אברבנאל על דברים כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אברבנאל · על דברים · כז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א[עריכה]

ויצו משה וזקני ישראל וגומ' עד וידבר משה. אחרי שביאר משה רבינו ע"ה המצות שהיו צריכות ביאור מאותם שנזכרו בספרי התורה הראשונים בקצור ועל דרך הרמז. ראה לכרות ברית על שמירתן כי כמו שבספר תורת כהנים אחרי זכרון המצות שקבלו בסיני כרת הש"י ברית עם ישראל ובאו בפרשת בחקותי ברכות רבות לשומר המצות וקללות לעובר עליהן. ככה אדוננו משה אחר שזכר המצות בביאורן כרת עליהן הברית וזכר ברכות וקללות דוגמת מה שעשה בהר סיני. ואתה תראה שכמו שביאר בענין המצות שהביא בספר הזה כמה עניינים ככה בענין הברכות וקללות שהביא בזאת הפרשה ביאר בהם עניינים רבים על מה שבא בפרשת בחקותי כמו שיבא בביאורם. הנה אם כן היה יחס הברית והברכות והקללות שזכר כאן למה שזכר שמה. יחס המצות שבאו כאן בביאורם למה שנזכרו במה שעבר. ולפי שבמעמד הר סיני אחרי זכרון המצות נאמר (פ' משפטים) ויכתוב משה את כל דברי ה' ועוד נאמר שם ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבות לשנים עשר שבטי ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחי שלמים לה' פרים. והיה שבהשלימו לבאר את המצות אמר את ה' האמרת היום וגומ' וה' האמירך וגומר. שענינו כמו שפירשתי שאותו היום יהיה להם כיום מתן תורה. לכן ראה לצוות אליהם שיעשו בהכנסם דוגמת מה שהוא עליו השלום וישראל עשו במחרת יום המעמד וזה שיקימו את האבנים. וכבר נזכר בספר יהושע (סימן ח') שהיו י"ב האבנים למספר בני ישראל אשר עשו מזבח ויעלו עליו עולות ושלמים. ושכתבו את התורה על האבנים שהוא כלו כמעשה אבותיהם כאשר עמדו על הר סיני וקבלו את התורה. מצורף שקיים בזה גם כן מצות וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. ולכן צוה שכאשר יעברו את הירדן יכתבו את התורה על האבנים שזה כדמות מזוזה בשער שנכנסין בו. הנה התבאר מזה כלו שמצות האבנים היא מכלל הברית כמו הארורים שצוה לאמר על הר גריזים והר עיבל כי על כן היתה הקמת האבנים האלה על הר עיבל. והארורים והקללות נאמרים שמה להיות כל זה מעצם הברית וענינו. ומזה שאמרתי כלו יודע שמצות האבנים איננה מחודשת בכאן. כי להיותה מכלל הברית כבר נכללה בברית הר חורב, כ"ש שהיתה דוגמת מה שעשה משה ביום המעמד כמו שזכרתי. והיא לא היתה מצוה לדורות ואינה מכלל תרי"ג המצות, וכן נתינת הברכה והקללה על הר גריזים והר עיבל לפי שהיו מעשים להוראת שעה בהכנסם בארץ, ואם עכ"פ תאמר שהם מצות מחודשות שלא נזכרו במה שעבר, אף אני אודך שבא למרע"ה כאן הצווי עליהם כמ"ש אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב, הרי לך עדות נאמנה שצוה ה' את משה על הברית הזה, וידוע שמכלל הברית כתיבת התורה על האבנים ושיקימו אותם על הר עיבל ועליהם יברכו את העם ויקללו את הפושעים:

וענין המצוה הזאת הוא שצוה הש"י שבהכנסם לארץ יעשו רושם נפלא לשיכירו וידעו בני אדם תכלית המכוון בהכנסתם שמה. כי אינו רק כדי שישמרו המצות האלהיות וכמו שרצה שזקני כל עיר ועיר ישתתפו עם מביאי הבכורים לפרסם תועלתם והמכוון בהם כמו שזכרתי, כן רצה שישתתפו זקני ישראל בדבור הראשון הזה והכהנים והלויים בדבור הנמשך כי הם אשר יאריכו ימים אחריו ואשר יעמידו הפעל הזה על מתכנתו, וענין הפסוקים וכונתם הוא, שישראל אם יתנהגו כדרך הנלחמים הבאים לרשת משכנות לא להם, אין ספק שבעברם את הירדן והכנסם לארץ ההיא שירצו לכבוש יקימו אבנים גדולות אבני שיש טהור ויכתבו עליהם את הדברי' לאות ולזכרון ובדמות חזק שבאו אל הארץ ההיא בכח גדול וביד חזקה, בשנת כך ובירח כך כמו שהיו עושים הרומיים כי בבואם אל ארץ לא להם יציבו להם ציונים אם בדרכים ואם בהכנסת הערים לשם ולתפארת, ולהיות להם לאות אדנות וחזקה בארץ ההיא, וצוה משה רבינו ע"ה לישראל שאותו הדבר שהם כדרך הלוחמים יעשו מפאת עצמם יעשו אותו לשם מצוה, ולכבוד הגבוה ולא לגסות הרוח, כיון שלה' הישועה והמה לא בחרבם ירשו ארץ, ועתה ראה זה מפורש בכתובים והנה התחיל שמור את כל המצוה, ואין זה צווי שישמרו את כל המצות כי לכן לא אמר שמרו כי אם שמור במקור לאמר שזה עתה אשר יצוה אותם הוא אשר צוה לעשות בשמיר' המצות, כי זהו מחלקי הברית והסייג לשמירת המצות. וכן שאר הדברים שיזכור מהברית כי על הכל אמר שמור את כל מצות התורה. אבל אין זה צווי על שמירתן כי אם להודיעם הפעל שיעשו לשמירתן, כאלו אמר מה שראוי שתעשו כדי לשמור כל המצוה הוא מה שאומר, והם ראשונה ענין האבנים והותר בזה הספק הרביעי:

ואמרו והיה ביום אשר תעברו את הירדן וגו' והקמות לך וגו' אינה מצות הקמת האבנים ולא אמרו ושדת אותם בשיד וכתבת עליהם את כל דברי התורה הזאת בעברך מצות שידתם וכתיבתם, אבל הוא הגדה מה שיהיה כפי הנהוג וכפי מנהג הלוחמים, יאמר הלא ידעתם כי לפי דרך בני אדם ביום אשר תעברו את הירדן לרשת את הארץ תקימו לכם רוצה לומר מעצמכם ומפני כבודכם אבנים גדולות ותשידו אותם בשיד, לפי שהאבנים לא יקבלו הכתיבה ולא יסבלה אם לא ישידו אותם בשיד הנקרא בלשון לעז זי"ש וכדי לחתוך בו אותיות הכתיבה, הנה כל זה הוא כמגיד מה שיעשו הם מעצמן, ולכן אמר והקמות לך בלשון הגדת מה שיהיה, ולא אמר תקימו בלשון צווי, וכן ושדת אותם בשיד וכתבת עליהם, הוא ספור שהם מעצמן ירצו לעשות כל זה כדי לכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת בעברך, ואין פי' את כל דברי התורה הזאת על המצות וגם אין פי' בעברך כאשר תעבור את הירדן כי כבר נאמר והיה ביום אשר תעברו את הירדן אבל ענינו שירצה לכתוב על האבנים את כל דברי התורה. רוצה לומר איך יצאו ממצרים והלכו במדבר מ' שנה ונלחמו עם סיחון ועוג והשמידום ועברו את הירדן. הנה אם כן אמרו בעברך הוא פירוש את כל דברי התורה הזאת כלומר כל דברי התורה וספורה בענין העברתך. ואמרו למען אשר תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך אינו שכר הפעל והמצוה כדברי המפרשים, אבל הוא טעם הכתיבה רוצה לומר והיה הכתיבה הזאת באבנים לכם לפי שתבאו אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך ומדרך הכובשים ארץ לא להם שיכתבו שמותם עלי אדמות. הנה כל מה שזכר בזה אינו עצם המצוה אבל הוא הגדת מה שיעשו בהכנסם לארץ בדרך מנהגו של עולם ודרך הלוחמים. ואמר אחרי זה והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה וגומר הוא עצמות המצוה, יאמר כיון שאתה בעצמך עתיד לעשות הקמת האבנים וכתיבתם אנכי מצוך שתעשה אותו לשם המצוה ולכבוד האלוה יתברך ותהלתו ולא לגסות הרוח. והוסיף בפעל ההוא דברים נאותים לענין המצוה:

הראשון אמר והיה בעברכם את הירדן. רוצה לומר מיד כשתעברו בו לא ביום ההוא בלבד כמו שאמר למעלה כי אם בעת ההעברה עצמה. והיה זה לפי שאותן האבנים תקימו מתוך הירדן לשם מצוה ולעבודת האלהים וזהו אשר אנכי מצוך היום. ר"ל שתעשו זה בעבור שאנכי מצוך היום לא לתכלית אחר:

וגם אצוך עוד צווי שני והוא שתהיה הקמתם בהר עיבל כי שמה תקימו האבנים האלה לא במקום אחר. וענין ההקמה שאותם האבנים הגדולות לא תהיינה מושלכות על פני האדמה אבל יקימום למעלה כעין ציון ומגדל:

גם אצוך בזה דבר שלישי והוא שמהאבנים האלה תבנה שם מזבח לה' אלהיך כמצות המזבח בשלמות והוא היותו מזבח אבנים שלא תניף עליהם ברזל. אבל יהיו אבנים שלמות כיון שהוא מזבח לה' אלהיך. וכך היא דרכה של מצוה ושתזבח עליו עולות לה'. וגם כן תזבח שם זבחי שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך באופן שענין האבנים יהיה כלו לעבודת האל יתברך ותכלית אלהי נכבד ולא תכלית מדומה. ויהיה העם עם זה שמח ועלז בהעברתו ונשאר זכרון זה עדי עד. והעיר עם זה שאחר בנין המזבח והעלאת העולות והשלמים יסתור ויהרוס את המזבח ויסיר משם האבנים ויכתוב עליהם לא ענין ההעברה בלבד כי אם כל דברי התורה ומצותיה באר היטב וממה שראינו במאורע שנתקיים על יד יהושע שהכתיבה היתה ספר משנה התורה אלה הדברים או המצות כמספרם כדעת הגאון רב סעדיה. ואמנם אם האבנים האלה אחרי הכתיבה ישארו שמה בהר עיבל. או אם יוליכום ושיושיבום במקום אחר לא צותה התורה כאן עליו כלל. הנך רואה שלא צותה תורה ענין האבנים ב' פעמים. כי אם פעם אחת אבל בראשונה זכר מה שהיה דעתם לעשות. ואחרי כן צוה על מה שיעשו לשם מצוה ולא לתכלית אחר. ועם זה התבאר למה אמר במאמר הראשון והקמות לך. ובמצוה אמר תקימו את האבנים האלה. ולמה אמר בראשונה בעברך ולא אמרו במצוה כי הוא לפי שלא רצה שיכתבו ענין ביאתם והעברתם לארץ כי אם ענין התורה ומצותיה. ולמה ראשונה אמר ביום אשר תעברו את היררן. ובמצוה לא אמר כי אם בעברכם לרמוז שיקחו האבנים מתוך הירדן בעברם בו ממקום הנס לפי שיזכו' הנס תמיד. ולמה בראשונ' אמר למען תבא אל האר' ולא אמרו במצו' לפי שהי' דעתם לכתוב ענין ביאתם לארץ בלבד והש"י לא רצה כי אם שיכתבו המצוה. ולמה בענין המצוה זכר הר עיבל ולא זכרו בראשונה. ובמצוה זכר המזבח ולא זכרו בראשונה לפי שהתורה הוסיפה במעשה המצוה הדברים האלה לפי שהפועל אלהי. האמנם צוה שיקימו ויכתבו על האבנים האלה ויעשו המזבח בהר עיבל ולא בהר גריזים שהוא הר הברכה. אם לפי שיתנו הקללות בהר עיבל על כל עובר המצות הכתובות שמה באבנים. ואם לפייס את השבטים שיעמדו על הקללה בהר עיבל בהיות המזבת והאבנים וכתיבת התורה בתוכם ועם היות הברכות על הר גריזים. ואמנם איך נתקיימה המצוה הזאת על ידי יהושע הלא היא כתובה בפירושי לספר יהושע ושם הרחבתי המאמר בישוב הכתובים וסדר הפרשיות ולא ראיתי לזכרו פה ליראת האריכות. והותרו הספקות ה' ו' וז':

וידבר משה אל הכהנים וגו' עד וענו הלויים וגו'. אחשוב שהפסוקים האלה באו בדמות הקדמה והסבת החוש לענין הקללות אשר יזכור בפרשה כלם. לפי שראה מרע"ה שישראל בשמעם הארורים אשר על הר עיבל. וקללות הברית שיזכור אחריהם כלם יחרדו כצפור וירך לבבם לאמר אוי נא לנו מי יצילנו מכל אלות הברית האלה. הנה לזה הקדים לדבר על לבם דברים טובים דברים נחומים ושתף עמו הכהנים הלוים בדבר זה כי לפי שהם היו עתידי' לעשות הברכה והקללה המה יקדימו לומר הסכת ושמע ישראל אל תירא ואל תפחד משמוע הקללו' אשר אנחנו עתידים לדבר באזניכם כי אין זה בשנאת ה' אתכם כי אם לאהבתו אתכם ולחפצו שתשמרו את מצותיו ולכן בקבלתם תהיה היום לכם לה' אלהיך. כי האיש הנושא אשה ירבה תנאים בכתובתה ולא יכתוב ולא יתנה מי שאינו ראוי להשיא. וכן מתוך הקללות האלה יודע לכם כי היום הזה שאתם שומעים אותם נהיית לעם לה' אלהיך. כי קבלת המצות תחייב הברית והחזוק על שמירתם. ואתה תשמע בקול ה' אלהיך ועשית את כל מצותיו ובזה לא תאונה אליך רעה. והארורים והקללות לא יבאו עליך כי הם תנאים לעובר מצות הש"י. ואתה לא תעבור עליהם ותשמור אותם ותנצל מפח יקוש. וזהו שאמר ושמעת בקול ה' אלהיך שהוא יעוד והבטחה לא מצוה. והדברים האלה להיותם הקדמה והצעה לענין הברית בא אחריו מיד אלה יעמדו לברך את העם ואלה יעמדו על הקללה. ולא נשתתפו הכהנים הלויים ולא הזקנים עם משה רבינו עליו השלום כי הוא בלבד אמרו לפי שלא היה ראוי שאדם יפרט את השבטים אשר יעמדו לברך ואשר יעמדו על הקללה כי אם משה אשר לא ישא פנים בדבר. והותר בזה הספק השמיני:

והנה פרט לברך את העם. שמעון ולוי ויהודה יששכר ויוסף ובנימן. להיות כלם בני הגבירות ד' הראשונים בני לאה. ויוסף ובנימן בני רחל. ולמעלתם נתיחדו לברך העם. אמנם ראובן וזבולן שהיו גם בני לאה הונחו עם שאר השבטים על הקללה להשלים מנין השבטי' ולפי שראובן נתחבר עם גד בנחלתו וארצו לכן נתחברו שניהם בכאן גם כן. ולהשלים מנין האנשי' שהיה צריך שיעמדו על הקללה כמו שאמר בספר יהושע חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל הושם עמהם זבולן להיות הפחות מבני הגבירות כמו שזכר הרלב"ג. ור' אברהם כתב היו על הברכה בני הגבירות ועל הקללה בני השפחות והם יחסרו שנים ובני לאה רבים לקחו מהם הקטן והגדול. ואמנם בענין הברכה והקללה אמרו במסכת סוטה פרק אלו נאמרין ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. הרי כבר נאמר אלה יעמדו לברך את העם אלא להקדים ברכה לקללה יכול כל הברכות קודמות לכל הקללות. ת"ל את הברכה. ברכה אחת קודמת לקללה אחת ולא כל הברכות קודמות לקללה ונקיש ברכה לקללה. מה קללה בלויים אף ברכה בלויים. מה קללה בקול רם. אף ברכה בקול רם. מה קללה בל' הקדש. אף ברכה בל' הקדש. מה קללה בכלל ופרט אף ברכה בכלל ופרט. ומה קללה אלו ואלו עונין אמן. אף ברכה אלו ואלו עונין אמן. והנה רש"י ממה שאמרו רז"ל בזה המאמר. וממה שנזכר בספר יהושע שעשה בקיום המצוה. כתב ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה להר עיבל והכהנים הלויים באמצע. הפכו הלויים פניהם כלפי הר גריזים ופותחין בברכה. והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופותחים בקללה ואומרים ארור האיש וגו'. וכפי דעתו זאת הברכה והקללה הם כל הארורים והפכם לא זולת זה ושאר הברכות והקללות האמורות בפרשת והיה אם שמוע תשמע ובפרשת אם לא תשמע יהיו דברי משה לא דברי הלויים ולא נאמרו בהר גריזי' ובהר עיבל ולזה נמשך הרלב"ג עם שהוסיף עליו. וכבר העירותיך הספקות שיתחייבו לדעת הזה. ור"א כתב שעל דרך הפשט הברכה היא פרשת והיה אם שמוע תשמע והקללה היא להפך כפי מה שנזכרו בפרשה. ונסתייע בזה ממה שאמר בספר יהושע שקרא הברכה והקללה כמו שכתוב בספר התורה והנה בספר התורה לא נזכרה הברכה שכנגד הארורים. ולכן גזר שאין הקללה הארורים ולא הברכה חלופיהן אבל הברכה היא פרש' והיה אם שמוע. והקללה היא אם לא תשמעו. וכבר יקשה לדעתו אם הברכות והקללות כלם אמרו כל השבטים יחד. או איש אחד משמיע את כלם למה נתיחדו העומדים על הר גריזים לברך את העם והעומדים על הר עיבל לקללה ויקשו עוד אליו שאר הספקות שהעירותי. והרמב"ן בפרשת ראה אנכי כתב דברים אפשר שיפורשו על דעת חז"ל ואפשר שיפורשו כדעת ר"א ומזה כלו יתבאר שהדרושים בענין הזה הם ג':

הא' מה היא הברכה והקללה אם הארורים שנזכרו בפרש' וחלופיהם בלבד שלא נזכרו בדברי רש"י או אם הם שאר הפרשיו' אם תשמ' כדברי ר"א. או אם הם הארורים וחלופיהם והפרשיות גם כן שהוא דעת הרלב"ג מורכב משניהם:

הדרוש הב' הוא. מי הם המברכים אם הם הכהנים הלויים כדברי חז"ל ורש"י והרלב"ג. או אם הם הישראלים עצמם כדברי רבי אברהם ומה שכתב הרמב"ן מוסכם אליו:

הדרוש הג' באיזה דבר ייוחד בו הר גריזים והר עיבל. אם בהפכת פנים המברכים והמקללי' כדברי רש"י זכרונו לברכה והרלב"ג או באופן אחר. כי הנה ר"א והרמב"ן לא דברו בזה:

והנראה אלי בדדוש הזה הוא. שהברכה והקללה היא כדברי ר"א מה שזכרה התורה בפרשת אם שמוע תשמעו ואם לא תשמע. כי הם הברכות והקללות הכוללות. ואמנם מי הם המברכים שהוא הדרוש הב' אחשוב שהשבטים העומדים בראש הר גריזים היו הם המברכים. לפי שהם היו אומרים פרשת הברכות שהיא פרשת והיה אם שמוע שבה הברכות. והשבטים העומדים בהר עיבל היו עומדים על הקללה לפי שהם היו אומרים פרשת אם לא תשמע אשר בה הקללות. לא שהיו ישראל כלם יחד אומרים הברכה והקללה. ולא הלויים ולא איש אחד משמיע לכלם כדברי הרמב"ן כי היה המברך זולת המקלל על כל פנים. ובזה הדבר נתיחד הר גריזים לברכה והר עיבל לקללה שהוא הדרוש הג'. לפי שעל הר עיבל נאמר' הקללה ועל הר גריזים נאמר' הברכה. ואמנם הארורים הפרטיים שנזכרו בפרשה נאמרו על פי הכהנים הלויים שהיו עומדים בין ההרים עם הארון ולא נאמרו על אחד ההרים ולא נאמרו ברכות כנגדם. ועם זה יפורשו הכתובים ויותרו הספקות ט' וי' וי"א וי"ב בזה הדרך:

אם הט' לפי שהשבטים העומדים על הר גריזים יעמדו לברך את העם בעצם כי הם היו אומרים שם פרשת הברכות ואמנם השבטים העומדים בהר עיבל לא נאמר בהם לקלל את העם כדי שלא לפתוח פה לשטן לומר לקלל את העם כי ברוך הוא. אבל אמר אלה יעמדו על הקללה לרמוז כי הם יעמדו עליה והיא לא תעמוד עליהם על דרך (פ' בראשית) והוא ימשול בך. ובברכה אמר לברך את העם כי היא היתה הכונה הראשונה לברכם:

ואם לספק הי' מאשר היה שבט לוי בתוך אשר זכר שיעמדו לברך את העם והנה הוא היה בין ההרים והיה קורא הקללות והארורים. ואמר שבין ההרים היו הכהנים הלויים נושאי ארון ברית ה' כמו שזכר בספר יהושע שנאמר (סימן ח') וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלויים נושאי ארון ברית ה' וגו' אלה הכהנים הלויים נושאי הארון היו נותנים הארורים אל כל שאר אנשי השבט של לוי שלא היו נושאים הארון ולא היו מהאומרים הארורים היו למעלה על הר גריזים בתוך השבטים והיו אומרי' עמהם פרשת הברכו' כי מפני זה נתיתחד הר גריזים לברכה לפי שהיו אומרים אותה שמה והר עיבל לקללה שהיתה נאמרת שמה:

ואם לספק הי"א אם הכהנים הלויים היו אומרים הארורים וכנגד הברכות למה לא נזכרו בתורה ונזכרו הארורים אמרתי שעל ההרי' נתנה הברכה והקללה אמנם הלויים אשר בין ההרים היו נותנים הארורים ולא היו אומרים ברכה כלל ולזה לא נכתבה בתורה. והיה זה לפי שמשה אדוננו אחרי שביאר את התורה ראה להקים ברית עליה וצוה שששה השבטים יעמדו על הר גריזים ליעד הברכות לשומרי התורה וששה מהם יעמדו על הר עיבל ליעד בקללות על העובר על התורה והמצות. והיה זה כדי לרמוז שכפי התחלפות ההרים והתנגדותם תהיה הברכה והקללה הנאמרת בהם. ואמנם הכהנים והלויים יעמדו באמצע עם הארון ויאמרו בתחלה הארורים על אשר יעבור עליהם וענו כל העם אמן ואחרי הארורים יתחילו העומדים בהר גריזים ויאמרו פרשת הברכו' ואחריהם היושבים על הר עיבל יאמרו פרשת הקללות. לא שיהיו כלם האומרי' כי אם איש אחד מהם ולזה נזכר בספ' יהושע שיהושע קרא הברכה והקללה. כי הלך אל ההרי' לאמרם שמה הברכה במקומה והקללה במקימה. והוא אמרו ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל ואפשר גם כן לומר שהלויים והכהנים נושאי הארון היו ראשונ' אומרים הארורים ואחר כך היו עולי' עם הארון על הר גריזים ואומרים שמה פרשת הברכות והולכין להר עיבל עם הארון ואומרים שם פרשת הקללות ושזה הוא אמרו וענו הלויים ואמרו וגו'. ארור האיש והיה אם שמע תשמע כי כלו מפיהם אם לא שהיו בחלוף המקומו' רצוני לומר הארורים באמצע. ופרשת הברכות בהר גריזים ופרשת הקללות בהר עיבל והכתובים יורו על זה כמו שיתבאר:

ואם הספק הי"ב ממה שנזכר בספ' יהושע הנה זכר שמה שאחרי בנין המזבח וכתיבת התורה על האבנים עמדו הכהנים הלויים עם הארון באמצע ההרים וכל ישראל מזה ומזה לברך את העם בראשונה רוצה לומר שזו היתה הכונה הראשונ' לברכם לא לקללה חלילה. כי אם לתכלית שיבורך העם כי הקללה תהיה על הכונה השנית למי שיעבור על התורה אבל הכונה הראשונה לברכה הית' וזכר שאחר זה קרא יהושע דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה. אם שקראו בעצמו שהוא הלך מהר אל הר והשמיע לעם הברכה כאן והקללה כאן. ואם שצוה לקרותם במצו'. ואמנם הארורים שאמרו הלויים לא נזכרו שמה בספור. כי לא היה דבר מהם מוטל על יהושע והיה מחק הכהנים הלוים ובידוע שהם יעשו המצוה כתקנה. ואמנם אמר שמה שיפנו השבטים אל מול ההרים אינו מדבר בברכה והקללה כי אם בעמידת העם שהיו רבים והיו על ההרים ובשפוליהם:

פסוק יד[עריכה]

וענו הלוים ואמרו וגו'. עד והיה אם שמוע תשמע וגו'. נראה לי שכבר הרגישו חז"ל הספק הגדול אשר העירותי והוא למה נוסדו הארורים האלה באלה המצות הפרטיות יותר משאר המצות כלם. כי הם אמרו במסכת סוטה (ד' ל"ט) פר' ואלו נאמרין. דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמני' דר"ל. כל הפרש' כלה לא נאמר' אלא בנואף ונואפת שנא' ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה בארור סגי אלא זה שבא על הערו' והוליד ממנה בן עובד עכו"ם אמר הב"ה ארורים אלו. רוצה לומר אביו ואמו של זה שכן גרמו לו ופי' רש"י ארורים אלו שגרמו לו כן. כי הבא על אשת איש והוליד בן ממזר ומתוך בושת שאסור לו לבא בקהל ה' ואינו נושא אשה מישראל הולך בין העכו"ם ועוש' כמוהם. וכן דרש את כלם כל אחד ואחד כגון שוכב עם חותנתו ואשת אביו ועם אחותו באשת איש ידבר ולהקים בתרי ארורים שוכב עם בהמה אשת איש שעשת' מעש' בהמה שמנאפת. מקלה אביו ואמו. הבא על אשת איש שמזלזל אביו ואמו שגדלו גידולים רבים בביתם. משגה עור בדרך מפת' אשת איש שהיא סומא בדבר ואינה יודעת שענש' במית'. משיג גבול רעהו גורם לה בלחשי סתריו שתמות בבדיקת המים. לוקח שחד להיות עוקב אחר המנאף. ולפתות אשת איש שאת' גורם לו להמית. מטה משפט גר יתום איני יודע לפרשו. זהו דעת הדרש בגמ' והוא רחוק מאד מפשטי הכתובים. ור"א כתב שנזכרו העבירות האלה לפי שהם כלם בסתר כי אם יעש' בגלוי יומת בבית דין ולכן נתן עליהם החרם והארורים ההם. והתחיל מהעקר שהוא בינו לבין בוראו ואחר כך בינו ובין אבותיו כי מי יודע אם יקללם ומקלה לשון קלון. מסיג גבול רעהו גם הוא בסתר שלא יראהו אדם ומשגה עור בדרך גם כן כי לא יוכל לפרס' מי השגהו. ומטה משפט גר יתום ואלמנה כי אין עוזר להם כי אם יטו דין אחרים יערערו עליו ויפרסמוהו. ומכה רעהו בסת'. וכן השוכב עם אשת אביו ואחותו וחותנתו. אינו נחשד להתיחד עמהם על כן הוא בסתר. ועם בהמה כי אין לה פה שתצעק ותערער עליו ולוקח שוחד לפי דעת רבים שהוא הדיין. ולפי דעתי שהוא עד שקר. אשר לא יקום י"א שהוא על התורה וי"א שהוא על י"א ארורים שזכ'. ולא אמרו כלום בעבו' לעשות אותם. והנכון כי קלל על מצות לא תעש' וקלל מי שלא ישמו' בסתר אף מצות עשה ע"כ אמ' לעשות אותם עד כאן. והרלב"ג נתן בזה דרך אחרת. שאמר שסמך בזה מקלה אביו ואמו לעובד עכו"ם להורות שהעובד עכו"ם ומורד במי שהמציאו וגדלו וילדו ושמ' מציאותו. וסמך משיג גבול רעהו להעיר שהעובד עכו"ם משיג גבול אלדות האל ועבודתו העליונים יש להם הנהגות מיוחדות זולת האלדית. ומשג' עור בדרך הוא העוש' הפסל והמסכ' בתתו אותם לפני בני אדם ומחטיא אותם. ומט' משפט גר יתום ואלמנ' הוא נמשך לעכו"ם כי להיותו כופר לא יירא מלהטו' דינם. הנה כל ה' הארורים האלה הם בענין העכו"ם. ואחריהם הביא ד' מגלוי עריות. אשת האב והבהמה ואחותו וחותנתו והזכירם כפי זרותם בקדימה ואיחור. ואחר כן הביא ב' ארורים בשפיכות דמים והם מכה רעהו בסת' שהוא הרוצח בידים ולוקח שחד להכו' נפש דם נקי שהוא הרוצח בדברו ועדיו. הנה אם כן זכר עכו"ם וגלוי עריות ושפיכות דמים. ואחרי זה זכר כל התורה בארור א'. והוא דעת הרלב"ג. ורש"י כתב שמצא ביסודו של רבי משה הדרשן י"א ארורים כנגד י"א שבטים. וכנגד שמעון לא כתב ארור לפי שלא היה בידו לברכו לפני מותו כדרך שאר השבטי' לכן לא רצה לקללו. אלה הם דברי החכמים והמפרשים בביאור הארורים האלה וטעמם. ואתה רוא' כמה יש בהם מהחולש' והספק וגם הם עצמם הרגישו בו:

והנה ראיתי עוד מי שפירש בזה ענין אחר. והוא כי מהמלאכ' והטבע גם מהתורה האלדית למדנו כמה צריך האדם להתחזק ולהתאמץ בשמירת דב' מהדברים לאחד משתי סבות. אם להיות הדב' ההוא והסכנ' בו עצומ'. ואם להיות הדב' ההוא חלוש ועלול לקבל הנזק מזולתו. אמנם המין האחד מבואר מהמלאכ' במה שתעש' מרוב השמיר' והשתדלות לשמו' המלך או שר הצבא ומהטבע אצל שמירת הלב בגוף האדם והתורה אצל המצות הראשיות שהפריש לגבוה. והמין הב' מהסב' ירא' במלאכ' ממה שיפקידו מנהיגי הצבא לשמור הנחשלים המעותדים לקבל הנזק. ובטבע גם כן במה שהקפיד בשמירת האברים הפחותים והשפלים לחולשתם ולקלות התעתדם למקרים כמו שהוא בראשי אצבעות הידים והרגלים והעקב וכיוצא באלו כשהגין עליהם בגדים הצרפנים וקושי העור וכדומה. וכן התור' הקפיד' על החלושים והזקנים כמו שצות' שמבן נ' שנה ישוב מצבא העבוד'. וממה שהזהיר' באהבת הגר ומשפט היתום והאלמנ'. ובזה הדרך באו אזהרות רבות בדברים אם לחמרתם אם לחולשת'. ובהשקפה הזאת חוברו הארורים האלו כי הקפיד עליהם על ב' מיני ההקפד' אשר זכרתי. אלא שהחלק הב' מהבנת הדברים וחולשתם לחטא נחלק לשלשה חלקים. הא' מה שיהי' החטא בו יותר מצוי לחולשת מקבל העלבון והנזק. והב' לרוב הרגל האדם בדבר ההוא. והג' לקלות המצא בו הפעל בעצמו. הנה יש לנו אם כן בזה ארבעה חלקים. וכבר זכרם הרב המור' בפרק מ"א חלק שלישי כשנתן טעם לענשי התורה בכללם. הנה לקח מרע"ה כאן לכל אחד ואחד מד' החלקים האלה ג' ארורים:

המין הראשון והוא מחומרת הדב' וסכנתו. ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' וגו'. ארור מקלה אביו ואמו וגו'. ארור משיג גבול רעהו וגו'. שתפס כאן שלש' עקרים גדולים אשר כל המצות תלויות עליהם. אחד בחטא העצום מכל החטאים שהוא לש"י:

והשני החטא היותר עצום שאפשר שיעשה האדם לזולתו והוא קרוב לחטוא לאלהים כי האם והאב שותפים להקדוש ברוך הוא ביצירת האדם. ועוד שמפני זה הושם כבד את אביך ואת אמך בלוח הראשון עם המצות האלדיות:

והשלישי ביתד שהכל תלוי בו והוא כלל סדר נזיקין כמו שדרשו בשבת פ' במה מדליקין ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתור' ונכלל בהשגת גבול הריע וגנבת ממונו או נחלתו:

ואמנם במין השני החלק הראשון ממנו באו בו שלש' ארורים ארור משגה עור בדרך. ארור מטה משפט גר וגומ' ארור שוכב עם אשת אביו. כי העור הוא מעצמו מוכן לקבל זה הנזק הן שיהי' כפשוטו הן שיהי' למשיאו עצה שאינ' הגונה לו. גם הגר היתום ואלמנה מוכנים להטות הדין שלהם לחולשתם בעצמם. גם אשת האב אחרי מות האב נשאר' עגונה וכבוש' תחת הבן למזונותי' ופרנסת' וקרוב הוא שיכבשנה לשכיב'. ואפשר שהוא על דרך כנוין כענין (אסתר) הגם לכבוש את המלכה עמי בבית:

ואמנם החלק השני מהמין הזה. ארור שוכב עם כל בהמ'. ארור שוכב עם אחותו. ארור שוכב עם חותנתו. שמצד ההרגל התמידי שיש לאדם עמהם אפשר וקרוב הוא לחטוא בהנה אם יתחיל רוע תכונתו להסיתו במין הזה מן החטא. וכל שכן שישוו שתיהן להסתר עליו אל הבהמה. ולבו סמוך ובטוח שלא תגלה חרפתו בקהל כמו שבבהמ' ידע שלא יגל' קלונו בשתו וחרפתו:

והחלק השלישי מהמין הזה הוא ארור מכה רעהו בסתר וגו'. ארור לוקח שחד וגומ'. ארור האיש אשר לא יקים את דברי התור' הזאת. כי הנה הכאת הריע בסת' והוא לא ידע וכל שכן אם בלשון הרע הכתוב מדב'. ולקחת השוחד בדבר שמרא' פנים לדון בו. דבר ידוע שיעש' קלות גדול בחטא מצד הפועל עצמו. וכן כת החנפי' שעוסקים בתורה ובמצות משפ' ולחוץ לרמות בני אדם כי הם לא יראו פני שכינה כמו שכתוב (איוב י״ג:ט״ז) כי לא לפני חנף יבא. ועליהם אמר ארור האיש אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת לעשות אותם רוצה לומר שלא יקים אותם לעשות אותם כי אם להיותם קרדום לחתוך בהם וכסות חטאה לרמות בם את ההמון. והנה הוא כמשגה עור בדרך שראוי שיחרם ויאבד. וכפי זה הדרך היושב ואינו מקיים דברי התורה מעצלה ומרפיון ידים אינו בכלל הארור הזה. כי הנה זה הארור האחרון מיוחד אל מקיים התורה במרמה וחנפות לא זולת זה. ועם היות הדרך הזה מיופה ברוב דברים וטענות הלציות. הנה לא ימלט מההזקים והספקות כשאר הדעות אשר זכרתים ראשונה. ואין ראוי להאשימו עליו כי באמת חומר אלו הכתובים יחייב שלא יאמר דבר מבלי דוחק וספק רב. ועל היסוד וההנחה הזאת גם אני לא אחשך פי להגיד בהם דעתי ומה שעלה על לבי בדבר הזה והוא א' מב' טעמים:

האחד שהארורים האלה אין ספק שלא באו בזה המספר משנים עשר אלא כנגד שנים עשר שבטי יה שהיו שם במעמד על שני ההרים. כי הארור האחרון אינו כולל התורה ומצותיה כי פרטי כמו שיתבאר. וכוון אדון הנביאים לפרש ולפרט עונות מיוחדים שנפלו בהם בימים הראשונים בשבטים או שצפה ברוח הקדש שהיו עתידים לעשות. ולזה החרים עליהם למי שיעשה אותם או כמותם. ולפי שהיה הראשון שזכר מהשבטים אשר יעמדו לברך את העם שמעון. אמרו כנגדו ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש ושם בסתר. לרמוז על עון פעור. שהיו רוב הנכשלים בו מהשמעונים כמו שיראה מהמתים במגפה מהם עד שנשארו מתי מספר וגם נשיאם לעד וכמו שכתב רבי אברהם. ולכן אמר שמי שיעשה כמעשיו לעבוד עכו"ם ושם בסתר עם הנשים הזונות ארור יהיה מפי האלהים. ולפי ששמעון ולוי זכר יעקב אבינו בברכותיו שהיו כלי חמס מכירותיהם על שעשו בשכם שפרסמו מעשה דינה אחותם ושמו בסכנה עצומה אביהם וכל אנשי ביתם. וכמו שאמר (בראשית כ"ה) עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ וגומר. ומלבד זה היה מה שעשו מזולת עצת אביהם הזקן ומאמרו כדי בזיון וקצף לכבוד זקנתו כי אלו היה כבוד אביהם ומוראו על פניהם לא היו מסכימים להכנס בסכנה עצומה כזאת מבלי רשותו עד שמפני זה אף בשעת מיתתו אמר בסודם אל תבא נפשי ארור אפם כי עז. לכן אמר משה לקלל מי שבזה אביו ואמו כאשר עשו שמעון ולוי. ולפי שראה שבט גד שהיה בוצע בצע ואיש חמודות בענין נחלת הארץ כמו שיורה ענין התנחלם בעבר הירדן עד שמפני זה אמר עליו בברכותיו ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד כמו שיתבאר. חשש שמא בחמדתו יבא להשיג גבול שכניו. לכן אמר כנגדו ארור משיג גבול רעהו. רוצה לומר ארור האיש שלא יתפייס בנחלתו וירצה להשיג גבול רעהו לקחת נחלתו. ולפי שיששכר היה בעל תורה וקובע למודה בבית המדרש. ומורה הוראות של תורה. כמ"ש (ד"ה א' י"ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל עד שאמרו רז"ל במדבר רבה פרש' י"ג שהעמידו מאתים סנהדראות וכל אחיהם היו מתנהגים על פיהם. ומפני זה אמר עליו בברכותיו ויששכר באהליך לכן אמר כנגדו ארור משגה עור בדרך ולאו דוקא עור אלא כמו שפירשו חז"ל הסומא בדבר ומשיאו עצה רעה או כנגד הדין. כאלו זרזם והזהירם שלא ישגו לאדם בדרך עצתם והוראתם אבל שיתנו הדין וההוראה והעצה תמיד כראוי כי המון העם הוא הסומא לפני חכם והוא יורם הדרך הישר או ישגה אותם. ולפי שיעקב אבינו אמר על יהודה (פ' ויחי) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. שלא יהיה המלכות והמשפט העליון על כל השופטים. לכן אמר כנגדו ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה להזהירו בדבר המשפט. ולפי שראובן שכב את בלהה פלגש אביו לכן אמר כנגדו ארור שוכב עם אשת אביו להזהיר שלא יעשה אדם כמעשיו. כי גלה כנף אביו וכדי בזיון וקצף. ולפי שצפה ברוח הקדש שעתיד שמשון להיות משבט דן והיו כל צרותיו בעבור אשתו הפלשתית אשר לא אהבתהו כאשה צנועה האוהבת בעלה. אבל הסגירתו ביד אויביו פעמים רבות. לכן אמר ארור שוכב עם כל בהמה כי השוכב עם אשה מנאפת הוא כשוכב עם בהמה. ולפי שהיה נפתלי משולח בתאותיו ובלתי כובש רסן יצרו כמו שאמר יעקב אביו נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר ומשה גם הוא אמר עליו (פ' הברכה) נפתלי שבע רצון להיותו נמשך לרצונו כאילת אהבים ויעלת חן. לכן אמר כנגדו ארור שוכב עם אחותו לפי שהאחות היא היותר נמצאת אצל האדם בביתו כל היום והיא נערה כמוהו ולכן היא מוכנת לחטא בה האח יותר משאר העריות. ואמנם הארור התשיעי שהיא מחותנתו. אחשוב אני שלא נאמר על אם אשתו כי ענין החתון בלשון הקדש יאמר על הקרובים מחמת החתון ופעם יכנה התחתון על אב האשה ואמה כמו יתרו חותן משה (שופטים י״ט:ה׳) ויחזק בו חותנו. שהחותן הוא אבי הנערה וחותנתו תהיה אמה. ופעם יאמר חתן על בעל האשה שהוא יקרא חתן לאבי אשתו הזקן. וכמו שיקרא בעל הבת חתן אבי אשתו. ככה תקרא אשת הבן חותנתו. כי השמוש הוא אחד ושוה בהם והוא הנרצה באמרו כאן ארור שוכב עם חותנתו שרוצה לומר עם כלתו. ובא הארור הזה לפי שצפה ברוח הקדש ענין פלגש בגבעה ורשעת בני בנימן. ואיש ואביו הלכו אל הנערה. ונמשכו ממנו מהרעה מה שנמשך לזה אמר כנגד בנימן ארור שוכב עם חותנתו. רוצה לומר עם האשה אשר ישכב בנו כמו שעשו בני בנימן ועושים גם כן האנשים שעם הזונות יפרדו ואיש ואביו ילכו אל הנערה והם בארור. ולפי שצפה גם כן ענין הושע בן אלה שהיה משבט זבלון שהרג בסתר ונקשר את פקח בן רמליהו ומלך תחתיו. ומיד גלו השבטים ונחרב שומרון לכן אמר כנגדו ארור מכה רעהו בסתר. ולפי שפקח בן רמליהו היה משבט אשר ולקח שחד מרצין מלך ארם לעלו' על ירושלי' ולכבשה. אמר עליו ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי וגו', ולפי שצפה ענין ירבעם בן נבט שהיה משבט יוסף שחטא והחטיא את הרבים ועשה את העגלים להסיר את לב ישראל מלכת לירושלם ועשה כהנים מקצות העם והוא היה מעלה עולות ומקטיר קטרת על המזבח שעשה ובדא חגים ומועדים מלבו כדי לבטל מצות בתורה בכללותם לכן אמר כנגד שבט יוסף ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם כי הארור הזה הוא במי שיכנס בו צד אפיקורסו' לבטל מצות התורה ולעשות אחרות במקומם כמו שעשה ירבעם וזהו אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. זהו הטעם הראשון ששערתי בהתר הספק הזה:

ואמנם הטעם הב' ששערתי בזה הוא. שמשה אדוננו בגודל מעלת נבואתו ראה י"ב סבות שמהם נמשכו בישראל רעות עצומות לפי שצפה ברוח הקודש מה שעתיד להיות עד סוף כל הדורות ולכן נתן החרם והקללה עליהם בפרט. ואחר נתן הברכה על פי שישמור המצות כלם והקללה על העובר עליהם בכלל:

והנה ראה שהסבה היותר גדולה בצרות ישראל ורעותיו היא העכו"ם אשר עבדו ושיעבדו כמו שיורה עליו עון פעור. וענין פסל מיכה שלקחו להם בני דן. ונשי שלמה שהטו את לבבו. ויעש במות לכמוש שקוץ מואב. וכן עשה לכל נשיו. ומעשה אחז ומנשה ואחאב. ושאר המלכים שעבדו עכו"ם. שבעבורם נחרבו ישראל ויהודה. ולכן כנגד הסבה העצמית הזאת מהרעות אמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגומר:

וראה שגם כן היתה סבה אחרת מביאה כל הצרות והוא ההקל בכבוד ההורים כמו שנראה מענין שמעון ולוי במעשה שכם שנגעה הצרה עד נפש ליעקב אביהם ולא שכחו עד יום מותו. וגם כן מכירת יוסף שעשו אחיו ולא חששו לכבוד הורים. וענין אבשלום עם אביו וגם כן שלמה עם דוד שלא הלך בדרכיו בזקנתו. וכנגד הסבה הזאת אמר ארור מקלה אביו:

וראה עוד הסבה הג' ברעות רבות והיא השגת הגבול וכמו שיראה מאבימלך בן גדעון שהרג שבעים אחיו כדי לקחת ממשלתם ולהשיג גבולם. וגם אבשלום עם דוד אביו לא היה כי אם השגת גבול. ואחאב עם כרם נבות היזרעלי. ופקח בן רמליהו שרצה להשיג גבול מלך יהודה ועלה על ירושלם לכבשה. הנה בעבור זה אמר ארור משיג גבול רעהו:

וראה עוד סבה ד' והיא ההונאה בדברים והעצות הרעות שיתנו בני האדם קצתם לקצתם. כענין עצת בלעם למואב על דבר פעור. ועצת אחיתופל לאבשלום ועצת איזבל לאחאב בענין כרם נבות. כי ההסתות האלה והעצות הרעות היעוצים לאנשים חלושי הדעת יביאם לרעות עצומות. ובמנשה נאמר (מלכים כ' כ"א) ויתעם מנשה לעשות הרע בעיני ה' מן הגוים אשר השמיד ה' ולכן אמר משה עליו השלום על זה ארור משגה עור בדרך. שענינו כמו שפירשו חכמינו זכרונם לברכה היותו לכל המשיא לאדם עצה שאינה הגונה לו:

וראה עוד סבה ה' והוא בעוות הדין וכל שכן מבעלי הזרוע לחלושי הכח. כענין שאול עם הגבעונים שבעבור זה היה רעב אחר כך בימי דוד עד שנבקעו בניו בענשו. וענין אוריה ובת שבע מזה המין היה. וגם ענין מפיבשת ששמע דוד ללשון הרע שאמר ציבא ממנו ואמר אתה וציבא תחלקו השדה. ואמרו חכמינו ז"ל בפרק במה בהמה (שבת דף נ"ו) שבאותה שעה נגזר במרום ירבעם ורחבעם יחלקו המלוכה. ומפני זה הזהיר משה על העול במשפט באמרו ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה:

וראה עוד סבה ו' מערות אשת האב. כמו שהוכיח ענין ראובן ששכב עם בלהה פלגש אביו והפסיד בעבור זה בכורתו וגם אהבת אביו אליו וגם אבשלום ששכב עם פלגשי אביו ומת באותו עון. ואדניהו ששאל לאשה את אבישג השונמית ונהרג עליה. לכן אמר משה רבינו עליו השלום ארור שוכב עם אשת אביו:

וראה עוד סבה ז' ברעות גדולות. והוא היות האדם נושא אשה נכרית שלא מבנות ישראל הוא כמו שראינו בענין שמשון שנשא פלשתית ונמשכו לו מזה צרות רבות ורעות. וגם שלמה שנשא נשים נכריות ובזקנותו נשיו הטו את לבבו ונטה מאחרי ה' ומפני זה אמר ארור שוכב עם כל בהמה שהוא כנוי לאשה המנאפת שאין לה עם הבעל אהבה ולא דבקות כי אם כבהמה שתבעל לזכר שלה ולא תחוש ממנו:

וראה עוד סבה ח'. והוא שכיבת האדם עם אחותו כמו שהיה ענין אמנון ותמר ששכב אותה ויענה. והיה זה סבה לשנהרג אמנון ואבשלום כי מרד באביו ונהרג גם כן. ולפי שצפה כל זה אדון הנביאים אמר ארור שוכב עם אחותו:

וראה עוד סבה ט'. והוא שכיבת האדם עם חותנתו. רוצה לומר עם אשתו והשכיבה בכאן הוא דרך כנוי שישא אדם אשה ולהיותה בת אשה רעה וסרת טעם תמשך לא היא בלבד כי אם גם בעלה לרעת תאותיה ומנהגיה. וענין זה שהאשה ראוי שתדבק בבעלה בדעתו ובמדותיו כי הוא אדוניה ותשתחוה לו והתורה אמרה ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. והנה האיש המקולל לא די שלא יביא וימשיך את אשתו לדעתו ואמונתו ומדותיו אבל גם ימשך אחריה ואחרי אמה. וזה היה חטא שלמה עם נשיו שלא לבד שכב עמהן במלאת תאוותיהן ובחירת פעולותיהן אבל גם עם אמותיהן שכב בהסכימו דעתו לדעתן במעשיהן. וגם באחזיה מלך יהודה נאמר ויעש הרע בעיני ה' כבית אחאב כי חתן בית אחאב הוא לרמוז שתפש דרכי איזבל חותנתו אשת אחאב כי לכן יחסו לבית אחאב כי חתן אחאב הוא ועל זה נאמר כאן ארור שוכב עם חותנתו רוצה לומר שימשך אחרי דעתה:

וראה עוד סבה י'. והוא הקשר והעדר האמונה בין האנשים כמו שעשה בעשא שהכה נדב בן ירבעם בסתר וימיתהו ונמשך מזה שזמרי הרג לבעשא באותו אופן מהסתר והקשר בעצמו ואותם העבדים מהמלך יואש שהמיתוהו ללא דבר בסתר ופקח בן רמליהו שהרג פקחיהו מלך ישראל בסתר. וכן הושע בן אלה הרגו גם הוא בסתר. וענין ישמעאל בן נתניה שהרג גדליה בן אחיקם בקשר וסתר פנים ועל זה אמר. ארור מכה רעהו בסתר:

וראה עוד סבה י"א שמביאה אל רעות רבות והיא חמדת השחד והמתנות כמו שראינו מבני שמואל שבהיותם שופטים במקום אביהם בארץ נטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט ונמשך מזה שאלת ישראל מלך שבאו אחריו כמה מהצרות והדברים הרעים. וגם יראה זה בעדים שיקבלו שחד להעיד שקר על אדם נקי כמו שעשו העדים שהעידו בנבות שברך אלהים ומלך. עד שהומת על לא חמס בכפיו. ועליו לקקו הכלבים את דם איזבל הנה מפני זה כלו אמר ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי:

וראה עוד סבה אחרת בראות האומ' וצרותיה והוא האפיקורסו' שזרחה במצחות האנשים החטאים בנפשותם. וראה משה רבינו עליו השלום עניני הפריצים שקלקלו בבית שני את התורה. וגלו בה פנים שלא כהלכה. שהם סבבו חרבן הבית ושוממו' ירושלם כפי מה שספר יוסף בן גריון. וצפה גם כן ברוח נבואתו ענין הצדוקים הנמשכים אחר המקרא ומלעיגים על הפירוש המקובל מסיני ועליהם אמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה לעשות אותם אין הארור על אשר לא יקיים כל מצות התורה. כי אם על אשר לא יקים רוצה לומר שלא יאמין בהם ויקבל על עצמו שהם דברי אלהים חיים כדי לעשותם כאשר יבאו לידו על דרך קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם. ואפשר לומר עוד שהכתוב לא אמר ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת. אבל אמר את דברי התורה הזאת והיא הקדמה סתמית שכחה כח החלקית שארור יהיה האיש אשר לא יקים קצת דברי התורה הזאת. כי אם לא קיים מצוה אחת מימיו ארור הוא ביום ארור הוא בלילה. וכבר אמר ר' חנינא בן תרדיון (ע"ז ד' י"ח) מה אני לחיי העולם. והשיבו המשיב כלום מעשה בא לידך רוצה לומר הלא בא מימיך לידיך מעשה מצוה מה לעשות אותה כי אותה תספיק לך לחיי העולם הבא. ואמר שנזדמנה לו מצות הצדקה. ולכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת מכות (ד' כ"ב) על אותה משנה דאמר רבי חנניא בן עקשיא רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו וגומר. שהשרש אצלו שבעשיית מצוה אחת לבדה לשמה יזכה לחיי העולם הבא. ובהיות המצות רבות רצה המקום לזכות בם את ישראל. לפי שאי אפשר שלא יקיים בזמנו מצוה אחת מן המצות. הנה התבארו טעמי הפסוקים הזרים האלה. והותר הספק השלשה עשר: