאחוויי והקשה עליו הר"ז הלוי ז"ל דהא אמרינן לקמן בפר' משילין (ד' לו ב) לא רוכבין על גבי בהמה גזירה שמא יצא חוץ לתחום ופרכינן עלה ש"מ תחומין דאורייתא אלא גזירה שמא יחתוך זמורה אלמא לדידן דקיימא לן אין תחומין דאורייתא ליכא למיגזר משום איסור תחומין והרמב"ן ז"ל קיים דברי בעל הלכות ואמר דאע"ג דברוכבין ע"ג בהמה לא חיישינן שמא יצא חוץ לתחום אלא למ"ד תחומין דאורייתא התם הוא מפני שאין לו לצורך לצאת חוץ לתחום ולשמא יצא שלא לדעת בלחוד הוא דחיישינן כיון דכי האי גוונא לא שכיח כולי האי לא חיישינן ליה אלא למ"ד תחומין דאורייתא אבל הכא שהדבר צריך לו לצאת חוץ לתחום ולילך אצל חכם מתוך שהדבר קרוב אפילו למ"ד תחומין דרבנן חיישינן שהרי מצינו הרבה גזירות בתלמוד באיסורין של דבריהם אפילו בתחומין נמי גזרינן לעיל לדעת מי שפירש דאין במינו במחובר הבא מחוץ לתחום אסור גזירה שמא יאמר לו הבא אי נמי דהכא חיישינן שמא יצא לדעת שלש פרסאות דתחומין דידהו דאורייתא לדעת הרב אלפסי ומקצת גאונים ז"ל אע"פ שאין סברא זו מחוורת כמו שכתבתי בסוף פ"ק דעירובין אבל ברוכב על גבי בהמה דליכא למיחש אלא שמא יצא שלא לדעת לא שכיח דנפיק בכי האי גוונא ג' פרסאות והר"ז הלוי ז"ל כתב דמשום הכי אין מראין סכין לחכם משום דהוה ליה כעין ראיית מומין של בכור שאסרו וכתב הרמב"ן ז"ל שאם היה בטעם זה עיקר אף תלמיד חכם בדין הוא שלא יהא רואה לעצמו ואין זו קושיא אצלי דלעצמו אינו אלא לברר את הספק אבל לאחרים אינו אלא שמפני כבודו של חכם אמרו שלא יהא ראוי הסכין לשחוט בו עד שיתן רשות ונמצאת נתינת רשותו תקון גמור כעשיית כלי והר"ם במז"ל כתב בפרק ד' מהלכות יו"ט שהטעם משום גזירה שמא ישחוז במשחזת וזה יותר נכון על פי מה שכתבנו למעלה דבמשחזת אפילו רבי יהודה מודה:

אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף: כלומר נכפף לגמרי ומשום הכי אסור לתקנו אע"ג דמיפשט בידא משום דשויי מנא הוא ולא דמי לנרצם דלעיל דהתם היינו שנתעקם מעט והוא הפוך מלשון צורם באזנו ומשום הכי שרי דלא שויי מנא הוא כך פירש הר"ז הלוי ז"ל והוא יותר נכון מפרש"י ז"ל שפירש שנרצם היינו שנשבר ראשו ומשום הכי שרי דלא חזי לאישתמושי ביה ונרצף היינו שנעקם מעט שיכול להשתמש בו בלא תקון ולפיכך אסור לתקנו וכי תימא והיכי שרי רב יהודה בנרצם והא אמרינן לקמן באידך פירקין [דף לד א] דאין מתקנין את השפוד ואין מחדדין אותו תירץ רש"י ז"ל דההיא דלא כרבי יהודה אי נמי בנרצם מערב יום טוב ודברי הכל או שמא תקון דהתם דהיינו תקון גמור עד שנעשה כלי מחמתו:

שפוד שצלו בו בשר ביום טוב אסור לטלטלו: מיד לאחר שנטל הצלי לפי שנמאס ומוקצה וכבר נעשה צורך יום טוב:

שומטו ומניחו בקרן זוית: שומטו מלפניו מהר בגרירה ובטלטול מן הצד עד שמעבירו מלפניו לקרן זוית:

והוא שיש עליו בשר: דאפילו בטלטול מן הצד לא שרי' אלא בבשר ומיהו אין בו בשר כל כך שיהא ראוי לטלטלו בטלטול גמור לפי שהוא פחות מכזית:

רבינא אמר אע"פ שאין בו בשר שרי: מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים דאמרינן בפרק כירה (דף מב א) מותר להוליכה פחות מד' אמות עד שמסלקה לצידי רשות הרבים כדי שלא תזיק:

ומכאן מביאין ראיה לפסוק במוקצה כרבי יהודה ביו"ט דהא רבינא גופיה דפסק בסוף פרק מי שהחשיך (דף קנז א) כרבי שמעון במוקצה מחמת מיאוס הכא לא שרי אלא מידי דהוה אקוץ ברה"ר הא למדת דמוקצה מחמת מיאוס לרבינא בשבת שרי וביו"ט אסור ולי נראה דהכא לא שייכא פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון במוקצה מחמת מיאוס משום דלא אפליגו (רבנן) אלא בנר ישן שהוקצה בין השמשות מחמת מיאוסו ולפיכך לרבי יהודה דאית ליה מוקצה אע"פ שהוא רוצה להשתמש ממנו באמצע שבת ואינו חושש למיאוסו והרי הוא עכשיו אצלו כאלו נסתלקה ממנה הקצאתו אסור מכיון שהוקצה בין השמשות ולר"ש דלית ליה מוקצה כיון דהשתא חזי ליה אין הקצאתו שמערב שבת אוסרתה אבל שפוד זה אינו כן שמעיו"ט ראוי היה ובאמצע יו"ט הוא שנדחה ולפיכך כל שהוא רוצה להשתמש בו אי אתה יכול לאסרו עליו אא"כ תאמר דלא חזי כלל כאלו אין תורת כלי עליו עד שהרוצה להשתמש בו בטלה דעתו והוה ליה כי ההיא דאמרינן לעיל [דף כו ב] אי דלא חזי כי אזמין מאי הוי ובכי האי גוונא לא שייכא פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון במוקצה כלל:

מתני' לא יאמר אדם מכור לי בדינר בשר: שאסור להזכיר שם דמים:

אבל שוחט הוא: בלא פיסוק דמים והם מחלקים ביניהם:

גמ' היכי עביד: כשאינו רוצה ליקח כל הבהמה ולא מחצה ולא שליש ולא רביע אלא בדינר או בשנים מה יאמר לו:

בסורא אמרי וכו': כל הטבחין היו מנתחין בהמותיהן בשוה כך וכך נתחים מן הבהמה ולאותן נתחים קרי להו בסורא טירטא ובנרש חילקא ובפומבדיתא אסטי' ובנהרדעא ריבעא:

מתני' אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה: בגמרא מפרש מאי פלוגתייהו:

שהיה ממלא מידותיו: שאין מודדין ביו"ט:

מפני מצוי המדות: כשהיה מוכר שמן היה לו מדות הרבה ומביאין הלקוחות כליהן בערב ומודדים לכל איש ואיש במדה לעצמו ומתמצות והולכות כל הלילה לתוך כליהן:

שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו: הלכך לא מוכח דמשום דמים הוא דמדכר ליה

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט