לדלג לתוכן

עשרה מאמרות מאמר חקור דין ב ב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

הואיל ואין תבואה פירות ומים אלא לאדם, אף אנו נשאל ונאמר שמא הכל נגזר בראש השנה ונחתם ביום הכפורים כמו שאמרנו בדינו של אדם, וכדעת רבי מאיר לכל מילי, ולמאי הלכתא קתני האי סתמא פסח ועצרת וחג. והשיב הר"ן שדברים אלו נדונים בזמנים לכל העולם, ובראש השנה מתחלקים לגברים ונכון הוא. ואפשר עוד דכל מאי דאתמר בדינו של אדם הוא על עצמו בכלל לבני חיי ומזוני, דכלהו במזלא תלו, אלא שבראש השנה נגזר עליהם אם האדם ראוי להיות משלימין לו או פוחתין לו כדלקמן בפרק כ"ח. ומי שזוכה לשתי שלחנות ומשלימין לו בהרוחה מיקרי נכתב לחיים מדי שנה בשנה, ואפילו באחרונה כמו שיבא, שהרי מלאו ימיו ושנותיו, אמנם לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אלו נגזר כל ארבעים שנה שהיו אבותינו במדבר שדפון לתבואה ורקב לפירות וחורב למים, הרי בלי ספק בכל ראשי אותן השנים נכתב ונחתם על ישראל לאכול לשבעה דגן שמים ולשתות מבארה של מרים, ולעומת זה סופר מימי רבי יוחנן שפעם אחת היו ד' סאין בסלע ונפישי נפיחי כפן מדלית איסר.

הרי ידיעת ההפכים שכבר היו מלפנינו, מחייבת לנו כי דין האדם לחוד, ודין התבואה לחוד. ואף מים ופירות כיוצא בה. צא ולמד מחרוב ועין המים שנזדמנו במערה לרבי שמעון ולרבי אלעזר בנו בפרק במה מדליקין, ובכגון דא ודאי למדין ממעשה נסים שאינם אלא מסגולות ההשגחה העליונה על כל דרכי בני אדם, מגדול העצה ורב העליליה. רק אין דבר שתתחלף בו התבואה ממים ופירות, אלא דמיתדנו תרי דינין, בפסח שלפני הזרע נידונית על הזריעה ועל הצמיחה, ובפסח שלפני הקציר נידונית על הבשול והאספה הביתה לשלום, מיהו עיקר דינה על התבואה שבשדות שהיא בקמותיה, אם תתברך לאכילה ולזריעה, והוי דומיא דכל הנך, אלא שסוף סוף ממילא היא נידונית תרי זמני, ואיכא למימר בטעמא דמלתא, דשאני תבואה הואיל ועיקר חיותא היא, ואתיא נמי כמאן דאמר פרי שחטא בו אדם הראשון חטה היה. ונקרא עץ לחוזק נטיעתו, אשר פריו יתן בעתו כמו שיתבאר בסמוך, ואז נאמר לו ארורה האדמה בעבורך. כמה דאת אמר ויאכלו מעבור הארץ (יהושע ה, יא). דן את המזון הטמון באדמה, עוד נאמר לו בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם (בראשית ג, יט). דן אותו גם אחרי צמיחתו לכמה יגיעות:

יד יהודה

[עריכה]

הואיל ואין תבואה פירות ומים אלא לאדם וכו' - מעורר הרב הקושיא שהקשה הר"ן שם על הא דבד' פרקים העולם נידון וכו'. וז"ל, "וקשיא לי כיון שאדם נידון בראש השנה, ודאי על כל מאורעות שלו דנין אותו, על תבואתו ופירותיו ושארי עסקיו, וכיון שכן הכל נידון בראש השנה, וניחא לי שג' דברים נידונין לכל העולם בשלשה זמנים אלו השנויין במשנתינו, וילפינן הכי מדאמרה תורה לצבור שיביאו בזמנים הללו דברים שמרצין עליהן כל אחד ואחד בזמנו, אבל בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד וגוזרים עליו חלקו בדברים הללו" עכ"ל:

ואפשר עוד - לתרץ הקושיא באופן אחר, והיינו שבראש השנה נגזר על האדם לענין עה"ז בבני חיי ומזוני בדרך כלל לבד ולא בדרך פרט, אם יתברך לחמו ומימיו ופירותיו שבשדה, בשכבר אפשר שיגזור אל האדם שיהא נדון בטוב ומכל מקום לא תמנע הגזרה על התבואה בשדפון ועל הפירות ברקב ועל המים בחורב לכל א' בזמנו, כי אז לא תקצר יד ה' לקיים גזרת המזונות על האדם בדרך נס, ויבואר לפנינו:

שכלהו במזלא תלו - ר"ל שהג' דהני תלת - לאו בזכותא תליא, שנאמר שגזרת ראש השנה שהיא לפי מעשיו וזכותו של אדם גרמא להן, אלא במזלא תליא. כמו שאמרו בגמרא מכל מקום אהני להו דין ראש השנה, אם פוחתין לו לאדם ממה שראוי לו על פי המזל, ואם משלימין לו כמו שיבואר לקמן סוף פרק כ"ח. במ"ש הרב שם וז"ל, ונמצא המזל דידיה עביד, ונלוה אליו דין ראש השנה, לפחות מן הנגזר למי שבהשפטו יצא רשע, ולהשלים לצדיקים הוראת המזל וכו' ע"ש:

ואפילו באחרונה - בשנה האחרונה אשר ימות בה, אם מלאו ימיו ושנותיו בשנה ההיא לפי הוראת מזלו, מקרי שנגזר עליו להשלים הוראת המזל:

אמנם וכו' - סיומא דמלתא היא. ור"ל שהגזרה על האדם בדין ראש השנה אף שתהי' לחיים, מכל מקום לא תכריח שתהא ברכת ה' בתבואה ופירות ומים, ודור המדבר יוכיחו שאכלו את המן כל ארבעים שנה מבלי היות אוכל לנפשם בארץ ציה, ומה לי אם היתה התבואה נדונית בכל אותן ראשי שנים לטובה או לרעה, כי בין כך ובין כך נתקיימה הכתיבה בספר פרנסה וכלכלה שהיתה לישראל בראשי השנים ההם בלחם שמים בדרך נס, והיינו דכתיב בהו - וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן וכו' לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי וכו' (דברים ח, ג):

לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם - פירושו כדאמרן, וכן הדבר בפירות ומים, נמצא שראש השנה אינו משווה הדין לאדם ותבואה ושאר דברים:

ולעומת זה וכו' - ר"ל שכאשר אפשר שיהיה בראש השנה המשפט חרוץ על האדם לטוב, ואעפ"כ תהא התבואה נדונית לרעה, כן אפשר להיות בהיפך, שתהא הגזרה על האדם בדבר המזונות לרעה ועל התבואה לטובה, כמו שמסופר בפ"ה דב"ב, מימי ר' יוחנן וכו':

הרי ידיעת ההפכים - כאשר ידענו ההפכים שהיו מלפנינו במה שהיתה התבואה בזול ונפישי נפוחי כפנא וכיוצא בזה, ידיעה זו מחייבת לנו לומר כי דין האדם לחוד וכו':

בפרק במה מדליקין - דאיתא התם, אזלו טשו במערתא, אתרחיש ניסא אברי להו חרובא ועינא דמיא:

רק אין דבר שתתחלף התבואה ממים ופירות - ר"ל שלענין הנזכרים שוים פירות ומים לתבואה, ומה שנראה לכאורה דאיכא בינייהו במה שהתבואה:

מיתדנא תרי זמני - כמ"ש שם בגמרא על מתניתין, בפסח על התבואה, הי תבואה. אילימא הא תבואה דקיימה - כל הני הרפתקי דעדו עלה אימת איתדן, אלא תבואה דמזדרעה - למימרא דחד דינא מתדנא, והתניא תבואה שאירע בה קרי או אונס קודם הפסח, נדונית לשעבר, לאחר הפסח נדונית להבא וכו'. אמר רבא שמע מינה תרי דינא מתדנא. גם בזה אין הפרש בין תבואה ובין פירות ומים:

דמיהו עיקר דינה וכו' - פירוש שאף שאמרו תרי דינא מתדנא, דבפסח נדונית התבואה דמקיימה, וגם התבואה דמזדרעה אחר כך בחשוון. ובפסח הבא נדונית תבואה דמקיימה הנזרעת בחשוון העבר, ונמצא שנדונית תרי זמני. מכל מקום עיקר הדין אינו אלא על הבישול כנזכר, אם תהא ראויה לאכילה ונידונית ג"כ אם תהא ראויה לזריעה לזמנה, דהיינו אם תעלה יפה זריעתה, נמצא שלפי זה דין הזריעה נכלל בדין הבישול והכל דין אחד:

דומיא דכל הנך - פירות ומים:

אלא - כיון דעל כל פנים חלוקי דיני נינהו, משמע דנידונים תרי זמני, ומפני זה אמרו תרי דינא מתדנא, אבל באמת עיקר הדין דין אחד הוא כנזכר:

ואתיא נמי וכו' - ר"ל שכן מצינו בדין ראש השנה ראשון שנידון בו אדם הראשון, שהיתה התבואה ג"כ נדונית בו תרי זמני, וכדמסיק:

כמאן דאמר - בסנהדרין פרק בן סורר ומורה. ובב"ר פ' בראשית, חטה היה. והיתה נדונית בדין ההוא:

ונקרא עץ - אע"פ שחטה אינה אלא שבולת, מכל מקום נקרא עץ לחוזק נטיעתו, שהיה העץ צריך לנטיעה חזקה מפני פריו אשר יתן בעתו, שהיתה החטא ההיא גדולה מאד ומתוקנת, כמו שיהיה לעתיד. והוא מב"ר שם: ר' שמואל בר רב יצחק בעי קמי ר' זעירא. א"ל אפשר חטים היו והכתיב עץ. א"ל מתמרות היו כארזי לבנון. והוא כמו שדרשו רז"ל בפ' בתרא דכתובות על פסוק יהי פסת בר בארץ. עתידה חטה שתתמר כדקל. עוד שם בב"ר אתפלגון רבי נחמיה ורבנן. רבי נחמיה אמר הוציא לחם מן הארץ. ורבנן אמרי המוציא לחם. מה שהוא עתיד להוציא לחם מן הארץ, שנאמר יהי פסת בר בארץ. פירוש ע"ד שדרשו ג"כ בפ' בתרא דכתובות (כתובות קיא, ב) על זה הפסוק, עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות. וסבור רבי נחמיה שגם לפני החטא היה כן, ודברי שניהם אמת. ויתבאר ג"כ בפ' הסמוך:

כד"א ויאכלו מעבור הארץ - שפירושו מדגן הארץ, וזהו בעבור - עם העבור והדגן שלך. והיינו התבואה דנזדרעה וטמונה עדיין ברקע, שתהא ארורה לבל תגדל כראוי אלא תשאר במציאות החנטה כמו שיבוא בפרק הסמוך, הרי דין אחד:

דן אותו - את המזון, וגם אחרי צמיחתו, והיינו תבואה דמקיימה שלא תתוקן כראוי להעשות גלוסקאות מתוקנות, אלא תצטרך לכמה יגיעות לדישה ולטחינה ולאפי':