קטגוריה:ויקרא יד מד

ואם תאמר, דאדרבה, נילף איפכא - בגדים מבתים, דמה בתים לא טמא החוזר אלא אם כן פשה, דכתיב בפירוש "והנה פשה", אף בבגדים לא יטמא החוזר אלא אם כן פשה, ויש לומר, דבתורת כהנים (לעיל יג, נז) יליף ליה דבבגדים טמא אף על גב דלא פשה אחר הכבוס - משיעור הראשון דהיה קודם הכבוס, דכתיב (שם) "פורחת היא", 'הרי היא כמו שהיתה'. פירוש, כמו קודם הכבוס דהיה טמא כשיעור גריס בלבד, אף אחר הכיבוס, אם חזר כשיעור גריס בלבד - אף על גב דקודם כבוס היה יותר מגריס - טמא:

[לה] תלמוד לומר ובא ואם בא יבא. פירוש, דאין לפרש "ואם בא יבא" (פסוק מח) אחר חלץ והטוח, דכמו "ובא הכהן" (כאן) דאיירי קודם חלץ והטוח, אף "ואם בא יבא" איירי קודם חלץ והטוח, ולפיכך אמר 'תלמוד לומר "ובא" "ואם בא יבא"', ללמוד דאיירי קודם חלץ והטוח, כמו "ואם בא יבא":

והקשה הרא"ם, דאיך אמר 'אם פשה הראשון וכו, דאיך סלקא דעתך דאיירי קרא בפושה בראשון או בשני, שהרי כתיב (פסוק מח) "והנה לא פשה", ונראה דרז"ל (תו"כ כאן) לא דרשו קרא "והנה לא פשה" דאיירי בבא בשבוע השני ומצא שעמד גם כן, דאם כן יקשה הא דכתיב (פסוק מח) "ואם לא פשה הנגע אחרי הטוח", דהא בראשון ובשני לא טח, ועל כרחך אתה צריך לפרש דכך פירוש הכתוב; "ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה אחר חלוץ וגו' וטיהר הכהן וגו'", אבל זה שעמד בעיניו, בזה לא נרפא, וטמא וכו', [ו]המקרא לא אתא אלא לדיוקא ללמוד עמד בזה ובזה. וכך פירשו; 'במה הכתוב מדבר', רוצה לומר במה מדבר דיוקא של "ואם בא יבא" דמלמד אותנו דוקא כי לא פשה אחר חלץ ונרפא הנגע "וטהר הכהן", אבל אם לא נרפא טמא, 'אם בפושה בראשון וכו. ובזה הפירוש נראה, דהשתא המקרא (פסוק מח) מתפרש קרוב לפשוטו, (ואם) כי דוחק לפרש הכתוב כך "והנה בא יבוא הכהן והנה לא פשה" בעומד בשבוע ראשון ובעומד בשבוע שני, ויאמר דכך דינו אחר חלץ ואחר הטוח "וטהר הכהן", אבל בעומד בזה ובזה לא יטהר הכהן, שבזה היה המקרא נפסק בסכינא דפרזלא לגמרי. אבל הפירוש, דמכח דיוק המקרא מלמד כך. וכך פירש הרמב"ן (פסוק מג) המקרא הזה:

וכן מקרא דלעיל (פסוק מד) "ובא הכהן וראה והנה פשה" בעומד בשבוע ראשון ופושה בשני, ויאמר הכתוב שצריך הסגר, נראה אלי שרז"ל מפרשים המקרא כך; "ובא הכהן והנה פשה", והוא הדין בודאי אף בלא פשה נמי נותץ כשחזר הנגע, כדילפינן בגזירה שוה ד"צרעת ממארת" דנאמר בבגדים דלעיל (יג, נא), והוצרך למכתב "והנה פשה" דעיקר קרא לדיוקא אתא, כאשר בא בסוף שבוע שנייה והנגע חזר אחר [הטוח] - "נתץ הבית וגומר" (פסוק מה), אבל אם עמד בראשון ופשה בסוף שבוע שני לא יתוץ. וילפינן בגזירה שוה "ושב הכהן" "ובא הכהן" דצריך הסגר אם פשה בסוף שבוע שני:

והשתא פירושו "אם בא יבא" (פסוק מח), אם בא אחר חלץ, ועמד הנגע שלא פשה, אמרינן דטהור בשבוע שני, אבל בא בסוף שבוע שני ועדיין לא חלץ ולא פשה, כגון שעמד בשבוע א' ואף בשבוע ב', אינו טהור. וילפינן מגזירה שוה, נאמר ביאה למעלה (פסוק מד), ונאמר ביאה למטה (פסוק מח), מה בעליונה (כו') חולץ ונותן לו שבוע, והמקראות כפשטו מתפרשים. ואף על גב דמדברי רש"י מוכח דלא אתא קרא לדיוקא, דאי הוי סבר דקרא לדיוקא, לא הוי צריך לסרס המקרא ולהיות "ונתץ הבית" (פסוק מה) מוקדם אל "ובא הכהן" (פסוק מד):

ודעת רש"י הוא, דכיון דילפינן גזירה שוה "ושב הכהן" "ובא הכהן", 'מה שיבה חולץ וטח ונותן לו שבוע אף ביאה גם כן', ומשמע דיש ללמוד גזירה שוה על גוף המקרא, ולא על הדיוק. ולפי דעתי אין זה הכרח לומר, דודאי דכיון דקרא אתא לדיוק ולא לגופיה, אם כן שפיר אמרינן דנילף "ושב הכהן" "ובא הכהן" דצריך חליצה וטיחה - על הדיוק ולא על גופיה דקרא, דלא אתא לגופיה:

עוד יש לומר דכך פירוש הברייתא, דכתיב "ובא הכהן וגומר", והאי קרא מוקמינן ליה בשבוע ראשונה ובעומד ופשה בשניה, ודרשינן כך מדכתיב "ובא הכהן" ולא כתיב 'ושב הכהן', אלא קרא לא איירי משיבה כלל אלא מביאה. וכך פירושו; "ובא הכהן" והיה עומד בראשון ופשה בשני, יהיה קוצה וטח, כמשפט וכדין הראשון - שהיה פושה בראשונה. ואם פשה אחר שחלץ וטח - "ונתץ את הבית". אף על גב דאפילו בלא פשה נמי טמא, כתב "והנה פשה", דפירושו כמו שאמרנו למעלה, מאחר שפשה אחר שחלץ וטח אז "ונתץ", אבל קודם שחלץ וטח לא אמרינן "ונתץ", אלא ילפינן גזירה שוה דמסגיר ונותן לו שבוע. וסוף סוף ילפינן מדכתיב "ובא הכהן" דקרא בעומד בראשון ופשה בשני איירי, מדכתיב "ובא הכהן", משמע דקרא לא אדלעיל קאי:

וכך יש לפרש הכתוב (פסוק מח) "ואם בא יבא", דלא הוי למכתב "ואם בא יבא", דהא קרא בשיבה איירי, אלא מדכתיב "ואם בא יבא" הוי זה ביאה חדשה, ומדבר בדין אחר שלא נכתב לפני זה. והשתא מקשה במה מדבר, 'אם בפושה בראשון וכו. וכך פירוש הכתוב; "ואם בא יבא" והיה עומד בב' שבועות, וחלץ וטח ונתן שבוע, ועכשיו לא חזר הנגע בשבוע ג'. והא דכתיב "והנה לא פשה", דכמו שאצל "ובא הכהן" שכתב "והנה פשה", ואמרנו שלכך כתב "והנה פשה" לומר דוקא פשה אחר שחלץ וטח בעי נתיצה, אבל פשה בשבוע שני לא בעי נתיצה כדלעיל, הכי נמי אצל "ואם בא יבא", לכך כתיב "והנה לא פשה" לומר דכאשר לא פשה אחר חליצה וטיחה - נרפא הנגע, אבל לא פשה בשבוע שני, אינו טהור, רק בעי הסגר:

והרא"ם פירש בשם רבינו הילל דהכי קאמר, 'אם בפושה בראשון', והיה לו להיות חולץ וטח בשבוע ראשון, ונמשך הדבר ולא ראה עד שבוע שנייה, ועמד ולא פשה. והשתא "והנה לא פשה" רוצה לומר שלא פשה בשבוע שני, ועל זה אמר (רש"י) 'הרי כבר אמור', דאם פשה בראשון חולץ וטח (פסוק מ), דמשמע בכל ענין, אפילו נמשך הדבר ולא חלץ וטח עד שבוע שנייה - ועדיין עמד, ואפילו הכי חולץ וטח ונותן לו שבוע. וכן 'אם בפושה בשני' הכי פירושו, שנמשך הדבר ולא חלץ עד שבוע שלישי. וקאמר אם בפושה בשני ובשלישי עמד - 'כבר אמור', דהתורה אמרה (כאן) דבפושה בשני חולץ - בכל ענין הוא, אפילו נמשך הדבר עד שבוע שלישי ועמד בשבוע שלישי, ואפילו הכי בעי חליצה:

ודברים אלו לא נראים כלל, דאם כך יש לפרש, לוקמי בפושה בשני ולא חלץ ולא טח עד שבוע שלישי, דזה לא נזכר בשום מקום. ועוד, דאיך אמר 'אם בפושה בראשון הרי כבר אמור', דעדיין לא ידענו דקרא "ואם בא יבא" איירי שצריך חליצה וטיחה, ושמא קרא איירי דהוא טהור לגמרי, דהברייתא לא למדה דבעי חליצה וטיחה עד בסוף, דקאמר 'יכול יפטר והולך', דמשמע דעד השתא לא אייירי הברייתא שיפטר וילך לו, ואם כן איך אמר 'אם פשה בראשון ועמד שני כבר אמור' דבעי חליצה וטיחה, שמא קרא גלי לך עכשיו דלא בעי חליצה, שאם פשה בראשון ונמשך הדבר שלא חלץ עד שבוע שני - (ו) טהור לגמרי, ולא שייך בזה 'הרי כבר אמור' כיון דעדיין לא ידענו אם לפטור אם לטמא. והפירוש הנכון בהך ברייתא כמו שאמרנו, והוא פירוש ברור ונכון:

[לו] הא אינו אומר ובא ואם בא יבא אלא בעומד בראשון ובשני. הרא"ם מחק מן הברייתא 'הא אינו אומר ובא ואם בא יבא', בשלמא גבי 'תלמוד לומר ובא ואם בא יבא', הוצרך לומר כך, שרוצה לומר דהוי ליה למכתב 'ובא', כדכתיב בקרא למעלה (כאן) "ובא הכהן", וכתב "ואם בא יבא" כדי להקיש שתי ביאות אהדדי, ונקט 'תלמוד לומר ובא ואם בא יבא', דהוא ילפותא דלמדנו ביאה מביאה, אבל הכא דקאמר 'הא אינו אומר ובא ואם בא יבא', דעדיין לא בא ללמוד הקישא ביאה זו מביאה דלמעלה, לא הוי למנקט ליה 'הא ובא ואם בא יבא', אלא 'הא אינו אומר ואם בא יבא':

ואין זה כך, דפירושו כמו שפרשנו למעלה (ריש אות לה), דבא להוכיח דקרא (פסוק מח) לא איירי בעומד אחר חלץ וטח כדמשמע פשט דקרא, דהרי כתיב "ובא" "ואם בא יבא", רוצה לומר שכבר כתיב "בא הכהן", וכיון דהזכיר הכתוב ביאתו לא הוי למכתב עוד "ואם בא יבא", אלא 'ואם לא פשה', ולפיכך לא בא ללמוד רק דין אחר, דלא איירי שבא אחר חלץ והטוח, וכמו שאמרנו למעלה. וכיון שהזכיר זה אצל 'תלמוד לומר', הזכיר זה גם כן אצל 'הא אינו אומר "ובא" "ואם בא יבא"', דלימדנו הכתוב ביאה מיוחדת - רק העומד בראשון ובשני:

ובודאי צריך לפרש כך, דאיך נפרש דלכך כתב "ואם בא יבא" כפל לשון משום הקישא, דלהא מילתא לא צריך שום רבוי, דבלאו הכי אנו לומדין הקישא, דיותר מזה למדנו לעיל (רש"י כאן) "ובא הכהן" מן "ושב הכהן", דעל כרחך צריך אתה ללמוד היקשא, דכיון דלמדנו דאינו טהור כדילפינן "וטהרו הכהן כי נרפא", משמע דוקא נרפא הנגע, אבל עמד בזה ובזה לא נרפא ואינו טהור, וממילא ילפינן הקישא 'נאמר ביאה למטה וכו, דאם לא כן, לא ידעינן מה נעשה בו: