קטגוריה:דברים כז יד

<< · מ"ג דברים · כז · יד · >>

כתיב:
וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם.

מנוקד:
וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם.

עם טעמים:
וְעָנ֣וּ הַלְוִיִּ֗ם וְאָ֥מְר֛וּ אֶל־כׇּל־אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל ק֥וֹל רָֽם׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

וענו הלוים ואמרו וגו'. עד והיה אם שמוע תשמע וגו'. נראה לי שכבר הרגישו חז"ל הספק הגדול אשר העירותי והוא למה נוסדו הארורים האלה באלה המצות הפרטיות יותר משאר המצות כלם. כי הם אמרו במסכת סוטה (ד' ל"ט) פר' ואלו נאמרין. דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמני' דר"ל. כל הפרש' כלה לא נאמר' אלא בנואף ונואפת שנא' ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה בארור סגי אלא זה שבא על הערו' והוליד ממנה בן עובד עכו"ם אמר הב"ה ארורים אלו. רוצה לומר אביו ואמו של זה שכן גרמו לו ופי' רש"י ארורים אלו שגרמו לו כן. כי הבא על אשת איש והוליד בן ממזר ומתוך בושת שאסור לו לבא בקהל ה' ואינו נושא אשה מישראל הולך בין העכו"ם ועוש' כמוהם. וכן דרש את כלם כל אחד ואחד כגון שוכב עם חותנתו ואשת אביו ועם אחותו באשת איש ידבר ולהקים בתרי ארורים שוכב עם בהמה אשת איש שעשת' מעש' בהמה שמנאפת. מקלה אביו ואמו. הבא על אשת איש שמזלזל אביו ואמו שגדלו גידולים רבים בביתם. משגה עור בדרך מפת' אשת איש שהיא סומא בדבר ואינה יודעת שענש' במית'. משיג גבול רעהו גורם לה בלחשי סתריו שתמות בבדיקת המים. לוקח שחד להיות עוקב אחר המנאף. ולפתות אשת איש שאת' גורם לו להמית. מטה משפט גר יתום איני יודע לפרשו. זהו דעת הדרש בגמ' והוא רחוק מאד מפשטי הכתובים. ור"א כתב שנזכרו העבירות האלה לפי שהם כלם בסתר כי אם יעש' בגלוי יומת בבית דין ולכן נתן עליהם החרם והארורים ההם. והתחיל מהעקר שהוא בינו לבין בוראו ואחר כך בינו ובין אבותיו כי מי יודע אם יקללם ומקלה לשון קלון. מסיג גבול רעהו גם הוא בסתר שלא יראהו אדם ומשגה עור בדרך גם כן כי לא יוכל לפרס' מי השגהו. ומטה משפט גר יתום ואלמנה כי אין עוזר להם כי אם יטו דין אחרים יערערו עליו ויפרסמוהו. ומכה רעהו בסת'. וכן השוכב עם אשת אביו ואחותו וחותנתו. אינו נחשד להתיחד עמהם על כן הוא בסתר. ועם בהמה כי אין לה פה שתצעק ותערער עליו ולוקח שוחד לפי דעת רבים שהוא הדיין. ולפי דעתי שהוא עד שקר. אשר לא יקום י"א שהוא על התורה וי"א שהוא על י"א ארורים שזכ'. ולא אמרו כלום בעבו' לעשות אותם. והנכון כי קלל על מצות לא תעש' וקלל מי שלא ישמו' בסתר אף מצות עשה ע"כ אמ' לעשות אותם עד כאן. והרלב"ג נתן בזה דרך אחרת. שאמר שסמך בזה מקלה אביו ואמו לעובד עכו"ם להורות שהעובד עכו"ם ומורד במי שהמציאו וגדלו וילדו ושמ' מציאותו. וסמך משיג גבול רעהו להעיר שהעובד עכו"ם משיג גבול אלדות האל ועבודתו העליונים יש להם הנהגות מיוחדות זולת האלדית. ומשג' עור בדרך הוא העוש' הפסל והמסכ' בתתו אותם לפני בני אדם ומחטיא אותם. ומט' משפט גר יתום ואלמנ' הוא נמשך לעכו"ם כי להיותו כופר לא יירא מלהטו' דינם. הנה כל ה' הארורים האלה הם בענין העכו"ם. ואחריהם הביא ד' מגלוי עריות. אשת האב והבהמה ואחותו וחותנתו והזכירם כפי זרותם בקדימה ואיחור. ואחר כן הביא ב' ארורים בשפיכות דמים והם מכה רעהו בסת' שהוא הרוצח בידים ולוקח שחד להכו' נפש דם נקי שהוא הרוצח בדברו ועדיו. הנה אם כן זכר עכו"ם וגלוי עריות ושפיכות דמים. ואחרי זה זכר כל התורה בארור א'. והוא דעת הרלב"ג. ורש"י כתב שמצא ביסודו של רבי משה הדרשן י"א ארורים כנגד י"א שבטים. וכנגד שמעון לא כתב ארור לפי שלא היה בידו לברכו לפני מותו כדרך שאר השבטי' לכן לא רצה לקללו. אלה הם דברי החכמים והמפרשים בביאור הארורים האלה וטעמם. ואתה רוא' כמה יש בהם מהחולש' והספק וגם הם עצמם הרגישו בו:

והנה ראיתי עוד מי שפירש בזה ענין אחר. והוא כי מהמלאכ' והטבע גם מהתורה האלדית למדנו כמה צריך האדם להתחזק ולהתאמץ בשמירת דב' מהדברים לאחד משתי סבות. אם להיות הדב' ההוא והסכנ' בו עצומ'. ואם להיות הדב' ההוא חלוש ועלול לקבל הנזק מזולתו. אמנם המין האחד מבואר מהמלאכ' במה שתעש' מרוב השמיר' והשתדלות לשמו' המלך או שר הצבא ומהטבע אצל שמירת הלב בגוף האדם והתורה אצל המצות הראשיות שהפריש לגבוה. והמין הב' מהסב' ירא' במלאכ' ממה שיפקידו מנהיגי הצבא לשמור הנחשלים המעותדים לקבל הנזק. ובטבע גם כן במה שהקפיד בשמירת האברים הפחותים והשפלים לחולשתם ולקלות התעתדם למקרים כמו שהוא בראשי אצבעות הידים והרגלים והעקב וכיוצא באלו כשהגין עליהם בגדים הצרפנים וקושי העור וכדומה. וכן התור' הקפיד' על החלושים והזקנים כמו שצות' שמבן נ' שנה ישוב מצבא העבוד'. וממה שהזהיר' באהבת הגר ומשפט היתום והאלמנ'. ובזה הדרך באו אזהרות רבות בדברים אם לחמרתם אם לחולשת'. ובהשקפה הזאת חוברו הארורים האלו כי הקפיד עליהם על ב' מיני ההקפד' אשר זכרתי. אלא שהחלק הב' מהבנת הדברים וחולשתם לחטא נחלק לשלשה חלקים. הא' מה שיהי' החטא בו יותר מצוי לחולשת מקבל העלבון והנזק. והב' לרוב הרגל האדם בדבר ההוא. והג' לקלות המצא בו הפעל בעצמו. הנה יש לנו אם כן בזה ארבעה חלקים. וכבר זכרם הרב המור' בפרק מ"א חלק שלישי כשנתן טעם לענשי התורה בכללם. הנה לקח מרע"ה כאן לכל אחד ואחד מד' החלקים האלה ג' ארורים:

המין הראשון והוא מחומרת הדב' וסכנתו. ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' וגו'. ארור מקלה אביו ואמו וגו'. ארור משיג גבול רעהו וגו'. שתפס כאן שלש' עקרים גדולים אשר כל המצות תלויות עליהם. אחד בחטא העצום מכל החטאים שהוא לש"י:

והשני החטא היותר עצום שאפשר שיעשה האדם לזולתו והוא קרוב לחטוא לאלהים כי האם והאב שותפים להקדוש ברוך הוא ביצירת האדם. ועוד שמפני זה הושם כבד את אביך ואת אמך בלוח הראשון עם המצות האלדיות:

והשלישי ביתד שהכל תלוי בו והוא כלל סדר נזיקין כמו שדרשו בשבת פ' במה מדליקין ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתור' ונכלל בהשגת גבול הריע וגנבת ממונו או נחלתו:

ואמנם במין השני החלק הראשון ממנו באו בו שלש' ארורים ארור משגה עור בדרך. ארור מטה משפט גר וגומ' ארור שוכב עם אשת אביו. כי העור הוא מעצמו מוכן לקבל זה הנזק הן שיהי' כפשוטו הן שיהי' למשיאו עצה שאינ' הגונה לו. גם הגר היתום ואלמנה מוכנים להטות הדין שלהם לחולשתם בעצמם. גם אשת האב אחרי מות האב נשאר' עגונה וכבוש' תחת הבן למזונותי' ופרנסת' וקרוב הוא שיכבשנה לשכיב'. ואפשר שהוא על דרך כנוין כענין (אסתר) הגם לכבוש את המלכה עמי בבית:

ואמנם החלק השני מהמין הזה. ארור שוכב עם כל בהמ'. ארור שוכב עם אחותו. ארור שוכב עם חותנתו. שמצד ההרגל התמידי שיש לאדם עמהם אפשר וקרוב הוא לחטוא בהנה אם יתחיל רוע תכונתו להסיתו במין הזה מן החטא. וכל שכן שישוו שתיהן להסתר עליו אל הבהמה. ולבו סמוך ובטוח שלא תגלה חרפתו בקהל כמו שבבהמ' ידע שלא יגל' קלונו בשתו וחרפתו:

והחלק השלישי מהמין הזה הוא ארור מכה רעהו בסתר וגו'. ארור לוקח שחד וגומ'. ארור האיש אשר לא יקים את דברי התור' הזאת. כי הנה הכאת הריע בסת' והוא לא ידע וכל שכן אם בלשון הרע הכתוב מדב'. ולקחת השוחד בדבר שמרא' פנים לדון בו. דבר ידוע שיעש' קלות גדול בחטא מצד הפועל עצמו. וכן כת החנפי' שעוסקים בתורה ובמצות משפ' ולחוץ לרמות בני אדם כי הם לא יראו פני שכינה כמו שכתוב (איוב י״ג:ט״ז) כי לא לפני חנף יבא. ועליהם אמר ארור האיש אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת לעשות אותם רוצה לומר שלא יקים אותם לעשות אותם כי אם להיותם קרדום לחתוך בהם וכסות חטאה לרמות בם את ההמון. והנה הוא כמשגה עור בדרך שראוי שיחרם ויאבד. וכפי זה הדרך היושב ואינו מקיים דברי התורה מעצלה ומרפיון ידים אינו בכלל הארור הזה. כי הנה זה הארור האחרון מיוחד אל מקיים התורה במרמה וחנפות לא זולת זה. ועם היות הדרך הזה מיופה ברוב דברים וטענות הלציות. הנה לא ימלט מההזקים והספקות כשאר הדעות אשר זכרתים ראשונה. ואין ראוי להאשימו עליו כי באמת חומר אלו הכתובים יחייב שלא יאמר דבר מבלי דוחק וספק רב. ועל היסוד וההנחה הזאת גם אני לא אחשך פי להגיד בהם דעתי ומה שעלה על לבי בדבר הזה והוא א' מב' טעמים:

האחד שהארורים האלה אין ספק שלא באו בזה המספר משנים עשר אלא כנגד שנים עשר שבטי יה שהיו שם במעמד על שני ההרים. כי הארור האחרון אינו כולל התורה ומצותיה כי פרטי כמו שיתבאר. וכוון אדון הנביאים לפרש ולפרט עונות מיוחדים שנפלו בהם בימים הראשונים בשבטים או שצפה ברוח הקדש שהיו עתידים לעשות. ולזה החרים עליהם למי שיעשה אותם או כמותם. ולפי שהיה הראשון שזכר מהשבטים אשר יעמדו לברך את העם שמעון. אמרו כנגדו ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש ושם בסתר. לרמוז על עון פעור. שהיו רוב הנכשלים בו מהשמעונים כמו שיראה מהמתים במגפה מהם עד שנשארו מתי מספר וגם נשיאם לעד וכמו שכתב רבי אברהם. ולכן אמר שמי שיעשה כמעשיו לעבוד עכו"ם ושם בסתר עם הנשים הזונות ארור יהיה מפי האלהים. ולפי ששמעון ולוי זכר יעקב אבינו בברכותיו שהיו כלי חמס מכירותיהם על שעשו בשכם שפרסמו מעשה דינה אחותם ושמו בסכנה עצומה אביהם וכל אנשי ביתם. וכמו שאמר (בראשית כ"ה) עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ וגומר. ומלבד זה היה מה שעשו מזולת עצת אביהם הזקן ומאמרו כדי בזיון וקצף לכבוד זקנתו כי אלו היה כבוד אביהם ומוראו על פניהם לא היו מסכימים להכנס בסכנה עצומה כזאת מבלי רשותו עד שמפני זה אף בשעת מיתתו אמר בסודם אל תבא נפשי ארור אפם כי עז. לכן אמר משה לקלל מי שבזה אביו ואמו כאשר עשו שמעון ולוי. ולפי שראה שבט גד שהיה בוצע בצע ואיש חמודות בענין נחלת הארץ כמו שיורה ענין התנחלם בעבר הירדן עד שמפני זה אמר עליו בברכותיו ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד כמו שיתבאר. חשש שמא בחמדתו יבא להשיג גבול שכניו. לכן אמר כנגדו ארור משיג גבול רעהו. רוצה לומר ארור האיש שלא יתפייס בנחלתו וירצה להשיג גבול רעהו לקחת נחלתו. ולפי שיששכר היה בעל תורה וקובע למודה בבית המדרש. ומורה הוראות של תורה. כמ"ש (ד"ה א' י"ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל עד שאמרו רז"ל במדבר רבה פרש' י"ג שהעמידו מאתים סנהדראות וכל אחיהם היו מתנהגים על פיהם. ומפני זה אמר עליו בברכותיו ויששכר באהליך לכן אמר כנגדו ארור משגה עור בדרך ולאו דוקא עור אלא כמו שפירשו חז"ל הסומא בדבר ומשיאו עצה רעה או כנגד הדין. כאלו זרזם והזהירם שלא ישגו לאדם בדרך עצתם והוראתם אבל שיתנו הדין וההוראה והעצה תמיד כראוי כי המון העם הוא הסומא לפני חכם והוא יורם הדרך הישר או ישגה אותם. ולפי שיעקב אבינו אמר על יהודה (פ' ויחי) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. שלא יהיה המלכות והמשפט העליון על כל השופטים. לכן אמר כנגדו ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה להזהירו בדבר המשפט. ולפי שראובן שכב את בלהה פלגש אביו לכן אמר כנגדו ארור שוכב עם אשת אביו להזהיר שלא יעשה אדם כמעשיו. כי גלה כנף אביו וכדי בזיון וקצף. ולפי שצפה ברוח הקדש שעתיד שמשון להיות משבט דן והיו כל צרותיו בעבור אשתו הפלשתית אשר לא אהבתהו כאשה צנועה האוהבת בעלה. אבל הסגירתו ביד אויביו פעמים רבות. לכן אמר ארור שוכב עם כל בהמה כי השוכב עם אשה מנאפת הוא כשוכב עם בהמה. ולפי שהיה נפתלי משולח בתאותיו ובלתי כובש רסן יצרו כמו שאמר יעקב אביו נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר ומשה גם הוא אמר עליו (פ' הברכה) נפתלי שבע רצון להיותו נמשך לרצונו כאילת אהבים ויעלת חן. לכן אמר כנגדו ארור שוכב עם אחותו לפי שהאחות היא היותר נמצאת אצל האדם בביתו כל היום והיא נערה כמוהו ולכן היא מוכנת לחטא בה האח יותר משאר העריות. ואמנם הארור התשיעי שהיא מחותנתו. אחשוב אני שלא נאמר על אם אשתו כי ענין החתון בלשון הקדש יאמר על הקרובים מחמת החתון ופעם יכנה התחתון על אב האשה ואמה כמו יתרו חותן משה (שופטים י״ט:ה׳) ויחזק בו חותנו. שהחותן הוא אבי הנערה וחותנתו תהיה אמה. ופעם יאמר חתן על בעל האשה שהוא יקרא חתן לאבי אשתו הזקן. וכמו שיקרא בעל הבת חתן אבי אשתו. ככה תקרא אשת הבן חותנתו. כי השמוש הוא אחד ושוה בהם והוא הנרצה באמרו כאן ארור שוכב עם חותנתו שרוצה לומר עם כלתו. ובא הארור הזה לפי שצפה ברוח הקדש ענין פלגש בגבעה ורשעת בני בנימן. ואיש ואביו הלכו אל הנערה. ונמשכו ממנו מהרעה מה שנמשך לזה אמר כנגד בנימן ארור שוכב עם חותנתו. רוצה לומר עם האשה אשר ישכב בנו כמו שעשו בני בנימן ועושים גם כן האנשים שעם הזונות יפרדו ואיש ואביו ילכו אל הנערה והם בארור. ולפי שצפה גם כן ענין הושע בן אלה שהיה משבט זבלון שהרג בסתר ונקשר את פקח בן רמליהו ומלך תחתיו. ומיד גלו השבטים ונחרב שומרון לכן אמר כנגדו ארור מכה רעהו בסתר. ולפי שפקח בן רמליהו היה משבט אשר ולקח שחד מרצין מלך ארם לעלו' על ירושלי' ולכבשה. אמר עליו ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי וגו', ולפי שצפה ענין ירבעם בן נבט שהיה משבט יוסף שחטא והחטיא את הרבים ועשה את העגלים להסיר את לב ישראל מלכת לירושלם ועשה כהנים מקצות העם והוא היה מעלה עולות ומקטיר קטרת על המזבח שעשה ובדא חגים ומועדים מלבו כדי לבטל מצות בתורה בכללותם לכן אמר כנגד שבט יוסף ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם כי הארור הזה הוא במי שיכנס בו צד אפיקורסו' לבטל מצות התורה ולעשות אחרות במקומם כמו שעשה ירבעם וזהו אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. זהו הטעם הראשון ששערתי בהתר הספק הזה:

ואמנם הטעם הב' ששערתי בזה הוא. שמשה אדוננו בגודל מעלת נבואתו ראה י"ב סבות שמהם נמשכו בישראל רעות עצומות לפי שצפה ברוח הקודש מה שעתיד להיות עד סוף כל הדורות ולכן נתן החרם והקללה עליהם בפרט. ואחר נתן הברכה על פי שישמור המצות כלם והקללה על העובר עליהם בכלל:

והנה ראה שהסבה היותר גדולה בצרות ישראל ורעותיו היא העכו"ם אשר עבדו ושיעבדו כמו שיורה עליו עון פעור. וענין פסל מיכה שלקחו להם בני דן. ונשי שלמה שהטו את לבבו. ויעש במות לכמוש שקוץ מואב. וכן עשה לכל נשיו. ומעשה אחז ומנשה ואחאב. ושאר המלכים שעבדו עכו"ם. שבעבורם נחרבו ישראל ויהודה. ולכן כנגד הסבה העצמית הזאת מהרעות אמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגומר:

וראה שגם כן היתה סבה אחרת מביאה כל הצרות והוא ההקל בכבוד ההורים כמו שנראה מענין שמעון ולוי במעשה שכם שנגעה הצרה עד נפש ליעקב אביהם ולא שכחו עד יום מותו. וגם כן מכירת יוסף שעשו אחיו ולא חששו לכבוד הורים. וענין אבשלום עם אביו וגם כן שלמה עם דוד שלא הלך בדרכיו בזקנתו. וכנגד הסבה הזאת אמר ארור מקלה אביו:

וראה עוד הסבה הג' ברעות רבות והיא השגת הגבול וכמו שיראה מאבימלך בן גדעון שהרג שבעים אחיו כדי לקחת ממשלתם ולהשיג גבולם. וגם אבשלום עם דוד אביו לא היה כי אם השגת גבול. ואחאב עם כרם נבות היזרעלי. ופקח בן רמליהו שרצה להשיג גבול מלך יהודה ועלה על ירושלם לכבשה. הנה בעבור זה אמר ארור משיג גבול רעהו:

וראה עוד סבה ד' והיא ההונאה בדברים והעצות הרעות שיתנו בני האדם קצתם לקצתם. כענין עצת בלעם למואב על דבר פעור. ועצת אחיתופל לאבשלום ועצת איזבל לאחאב בענין כרם נבות. כי ההסתות האלה והעצות הרעות היעוצים לאנשים חלושי הדעת יביאם לרעות עצומות. ובמנשה נאמר (מלכים כ' כ"א) ויתעם מנשה לעשות הרע בעיני ה' מן הגוים אשר השמיד ה' ולכן אמר משה עליו השלום על זה ארור משגה עור בדרך. שענינו כמו שפירשו חכמינו זכרונם לברכה היותו לכל המשיא לאדם עצה שאינה הגונה לו:

וראה עוד סבה ה' והוא בעוות הדין וכל שכן מבעלי הזרוע לחלושי הכח. כענין שאול עם הגבעונים שבעבור זה היה רעב אחר כך בימי דוד עד שנבקעו בניו בענשו. וענין אוריה ובת שבע מזה המין היה. וגם ענין מפיבשת ששמע דוד ללשון הרע שאמר ציבא ממנו ואמר אתה וציבא תחלקו השדה. ואמרו חכמינו ז"ל בפרק במה בהמה (שבת דף נ"ו) שבאותה שעה נגזר במרום ירבעם ורחבעם יחלקו המלוכה. ומפני זה הזהיר משה על העול במשפט באמרו ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה:

וראה עוד סבה ו' מערות אשת האב. כמו שהוכיח ענין ראובן ששכב עם בלהה פלגש אביו והפסיד בעבור זה בכורתו וגם אהבת אביו אליו וגם אבשלום ששכב עם פלגשי אביו ומת באותו עון. ואדניהו ששאל לאשה את אבישג השונמית ונהרג עליה. לכן אמר משה רבינו עליו השלום ארור שוכב עם אשת אביו:

וראה עוד סבה ז' ברעות גדולות. והוא היות האדם נושא אשה נכרית שלא מבנות ישראל הוא כמו שראינו בענין שמשון שנשא פלשתית ונמשכו לו מזה צרות רבות ורעות. וגם שלמה שנשא נשים נכריות ובזקנותו נשיו הטו את לבבו ונטה מאחרי ה' ומפני זה אמר ארור שוכב עם כל בהמה שהוא כנוי לאשה המנאפת שאין לה עם הבעל אהבה ולא דבקות כי אם כבהמה שתבעל לזכר שלה ולא תחוש ממנו:

וראה עוד סבה ח'. והוא שכיבת האדם עם אחותו כמו שהיה ענין אמנון ותמר ששכב אותה ויענה. והיה זה סבה לשנהרג אמנון ואבשלום כי מרד באביו ונהרג גם כן. ולפי שצפה כל זה אדון הנביאים אמר ארור שוכב עם אחותו:

וראה עוד סבה ט'. והוא שכיבת האדם עם חותנתו. רוצה לומר עם אשתו והשכיבה בכאן הוא דרך כנוי שישא אדם אשה ולהיותה בת אשה רעה וסרת טעם תמשך לא היא בלבד כי אם גם בעלה לרעת תאותיה ומנהגיה. וענין זה שהאשה ראוי שתדבק בבעלה בדעתו ובמדותיו כי הוא אדוניה ותשתחוה לו והתורה אמרה ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. והנה האיש המקולל לא די שלא יביא וימשיך את אשתו לדעתו ואמונתו ומדותיו אבל גם ימשך אחריה ואחרי אמה. וזה היה חטא שלמה עם נשיו שלא לבד שכב עמהן במלאת תאוותיהן ובחירת פעולותיהן אבל גם עם אמותיהן שכב בהסכימו דעתו לדעתן במעשיהן. וגם באחזיה מלך יהודה נאמר ויעש הרע בעיני ה' כבית אחאב כי חתן בית אחאב הוא לרמוז שתפש דרכי איזבל חותנתו אשת אחאב כי לכן יחסו לבית אחאב כי חתן אחאב הוא ועל זה נאמר כאן ארור שוכב עם חותנתו רוצה לומר שימשך אחרי דעתה:

וראה עוד סבה י'. והוא הקשר והעדר האמונה בין האנשים כמו שעשה בעשא שהכה נדב בן ירבעם בסתר וימיתהו ונמשך מזה שזמרי הרג לבעשא באותו אופן מהסתר והקשר בעצמו ואותם העבדים מהמלך יואש שהמיתוהו ללא דבר בסתר ופקח בן רמליהו שהרג פקחיהו מלך ישראל בסתר. וכן הושע בן אלה הרגו גם הוא בסתר. וענין ישמעאל בן נתניה שהרג גדליה בן אחיקם בקשר וסתר פנים ועל זה אמר. ארור מכה רעהו בסתר:

וראה עוד סבה י"א שמביאה אל רעות רבות והיא חמדת השחד והמתנות כמו שראינו מבני שמואל שבהיותם שופטים במקום אביהם בארץ נטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט ונמשך מזה שאלת ישראל מלך שבאו אחריו כמה מהצרות והדברים הרעים. וגם יראה זה בעדים שיקבלו שחד להעיד שקר על אדם נקי כמו שעשו העדים שהעידו בנבות שברך אלהים ומלך. עד שהומת על לא חמס בכפיו. ועליו לקקו הכלבים את דם איזבל הנה מפני זה כלו אמר ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי:

וראה עוד סבה אחרת בראות האומ' וצרותיה והוא האפיקורסו' שזרחה במצחות האנשים החטאים בנפשותם. וראה משה רבינו עליו השלום עניני הפריצים שקלקלו בבית שני את התורה. וגלו בה פנים שלא כהלכה. שהם סבבו חרבן הבית ושוממו' ירושלם כפי מה שספר יוסף בן גריון. וצפה גם כן ברוח נבואתו ענין הצדוקים הנמשכים אחר המקרא ומלעיגים על הפירוש המקובל מסיני ועליהם אמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה לעשות אותם אין הארור על אשר לא יקיים כל מצות התורה. כי אם על אשר לא יקים רוצה לומר שלא יאמין בהם ויקבל על עצמו שהם דברי אלהים חיים כדי לעשותם כאשר יבאו לידו על דרך קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם. ואפשר לומר עוד שהכתוב לא אמר ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת. אבל אמר את דברי התורה הזאת והיא הקדמה סתמית שכחה כח החלקית שארור יהיה האיש אשר לא יקים קצת דברי התורה הזאת. כי אם לא קיים מצוה אחת מימיו ארור הוא ביום ארור הוא בלילה. וכבר אמר ר' חנינא בן תרדיון (ע"ז ד' י"ח) מה אני לחיי העולם. והשיבו המשיב כלום מעשה בא לידך רוצה לומר הלא בא מימיך לידיך מעשה מצוה מה לעשות אותה כי אותה תספיק לך לחיי העולם הבא. ואמר שנזדמנה לו מצות הצדקה. ולכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת מכות (ד' כ"ב) על אותה משנה דאמר רבי חנניא בן עקשיא רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו וגומר. שהשרש אצלו שבעשיית מצוה אחת לבדה לשמה יזכה לחיי העולם הבא. ובהיות המצות רבות רצה המקום לזכות בם את ישראל. לפי שאי אפשר שלא יקיים בזמנו מצוה אחת מן המצות. הנה התבארו טעמי הפסוקים הזרים האלה. והותר הספק השלשה עשר: