(יד-טו) "כי ישלים", עמ"ש שעבודתו היתה שלימה מבלי שום פניה חיצונית, שלא חשב בעת עבודתו שעובד כדי שישיג עי"כ חקיו וצרכיו, כי עבד רק לשם ה' בלבד, אומר שהגם שלפעמים עלה ברוחו מחשבה פתאומית בעת העבודה שהוא צריך לה' שישלים חקיו וצרכיו, וז"ש "כי ישלים חקי וכהנה רבות עמו על כן מפניו אבהל", הגם שלפעמים אבהל מפניו להתירא למרות דבריו, מצד שאני צריך אליו "שישלים חקי" וצרכי הגופנים, שישלימם לי שיהיה לי צרכי בשלמות, "וכהנה רבות" מה שאני צריך, כמו השגת החיים והבריאות והחן והעושר והבנים שכל אלה "הם עמו", ואני צריך אליו שישלימם לי וע"כ "מפניו אבהל", ויראתי פן יגרע חקי ופרנסתי או אחד מכל הדברים הנזכרים, וברגע עלה בלבי מחשבה כזו בעת העבודה, אבל זה היה רק בהלה פתאומית ברגע, אבל בעת שעלה מחשבה כזאת על דעתי בבהלה בלא ישוב הדעת, "אתבונן" בתבונת הלב ובהשכל, ואז "אפחד ממנו" אז סר ממני הבהלה על צרכי שהוא יראת העונש, והפחד על עצמי, שלא אמצא נזק בגופי וקניני, רק עקר פחדי היה ממנו, מיראת הרוממות, שלא אסור ממצותיו מפני יראת הרוממות ופחדו, לא מפני יראת העונש או אהבת הגמול, בענין שעקר עבודתי היתה בלא שום פנייה חיצונית, ולא מתקות גמול ופחד עונש רק מיראת ה' הרוממה בלי מחשבה אחרת כלל:
