משנה פאה ו י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ו · משנה י | >>
תבואה שנתנה לשחת או לאלומה, וכן באגודי השום, ואגודות השום והבצלים, אין להן שכחה.
וכל הטמונים בארץ, כגון הלוף והשום והבצלים, רבי יהודה אומר, אין להם שכחה.
וחכמים אומרים, יש להם שכחה.
תְּבוּאָה שֶׁנִּתְּנָה לְשַׁחַת אוֹ לַאֲלֻמָּה,
- וְכֵן בַּאֲגֻדֵּי הַשּׁוּם,
- וַאֲגֻדּוֹת הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים,
- אֵין לָהֶן שִׁכְחָה.
- וְכָל הַטְּמוּנִים בָּאָרֶץ,
- כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים,
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין לָהֶם שִׁכְחָה.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה:
תבואה שנתנה לשחת, או לאלומה,
- וכן באגידי השום, ואגודות השום והבצלים - אין להם שכחה.
- כל הטמונים בארץ, כגון הלוף, והשום, והבצלים -
- רבי יהודה אומר: אין להם שכחה.
- וחכמים אומרים: יש להם שכחה.
כבר ביארנו, שחת - הוא הגז הקצור לאכילת הסוסים.
ולאלומה — הוא עומרים. והעניין ההוא, שיקצצנה כולה ויחלוק אותה לאלומות, ואל יקבוץ מן האלומות ההם עומרים, כי האלומות כשיתקבצו נעשים עומרים.
ואגודי השום — הוא השום המחובר חיבור הטבע בשורשי צמחיו, ויהיה מהם שורש אחד כולל ראשים רבים.
אגודות השום — שיחבוט אותם ביד חביטה קלה, קודם שיתקבץ מהם עומרים.
ופירוש טמונים בארץ — רוצה לומר, שיהיה הנאכל מהן מתחתית לארץ, כגון הבצלים והשומים והלפתות.
ופירוש הלוף — מין ממיני הבצלים בלא ספק.
ואין הלכה כר' יהודה:
שנתנה לשחת. להאכיל לבהמתו:
אלומה. לאסור בה עמרי' :
אגודי השום. שומין שליקטן לאגוד בהן שאר השומין:
ואגודת השומין והבצלים. היא אגודה של שומין ואגודה של בצלים אם שכחה אינו שכחה דמכיון שאוגדה זכה בה ולא דמי לעמרים האגודים דשייכא בהו שכחה דאגידתן לאוספן לגדיש אבל הני להוליכן לבית ולהצניעם ומיהו לא מסתבר לפוטרן מטעם זה דמ"ש ממנו ולגורן דתנן לעיל בסוף פרק ה' (משנה ח') דלא הוי שכחה דדרך שומין ובצלים שעושין מהם אגודות קטנות וחוזרין ואוגדן כאחת כה' או כו' מן הקטנות וכן נוהגים גם עכשיו ועל אותן הקטנות קאמר דלא הוי שכחה ולכך חשיב ליה בתוספתא בהדי חותך כריכות ועתיד לעמרן כדפרשינן בסוף פרק ה':
לוף שום ובצלים הטמונים בארץ אין להם שכחה לטמונים אבל לגלוים יש להם שכחה וטעמא דרבי יהודה ורבנן בסוטה (מה.) ובירו' (הל' ז) מחלפא שיטתי' דר' יהוד' תמן אמר לרבות את הטמון בפרק הכונס (דף סא:) דמחייב ר"י טמון באש ובההוא אמר פרט לטמון תמן ונאכל גדיש או הקמה ממשמע שנאמר קמה איני יודע שהגדיש בכלל מה ת"ל גדיש לרבות את הטמון ורבנן תמן אומר הקמה אי השדה מה שדה שבגלו ברם הכא שדך בגלוי פרט לטמון קצירך בגלוי פרט לטמון אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות את הטמון:
שנתנה לשחת - לקצור בעודה לחה להאכיל לבהמה:
לאלומה - לקצור כדי לאסור בה עומרים אחרים, כמו מאלמים אלומים (בראשית לז):
אגודי השום - שומין שלקטן כדי לאגוד בהן שומים אחרים:
ואגודות השום והבצלים - אם שכחן אינן שכחה, דדרך שומין ובצלים שעושים מהן אגודות קטנות וחוזרים ואוגדים בחמש או שש מאלו הקטנות לאגודה אחת, ועל אותן הקטנות קאמר דלא הוו שכחה. משום דהוי כמעמר למקום שאינו גמר מלאכה, דאמרינן לעיל בסוף פרק גדיש דלא הוי שכחה:
הלוף - רמב"ם אמר שהוא מין ממיני הבצלים:
רבי יהודה אומר אין להם שכחה - לכל הטמונים, דכתיב שדך מה שדה בגלוי אף כל בגלוי, פרט לטמון:
וחכמים אומרים יש להם שכחה - כתיב שדך דמשמע גלוי וכתיב קצירך דמשמע נמי גלוי, הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבינן את הטמון. ופירוש טמון דבר שהנאכל ממנו הוא טמון תחת הקרקע, כמו הצנון והבצל והשום והלפת וכיוצא בהן יח. ואין הלכה כר' יהודה:
וחכמים אומרים יש להם שכחה. פירש הר"ב דכתיב שדך דמשמע גלוי וכתיב קצירך דמשמע נמי גלוי הוי מיעוט אחר מיעוט וכו' והוא מהירושלמי. וסוגיא דש"ס בכולי דוכתי לפרש ואידך וכו'. ובכאן נראה לי על דרך שכתב בעל הליכות עולם בסוף שער הרביעי דלא אמרינן מיעוט אחר מיעוט לרבות אלא כשאין לנו למעט דהא בריש פרשת ויקרא דרשו מן הבהמה וכו' תלתא מיעוטי וכולהו למעט ע"כ. והכי נמי דכוותה דאיכא למעט עלי הטמונים שראויים קצת לאכילה אעפ"י שהם בגלוי אמעיטו משום דאזלינן בתר עיקר הדבר הנאכל מהם. [*וטעמא דאין מיעוט וכו' תמצא במשנה ב' פרק קמא דערלה] ומיהו בבבלי ריש פרק עגלה ערופה איכא סוגיא אחרת דר"י יליף מכי תקצור קצירך בשדה ושכחת שכחה דומיא דקציר מה קציר בגלוי אף שכחה בגלוי. ורבנן כתיב ושכחת עומר בשדה. משמע בתוך השדה לרבות הטמון. ור"י בשדה על פני השדה לרבות שכחת קמה. ורבנן שכחת קמה נפקא להו מכי תקצור קצירך בשדך. ור"י מיבעי ליה למעוטי לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו. ורבנן מבשדה בשדך נפקא להו. ור"י לא משמע ליה. ומבואר שמ"ש הר"ב לעיל משנה ז' ובפרק ד' משנה ו' דשכחת קמה מבשדה נפקא לא פירש אליבא סוגית הבבלי. דלא היה מפרש כר"י שאין הלכה אלא אתיא כסוגית ירושלמי דרבנן נפקא להו לרבות טמון מתרי מיעוטי ואייתר להו בשדה לשכחת קמה כמו לר"י. והרמב"ם שכתב במשנה ז' שכחת קמה שנאמר ושכחת ולא תשוב. נראה שכוונתו לתחלת הפסוק כי תקצור וגו' כבבלי:
(יח) (על הברטנורא) וטעמא דר"י דלא אמרינן מעוט כו' לרבות אלא כשאין לנו למעט והכא איכא למעט עלים הטמונים שראוים קצת לאכילה. ועיין תוי"ט:
תבואה שניתנה לשחת: אפי' הביאה שליש אין בה שכחה דאינה באה לידי עימור: או לאלומה. לאסור בשבליה העמרים אין בה שכחה דכיון דאינה חשובה לאוכל כ"א לשמוש אין כאן גמר מלאכה כדתנן לעיל לעמרים: וכן באגידי השום. שדה של שומים ובצלים שהניחן כדי לאגוד בהן שומין ובצלים ושכח בהן נמי לא הוי שכחה וקמ"ל משום דס"ד דתבלין לקדרה הוו ולא בעו גורן קמ"ל. הרש"ש ז"ל: ובירושלמי מפ' ר' יונה דמתני' דקתני שניתנה לשחת לאו דוקא שכבר קצר כל התבואה ונתנה לפני בהמותיו ואח"כ שכח א' מהן אלא כיון שקצרה ע"מ להאכיל אותה לבהמות א"ל שכחה אפי' שעדיין לא נתנה לפני הבהמות:
וכן באגידי השום: ובאגודות הלוף ואגודות השום וכו' כך מצאתי בקצת נוסחאות:
ואגודות השום: פי' הח' ה"ר משה פיזנטי ז"ל פי' אגודות של שומים או של בצלים אם שכח אינה שכחה דמכיון שאגדן זכה בהן. ול"ד לעמרים האגודים דשייכא בהו שכחה דאגודתן לאספן לגדיש אבל הני אגידתן להוליכן לבית להצניען ע"כ אכן הר"ש ז"ל כבר דחה פי' זה. וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל וכן באגודות השום והבצלים לפעמים זורעי השומין בשעת עקירתן עושין מהן אגודות גדולות להקל מעליהם הקבוץ להוליכן למקום הגרן לייבשן ואח"כ חוזרין ומחלקין אותם לכריכות קטנות כדי המשקל הידוע להן ומוליכין לשוק למכור או לבית להתקיים ואם שכח אגודה גדולה מהן שסופו לחזור לחלקה ולאגוד ממנה כריכות קטנות א"ל שכחה כדאמרינן לעיל בירושלמי מה קציר שאין אחריו קציר אף עמור שאין אחריו עמור והכי משמע בתוספתא: וכל הטמונים בארץ. שדרכן להיות אוכל שלהן טמון בארץ כגון שום ובצלים שראשיהם הנאכלין טמונים בארץ ולוף נמי טמון האוכל שלו ויש בו שני מינים פקח ושוטה של גנה ושל יער של יער עליו רחבים יותר ונקרא שוטה שא"ל סדר שנראה רענן ודשן והוא מר כלענה כדמשמע בשביעית והפקר הוא ואין בו לא שכחה ולא פאה והכא בפקח הוא דמיירי שהוא מתוק. לוף הוא קולקס בערבי ויש לו ביצים סביב השרש כמו ביצי הזכר עכ"ל ז"ל:
ר' יהודה אומר וכו': בירושלמי מחלפא שיטתיה דר' יהודה תמן אמר לרבות את הטמון פי' בפרק הכונס דמחייב ר' יהודה טמון באש ובהאי אמר פרט לטמון ומשני תמן ונאכל גדיש או הקמה ממשמע שנאמר קמה אין אנו יודעים שהגדיש בכלל ומה תלמוד לומר גדיש לרבות את הטמון והכא שדך בגלוי פרט לטמון. מחלפא שיטתייהו דרבנן תמן אינון אמרין פרט לטמון וכא אינון אמרין לרבות את הטמון. ומשני תמן או הקמה או השדה מה שדך בגלוי אף כל דבר שהוא בגלוי ברם הכא שדך בגלוי פרט לטמון קצירך בגלוי פרט לטמון אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. והתם בבבלי ריש פרק עגלה ערופה מפרש בברייתא דבקרא דושכחת עומר בשדה פליגי דר' יהודה משמע ליה בשדה על פני השדה פרט לטמון וחכמים ס"ל בשדה בתוך השדה משמע ולרבות את הטמון. ושאר המו"מ הביאו בתוי"ט וע' במש"ש בר"פ ע"ע:
יכין
תבואה שנתנה לשחת: מזומנת למאכל בהמה בעודה לחה:
או לאלומה: שזימנה לקשור בה עמרים אחרים:
וכן באגודי השום: שזימנן לאגוד שומין אחרים:
ואגודות השום והבצלים: אגודות קטנות שחוזרין ואוגדין אותן לאגודות גדולות. דמדלא הוו לגמר מלאכה אינו שכחה כספ"ה:
אין להן שכחה וכל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים רבי יהודה אומר אין להם שכחה: דילפינן משדך דבגלוי:
וחכמים אומרים יש להם שכחה: דקצירך נמי משמע בגלוי. והו"ל מעוט אחר מעוט לרבות:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת