פני יהושע/ברכות/פרק ה

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ל עמוד ב

אין עומדין פרק חמישי

במשנה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ופרש"י דכובד ראש היינו הכנעה ורבינו יונה כתב דלשון כובד ראש לאו דוקא אלא דרך משל כו' ע"ש. ולפי פירושם יל"ד בלשון כובד ראש דטפי הו"ל למימר אין עומדין להתפלל אלא בכובד ראש כדמשמע מכל הנך קראי דמייתי הש"ס בסמוך אהא מילתא גופא דלמאי דמייתי מקרא דאשתחוה אל היכל קדשך ביראתיך משמע דאיירי בשעת התפלה שכורע ומשתחוה תחלה וסוף וכיוצא בזה מקרא דהשתחוו לה' בהדרת קדש. וכה"ג בקרא דעבדו את ה' ביראה וכמו שפרש"י דאיירי בתפלה גופא. מיהו אפשר לומר דענין הכנעה זו שכתבו רש"י ורבינו יונה שישעבד המוח שהוא בראש לה' לבדו ולהסיר כל המחשבות הזרות שהם מענינים גשמיים וצרכי עה"ז כמ"ש הטור בא"ח סימן צ"ח שכך היו עושים חסידים הראשונים שהיו מתבודדין ומכוונין עד שהיו מגיעין להתפשטות הגשמיות ולהתגברות הרוח השכלית עד שהיו מגיעין קרוב למעלת הנבואה. ולכאורה ענין מחשבה וכוונה כזאת א"א לכוון בשעת התפלה ממש שהרי בתפלה צריך לכוון בפירוש המלות ולשאול צרכיו כעבד המבקש פרס מרבו שרובם ככולם הם מעניני העוה"ז וגשמיים. לכן יותר נאות לעשות כזאת קודם התפלה לשעבד המחשבה לעבודת הבורא עד שידע לפני מי הוא עומד. ובזה היה מתיישב ג"כ לשון כובד ראש כמשמעו אלא לפי שהטור בעצמו כתב דמחשבה זו להתפשטות הגשמיות ולהתלבשות הרוחניות נכון לעשות בשעת התפלה ממש וא"כ תו לא שייך לפרש כן וכעת צ"ע ליישב הלשון והנראה לענ"ד כתבתי:

מיהו בלא"ה לא ידעתי למה הוצרך רבינו יונה לפרש דכובד ראש הוא דרך משל דהא מצינו לפרש כפשטיה שהכנעה זו היינו שיכוף ראשו מעט כדי שיהיה עיניו למטה ולבו למעלה כדאיתא בפרק מצות חליצה הובא בטור ובש"ע סימן צ"ה וא"כ לפי פירושם יש לעשות כן אף קודם התפלה. וא"כ לפ"ז א"ש טפי הא דמייתי מתני' מלתא דחסידים הראשונים אהך מלתא גופא לפי שהכל בענין אחד כן נ"ל:

בגמרא אלא אמר ריב"ל כו' אל תקרי בהדרת אלא בחרדת. נראה משום דפשטא דלישנא בהדרת קודש משמע דאהיכל קאי שנקרא הדרת קדשו אלא דא"א לומר כן דלפ"ז לא שייך לומר השתחוו לה' בהדרת קדש דהא כל ישראל היו משתחווים לה' והרי הזרים אסורים ליכנס לשם. אע"כ דאתפלה קאי ואדלעיל מיניה קאי דכתיב הבו לה' בני אלים כמ"ש התוס' וא"כ לפ"ז לא שייך לשון בהדרת ממש אלא א"כ אנו קורין ג"כ בחרדת והיינו כובד ראש דמתני' וכדמסיק דענין כובד ראש היינו כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. ולפ"ז ממילא דצריך לכוון לבו ג"כ כאילו עומד בבה"מ ובבית קדשי הקדשים כדאיתא בסוף פרק דלעיל וכמ"ש ג"כ הטור. והשתא א"ש לשון בהדרת קדש היינו היכל וקדשי הקדשים דכל שהוא מתפלל בחרדת קרינן ביה נמי בהדרת קדש כן נראה לי:

דף לא עמוד א

בגמרא רבא אמר כי הא דאמר ר' הושעיא מערים אדם על תבואתו כו' הרשב"א ז"ל בחידושיו האריך בזה ע"ש ומה שיש לדקדק בדבריו אין כאן מקומו לכן אבוא בקצרה במאי דשייך לסוגיא דהכא דקשיא לי טובא משמעתין על פרש"י בפרק הפועלים דף פ"ח ע"ב דאמרינן בגמרא ואב"א כי קאמר רבי ינאי דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית היינו בזיתים וענבים דוקא דלאו בני גורן נינהו כו' וכתב רש"י ע"ז בד"ה אבל חיטין והא דאמר בעלמא כו' אימר דלא טבל כרבי אושעיא כו' לית ליה האי תירוצא כו' ע"כ לשון רש"י וא"כ לפ"ז אמאי אמרינן הכא בשמעתין דהא דרבי אושעיא הלכה פסוקה היא והאיך הוי הלכה פסוקה כיון דלתירוצא בתרא בפרק הפועלים לית ליה הך מימרא דרבי אושעיא וכבר כתבתי בזה בפ"ק דביצה דף י"ג גבי המולל מלילות ע"ש ובפ' הפועלים יבואר באריכות אי"ה:

שם אמר רב חייא בר אבא כו' יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש ע"י דניאל וזמנין תלתא כו'. יש לדקדק אמאי לא מייתי הכא מעיקרא האי קרא דמייתי בסמוך דכבר מפורש ע"י דוד דכתיב ערב ובוקר וצהרים דהא דוד מקמי דניאל הוי ועוד דאי הוה מייתי האי קרא דדוד מעיקרא תו לא הוי שייך להקשות יכול יהא כוללן בבת אחת דהא ממילא הוי שמעינן מינה תרתי וראיתי לרבינו יונה ז"ל שכתב בפ' מי שמתו גבי הא דאמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו דהא דאמרינן הכא בשמעתין יכול יתפלל אדם כל היום כולו כו' ודאי לא קמיבעיא ליה אם חובה שיתפלל אדם כל היום כולו שזה פשוט שאינו חובה אלא לענין רשות קמיבעיא ליה אם מותר להתפלל יותר מג' תפלות בלא חידוש ואהא מייתי מקרא דדניאל דכתיב וזימנין תלתא כו' ע"ש וא"כ לפ"ז היה באפשר ליישב קושייתינו דמקרא דדוד דכתיב ערב ובוקר וצהרים לא הוי שמעינן אלא שאין חובה להתפלל יותר אבל אם רוצה להתפלל יותר אפשר דטפי עדיף משום הכי מייתי מקרא דדניאל דקרא יתירא הוא דאי לאשמעינן דאין חובה להתפלל יותר מג' כבר שמעינן מקרא דדוד אלא ע"כ דאתא לאשמעינן שאסור להתפלל יותר מזמנין תלתא כך היה נ"ל לכאורה לפי שיטת רבינו יונה ז"ל אלא שכל זה אינו מספיק דאכתי הוה מצי לאתויי מעיקרא הנך שני כתובים הבאים כאחד לפי הסדר דכתיב ערב ובוקר וצהרים וכתיב נמי בדניאל וזמנין תלתא דבענין זה שפיר הוה מפרשינן כשיטת רבינו יונה ז"ל ולא הוי אצטריך לאתויי נמי הך בבא דיכול יהיה כוללן בבת אחת משא"כ השתא דמייתי קרא דדניאל לחוד מעיקרא תו לא שייך לפרש כפי' רבינו יונה ז"ל שאין זה סוגיית הש"ס ובר מן דין בעיקר דברי רבינו יונה ז"ל שמפרש דהא דקאמר יכול יתפלל אדם כל היום כולו לענין רשות ומסיק מקרא דדניאל דאסור קשיא לי מה צד איסור שייך בזה דהא ודאי מילתא דפשיטא טובא היא שכל מה שאדם מרבה בתפלות ובתחנונים שלא על סדר י"ח ברכות מצוה נמי איכא כדאשכחן בדוד גופא שהיה מרבה בתפלות ובתחנונים כדאמרינן להדיא בסמוך בר"פ שאני דוד דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא ורוב פסוקי תהלים מורים על זה וכדכתיב נמי אלקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי וכתיב נמי חנני ה' כי אליך אקרא כל היום וכי האי גוונא טובא ואפילו לשיטת הפוסקים שהביא רבינו יונה ז"ל שם דאסור להתפלל יותר מג' תפלות היינו דוקא על סדר י"ח ברכות והטעם בזה משום דהוי כמוסיף על הסדר שתקנו אנשי כנסת הגדולה כמ"ש התוספות לעיל דף כ"ט בד"ה מפני שיכול לאומרו וכמו שהביאו ראיה מהא דאמרינן במגלה מכאן ואילך אסור לספר כו' ואתקנות אנשי כנסת הגדולה קאי התם ועיין במה שכתבתי שם לעיל בלשון התוס' ואם כן לפ"ז לא מייתי שפיר מהא דכתיב בדניאל וזמנין תלתא דהא דניאל באותו מעשה מקמי תקנה דאנשי כנסת הגדולה הוי ולא שייך לגביה הך מילתא דבל תוסיף ואף שנראה שרבינו יונה ז"ל הרגיש ונזהר מזה ומש"ה מפרש הך ילפותא דקרא דדניאל שנאמר וזמנין תלתא ביומא כלומר אין לו להתפלל בנוסח החובה אלא ג' פעמים כו' עכ"ל ע"ש אלא דאכתי לא ידענא מאי קפידא יש בזה אם מתפלל בנוסח החובה או בנוסח אחר כיון דמקמי תקנת אנשי כנסת הגדולה הוי ומכ"ש דקשה יותר לפי שיטת לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תפלה (פ"א מהל' תפלה) שכתב דמצות עשה מן התורה מתפלל כל היום ואין משנה (רצונו לומר נוסח) התפלה הזאת מן התורה ואין להתפלה זמן קבוע מן התורה וסיים שם בהלכה ב' וג' שחיוב מצוה זו כך היה שיהיה אדם מתחנן ומתפלל בכל יום כו' כל א' לפי כחו אם היה רגיל מרבה כו' יש מתפלל פעם א' ביום ויש מתפלל פעמים הרבה כו' ובהלכה ד' מסיים וכיון שראו עזרא וב"ד כך עמדו ותיקנו להם י"ח ברכות על הסדר עכ"ל מצינן למידין מזה בביאור גמור שקודם עזרא וב"ד לא היה שום קפידא בנוסח התפלה ובמנין התפלות וכיון דדוד ודניאל קודם תקנת עזרא הוו ואם כן לא שייך לפרש כלל כפירוש רבינו יונה ז"ל לכך היה נ"ל לפרש יותר להיפך דהא דקאמר הכא יכול יתפלל אדם כל היום כולו ר"ל שיהיה מדרך חובה להתפלל כל היום כולו וכל עת שהוא בטל מתלמוד תורה ומעשיית מצוה ולא מיבעיא לשיטת הרמב"ם ז"ל שהבאתי שכ' דעיקר תפלה מן התורה ממה שנאמר ועבדתם את ה' אלקיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם ואמרו חכמים כו' ע"ש ואם כן לפי זה מלתא דפשיטא דמסברא הוי לן למימר שמחויב אדם לעבוד עבודת ה' בזאת עבודה שהיא תפלה בכל עת ועונה כיון שלא נתנה התורה קצבה לדבר וקרא סתמא כתיב ועבדתם את ה' והיינו תמיד עד שבאמת נתקשו המפרשים בדברי הרמב"ם מה שכתב דבפעם א' ביום סגי ע"ש בכסף משנה ואם כן אף אנו נאמר דאי לאו קרא דדוד ודניאל היינו אומרים דמצוה זו היא בקביעות תמיד כמו תלמוד תורה דכתיב בה והגית בו יומם ולילה בקרא דדברי קבלה ולענין מצותו מן התורה סתמא כתיב ולמדתם אותם אפילו הכי קיי"ל דאין להם שיעור והיינו שצריך ללמוד תמיד כדאיתא לקמן בר"פ כיצד מברכין דפליגי תנאי לפרושי קרא דואספת דגנך וקרא דלא ימוש ע"ש ואם כן סד"א דה"ה וכ"ש לענין תפלה שצריך להתפלל תמיד וכדאשכחן נמי לקמן בפירקין דף ל"ב ע"ב דאמר ר"ח בר חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל ומייתי לה מקרא ומייתי עלה נמי ברייתא דארבעה צריכין חיזוק וקחשיב תורה ותפלה ופרש"י שם דצריכין חיזוק היינו שיתעסק בהן תמיד ולפי זה א"ש טובא הא דקאמר הכא יכול יתפלל אדם כל היום כולו והיינו דרך חיוב כיון שיש סברא לומר כן כדפרישית וע"ז מייתי שפיר קרא דדניאל ולא מייתי קרא דדוד משום דאפשר דשאני דוד שהיה עוסק בתורה כל היום כדכתיב מה אהבתי תורתיך כל היום היא שיחתי וכי האי גוונא קראי טובא ועוד שכל היום גם כן היה יושב ודן כדכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ומשום הכי לא התפלל אלא ג' תפלות ערב ובוקר וצהרים משא"כ מדניאל מייתי שפיר דכיון שהיה ממונה תמיד על בית המלך לעילא מכל השרים ואפילו הכי לאחר שגזרו על התפלה הוי מצלי זמנין תלתא ביומא כל קביל די הוי עביד מן קדמת דנא ולא אשתני ממנהגו להתפלל יותר לאחר שבא לגולה כדאמרינן הכא יכול משבא לגולה כו' ע"כ היינו משום ג' תפלות לבד שהן חובה היה מוסר נפשו על הדבר לעבור גזירות המלך ושרים משא"כ יותר מג' תפלות כיון שאינן חובה לא היה רוצה לעבור על גזירות המלך כן נ"ל נכון לפרש סוגיית הגמרא לולי שרבי' יונה ז"ל מפרש להיפך כדי להביא ראיה לשיטת רב האי גאון ואני הנלע"ד כתבתי כדי ליישב שיטת רב אלפס שכתב להדיא שמותר להתפלל כמה תפלות דרך נדבה אפי' בלא חידוש כפשטא דלישנא דר' יוחנן דאמר ולואי שיתפלל כל היום כולו וא"כ לשיטתו צריך לפרש הסוגיא דהכא כדפרישית ודו"ק:

שם יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל כבר מפורש ע"י שלמה כו' למאי דמשמע לכאורה דכל הני יכול דקאמר ממימרא דרחב"א נינהו א"כ יש לדקדק דהא הך מילתא אי שאלת צרכיו קודם לתפלה או איפכא פלוגתא דר"א ור"י הוא במס' עכו"ם ד' ח' ור"י הוא דקאמר דמתפלל ואח"כ שואל צרכיו ומייתי לה מקרא דתהלים ע"ש באריכות כל השקלא וטריא וא"כ הו"ל לרחב"א למימר דהלכה כר"י וגנבי גנובי ל"ל ועוד דטפי הו"ל לאתויי מקרא דתהלים דמייתי ר"י גופא דהא דוד מקמי שלמה הוי וכבר הרגיש בזה מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות ע"ש וכבר היה בלבי ליישב בכמה דרכים נכונים אמנם אחר העיון ראיתי דכל הני יכול בשמעתין לאו ממימרא דרחב"א נינהו אלא ברייתא מפורשת בתוספתא דמכילתין ע"ש וא"כ תו לק"מ דמר מייתי לה מהכא ומר מייתי לה מהכא ומשמעות דורשין איכא בינייהו ועוד נראה דלדינא נמי א"ב דלר"י דמס' עכו"ם איכא למימר דהא דקאמר מתפלל ואח"כ שואל צרכיו לאו לעיכובא קאמר אלא דאי בעי עביד הכי ולאפוקי מדרבי אליעזר דאמר איפכא שכן משמע שם הסוגיא והכי מסתבר טפי דלא פליגי ר"א ור"י בסברות הפוכות משא"כ האי תנא דברייתא דהכא דאמר יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל משמע דבעי למימר שאסור לעשות כן ואהא מייתי שפיר כבר מפורש ע"י שלמה דמחליף תפלה בלשון רנה ובקשה בלשון תפלה וברישא דקרא אמר איפכא ופנית אל תפלת עבדיך ואל תחנתו ולמה שינה בלשון אלא ע"כ דשלמה טעמא אתי לאשמעינן דמה שיש להקדים תפלה לתחנה היינו משום דתפלה זו שאמר ברישא היינו רנה שהוא שבחו של מקום מש"ה יש לה מעלת הקדמה כן נ"ל נכון ודו"ק:

לעיל שם רבנן עבדי כמתניתין ורבי אליעזר עביד כברייתא תנו רבנן אין עומדין כו' כן הגירסא בכל הספרים שלנו ולפי זה האי כברייתא דקאמר היינו כפרש"י מתוך הלכה פסוקה מיהו בגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל לא משמע הכי אלא דה"ג עביד כברייתא דתניא אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה כו' ולענ"ד נראה שהיה ג"כ גירסת התוס' והרא"ש מה שכתבו רבנן עבדי כמתני' וכוותייהו קיי"ל ולכן אין מתפללין כו' אלא מתוך כובד הראש ושמחה של מצוה והשמיטו הלכה פסוקה א"כ משמע דהיינו כגירסת הרי"ף והרא"ש וסברו התוס' דמתניתין וברייתא לא פליגי וה"ה רבנן ור"א נמי לא פליגי אלא דאי בעי הכי עביד מתוך כובד הראש ואי בעי הכי עביד מתוך שמחה של מצווה דדא ודא אחת היא שמתוך כך ראוי שתקובל תפלתו על ידי כך משא"כ הך ברייתא דלעיל דקתני שאין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה מילתא אחריתא היא ואתי לאשמעינן שאסור להתפלל מתוך הלכה שאינה פסוקה כדי שלא תתבלבל מחשבתו בתפלה על ידי הרהור תורה כמו שפרש"י לעיל בסמוך כן נ"ל בכוונת התוספות וכן נראה שהיא דעת הטור וש"ע סי' צ"ג ועיין מה שכתב רבינו יונה באריכות:

דף לא עמוד ב

בגמרא ויען עלי ויאמר לכי לשלום אר"א מכאן לחושד כו' שצריך לפייסו. ויל"ד מנ"ל שדרך פיוס אמר לה לכי לשלום דלכאורה בלא"ה אורחא דמילתא למימר הכי למי שנפטר ממנו ונראה דר"א יליף הכי משום דאלת"ה דדרך פיוס הוצרך לומר כן א"כ איפכא הו"ל למימר להשיב על דברים שאמרה חנה אשה קשת רוח אנכי וגו' ואשפוך את נפשי לפני ה' ועל זה היה לעלי לומר לה אלקי ישראל יתן את שאלתך ואח"כ כשהיתה נפטרת ממנו היה לו לומר לה לכי לשלום ועוד שנראה מתוך הכתובים שדבר זה בכלות הרגל היה והיו צריכין לינה ולילך ביום המחרת כדכתיב וישכימו בבוקר וגו' ולפ"ז לא היו נפטרים ממנו עד יום המחרת כדאיתא במ"ק וא"כ ע"כ מדאמר ברישא לכי לשלום אלמא שהיה צריך לכך כדי לפייסה על מה שחשדה כן נ"ל וק"ל:

שם אם ראה תראה אמר ר"א אמרה חנה כו' אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי. ויש לתמוה חנה דנביאה היתה היאך אמרה אלך ואסתתר לעבור על איסור יחוד שאסור מן התורה. ואף את"ל שהיתה מטמנת עדים אחורי הגדר בענין שאותן עדים היו יכולים להרגיש ולראות שלא נעשה דבר וע"י עדים אחרים שראו סתירה גמורה היה מקנא לה אלקנה בעלה. אלא דאפ"ה מאן יימר דבכה"ג בדקו מיא כי בשיש עדים שהיא טהורה ובודאי לא גריעי עידי טהרה מעידי טומאה דאמרינן בסוטה אפי' כשיש עדים במדינת הים לא בדקו לה מיא וממילא דלפ"ז לא שייך בכה"ג ונקתה ונזרעה זרע. ועוד דהיאך היתה רוצה לגרום שימחוק השם בחנם על ידה כדאשכחן בסוטה שאמר לה הכהן תן תודה שלא ימחוק השם על ידך. לכן נראה דמה שאמרה ואם לאו אלך ואסתתר לאו שהיתה רוצה להסתתר באמת. אלא שאמרה כן דרך מליצה והטחת דברים אם ראה לשמוע תפלתי דרך מתנת חנם מוטב. ואם לאו תבוא בטענה זו לתבוע בדין שהרי אם היתה פרוצה והיתה מסתתרת היתה נפקדת ע"י השקאת מים וא"כ עכשיו שהיא צנועה למה תהא נפסדת. וא"ש נמי הא דמוקמינן בסמוך מימרא דר"א הכא כרבי ישמעאל. משום דמה"ט גופא לא חייש רבי ישמעאל להא דמקשה ליה ר"ע א"כ ילכו כל העקרות ויסתתרו כיון דליכא למיחש להכי מטעמא דפרישית. ועוד דרבי ישמעאל לטעמיה דס"ל ברפ"ק דסוטה וקינא את אשתו רשות א"כ ליכא למימר דילכו כל העקרות ויסתתרו דמאן יימר דמקנא לה בעלה. ואת"ל שתעשה כן ברשות בעלה הא ודאי ליתא דאיך יביאה בעלה לבוא לידי איסור יחוד וליכנס לספק דנשים דעתן קלות כדאשכחן בברוריה מיהו ר"ע לשיטתו דס"ל וקינא את אשתו חובה וא"כ בודאי יקנא לה בעלה כן נ"ל. מיהו בסוטה דף כ"ו הגירסא להיפך בהך דרשא דונקתה ונזרעה זרע ומחליף דר"י לר"ע ודר"ע לר"י וצ"ע:

שם א"ל מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבו את כו' ונראה דודאי בהא דאמר להו למה לכו לאהדורי בתר כהן ודאי לא מקרי מורה הלכה לפני רבו כיון שלא הורה כן למעשה וליכא למימר נמי דאיהו גופיה הוי שחט שהרי קטן היה באותו שעה ואף שהקטן היודע הלכות שחיטה ויודע לאמן ידיו שחיטתו כשירה באחרים עומדין ע"ג היינו בדיעבד אבל לכתחלה לא לכך נראה שזרים אחרים שחטו ולאחר ששמעו משמואל דא"ל שחיטה כשרה בזרים כיון שראו דשפיר קאמר. ולפ"ז יש ליישב קצת לשון וישחטו בלשון רבים אע"ג דאין שוחט אלא א' וכ"ש בקדשים דכתיב תזבחו שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד ולמאי דפרישית א"ש דכיון שלא נשחט אלא ע"פ הוראתו שפיר שייך לשון רבים וישחטו והם סברו דשמואל לא מעצמו הורה כן אלא ע"פ עלי כן נ"ל:

בתוס' בד"ה כל היושב כו' פי' רבינו חננאל בתענית חלום כו' פי' בה"ג שאומר עננו ואפי' קובע ברכה לעצמו כיון שאינו בתוך י"ח עכ"ל. לכאורה שזה סותר למאי שכתבו התוס' לעיל דף י"ט בד"ה מפני שיכול דנראה שכל האומר בא"י ש"ת אחר שסיים תפלה מיושב מגונה דמשמע דאפילו לאחר י"ח אסור לקבוע בלשון ברכה וכדמשמע באמת בלשון הגמ' דרפ"ב דמגלה דמכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום והיינו שאין להוסיף על י"ח ברכות וכדאמרי' לעיל בגמרא תמני סרי תקון תשסרי לא תקון וא"כ כה"ג לענין עננו בשבת נמי שב תקון תמני לא תקון כדאמרינן לעיל שם. ונראה דוחק לומר דבה"ג שכתב אפי' קובע ברכה לעצמו היינו בלא הזכרת השם בסוף כמ"ש הרא"ש בשמעתין ובש"ע א"ח סי' רפ"ח אלא דהלשון קובע ברכה לא משמע כן. ועוד פשיטא דמותר בכה"ג. והנלע"ד בזה ליישב היינו לפי מה שכתבתי לעיל בלשון התוס' בד"ה מפני שיכול דלמאי דמדמו התוס' ברכה יתירה לתפלה יתירה היינו דוקא בלא חידוש אבל ע"י חידוש מותר וא"כ ה"נ כיון שמתענה בשבת תענית חלום אין לך חידוש גדול מזה ומש"ה מותר לבה"ג כן נ"ל בשיטת בה"ג ועיין בק"א:

דף לב עמוד א

בגמרא ואמר ר"א משה הטיח דברים כו' שנאמר ויתפלל משה וכתב מהרש"א ז"ל שפסוק זה לא נמצא במקרא בזה הלשון אלא במתאוננים אבל אינו יודע מה הטחת דברים היה שם לכך כתב שנראה לו להגיה ואתפלל אל ה' שכתוב בפרשת עקב כו' ע"ש בלשון מהרש"א בח"א. אמנם לע"ד נראה דשפיר גרסינן ויתפלל משה אל ה' שכתוב במתאוננים דכיון דתפלה זו משונה מכל התפלות שבתורה גבי משה שמפורש בכתובים מה התפלל משא"כ הכא שלא נזכר בכתוב מה שהתפלל ע"כ אנו דורשין אל תקרי אל ה' אלא על ה' דלפ"ז התפלה היתה באותו ענין עצמו ע"י שהטיח דבריו כמתרעם על ה' לומר שהוא גרם להם והיינו ממש כדרבי ינאי בסמוך דדרש מקרא דכתיב ודי זהב דאע"ג דפסוק זה לא נזכר אלא בתוכחת משה לישראל ולא בדברי משה להקב"ה אפ"ה דבר הלמד מענינו הוא דכיון שבאמת ריבוי כסף וזהב גרם להם לעשות העגל מסתמא כך אמר משה לפני הקב"ה בתפלתו על מעשה העגל שהוא גרם להם ואין להעניש בזה כ"כ לישראל כדמייתי הש"ס כל הנך מימרי דבסמוך מענין זה מלי כריסי זני בישא ורם לבבך ושכחת וישמן ישורון ויבעט כמרעיתם וישבעו. נמצא שענין הטחת דברים כזו שייך יותר ויותר בענין המתאוננים המתאוים תאוה והתאוננו על התלבטותם בדרך שאמר משה להקב"ה שהוא גרם להם בתת להם בשר לאכול ושליו והטעימה במן כל מיני מטעמים שעי"כ נתאוו יותר ויותר עד שאמרו בלתי אל המן עינינו כפרש"י שם. נמצא שמזה הענין עצמו דכתיב על ה' אנו למידין שזאת היתה תפלת משה בעצמו כלומר אתה גרמת להם להתלונן ושקעה האש ע"י שחמת המלך מלכו של עולם שככה כדאמרינן בסמוך שחזר הקב"ה והודה לו כן נ"ל. ובזה יובן היטב המדרש ותשקע האש ושקעה במקומה והיינו שנשתקע' האש ומדת הדין וחזרה למקומה דקאי על הקב"ה שהוא מקומו של עולם כיון שהוא גרם להם:

שם ויאמר ה' אל משה לך רד אמר ר"א כו' רד מגדולתך. וכתב מהרש"א ז"ל בח"א דמלשון כפול דרש ר"א הכי ולענ"ד בלא"ה הך מלתא דלך רד יתירא הוא דכיון שכבר מסר הקב"ה הלוחות למשה באותה שעה שהיתה לסוף מ' יום ומ' לילה בתחלת שש כמו שאמר משה לישראל בשעת עלייתו אלא שטעו ישראל לומר שיום העליה מן המנין וא"כ כבר הגיע זמנו לירד ולמה הוצרך הקב"ה לומר לו לך רד אע"כ דרד מגדולתך קאמר כן נ"ל:

שם ואעשה אותך לגוי גדול אמר ר"א כו' ומה כסא של ג' רגלים אינו יכול לעמוד כסא של רגל אחד עאכ"ו. וכתב מהרש"א ז"ל בח"א דרגל א' לאו דוקא דאדרבה לגבי זרעו של משה הו"ל כסא של ד' רגלים דהא זכות ג' אבות שייך נמי לגבייהו כו' עיין שם בח"א. ולענ"ד אפשר לפרש דלכך אמר משה ולא עוד אלא שיש לי בושת פנים מאבותי שלא יאמרו כו' דמה"ט גופא כ"ש שלא יועיל לו ולזרעו זכות אבות כו' דאדרבה האבות יתרעמו עליו בכך כן נ"ל וק"ל:

שם אשר אמרתי אשר אמרת מיבעי ליה. פירוש דא"א שכל זה מדברי הקב"ה לאבות הוא שהרי לא מצינו שאמר הקב"ה לאבות הבטחת אתן לזרעכם קודם שהבטיח להם להרבות את זרעם ואדרבה מצינו להיפך דתחילת דברי הקב"ה לאברהם בדיבור הראשון אמר לו ואעשך לגוי גדול ואחר כך בדיבור השני כתיב וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת א"כ לפ"ז הבטחת רבוי הבנים קדמה להבטחת נתינת הארץ לזרעם כן נ"ל ועיין בח"א:

שם דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה כו' מנא לן ממשה כו'. נראה דעיקר מלתא דר' שמלאי היינו לענין שלא ישאל אדם צרכיו בג' הראשונות ויליף לה שפיר ממשה דמה שאמר את גדלך היינו מעין ברכת מגן אברהם שהיא נגד מדת הגדולה שהיא מדת אברהם ומה שאמר ואת ידך החזקה היא נגד ברכת אתה גבור שהיא מדת הגבורה דמש"ה מזכירין בה ג"ג והיא נגד מדת פחד יצחק ומה שאמר אשר מי אל בשמים ובארץ היא מעין ברכת האל הקדוש שהיא נגד מדת יעקב וא"כ ג' דברים הללו שהזכיר משה הן מעין ג' ברכות הראשונות של י"ח ואח"כ אמר אעברה נא שהיא שאלת צרכיו כן נ"ל ומתוך מה שכתבתי נתיישב לשון מדרש רבה פ' ואתחנן דאיתא שם ואתחנן אל ה' הלכה כמה תפלות מתפלל אדם בכל יום כך שנו חכמים ג' תפלות מתפלל כו' וזה נוטה למה שכתבתי דתפלת משה בפ' ואתחנן היה כענין י"ח ברכות. ויתיישב יותר לפי מה דאיתא במדרש פליאה שהתפלל משה תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן והוא פלאי מה בעי ללמדינו בזה ונראה לי דודאי לאו מחושבנא דואתחנן יליף לה אלא דקושטא דמילתא הכי הוא שהתפלל משה תקט"ו תפלות בחשבון מכוון ודרשא דואתחנן אסמכתא בעלמא היא והיינו לפי מאי דאיתא במדרש ובפרש"י בחומש בפ' ואתחנן אל ה' בעת ההיא פירש"י לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג אמר דמיתי שמא הותר הנדר נמצינו למידין דמקמי הכי לא היה פתחון פה למשה להתפלל שיכנס לא"י כיון שהיה ע"י שבועה של הקב"ה באומרו לכן לא תביאו ולכן לשון שבועה היא עד שמצא מקום לומר שמא הותר הנדר והיינו ע"י כבישת ארץ סיחון ועוג ומצינו ג"כ בפסוק פ' דברים שאמר הקב"ה למשה ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו החל רש וגו' היום הזה אחל תת וגו' ויש במדרש ובפרש"י בחומש שכפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה כו' נמצא דלפ"ז מאותו יום ואילך היה פ"פ למשה להתפלל ולומר שמא הותר הנדר ודיבור זה בכל פ' זו היה בט"ו באב כדאיתא בפ' י"נ דף קכ"א דהיינו ביום שכלו בו מתי מדבר דכתיב ויהי כאשר תמו ע"ש בפרש"י ותוס' באריכות וא"כ צא וחשוב מן ט"ו באב עד ז' באדר יום שמת בו משה כשתחשוב החדשים על הסדר א' מלא וא' חסר עולה מאתיים יום דהיינו ד' מלאים וג' חסרים ועוד ז' ימים ואם היה מתפלל משה בכל אותן ימים ג' תפלות בכל יום היה ת"ר תפלות רק שידוע שבשבת אין היחיד שואל צרכיו וא"כ כשתסיר כ"ח שבתות שהיו באותן ימים של ר' יום נשאר קע"ב ימים ג' תפלות בכל יום הרי תקי"ו אמנם שתפלת ט"ו בעצמו כיון שלא היה הדיבור מתייחד עם משה אלא ביום ולא בלילה א"כ באותו יום ט"ו לא היה מתפלל כ"א ב' תפלות הרי לך חשבון מכון שתקט"ו תפלות התפלל משה מאותו יום ט"ו באב עד יום מותו שהוא ז' באדר שמת בו בשעת מנחה כדאיתא במדרש כן נ"ל נכון. ובדרוש העליתי עוד שזה פירוש הפסוק רב לך אל תוסף דבר אלי עוד שאילו התפלל משה עוד תפלה א' שהם תקי"ו ועולה ו' פעמים כמנין אלקים היה ממתיק בזה ו' בתי דינין האמורין בפ' במה בהמה והיה נענה בתפלתו לכך אמר לו אל תוסף דבר ועיין עוד בסמוך:

דף לב עמוד ב

בגמרא אר"א גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. וכתבו התוס' יותר ממע"ט בלא תפלה ועיין במהרש"א בח"א ומהר"י פינטו שהאריכו ליישב דמילתא דפשיטא היא דתפלה ומע"ט עדיפא ממע"ט לחוד ועוד אמאי מייתי ממשה רבינו דכולהו הוי ביה. ונלע"ד בזה דודאי הא דאמר ר"א גדולה תפלה יותר ממע"ט לאו לענין שכר תפלה קאמר דמה"ת ומה סברא היא זו לא מבעיא למ"ד תפלה דרבנן אלא אפילו למ"ד תפלה דאורייתא אפ"ה לא הוי אלא מצוה חדא ולמה יהיה שכרה יותר מכמה וכמה מצות וכ"ש לגבי משה שבודאי קיים כל תרי"ג מצות ובהן כמה וכמה מצות ששקולים כנגד כולם אלא ודאי דר"א לאו לענין מתן שכר איירי אלא לענין לבטל גזר דינו של אדם דבהא ודאי מע"ט לא מהני לבטל גזר דין שיש עמו שבועה והטעם משום דלצדיקים גופייהו לא ניחא להו לקבל שכר המצות בעוה"ז לא מיבעיא למ"ד שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אלא אפילו למ"ד דאיכא אפ"ה אין דרך צדיקים בכך לקבל שכרן בעולם הזה שכאפס ואין הוא נגד שכר עה"ב הצפון וגנוז להם בעה"ב וכ"ש לצדיקים גמורים דכתיב בהו עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו משא"כ בתפלה שמתפללין אותן הצדיקים שיש בידיהם מע"ט ומבקשים מהקב"ה שיתן להם מתנת חנם כדי היא אותה התפלה לבטל גזר דינו וכל זה מבואר להדיא בפרש"י בחומש בריש פ' ואתחנן דל' ואתחנן גופא היינו מתנת חנם אע"פ שיש בהן מע"ט כו' ע"ש והשתא א"ש דמייתי ראיה ממשה דאיירי בהך מלתא דואתחנן גופא אלא דאפ"ה לא ניחא ליה לר"א לאתויי ממילתא דאתיא מדרשא מש"ה ניחא ליה לאתויי מפשטא דקרא גופא ממה שאמר הקב"ה למשה אל תוסף דבר וכל כך למה הרי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים אע"כ דהיינו מה"ט גופא שאם מתפלל יותר אפשר שהיתה מתקבלת תפלתו והקב"ה לא רצה לבטל גזרתו ועוד מייתי נמי ר"א מדסמיך ליה להאי קרא עלה ראש הפסגה דמקרא מיותר הוא דהא בפ' האזינו כתיב קרא אחרינא שאמר הקב"ה למשה ביום מיתתו עלה ראש הר העברים וראה וגו' אע"כ דקרא אתי לאשמעינן הך מלתא גופא דמה שזכה משה לראות את הארץ לא היה אלא בשביל תפלה לחוד דתפלה עושה מחצה כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם וסמיך ליה עלה ראש הפסגה. לכאורה שזה סותר להא דדרש ר' שמלאי בספ"ק דסוטה מ"מ נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י וכי לאכול מפריה או מטובה היה צריך אלא כך אמר משה רבינו הרבה מצות נצטוו ישראל כו' נמצא דלפ"ז שכל עיקר כוונתו של משה לא היה אלא בשביל קיום המצות א"כ מאי אהני ליה מה שאמר הקב"ה לעלות ולראות את הארץ בראיה לחוד דראיה זו מה טיבה לענין המצות ונהי דמסיק התם בסוטה שהבטיחו הקב"ה באותו שעה ליתן לו שכר אותן המצות כאילו קיים אותם ומייתי קרא שנאמר לכן אחלק לו ברבים תחת אשר הערה למות נפשו ואת פושעים נמנה וגו' אכתי לא רמיזא הך מלתא מתשובתו של הקב"ה מה שאמר לו עלה ראש הפסגה ושא עיניך וראה. ונלע"ד דשפיר רמיזא הך מלתא במה שהשיב לו הקב"ה ואמר לו רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה דודאי במלת רב לך היינו שהבטיחו הקב"ה לתת לו רב טוב הצפון לצדיקים לעוה"ב כדאיתא במדרש וכן כתב מהרש"א בח"א שם בסוטה ע"ש אלא דבלא"ה נראה יותר דתשובה זו רמז לו הקב"ה ג"כ במה שאמר אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה והיינו שלא יעלה לא"י שבשביל זה הדבר עצמו יזכה לשכר גדול שיקוים בו הך דרשה דסוטה שנאמר לכן אחלק לו ברבים וגו' ואת פושעים נמנה דדרשינן התם והיינו במה שנמנה עם מתי מדבר ונקבר בחוצה לארץ כן נ"ל. ועוד יש לפרש דלענין שכר אותן המצות של א"י נמי רמיזא בהאי קרא דעלה ראש הפסגה והיינו הא דאמר רבי אסי בפ' במה אשה (שבת דף ס"ג) אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה אלא דלכאורה א"א שיהיו שקולים לגמרי המחשבה כמעשה דהא מי שעושה מצוה בפועל כמו שצוה הקב"ה יש לו שכר המצוה אע"פ שלא נתכוון לטעם המצוה כמו שהיתה דזה בודאי א"א אפי' לאדם גדול כמשה רבינו שהרי חמשים שערי בינה נבראו בעולם ולא זכה משה אלא למ"ט כדכתיב ותחסריהו מעט מאלקים משא"כ כשעושה בפועל לקיים גזירת המלך יש לו שכרו משלם בכל הנ' שערים והיינו דכתיב עין לא ראתה אלקים זולתך שנדרש על אותו שער החמשים אם כן לפ"ז על דבר זה נצטער משה ונתאוה ליכנס לא"י כדי לקיים אותן המצות ויטול שכר מכל נ' השערים שבהן מה שא"א לו לזכות בהן ע"י מחשבה ותלמוד של אותן המצות שאינן אלא במ"ט שערים בלבד וע"ז השיב לו הקב"ה עלה ראש הפסגה ושא עיניך וראה והיינו כדדרשינן בפ' האזינו דכתיב ויראהו ה' את כל הארץ שנתן הקב"ה כח בעיניו של משה לראות מה שאין כל עין יכול' לראות והיינו שנתקיים בו קודם מותו ממש אותו הכתוב עין לא ראתה אלקים זולתך והיינו כדדרשינן שזכה משה בחייו לאותה חלקי הנשמה שנקראת יחידה שהיא שער החמשים כן נ"ל:

שם אמר רבי חנן אמר רבי חנינא כל המאריך בתפלתו כו' שנאמר ואתפלל אל ה' וכתיב בתריה וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. ולכאורה יש לתמוה דאכתי לא ידעינן מאי תלמודא דבאריכות תליא מלתא לענין שאין חוזרת ריקם דבלאו הכי אשכחן קראי טובא שנתקבל' תפלתו של משה כגון בפ' ויחל במתאוננים ובמרגלים וכה"ג טובא ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל בח"א ואין פירושו מספיק כל הצורך ועוד דבהאי קרא גופא דמייתי הכא שנאמר ואתפלל אל ה' דאיירי קרא במ' יום האמצעיים שהם ראשונים לעלייתו של משה להתפלל על חטא העגל לא כתיב בהאי פרשה וישמע ה' אלי אלא בפרשה דבתרא דכתיב בעת ההיא אמר ה' וגו' שהפסיק מענין לענין עד שאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה והם ארבעים יום האחרונים שנשלמו ביוה"כ ובהאי קרא הוא דכתיב וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא וא"כ לפ"ז אין זה לפי ענין סדר המקראות דמייתי הכא בשמעתין ואדרבה בפרשה דלעיל מהאי דואתפלל כתיב ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה דאיירי בהנך ארבעים יום גופייהו האמצעיים ובהן כתיב בהאי ענינא וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא כמ"ש ג"כ מהרש"א ז"ל ולמאי דפרישית נתבאר שאין פירושו מספיק:

לכך נראה לפע"ד ליישב חדא מגו חדא והיינו דעיקר מימרא דרבי חנינא הכא דכל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם כלל אלא שהתפלה עושה כולה להתקבל לגמרי ומש"ה לא מצי לאתויי מהאי קרא דואתנפל דנהי שהאריך משה להתפלל בכל אותן הארבעים יום בלי הפסק אפ"ה לא מקרי אריכות תפילה דכיון שהתחיל להתפלל ולא נענה היה צריך לחזור ולהתפלל כדאמר רבי חמא בר חנינא בסמוך ועוד שאותן ארבעים יום היה צריך משה לעמוד בהר ולהתפלל כנגד אותן הארבעים יום הראשונים שעלה לקבל הלוחות הראשונות ששבר משה ע"י מעשה עגל וא"כ דמש"ה דלא נקרא אריכות תפלה לא נתקבל' תפלתו לגמרי שהרי עיקר עלייתו בראשונה היה שיכפר הקב"ה לישראל כדכתיב בהדיא בפרשת כי תשא אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם ובזה לא נתקבלה תפלתו שהרי התפלל ואמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא השיב לו הקב"ה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי וזה היפך תפלתו לגמרי אלא שתפלתו עכ"פ עשתה מחצה לענין שאמר לו הקב"ה קום לך עלה מזה אתה והעם בפרשת כי תשא ואמר לו ג"כ פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים כדכתיב ג"כ בפרשת עקב בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך ואארבעים יום האמצעיים דלעיל מיניה קאי וא"כ הרי חזרה תפלתו של משה ריקם במקצתה שלא כיפר הקב"ה לישראל לגמרי על מעשה עגל ואדרבא אמר לו ביום פקדי ופקדתי וכה"ג במאי שהתפלל משה בהאמצעים בעד אהרן כדכתיב ובאהרן התאנף ה' ג"כ לא עשתה תפלתו אלא מחצה ששני בניו מתו כמו שפירש רש"י בחומש באותו פסוק עצמו נמצא שחזרה התפלה במקצתה ריקם והיינו מטעמא דפרישית דכיון דכל אותן האמצעיים היו בכעס משום הכי לא מקרי אריכות תפילה. מה שאין כן מהאי קרא דואתפלל וכתיב בתריה וישמע ה' אלי מייתי רבי חנינא שפיר דכל המאריך אין תפלתו חוזרת ריקם כלל אלא שממלא הקב"ה כל תפלתו ודבר זה למדנו כיון דבהאי קרא דואתפלל דכתיב באמצע בין ואתנפל דרישא ובין ואנכי עמדתי בהר דסיפא בפרשה אחרת ומאי שנא דבהאי ענינא דואתפלל לא כתיב וישמע ה' אלי כמו בואתנפל דרישא ובענינא דואנכי עמדתי בהר דסיפא חזר משה ואמר וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא אע"כ כדפרישית כיון דתפלה הראשונה היתה בכעס לא מקרי אריכות תפילה מה שאין כן באחרונות שהיה הקב"ה ברצון בלוחות האחרונות כמו בראשונות כמו שפירש רש"י בהדיא בחומש בפ' עקב וא"כ לא היה משה צריך להתפלל כל אותן המ' יום בלי הפסק וכיון שהאריך בהם זכה שנתקבל' תפלתו לגמרי ולא חזרה ריקם כלל שהרי ביום הכפורים כפר הקב"ה לישראל במעשה עגל ונקבע אותו היום לכפרה לדורות ומסר לו ג"כ כן הלוחות אחרונות הרי שנתקבל' כל תפלתו של משה לגמרי ולא חזרה ריקם כלל והיינו משום שהאריך בתפלתו כן נראה לי נכון ודו"ק:

דף לג עמוד א

בתוס' בד"ה אבל עקרב פוסק כו' ומיהו לא מצינן אם פסק שיחזור לראש כו' עד סוף הדיבור. ויל"ד במאי איירי הכא אי בשהה כדי לגמור את כולה פשיטא דחוזר לראש בין לשיטת הרי"ף ובין לשיטת התוס' לעיל דף כ"ב ע"ב גבי מים שותתין על ברכיו עיין שם בתוס' ד"ה אלא לכ"ע דלענין תפלה והיכא דנאנס חוזר לראש כמו שהארכתי שם בזה עיין עלה ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל מה שכתב בשם הראב"ד ז"ל מיהו התוס' לא נחתו להכי אע"כ דהתוס' דהכא איירי בלא שהה כדי לגמור את כולה וכן משמע להדיא מלשון הב"י בא"ח סימן ק"ד והט"ז האריך בזה עיין שם מיהו לפ"ז יל"ד לאידך גיסא דא"כ למה הוצרכו התוס' להביא ראיה על זה דאינו חוזר לראש דמהיכי תיתי יחזור לראש בהפסקה כל דהו דמ"ש מק"ש היכי דמותר לפסוק דפשיטא לן דאינו חוזר לראש ואדרבה היו צריכין להביא ראיה אהא דמסקו בסוף דבריהם אבל לתחילת ברכה מיהו יחזור דמנא להו הך מלתא דממ"נ דאי מיקרי הפסקה בכה"ג אע"ג דלא שהה כדי לגמור את כולה והיינו משום דבתפלה החמירו כמו שכתב הב"י שם א"כ יחזור לראש ואי לא מיקרי הפסקה בכה"ג היכי דלא שהה למה יחזור לתחילת הברכה דהא בק"ש כה"ג אינו חוזר אלא למקום שפסק ואף שיש ליישב ולחלק ביניהם אכתי למה כתבו התוס' בפשיטות בלא ראיה כיון שלא נזכר מזה בגמרא וצריך עיון ליישב ועיין בק"א:

במשנה מזכירין גבורות גשמים בת"ה כו' בריש פרק קמא דתענית קתני כה"ג מאימתי מזכירין גבורות גשמים ומקשי שם הש"ס ליתני מאימתי מזכירין על הגשמים מאי גבורות גשמים ומשני רבי יוחנן מפני שיורדין בגבורה והקשו שם בתוס' תימא אמאי לא מקשה בברכות כה"ג עיין שם מה שתירצו. ולע"ד נראה דודאי הכא שפיר הוי מסיק אדעתא דלשון גבורות היינו שיורדין בגבורה שהרי לכך מזכירין אותן בברכת אתה גבור וניחא ליה להתנא דהכא לאשמעינן מלתא בטעמיה ואע"ג דמקשינן הכא מזכירין ג"ג מאי טעמא ומשני רב יוסף מתוך ששקולה כת"ה היינו משום דמלשון אתה גבור גופא שהיא בראש הברכה אינו מעיקר הברכה דהכל הולך אחר סיום הברכה משום הכי ניחא ליה בהאי טעמא טפי כיון דלקושטא דמלתא שקולה כת"ה שהיא סיום הברכה כן נראה לי וק"ל:

פיסקא ר"ע אומר ברכה רביעית כו' אמר ליה בתחלה קבעוה בתפלה כו' והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. לכאורה האי והם אמרו לא שייך הכא לענין הקושיא דנחזי היכי תקון ונראה לי בזה דהא דקאמר מעיקרא בתחילה קבעוה בתפלה היינו דמשום שהיו עניים ולא היה להם כוס של יין שהרי כשהעשירו קבעוה על הכוס והיינו משום דעל הכוס עדיף טפי אי משום דדומיא לקידוש בעינן לכתחילה ובקידוש ודאי על הכוס בעינן דדרשינן ליה בפרק ע"פ מדכתיב זכור זכריהו על היין ועיין שם בתוס' ובפ"ק דנזיר דף ד' מה שכתבו תוס' בזה אי האי דרשה דזכריהו על היין הוי דרשה גמורה או לאסמכתא בעלמא. ועוד טעמי אחריני איכא דהבדלה על הכוס עדיף טפי שאומר אותה בברכה מיוחדת בשם ומלכות משא"כ בתפלה אי אפשר לקובעה בברכה מיוחדת דתמני סרי תיקון תשסרי לא תיקון. וא"כ לפ"ז כשהענו אח"כ ושכחו ג"כ היכי תקון מעיקרא דלרבנן מש"ה צריך לכוללן בברכת אתה חונן א"כ תו לא שייך לומר דעיקר הבדלה על הכוס לגמרי אף במי שיש לו יין ולומר דהוי כברכה שאינה צריכה כדאמרינן בסמוך דהא ודאי ליתא דכיון שמעיקר הדין דהבדלה היינו על הכוס תו לא הוי כברכה שאינה צריכה ומש"ה מסיק שפיר הכא דהם אמרו דהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:

שם תני רב אחא כו' הא גופא קשיא כו' והוי ברכה שאינה צריכה כו' עובר משום לא תשא. כבר הארכתי בזה בסוף פ"ק דף י"ב גבי פתח בדשכרא בלשון התוס' בד"ה לא לאתויי נהמא כו' עיין שם בחידושינו ובדף כ"א לענין ספק התפלל עיין שם שכתבתי האי עובר משום לא תשא דקאמר הכא מה טעם יש בה אי משום הזכרת השם א"כ אמאי לא אסרינן להזכיר השם בדברי שבחי' ובתחנונים ומשמע בכמה דוכתי בפשיטות דמותר להזכיר לכ"ע ואי משום דשאני ברכה שאומר בשם ומלכות הא ודאי ליתא דאטו בקרא דלא תשא מלכות כתיב ביה ומה איסור לא תשא שייך בהזכרת מלכות לכך נראה ברור דהא דקאמר עובר משום לא תשא אינו אלא מדרבנן ואסמכוה רבנן לברכה שאינה צריכה אקרא דלא תשא וכן מבואר להדיא בדברי התוס' בסוף מס' ר"ה דף' ל"ג בד"ה הא ר"י ומה שיש לדקדק שם בדבריהם יבואר במקומו אלא דעיקר האיסור בברכה שאינה צריכה היינו משום דמיחזי כבל תוסיף כמ"ש תוס' לעיל דף כ"ט בד"ה מפני שיכול ע"ש ובחדושינו. מיהו הכא בשמעתין לענין הבדלה אין אנו צריכין לכך דבלא"ה מקשי הש"ס שפיר אהך ברייתא דתני רב אחא דתני בהדיא המבדיל בתפלה משובח יותר כו' אלמא דתפלה לחוד סגי אפילו מי שיש לו כוס וא"כ כבר נגמרה ההבדלה לגמרי ומהאי שעתא שהזכיר הבדלה בתפלה הוי חול גמור שיצא היום מקדושת שבת ונעשה חול וא"כ מאי האי דהדר תני אם הבדיל בזו ובזו ינוחו לו ברכות על ראשו ואמאי אדרבה הו"ל לגמרי כמי שאומר הבדלה בהזכרת השם בימי חול דודאי הוה ליה מזכיר ש"ש לבטלה ממש דבכה"ג נראה דעובר משום לא תשא ממש מן התורה כיון שאין מקום כלל להזכרת השם בהבדלה כי האי כן נראה לי נכון:

דף לג עמוד ב

בגמרא א"ל רבינא לרבא הלכתא מאי א"ל כי קידוש כו' ונראה דהא דפשיטא ליה דקידוש דאע"ג דמקדש בצלותא מקדש אכסא אף ע"ג דשייך ביה נמי האי ספיקא גופא אי הוי ברכה שאינה צריכה או לא כי היכי דמספקא לן בהבדלה מה"ט כדמשמע לעיל בשמעתין. אלא דבקידוש ודאי טעמא רבה איכא דהא קידוש על היין משמע בפ' ערבי פסחים דהוי דאורייתא ואף לשיטת התוס' שם ובפ"ק דנזיר דף ד' דקידוש על היין לאו מדאורייתא ממש הוא מ"מ אסמכתא בעלמא מיהא הוי. ועוד דאכתי ודאי עיקר זכירה הוי מדאורייתא דמה"ט כתבו הפוסקים דאף מי שאין לו יין מקדש אפת כדאיתא בפ' ערבי פסחים ע"ש בתוס'. וא"כ לפ"ז ודאי שייך לקבוע לקדושת היום ברכה מיוחדת בפני עצמה. ומה שתקנו חכמים לקבוע קדושת היום בתפלה בברכה מיוחדת אע"ג דלבתר הכי מקדש אכסא אפ"ה לא מחזי כברכה שאינה צריכה נ"ל משום דצריך להוסיף מחול על הקודש וכל כמה דמקדמינן קדושת היום טפי עדיף מש"ה כיון דתפלה מקמי סעודה היא ובהאי שעתא דתפלה חל עליו קדושת שבת משום תוספת כדמשמע לעיל דף כ"ז בהא דרב מצלי כמ"ש שם התוס' מש"ה צריך להזכיר באותה שעה קדושת היום. ועוד בלא"ה צריך לומר בשבת ויו"ט ז' ברכות שתקנו כנגד ז' קולות כדאיתא לעיל דף כ"ט וא"כ ברכה אמצעית היינו של קדושת היום כדפרישית שם הרי לפנינו דשייך להזכיר קדושת היום בתפילה ועל הכוס מעיקר תקנת חכמים ומש"ה לא הוי כברכה שאינה צריכה משא"כ לענין הבדלה דלא שייך להנך טעמי כלל דהבדלה על הכוס לא אשכחן רמיזא באורייתא ומשום הוספה מחול על הקודש כ"ש דלא שייך ביה דאדרבה כל מה דמאחרינן לה לקדושת היום טפי עדיף וא"כ לפ"ז שפיר יש להסתפק במי שהבדיל בתפלה אם צריך להבדיל על הכוס או לא. והיינו משום דהוי כברכה שאינה צריכה ואפ"ה פשיט רבא שפיר דכי קדוש אית לן למיעבד בהבדלה ומש"ה צריך להבדיל בשניהם בתפלה ועל הכוס והיינו דכיון דסוף סוף יש להבדלה בתפלה תקנה קבועה מדרבנן בתחלת תקנה דאנשי כה"ג כשהענו ולא היה להם יין וכן להבדלה על הכוס נמי תקנה קבועה היא כשהעשירו אח"כ ומש"ה כשחזרו והענו וקבעוה על התפלה והיינו בברכה שאינה מיוחדת אלא שכולל אותה באתה חונן וא"כ מי שיש לו יין צריך להבדיל ג"כ על הכוס בברכה מיוחדת כדמעיקרא ולא הוי כברכה שאינה צריכה משום דיש לנו להשוות הבדלה לקדוש כדאשכחן בכמה דוכתי וכדמשמע בפ"ק דנזיר דף ד' כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר כו' האדיר והעזוז כו' אמר ליה סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך. וכתב הרא"ש ז"ל דהיינו דוקא בתפלת י"ח אסור להוסיף בשבחים יותר ממה שתקנו אנשי כה"ג אבל בינו לבין עצמו לית לן בה וכן כתב הרשב"א ז"ל בשם רבינו האי גאון. אלא דיש לדקדק מה טעם יש בזה לחלק בכה"ג דהא למאי דמסיק רבי חנינא טעמא דמלתא משל למלך בשר ודם כו' דגנאי הוא לו א"כ שייך ה"ט אפי' שלא בתפלת י"ח. ולכאורה היה נראה דדוקא בתפלת י"ח צריך שיהא דומה בעיניו כאילו שכינה שרויה כנגדו מש"ה שייך האי משל למלך שמקלסין אותו בפניו וכל מה שמרבה לספר בשבחו גנאי הוא לו משא"כ שלא בשעת תפלת י"ח לא שייך ה"ט אלא דלכאורה איפכא מסתברא דהא במלך בשר ודם אדרבא בפניו ליכא קפידא כולי האי אם אינו אומר כל שבחו דהא קיי"ל אין אומרים בפניו אלא מקצת שבחו ושלא בפניו כל שבחו. וכ"ש לגבי הקב"ה דמלא כל הארץ כבודו ולא שייך לחלק כלל ונראה לע"ד דודאי עיקר דינא דרה"ג והרשב"א והרא"ש דברים מוכרחים הם דא"א לומר דלעולם יש איסור להרבות בשבחו של מקום אלא לומר האל הגדול הגבור והנורא לחוד ולא יותר דהא מצינו בכמה דוכתי בנביאים ובכתובים שמדברים בשבחים ותוארים אחרים כנגד המקום כגון דוד שאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד ואפילו בתורה נמי אשכחן שהרי משה הזכיר י"ג מדות רחום וחנון ארך אפים ורב חסד וכן במיכה ובכל הנביאים ואע"ג דכולם ברוח הקדש אמרינהו אפ"ה אית לן למילף מינייהו דאין איסור להרבות בשבחו של מקום וממילא לא שייך האי משל למלך דמייתי רבי חנינא. אע"כ דהכל לפי הזמן והעת דלפעמים ולפרקים כשאדם צריך להתפלל ולבקש רחמים באיזה ענין משאלת צרכיו לפי מה שהוא ודאי צריך לו לעורר מדות העליונות הצריכים לאותו ענין ומש"ה יש לו להזכיר השבחים ותארים השייכים לאותן המדות ואח"כ יתפלל והיינו טעמא דמשה שבאותו שעה למדו הקב"ה לומר סדר הי"ג מדות ובמרגלים לא הזכיר משה אלא מקצתן והיינו נמי מה"ט דלא היה צריך לעורר באותו שעה אלא לאותן מדות בלבד וכה"ג בדוד ומיכה ובנביאים שאמרו שבחים ותוארים לעתות ידועים לפי הצורך לעורר אותן שהיו צריכין להם. וכה"ג אשכחן נמי במלך בשר ודם כשאדם מבקש מאתו חסד ורחמים מסדר לפניו שבחו שמלך רחמים הוא וחפץ בחסד ומי שמבקש מאתו דין על חבירו מזכיר לפניו שהוא תקיף ובעל יכולת מלך במשפט יעמיד ארץ וכה"ג הכל לפי הצורך ואין בזה גנאי למלך במה שאומר מקצת שבחו שהרי אינו מזכיר אלא מה שצורך לו באותו שעה ותו לא דמי למשל הקילוס בדינרי כסף לגבי זהב משא"כ בתפלת י"ח שהן תפלות קבועות לעולם בענין א' וכן השאלות צרכים ג"כ בענין א' בכל תפלותיו וכיון שאנשי כנסת הגדולה לא תקנו אלא לומר האל הגדול הגבור והנורא שבאלו השבחים יש די והותר לעורר המדות השייכים לי"ח ברכות ואם כן אין להוסיף יותר על אלו דבכה"ג דומה ממש למלך בשר ודם שמקלסין אותו בשבחים אחרים שאינן לצורך מי שמבקש ממנו אלא דרך חנופה מרבה לספר בשבחו דודאי בכה"ג גנאי הוא לו כיון שא"א להזכיר כל שבחו וכל שכן במלך מלכי המלכים הקב"ה שכל המרבה יותר מתקנת אנשי כנסת הגדולה יש גנאי ואיסור בדבר כנ"ל והרבה יש לדקדק בזה בענין הפיוטים ושבחים ותוארים דשיר היחוד וכיוצא בהם שכבר נחלקו בהם גדולים הקדמונים והאחרונים זה אומר בכה וזה אומר בכה ולפי ה"ט דפרישית אפשר לחלק בכמה גווני אבל מה נעשה הנח להם לישראל נהרי נהרי ופשטי וכמו שאבאר בק"א:

דף לד עמוד א

במשנה העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו כו' מהיכן מתחיל מתחילת הברכה שטעה ופרש"י דהאי טעה דהכא היינו כגון שדילג א' מן הברכות ואמר אחרת ואינו יודע לשוב. הא דמפרש רש"י האי טעה בדלוג ולא מפרש ליה כפשטיה דלישנא דאיירי בטעה ממש בענין הברכה עצמה כמו שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל אלא דלרש"י לא ניחא ליה לפרש כן דא"כ לא שייך לומר מהיכן הוא מתחיל דמלתא דפשיטא היא שצריך לחזור לתחלת אותה הברכה דמקצת הברכה שאמר הראשון אינה עולה מן המנין כלל דחדא ברכה בתרתי גברי לא מפסקינן וכה"ג כ' הטוא"ח בסי' רפ"א בשם אביו הרא"ש ז"ל שהיה תמה על שנהגו בשבת שהקהל אומר מקצת הברכה והש"ץ גומרה ע"ש לכך הוצרך רש"י לפרש דמתני' איירי ע"י דילוג ובהא שפיר שייך לומר מהיכן הוא מתחיל והיינו כיון דאיפלגו בה רב הונא ור"א בסמוך אם יש להם סדר ומקרי קורא למפרע או לא וכמו שיבואר:

ועוד נ"ל דרש"י סובר דכשטעה באמצע ברכה לא שייך לומר דיעבור אחר תחתיו דהא אמרינן לעיל דף כ"ט דאמר ר"י אמר רב טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו ואף דנראה שהרמב"ם ז"ל הרגיש בזה ומש"ה מחלק בין אם שהה שיעור שעה או לא מ"מ לרש"י ז"ל לא נראה לפרש כן שבאמת נתקשו המפרשים בדברי הרמב"ם ז"ל מהיכן למד כן ונדחקו ליישב דבריו לכך הוצרך רש"י לפרש דבמתניתין איירי ע"י דילוג כדמשמע בשמעתין כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

בפרש"י בד"ה מתחלת הברכה כו' יתחיל העובר תחתיו כו' ואומר משם ולהלן עכ"ל. נראה שזה סותר למה שכתב רש"י בסמוך בד"ה אין להם סדר שאם דלג ברכה א' כו' אומרה אף שלא במקומה ואם כן לפ"ז פירושו כאן במתניתין דלא כמאן דאי כר"ה לעולם צריך לחזור לראש ואי לרבי אסי אומר אותה ברכה לבד במקום שנזכר אף שלא במקומה וא"כ היאך כ' כאן דאומר משם ולהלן ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך:

בתוס' בד"ה מהיכן מתחיל כו' ירושלמי בטיטי אשתתק באופנים כו' יתחיל למקום שפסק עד סוף הדבור. וכדבריהם כן הוא בטור ובשלחן ערוך א"ח סימן נ"ט אלא שהב"י שם בסוף הסי' כתב שמצא בתשובה לרשב"א דלא משגחינן על ירושלמי אי אתיא דלא כגמרא ופירש הב"י דבריו דאי איתא דהוי ס"ל לגמרא דידן הכי לא הוי שתיק מיניה עכ"ל הב"י ע"ש שכתב כה"ג בשיטת הרמב"ם ז"ל. ולע"ד דבריו דחוקין בזה דא"כ כל היכא שמצינו דבר מבואר בירושלמי ולא נמצא בגמ' דידן נימא הכי ובכמה וכמה דוכתי אשכחן להיפך בכל הפוסקים שבכ"מ שלא נמצא בפי' שגמ' דידן פליג אירושלמי פסקינן כירושלמי לכך נראה לפע"ד דהרשב"א ז"ל משמע ליה דגמרא דידן פליג אירושלמי והיינו משום דאמרינן בסמוך דלכ"ע אם טעה בג' ראשונות או בג' אחרונות חוזר לראש וא"כ נראין הדברים ק"ו דאטו מי גריע הנך ג' ראשונות שכל אחת ברכה לעצמה וענין מיוחד ומסיים בברכה ואפ"ה חוזר לראש ולא למקום שטעה אם כן כ"ש בקדושת השם שאומר בברכת יוצר דאע"ג דכמי שהיא תחלת הברכה דמי אפ"ה לא עדיפא מטעה בג' ראשונות וג"א דחוזר לראש כן נ"ל ונראה דלהרמב"ם שהשמיט הירושלמי נמי מה"ט ולדעתי שיטת הטור והש"ע צ"ע:

בתוס' בד"ה לא יענה אמן כו' וכן משמע בסוטה נמי דלאו אש"ץ קאי דמעיקרא קאמר כו' עד סוף הענין. וזה דלא כפרש"י כאן שהש"ץ הוא המקריא ונראה דלרש"י וסייעתו מהאי דסוטה לא מוכח מידי דהא דאמר מעיקרא מפי הקורא ולא קאמר מפי הש"ץ היינו משום דלא פסיקא ליה דזימנין שהש"ץ כהן וצריך לשתוק ואדם אחר קורא כהנים משא"כ לענין שים שלום ושאר מילי שייך שפיר לומר הש"צ ואף שהר"ם מרוטנבורג ר"ל דהקורא כהנים יכול להתחיל בשים שלום כשנתכוון בכל ברכות הש"ץ מרישא לסיפא מ"מ מילתא דלא שכיחא הוא כנ"ל ועיין בב"י א"ח סימן קכ"ח וק"ל:

בפרש"י בד"ה אין להם סדר ואם דילג ברכה א' ואח"כ נזכר בה אומרה אף שלא במקומה עכ"ל. והתוס' בד"ה אמצעיות כתבו פרש"י בלשון אחר שאם נזכר בה שלא במקומה אומרה במקום שנזכר. נראה דמשמע להו דאותה ברכה לבדה שדילג הוא שאומרה במקום שנזכר ושוב אין צריך לחזור ולהתפלל אותן הברכות שהתפלל כבר קודם שנזכר ולכך הקשו על פרש"י מסוגיא דמגלה וכבר כתבתי דמלשון רש"י במשנתינו בד"ה מתחלת הברכה שסיים בא"ד ואומר משם ולהלן א"כ מבואר להדיא דשיטת רש"י היא כשיטת רב אלפס ורשב"ם שהביאו התוס' ודלא כמו שהעתיקו תוס' בשם רש"י וכן משמע עוד להדיא בפרש"י בדיבור הסמוך המתחיל מתחלת הברכה שכתב ממילא משתמע דגומר ממנו והלאה וא"כ לפמ"ש התוס' בשם רש"י סותר רש"י דברי עצמו זה פעמים וגם הרשב"א ז"ל בחידושיו כ' שנראה מדברי רש"י ז"ל כמ"ש התוס' כאן משמו ולפי דבריהם משמע שיש איזה טעות סופר בלשונות רש"י בשמעתין ומי ששנה זו לא שנה זו:

מיהו לולי דברי תוס' והרשב"א היה נ"ל לפרש שיטת רש"י לפי הגירסא שלפנינו שלא יהיו כסותרים זה את זה אלא שכל דבריו עולין בקנה א' דמה שכ' רש"י כאן אומרה אף שלא במקומה אין כוונתו שאין צריך לחזור להתפלל אותן ברכות שבינתיים דודאי צריך לאומרו דבזה סומך על מה שפי' במשנה דאומר אותה ברכה שדילג זה ואומר משם ולהלן כמ"ש עוד בדיבור הסמוך דגומר ממנו והלאה אלא דמ"ש כאן אומרה אף שלא במקומה היינו דהוי שלא במקומה לגבי ברכות הראשונות שקדמו לאותה שדילג ובהא איירי עיקר מילתא דרבי אסי לאפוקי מדרב הונא דאמר טעה באמצעיות חוזר לאתה חונן והיינו שסובר דצריך שיתפלל כל הברכות אמצעיות רצופים וסמוכות זו לזו ממש כמו שתיקנו אנשי כה"ג כדאיתא במגילה רפ"ב שצריך לומר תשובה אחר בינה וסליחה סמוך לתשובה וגאולה בשביעית ורפואה בשמינית וכה"ג בכולם נמצא דלפ"ז לא סגי במה שאומר אח"כ הך ברכה שדילג וגומר משם ולהלן דאכתי הך ברכה ושלאחריה הוי שלא במקומן כיון שכבר הפסיק ותו לא סמוכה למה שקודם להם ולא הוי נמי גאולה בשביעית ורפואה בשמינית ומש"ה סובר רב הונא שצריך לחזור לאתה חונן כדי שיהיו כל הברכות אמצעיות כסדרן ובמקומן ממש ובהא ודאי פליג רבי אסי עליה ואמר שאין להם סדר והיינו לענין שאין צריך לחזור לראש דאע"ג דהוי שלא במקומה לגבי הקודמת אפ"ה בדיעבד אין צריך לחזור משום דבכה"ג לא מיקרי כקורא הברכות למפרע דאע"ג שהפסיק בינתיים אפ"ה למפרע לא מיקרי כמ"ש התוס' להדיא לעיל פרק היה קורא (ברכות דף י"ז) בד"ה הקורא שמע ואינו יודע להיכן טעה ומסיימו שם בדבריהם וכן בהלל ומגילה א"כ ממילא משמע דה"ה לתפלה דע"י הפסקה באותן פסוקים וברכות עצמן לא מיקרי למפרע אבל לעולם מודה רב אסי דלאחר שאמר אותה ברכה שדילג צריך לחזור ג"כ כל הברכות שלאחריה דאל"כ הרי קורא אותן הברכות למפרע ממש כן נ"ל נכון וברור בכוונת רש"י ז"ל וכמ"ש מבואר להדיא בהגהת אשר"י בר"פ שני דמגלה שכן כ' האור זרוע בשם רש"י ע"ש ותמצא כדברי ממש ובשם ר"ת כ' שם כמ"ש התוס' כאן בשם רש"י ודוק היטב שנראה לענ"ד ברור כשמש בישוב לשונות רש"י ז"ל שכל דבריו א' הן ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה אמצעיות כו' ולא נהירא דהא תנן במגילה וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה עכ"ל. ואף שכתבתי בסמוך ליישב שיטת רש"י דלא תיקשה הך קושיא דתוספות מ"מ כבר כתבתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב ויש מן הגאונים שפסקו כמ"ש התוספות כאן בשם רש"י וכן הא"ז כ' דשיטת ר"ת כמ"ש התוספות כאן בשם רש"י וא"כ צריך ליישב סוגיא דמגילה לשיטתם והרשב"א ז"ל בחידושיו תירץ דהא דאמרינן במגילה וכן בתפלה דלמפרע לא יצא היינו לענין אם הקדים האמצעיות לראשונות או אחרונות לאמצעיות אבל באמצעיות גופייהו לא איכפת לן בדיעבד אם הקדים אחד לחברתה כו' ע"ש. ולכאורה נראין דבריו דחוקים דהא בברייתא דהתם סתמא קתני וכן בתפלה ואמרינן נמי בגמרא שם תפלה מנ"ל דתניא שמעון הפקולי הסדיר סדר תפלת י"ח לפני ר"ג ביבנה א"כ סתמא דלישנא משמע דאיירי בכולהו י"ח ברכות שהרי לא נזכר שם מענין ראשונות ואמצעיות ואחרונות ומ"מ נ"ל ליישב דברי הרשב"א משום דבלא"ה יש לדקדק בסוגיא דמגילה בטעמא דמילתא מנ"ל דלא יצא אם אמרן למפרע דנהי דשמעון הפקולי הסדיר אותם לפני ר"ג ביבנה מ"מ מצ"ל דהאי סדרא היינו לכתחלה אבל בדיעבד יצא ותדע שכן הוא בק"ש ומגילה והלל אע"ג דנאמרו בתורה ובכתובים כל א' על הסדר אפ"ה בעינן התם למילף מקרא דבדיעבד לא יצא דבק"ש כתיב והיו ובהלל ממזרח שמש עד מבואו ומאינך קראי דמייתי התם ובמגילה ככתבם וכלשונם אם כן משמע דאי לאו הנך קראי הוי משמע דאף שנאמרו על הסדר אפ"ה אם שינה וקרי למפרע יצא וא"כ אמאי פשיטא לן בתפלה דלא יצא אם שינה הסדר וע"כ צ"ל דכיון דתפלה ונוסח התפלה לכ"ע הוי מדרבנן לא שייך למילף מקרא אלא מסברא שמעינן לה ולפ"ז שפיר מצ"ל דעיקר הסברא היינו בג' ראשונות דכל אחת מהן רמיזא במזמור הבו לה' שלמדנו ממזמור זה י"ח ברכות כנגד י"ח אזכרות כדדרשינן התם הבו לה' בני אלים זו ברכת אבות וכבוד ועוז זו ברכת אתה גבור וכבוד שמו זו אתה קדוש מש"ה שפיר יש לומר דאם שינה א' מן חברתה לא יצא וכה"ג בג' אחרונות שהן עבודה והודאה וברכת כהנים דשייכי בחדא מלתא כדמסקינן התם וכ"ש ברכת שלום שיש לומר בסוף דוקא כדמצינו בהאי מזמור הבו לה' גופא שמסיים ה' יברך את עמו בשלום מש"ה אם שינה לא יצא. ועוד טעם אחר דכיון דג"ר אע"ג דברכות חלוקות הן מ"מ מענין א' הן שענינם בשבח המקום ומש"ה אם שינה הסדר באותו ענין גופא לא יצא כדאשכחן בק"ש אם קרא למפרע שהקדים בפרשה א' פסוק המאוחר למוקדם מקרי למפרע וכה"ג בג' אחרונות שהם ענין א' כדאמרינן הכא בסמוך שדומה בהן לעבד שקיבל פרס והוו נמי מענין א' עבודה והודאה וברכת כהנים כדפרי' מסוגיא דמגילה ומש"ה אם שינה לא יצא וכ"ש אם הקדים אמצעיות לראשונות או אחרונות לאמצעיות משא"כ באמצעיות גופייהו שהן שאלות צרכיו וכל א' ענין שאלת צורך בפני עצמו ועוד דלא מצינן שכולם סדורות זו אחר זו לא במזמור הבו לה' ולא בשום מקום ומש"ה אין סברא לומר שאם שינה ואמרן למפרע לא יצא שהרי אף בק"ש אם הקדים פרשה א' לחברתה יצא כיון שכל א' ענין בפני עצמו אם כן כ"ש וה"ה לאמצעיות דתפלה שכל אחד ענין בפני עצמו דאע"ג דאנשי כה"ג ושמעון הפקולי תיקנו על הסדר אפשר דהיינו לכתחלה כן נ"ל ליישב שיטת הגאונים וסייעתם דלר"א אמצעיות אין להם סדר כלל בדיעבד. ועוד יש לומר דאף על גב דבמגילה סתמא תניא וכן בתפלה מ"מ מצ"ל דלא איירי אלא בג"ר וג"א דשייכי בין בחול ובין בשבתות וי"ט בכל התפלות משא"כ באמצעיות שאינן בשבתות וי"ט ובמוספי ר"ח מש"ה לא הוו בסתם לשון תפלה דאיירי במגלה מיהו שיטת הפוסקים באמצעיות נמי בדיעבד לא יצא אפשר דאתיא לן בק"ו מק"ש והלל ומגילה דשואלין ומפסיקין בהן מפני היראה ומפני הכבוד אפ"ה אם אמרן למפרע לא יצא מכ"ש בתפלה דחמיר לענין הפסקה ולא שני לן בין ראשונות ואחרונות לאמצעיות כ"ש דלמפרע לא יצא כן נ"ל נכון ליישב שיטת הפוסקים כל אחד לפי שיטתו ודוק היטב:

בגמ' מתיב רבי ששת כו' תיובתא דר"ה. ויש לתמוה דהא ודאי לרבי אסי נמי שייך הך תיובתא גופא לענין ג"ר וג"א דמודה בהו רבי אסי דחוזר לראש ולעבודה ומה שכתב הרשב"א ז"ל דר"א מוקי לה מתניתין באמצעיות דוקא נראה דוחק דהא העובר לפני התיבה סתמא קתני ואפילו ברכות דקודם ק"ש בכלל שכן נראה מלשון הירושלמי שהביאו התוס' בד"ה מהיכן הוא מתחיל ונלע"ד בזה דלענין ראשונות ואחרונות שפיר ס"ד דמקשה דשייך בהו לשון מתחילת ברכה שטעה דכולהו חדא ברכתא נינהו כיון ששלשתן מענין אחד כדפרי' משא"כ באמצעיות שכל א' מהן הוא שאלת צורך בפני עצמו משמע ליה דלא שייך בכה"ג לומר מתחילת ברכה אלא מתחלת ברכות כן נ"ל נכון:

סליק פרק חמישי