(נחמיה יג יב): "וְכָל יְהוּדָה הֵבִיאוּ מַעְשַׂר הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר לָאוֹצָרוֹת"

בתורה נאמר שיש להפריש מעשרות ולתת ללויים, אבל לא נאמר שצריך להביא אותם לאוצרות:

• (במדבר יח כא): "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה, חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד"( פירוט ),
• (במדבר יח כד): "כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה, עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה"( פירוט ).

גם במשנה, העוסקת הרבה בדיני מעשרות (בסדר זרעים), לא נזכרו כל אוצרות, אלא רק נאמר שיש לתת את המעשרות ללווים.

אם כך, מה הם אותם אוצרות שנזכרו בפסוקנו? שתי תשובות.

מעיקר דין תורה, מותר לכל אדם לתת את המעשרות שלו ישירות ללוי, ויכול גם לבחור לאיזה לוי לתת, בתנאי שהלוי עובד במשכן.  לפי ההלכה, לנותן אף יש "טובת הנאה", למשל, הוא רשאי לתת את המעשר ללוי שהוא קרוב-משפחה   אולם בימי בית שני, שיטת "הבחירה החופשית" לא עבדה. היו יהודים שנתנו מעשרות רק לקרוביהם, כך שלויים שלא היו להם קרובים נשארו בלי פרנסה. היו גם יהודים שלא נתנו מעשרות בכלל: כיוון שהיתה בחירה חופשית, לא היה אפשר לאכוף את הנתינה, וכל אחד יכל להגיד "כבר נתתי".   כתוצאה מכך, הלויים נטשו את המקדש והלכו לעבוד, (נחמיה יג י): "וָאֵדְעָה כִּי מְנָיוֹת הַלְוִיִּם לֹא נִתָּנָה, וַיִּבְרְחוּ אִישׁ לְשָׂדֵהוּ הַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה"( פירוט ).

כדי לפתור את הבעיה, תיקנו מנהיגי ישראל בימי נחמיה, שכל בני יהודה יביאו את כל המעשרות שלהם למקום אחד מרכזי - בית האוצר שליד בית המקדש, ואף מינו פקידים שיהיו אחראים על האוצרות וחלוקתם בין הלויים:

• (נחמיה י לח): "וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ, וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם וְהֵם הַלְוִיִּם הַמְעַשְּׂרִים בְּכֹל עָרֵי עֲבֹדָתֵנוּ.   וְהָיָה הַכֹּהֵן בֶּן אַהֲרֹן עִם הַלְוִיִּם בַּעְשֵׂר הַלְוִיִּם, וְהַלְוִיִּם יַעֲלוּ אֶת מַעֲשַׂר הַמַּעֲשֵׂר לְבֵית אֱלֹהֵינוּ אֶל הַלְּשָׁכוֹת לְבֵית הָאוֹצָר".
• (נחמיה יב מד): "וַיִּפָּקְדוּ בַיּוֹם הַהוּא אֲנָשִׁים עַל הַנְּשָׁכוֹת לָאוֹצָרוֹת לַתְּרוּמוֹת לָרֵאשִׁית וְלַמַּעַשְׂרוֹת לִכְנוֹס בָּהֶם לִשְׂדֵי הֶעָרִים מְנָאוֹת הַתּוֹרָה לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם כִּי שִׂמְחַת יְהוּדָה עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים".

הנביא מלאכי חיזק את התקנה הזאת בדבריו,  (מלאכי ג י): "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי"( פירוט ).

וגם נחמיה חיזק את התקנה בכך שמינה פקידים חדשים על האוצרות, שיהיו אחראים לחלק את המעשרות בין הלויים,  (נחמיה יג יג): "וָאוֹצְרָה עַל אוֹצָרוֹת שֶׁלֶמְיָה הַכֹּהֵן וְצָדוֹק הַסּוֹפֵר וּפְדָיָה מִן הַלְוִיִּם, וְעַל יָדָם חָנָן בֶּן זַכּוּר בֶּן מַתַּנְיָה; כִּי נֶאֱמָנִים נֶחְשָׁבוּ, וַעֲלֵיהֶם לַחֲלֹק לַאֲחֵיהֶם"

בימי המשנה, כנראה כבר לא היה צורך בתקנה זו, ולכן "בית האוצר" בטל, וחזרו לשיטה המקורית שבה יש חופש בחירה.

בתורה נאמר בפירוש, שהמעשר הוא שכר ללויים תמורת עבודתם במשכן. יותר מזה, נאמר שהמעשר ניתן ללויים מיד ה', ולא מיד בעל השדה, (במדבר יח כא): "וְלִבְנֵי לֵוִי, הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה, חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד"( פירוט ).

מכאן, לפי פשוטו של מקרא, אין חופש בחירה במתן המעשר, אלא חובה לתת את המעשר לה', וה' נותן את המעשר ללויים העובדים במקדש.  ומסתבר שהמעשרות צריכים להתחלק שווה בשווה בין העובדים, שכן מדובר בשכר על עבודתם ולא ב"טובה" שעושים להם.

מעבר לכך, בספר דברים נאמר בפירוש שיש להביא את המעשרות אל המקום אשר יבחר ה', (דברים יב ו): "וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם". נזכרו כאן שני מעשרות - המעשר שהבעלים אוכלים בירושלים ("מעשר שני"), וגם המעשר הניתן ללויים ("מעשר ראשון"), ומכאן שגם את המעשר הראשון יש להביא לירושלים כדי לתתו ללויים העובדים במקדש.

לפי זה, "האוצרות" שנזכרו בספר נחמיה אינם תקנה חדשה, אלא רק אמצעי טכני נוח לקיים את המצוה כפשוטו של מקרא: במקום לתת את המעשרות ישירות ללויים, מביאים אותם לבית-האוצר כדי שיהיה קל לאגרם ולחלקם שווה בשווה בין הלויים העובדים במקדש.

לפי זה, קשה להבין את ההלכה הקובעת שיש "טובת הנאה" לבעלים. וייתכן שהלכה זו נקבעה רק לאחר חורבן המקדש. לאחר החורבן, כבר לא היה טעם לתת שכר ללויים על עבודתם, והפרשת המעשרות הפכה לעניין סמלי בלבד - זכר למצוה שנהגה בזמן המקדש. ולכן קבעו חז"ל שמותר לתת את המעשר לכל לוי שרוצים.