קטגוריה:שיר השירים ז ב

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

משל:

(ב) "מה יפו". משיבים בנות ירושלים את בת נדיב הנה פעמיך יפו מאד. אבל רק בנעלים. לא אם תלכי יחף. ר"ל אם תצאי אל דודך הרועה שאז לא יהיה לך מנעלים תתגנה יפיך, חמוקי ירכיך דומים כמו חלאים (כחלי כתם) אבל רק אם מעשה ידי אמן. ר"ל אם מצומדים עליהם חלאים שעשה האומן במלאכה אז יפו גם הם. לא אם תהיי אצל דודך הרועה בלא תכשיטין:

מליצה:

(ב) "מה יפו". משיבים בנות הגויה, את בת נדיב ר"ל בת אלהים. פעמיך יפו. אבל רק בנעלים. ר"ל כי הנפש היא המחיה את הגוף לשלש מחלקותיו, אשר חלקוה החכמים. הנפש השכליית. והחיונית. והטבעיית. ובעת תאסף הנפש אל עמה אז כל כחות הנפשיות התלויות בחומר ספו תמו נכרתו ולא נשאר רק הרוח אשר תשוב אל האלהים אשר נתנה, עפ"ז ידברו על לבה ויזכירו אותה כי עת תפרד מהם יבטלו ויעדרו כל פעולותיה לכל מחלקותיה. וסדרו את פעולותיה מלמטה למעלה. א) הנה התנועה שהיא תיוחס אל הרגלים. היא דבר יפה מאד. ועז"א מה יפו פעמיך. אבל זה רק בנעלים, ר"ל כ"ז שתלבש את הגוף שהוא הנעל (כנ"ל ה' ג'). אבל עת יקרא לה בית חלוץ הנעל. ר"ל עת תפשט את החומר מעליה. (ע"ד של נעלך מעל רגליך שפי' הסרת החומר מעליו) אז הלא תפסק התנועה וישאר כאבן דומם ממקומו לא ימוש. ב) הנה בנפש הצומחת נמצא כח הזן והמוליד, והנה כח המוליד שמצויר בירך, (כמו כל יוצאי ירך יעקב) גם הוא יבטל בעת המות. ועז"א הן חמוקי ירכיך דומים כמו חלאים, כי תוליד בנים להשארת המין, אבל זה רק אם הוא מעשה ידי אמן. אם הגוף קיים שהוא האומן העוסק במלאכה. לא כן בהפרד הנפש שאז יחדל האמן ממעשהו:

ב.    [ עריכה ]
מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב אמר רבי יודן: אפילו הדיוט מקלס בלשון זה גנאי הוא לו, ואת אומר מה יפו פעמיך?! אלא אינו מדבר, אלא פעמי רגלים. והלא פעמים הללו פעמים מגולין פעמים מכוסין, אלא מה יאיין עקיביך במסאנא ברתיה דרחמי. אמר רבי ברכיה: כך דרשו שני הרי עולם ר' אליעזר ור' יהושע אמרו: מה יפו פעמיך בנעלים מה היה יפיין לפעמיך שהיו נועלין בעד כל הצרות. מעשה באחד ששכח לנעול דלתי ביתו ועלה לפעמי רגלים, וכשבא מצא הנחש קשור בטבעות דלתותיו. שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס תרנגולתיו לתוך ביתו ועלה לפעמי רגלים, ובא ומצא החתולות מקורעות לפניהם. שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס כרי של חטים לתוך ביתו ועלה לרגל, וכשבא מצא אריות מקיפין לחטים. אמר רבי פנחס: מעשה בשני אחים עשירים שהיו באשקלון והיו להם שכנים רעים מאומות העולם, והוון אמרין: אימתי אילין יהודאין סלקין למצלייה בירושלם, ואנן עלין מקפחין ביתיהון ומחרבין להון. מטא זמנא וסלקין, זימן להם הקב"ה מלאכים כדמותן והוו נכנסין ויוצאין בתוך בתיהם, מן דאתיין מן ירושלם, פלגין מן מה דאייתון עמהון לכל מגיריהון. אמרון לון: אן הויתון? אמרון לון: בירושלם. אימת סליקתון? ביום פלן. ואימת אתיתון? ביום פלן. אמרין: בריך אלההון דיהודאין דלא שבקון ולא שבק יתהון. אינון גבריא סבירין אימת יסקון אלין יהודאין למצלייה בירושלם דאינון עלין ומקפחין לביתיהון ומחרבין להון, ושלח אלההון מלאכים כדמותהון דהוו נפקין ועללין בגו בתיהון, בגין דאתרחיצו ביה לקיים מה שנאמר: מה יפו פעמיך: דבר אחר: מה יפו פעמיך בנעלים בשני נעלים. אמר רבי חמא בר' חנינא: לשני פרגמטיטין שנכנסו למדינה, ענה אחד מהם ואמר לחברו: אם פותחין אנו שנינו כאחד במדינה, אנו עושין אפרגייס במדינה, אלא פתח אתה שבתך ואני שבתי. ר' חנניה בריה דר' איבי אמר: מה יפו פעמיך בנעל אין כתיב כאן, אלא בנעלים, שתי נעלים: נעילה בפסח. ונעילה בחג. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם נועלים לפני בחג, ואני נועל לפניכם בפסח. אתם נועלים לפני בחג, ואני: פותח ומשיב רוחות, ומעלה עננים, ומוריד גשמים, ומזריח חמה, ומגדל צמחים, ומדשן פירות, ועורך שלחן לפני כל אחד ואחד צרכיו, ולכל גויה וגויה כדי מחסורה, ואני נועל לפניכם בפסח, ואתם יוצאים: וקוצרים, ודשין, וזורים, ועושים כל צרכיכם בשדה, ומוצאין אותה מלאה ברכות. אמר רבי יהושע בן לוי: ראויה הייתה העצרת של חג שתהא רחוקה חמישים יום כנגד העצרת של פסח, אלא עצרת של חג ע"י שהן יוצאים מן הקיץ לחורף לית ביומיהו דייזלון וייתון. משל למה הדבר דומה? למלך שהיו לו בנות הרבה מהן נשואות במקום קרוב ומהן נשואות למקום רחוק. יום אחד באו כולם לשאול שלום המלך אביהם. אמר המלך: אלו שנשואות במקום קרוב, אית בעונתה למיזל ולמיתי. ואלין שנשואות במקום רחוק, לית בעונתה ליזיל ולמיתי, אלא עד דאינון כלהון אצלי הכא, נעבד כלן חד יום טב, ונחדי עמן. כך עצרת של פסח עד דאינון נפקין מהחורף לקיץ. אמר הקב"ה: אית ביומא למיזל ולמיתי, אבל עצרת של חג על ידי שהן יוצאין מהקיץ לחורף ואבק דרכים קשה וידות דרכים קשות, לפיכך אינה רחוקה חמישים יום. אמר הקדוש ברוך הוא: לית ביומיא למיזל ולמיתי, אלא עד דאינון הכא נעבד כלן חד יום טב ונחדי. לכך משה מזהיר לישראל ואומר להם: (במדבר כ"ט) ביום השמיני עצרת תהיה לכם, הוי אומר: מה יפו פעמיך בנעלים: בת נדיב בתו של אברהם שנקרא נדיב, היך מה דאת אמר: (תהילים מ"ז) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם וגו'. חמוקי ירכיך אמר רבי יוחנן: כל חיטטין ופרניקין שישראל מחטין ומתפרנקין בעוה"ז, בזכות מילה שנתנה בין ירכים. אמר רבי חייא: מה ראו חכמים לקבוע רופא בברכה שמינית? כנגד המילה שנתנה בשמיני, הדא הוא דכתיב: (מלאכי ב') בריתי הייתה אתו החיים והשלום וגו'. כמו חלאים כמה חליים מתחת ידיה, כמה תינוקות הנמולים ומתים תחת ידיה. אמר רבי נתן: מעשה שבאתי למדינת קפוטקיא והיתה שם אשה אחת והיתה יולדת בנים זכרים ונמולים ומתים. מלה ראשון ומת, שני ומת, שלישי ומת, רביעי הביאתו לפני וראיתי בשרו ירוק נסתכלתי בו ולא מצאתי בו דם ברית. אמרו לי: מה אנו מולין אותו? אמרתי להם: המתינו והניחו אותו, עד שיבא לו דם ברית. דתנינן תמן: הקטן החולה אין מולין אותו עד שיבריא והניחו אותו. מלו אותו ונמצא הבן של חיים והוציאו שמו נתן כשמי, הוי, כמו חלאים. דבר אחר: כמו חלאים למה חלאים היה דומה? רבי חוניא ורבנן רבי חוניא אמר: לחוליא של עמוד. ורבנן אמרין: לחוליא של מרגלית. ומי עשאה? רבי מנחמא אמר: מעשה ידי אמן, מעשה ידי אומנתו של הקב"ה בעולם. אמר רבי שמואל: למלך שהיה לו פרדס ונוטע בו שורות שורות של אגוזין ותפוחים ורמונים, ומסרן לבנו. אמר לו: בני! איני תובע ממך דבר, אלא בשעה שהנטיעות הללו מבכרות, תהא מביא לפני מהן ומטעמני, כדי שאראה מעשה ידי ואשמח בך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני! איני תובע מכם דבר, אלא כשיולד לאחד מכם בן בכור יהא מקדישו לשמי, הדא הוא דכתיב: (שמות י"ג) קדש לי כל בכור. וכשאתם עולין לפעמי רגלים, תהיו מעלין אותו וכל זכרים שלכם להראות לפני, לפיכך הזהיר משה את ישראל: (שמות כ"ג) שלוש פעמים בשנה: