ערוך השולחן יורה דעה שה

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

קיצור דרך: AHS:YD305

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · יורה דעה · סימן שה | >>

סימן זה בטור יורה דעה · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין פדיון בכור
ובו שבעים ושנים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ | נא | נב | נג | נד | נה | נו | נז | נח | נט | ס | סא | סב | סג | סד | סה | סו | סז | סח | סט | ע | עא | עב

סימן שה סעיף א

כתיב בפרשת "קרח" במתנות כהונה: "אך פדה תפדה את בכור האדם [...] ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש, עשרים גרה הוא".

דהבכורים נתקדשו ביציאת מצרים, כדכתיב: "והעברת כל פטר רחם לה'... וכל בכור אדם בבניך תפדה". ובפרשת "תשא" כתיב: "כל פטר רחם לי... כל בכור בניך תפדה". וכן במדבר כשצוה הקדוש ברוך הוא לקדש את הלוים תחת הבכורים כתיב: "קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל... ואת פדויי... העודפים על הלוים מבכור בני ישראל, ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת...".

סימן שה סעיף ב

ולכן מצות עשה על כל איש מישראל הנולד לו בן בכור מאשתו הישראלית, אף שאינו בכור לאביו, כיון שהוא בכור לאמו – חייב לפדותו בחמש סלעים מכהן.

ולהיפך אם אינו בכור לאמו, אף שהוא בכור לאביו – אינו חייב לפדותו, דהתורה תלתה ב"פטר רחם", כשזה הוְלד פתח רחם אמו חייב בבכורה. וזהו היפך מבכור לנחלה, דתלוי רק בבכור האב ולא בבכור האם, שכן גזרה תורה בפדיון הבן. ולכן אפילו היו לו כמה נשים וילדו בכור זכר – חייב לפדות את כולם.

ויכול ליתן הפדיון לכהן בעל כרחו, דבזה נתינה בעל כרחו שמה "נתינה".

סימן שה סעיף ג

והפדיון הוא מכהן ולא מכהנת. ואף על גב דלעניין מתנות כהונה נתבאר בסימן ס"א דנותנין אפילו לכהנת, דכל מקום דכתיב "כהן" גם כהנת במשמע כדאמרינן בחולין (קלא ב), וכן הדין לעניין ראשית הגז שיוצאין גם כשנותנים לכהנת כמו שיתבאר סוף סימן של"ג, מכל מקום בפדיון בכור אינו.

והטעם: שהרי אמרינן שם דנהי ד"כהן" אפילו כהנת במשמע, מכל מקום היכי דכתיב "אהרן ובניו" – הוי דווקא כהנים, ובפדיון בכורי מדבר כתיב "ונתתה הכסף לאהרן ולבניו" (רא"ש סוף בכורות). והתוספות בקידושין (ח א דיבור המתחיל "רב כהנא") כתבו דגם בפדיון הבן יכול ליתן לכהנת, עיין שם. וצריך עיון.

(וגם לדורות ב"קרח" כתיב: "וידבר ה' אל אהרן: ואני נתתי לך... ולבניך", עיין שם. ומתנות כהונה וראשית הגז לא כתיבי שם רק ב"שופטים", ושם רק "כהן" כתיב.)

סימן שה סעיף ד

החיוב הוא על האב ולא על האם. והיכא דלא פדה האב – חייב הוא בעצמו לפדות את עצמו מיד כהן, דכתיב "פדה תפדה" (קידושין כט א). ואמו אינה מחוייבת לפדותו; דכיון שהתורה סמכה פדיון עצמו לפדיון אביו, ממילא דאשה כיון שהיא פטורה מפדיון עצמה שהרי גם אביה פטור מלפדותה, כדכתיב: "כל בכור בניך תפדה" – ולא בכור בנותיך. וממילא שפטורה מפדיון בנה.

ופשיטא שאין על הבית דין חיוב לפדותו, דדווקא במילה יש חיוב על הבית דין משום דכתיב "המול לכם כל זכר" ולא בפדיון הבן. ורק הוא בעצמו כשיגדל מחוייב לפדות את עצמו.

(עיין רש"י שם, "תיפדה תפדה", כלומר: קרי ביה "תיפדה". עד כאן לשונו. ולעניות דעתי הכוונה על "פדה תפדה", שמזה דריש מקודם פדיון עצמו, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן שה סעיף ה

וכתב רבינו הרמ"א סוף סעיף י דאין האב יכול לפדות על ידי שליח, וגם אין בית דין פודין אותו בלא האב. עד כאן לשונו.

וכל גדולי עולם דחו דבריו; דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו, ולמה לא יכול לפדות על ידי שליח? וכן הורו למעשה כל הגדולים. וכן המנהג הפשוט דהאב כשאינו בביתו כותב לאשתו או לאחרים, שעושה אותם לשלוחים לפדות את בנו מנכסיו. והגם שיכול לפדותו במקום שהוא, דלא בעינן שהילד יהיה שם דווקא, ולא יאמר "זה בני בכורי" אלא בן "בכור יש לי שאני רוצה לפדותו", מכל מקום כתבו הגדולים דטוב יותר על ידי שליח מלפדות שלא במקום הילד. דאיך יפדנו, שמא מת הילד? והרי אין לו עדיין חזקת חיים כל שלא עברו עליו שלושים יום (דגול מרבבה).

והגם דרוב וולדות בני קיימא נינהו, מכל מקום הרי חזינן שהתורה עצמה לא נתנה רשות לפדותו קודם שלושים יום. ובכל העניינים אנו מחמירים באדם ובבהמה, כל שלא עברו על האדם שלושים יום ועל הבהמה שבעה ימים – מוחזקים אצלנו בתורת נפל לכל הדינים כידוע. ואיך יפדנו שלא בפניו?

אמנם אם פדאו שלא בפניו – הפדיון טוב. וכן נראה לי דאם הודיעוהו מביתו לאחר שלושים יום שהתינוק חי – שוב יכול לפדות גם לכתחילה שלא בפניו, שהרי יש לו חזקת חיים. וטוב יותר מלפדותו על ידי שליח, אבל קודם שהיה לו ידיעה טוב יותר על ידי שליח (כן נראה לעניות דעתי).

סימן שה סעיף ו

והנה באמת יש לתמוה על רבינו הרמ"א: מה ראה על ככה לפסוק דין תמוה כזה? ואשר כתב מקורו בריב"ש, ליתא שם כלל. וברירא לי דאם לא היה לו איזה טעם בזה, לא היה פוסק כן.

ולכן נראה לעניות דעתי שהצדק עמו, דכל מצוה שהתורה אמרה מפורש שאתה תעשה, כמדומני שאין ביכולת לעשות שליח לזה, כמו בנדרים (עב ב) בהפרת הבעל לאשתו, קיימא לן בסימן רל"ד כרבי יאשיה שם, דדריש "אישה יקימנו ואישה יפרנו" – ולא השליח. והכא נמי: כיון דכתיב "כל בכור בניך תפדה" – ולא השליח.

ולא דמי למילה, דלא הוזכרה בתורה מפורש על האב, וחיובא דאב ילפינן שם מ"וימל אברהם את יצחק בנו" כמבואר בקידושין שם. אבל הכא דומה להפרה. ואפילו להר"ן שם שפירש מדכתיב "אישה" תרי זימני, עיין שם – הכא נמי הא כתיב "פדה תפדה". ואי משום דאיצטריך לדרשא על חיוב עצמו כמו שכתבתי לעיל, הא גם בנדרים כמה דרשות יש בהקישא דהקמה להפרה. ועוד: בריש פרק שני דקידושין אומר דשליחות דגירושין ילפינן מ"ושלח"-"ושלחה", ולא כתיב "וגירשה". ובקידושין משום דאיתקש לגירושין, ובתרומה משום דכתיב "אתם"-"גם אתם" לרבות השליח, עיין שם. ומזה למדין דכל היכא דכתיב מפורש לנוכח שאתה תעשה – צריך לימוד לשליחות. ועל כל פנים תלוי בהך דנדרים, בפלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן שם, ואנן קיימא לן כרבי יאשיה. ולדברי הר"ן כל שהלשון כפול.

(והא דילפינן משם לכל התורה, זהו דעניין שליחות יש בעולם. ודייק ותמצא קל.)

סימן שה סעיף ז

עוד יש להביא ראיה לדבריו, שהרי כתיב ב"כי תשא": "כל בכור בניך תפדה, ולא יראו פני ריקם" – הקישה התורה לראייה. וראיית פנים בעזרה אינה על ידי שליח, כדין כל מצות שעל גופו לעשות. ואף על גב שאין ביכולתינו לדרוש הקישות מעצמנו, כמו גזירה שווה שאין אדם דן מעצמו, מיהו בזה מצינו בקידושין שם: לפדות את בנו ולעלות לרגל – פודה ואחר כך עולה, משום דכתיב "תפדה" והדר "ולא יראו", עיין שם. וכיון דחכמינו ז"ל דרשו הסמיכות לאיזה דבר, נוכל להוסיף עוד.

אבל מפשטא דברייתא אין להוכיח דין זה, דאם מהני שליחות בפדיון בכור מה שייך דין קדימה? הא ביכולתו לעלות לרגל ועל הפדיון לעשות שליח. דאין ראיה מזה, דהפירוש הוא שאין לו מעות על שני הדברים, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק אחד עשר מבכורים דין ד, וזה לשונו:

היה בנו לפדות והגיע עת לעלות לרגל, ואין לו כדי לזה ולזה – פודה את בנו ואחר כך...

עד כאן לשונו. ולכן נראה לעניות דעתי שדברי רבינו הרמ"א יש לו פנים בהלכה, ויש לחוש לדבריו.

(בתוספתא בכורות פרק ששי הל' ג איתא לפדות עצמו ולעלות לרגל, עיין שם. ובוודאי הוא טעות הדפוס, שהרי בדרשא דקרא מבואר דעל בנו קאי.)

סימן שה סעיף ח

ויש מהגדולים שאמרו דכוונת רבינו הרמ"א אינו כמו שתפסו רבים, שנותן לשליח מעות והשליח פודיהו בשליחותו, דזה אין ספק דמהני. אלא הכוונה שהשליח נותן המעות משלו, ואינו מזכה על ידי אחר לאבי הבן, דאם כן הוי כשלו ממש. אלא השליח פודה מממונו, ובזה אוסר רבינו הרמ"א. ובזה הדין עמו, שהקפידה תורה שהמעות יהיה דווקא של האב (ח"ד בתשובת חמ"ש סימן ל"ב, וחתם סופר סימן רצ"ז).

ולפי זה לא פליגי כלל, אך לשונו לא משמע כן. ולפי זה אין זה שליחות בלבד אלא שליחות וממון השליח, והיה לו לפרש כי הך דנדרים (לו ב) התורם משלו על של חבֵרו. ועוד דממה נפשך: אם שליחות מועיל, למה לא יועיל בכהאי גוונא? שהרי כיון שאומר לכהן "הרי לך חמישה סלעים בעד פלוני" – הרי בעל כרחך מזכה לו על ידי הכהן, ולמה לא יועיל? דאטו אם יהיו מעות של אבי הבכור אצל כהן בפיקדון, והמעות בעין, לא יוכל לפדותו בהם? אלא וודאי פירושו כמו שתפסו כל המפרשים.

(ואין להקשות מבכורות נ א, דרב אשי שדר שיבסר זוזי לרב אחא בפדיון הבן, עיין שם. הרי מפורש שיכול לפדות על ידי שליח. דיש לדחות שזיכה לרב אשי הכהן על ידי אחר, או שמקודם הניח אצלו משכון, או שאמר לו "הנני פודה את בני בעד חמישה סלעים שאשלח לך", ואחר כך שלח לו, דבכהאי גוונא פשיטא דמהני לכולי עלמא.)

סימן שה סעיף ט

יש מי שאומר דאף על גב דמהני על ידי שליח, מכל מקום זהו כשעושה השליח לאחר יום שלושים, שביכולתו בעצמו לפדות. אבל כשעושה שליח מקודם לא מהני, דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד (דגול מרבבה). אך כיון דחזינן דניחא ליה יכול לפדותו בהגיע זמן, מטעם "זכין לאדם שלא בפניו" (שם).

ולעניות דעתי אין צריך לזה, דשפיר מצי עביד שליח גם קודם הזמן. דאפילו מאן דאית ליה סברא זו, דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משווי שליח כדאיתא בנזיר (יב ב), לא אמרינן זה רק במילתא דמחוסר מעשה, כגון שעושה שליח לקדש לו אשה שהיא עתה אשת איש, ויקדשה כשיגרשנה בעלה, וכיוצא בזה וכמו שבארנו בחושן משפט סימן קפ"ב סעיף ד.

אבל במחוסר זמן לא אמרינן כן, דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי, כדאמרינן בזבחים ריש פרק שני דטבול יום קילא ממחוסר כיפורים בפרט זה, דמחוסר כיפורים מחוסר מעשה, וטבול יום אינו מחוסר מעשה, דשמשא ממילא ערבא (עיין שם ברש"י ותוספות). דאם לא כן בכל שליחות שעושה בקידושין ובגירושין כשהאשה בריחוק מקום, נימא הא איהו לא מצי עביד עד זמן ביאתה לפה או הוא לשם, וגם היא מחוסרת קריבה לפה. אמנם מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי (שם ק"ה ב וחולין קג ב), וכן מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי.

סימן שה סעיף י

וכן יש שרוצה לומר דכהן או לוי אינו יכול להיות שליח לפדיון הבן מפני שהם פטורים מפדיון, וכל מידי דלנפשיה לא חזי לא חזי למיעבד שליחותא, כדאמרינן בגיטין (כג ב) לעניין כשהשליח אינו בר חיובא להא מילתא, עיין שם.

ולפי זה גם לאשה אין ביכולתו לעשות שליח לפדות בנו, שהרי היא פטורה מפדיון בנה. והרי מעשים בכל יום שעושה אשתו שליח לפדות הבן כשהוא בריחוק מקום. ויש מי שאומר דכהן וודאי כשר לשליחות זו, כיון שהוא בכלל מצוה זו לפדות על ידו בכורי ישראל (חתם סופר סימן רצ"ו). אבל לויים פסולים לשליחות זו, וממילא דהוא הדין נשים כמו שכתבתי.

ולדעתי אינו כן, דהא כל ישראל ישנן בעניין בכור, והיינו בבכור בהמה טהורה שכולן חייבין בזה. ולכן אף דבבכור אדם פטורין נשים וכהנים ולויים, מקרי שישנן בתורת "בכור". ולא דמי להך דגיטין דעבד פסול בשליחות גיטין, לפי שאינו כלל בתורת גיטין וקידושין. וראיה לזה: דהא בש"ס מסתפק אי כהני שלוחא דידן או שלוחא דרחמנא, ואיך אפשר להיות שלוחי דידן, דאם כן איך מקריבים קיני יולדות שאינן בחיוב זה? אלא וודאי כיון שישנם בשארי קרבנות ובקיני זבים – לית לן בה, והכא נמי דכוותה.

ואין לומר שישנם בחיוב קיני יולדות לנשותיהם, שהרי החיוב הוא רק על האשה אלא שהבעל מחויב ליתן לה מנכסיו.

(ולדינא גם החתם סופר מתיר מטעם אחר, מפני שמצווין לפדות בכורי ישראל, עיין שם. ודבריו צריכים עיון. וגם מה שכתב שאין לכהן להיות לשליח ליתנם לכהן אחר מפני שמזלזל בעצמו, כמו שאין לכהן שליח ציבור לקרוא כהן אחר, עיין שם – גם זה תמוה: דשם בדידיה תלוי, מה שאין כן בפדיון הבן דבהאב תלוי למי ליתן. ועוד: אם הכהן השני עני או תלמיד חכם, וודאי שיש יותר מצוה ליתן לו.)

סימן שה סעיף יא

ויש מי שאומר שהפודה על ידי שליח – נתבטלה ברכת "שהחיינו" שעל האב לברך; דהאב אינו פודה, והשליח אינו שייך ל"שהחיינו" אלא מברך "על פדיון הבן בלבד" (צל"ח סוף פסחים). ולא יברך "על פדיון הבן" אלא "על פדיון בכור".

ולא נהירא: דכיון שהוא שלוחו, למה לא יברך גם "שהחיינו" להוציאו ידי חובתו בברכה זו? כמו המקדש לאחרים ביום טוב אף שהוא כבר קידש, מכל מקום מקדש בעדם וגם מברך "שהחיינו". וזהו מעשים בכל יום, והכא נמי כן הוא.

(גם החתם סופר סימן רצ"ח פסק כן, עיין שם. וגם בהגהת פרישה מבואר כן בסימן זה, עיין שם.)

סימן שה סעיף יב

יש מי שכתב שיכול לפדות את עצמו גם מכהן קטן אם הגיע לפעוטות, וכן עשה אחד מן הגדולים מעשה (הגאון רבי עקיבא איגר בשם פר"ח).

ואני תמה מאוד על הוראה זו, דהא פדיון בכור כתיב בפרשת "קרח" בתוך כל מתנות כהונה שבמקדש ובגבולין, ולהדיא תניא בריש פרק שביעי דמנחות (עג א): איש חולק ואפילו בעל מום, ואין קטן חולק ואפילו תם. וכן כתב הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות מעשה הקרבנות. וגם בתרומה תניא ביבמות (צט ב) דאין חולקין לקטן תרומה בבית הגרנות, וכן כתב הרמב"ם בסוף פרק שנים עשר מתרומות. ואף על גב דמשלחין להם לבית, זהו מפני שכבר התרומה הופרשה בגורן, ונגמר מעשה התרומה. אבל הכא הפדיון הוא רק בעת נתינתו לכהן, הוי כתרומה בבית הגרנות דפירש רש"י שם משום דהוי זילותא דתרומה, עיין שם. והכא נמי הוי זילותא דמצוה. על כל פנים לפדותו מקטן שע"י אינו בן דעת יוגמר המצוה, ויברך האב שתי ברכות. ובפרט כשעושין הפדיון בעשרה הוי פירסום, וזהו כתרומה בבית הגרנות.

ועוד כתב אחד מהגדולים לדחות הוראה זו מטעם אחר: דכיון שהגאונים תקנו שיאמר הכהן "מאי בעית טפי..." – הרי יש כוח לכהן עצמו בחיוב זה, ואין לקטן כוח להוציא הבכור מחיובו (חתם סופר סימן רצ"ב). ועוד: דבמדבר נתנו כסף הפדיון לאהרן ולבניו, והם היו גדולים, ומנא לן לומר דלדורות אינו כן? ולכן אין לפדות אצל כהן קטן. אבל כהן גדול והוא בעל מום – לית לן בה כמו שכתבתי.

(אבל זרוע ולחיים וקיבה וראשית הגז דכתיבי ב"שופטים", והתם כתיב "ונתן לכהן" – אפשר דאפילו בקטן יוצאין ידי חובה.)

סימן שה סעיף יג

דבר פשוט הוא דאם אין האב רוצה לפדות בנו, שכופין אותו. ואם אי אפשר לכופו – יכולים אחרים לפדותו. ודבר זה נראה שטוב יותר מלהניח עד שיגדל ויפדה בעצמו.

ולכן כשהאב מת או הוא בריחוק מקום, נראה שמוטל על הבית דין להשתדל שיפדו אותו. אבל כשהאב בקירוב מקום – אין לאחר לפדותו בלא ידיעת האב, דמצוה דיליה הוא, ובוודאי ירצה לעשות בעצמו המצוה.

ויש מהגדולים שכתב דכשמת האב – אין לאחרים לפדותו עד שיגדיל ויעשה המצוה בעצמו (ט"ז סעיף קטן י"א). ויש מהגדולים שהוסיף עוד שאין ביכולת אחרים אפילו הבית דין לפדותו בקטנותו, עד שיגדיל ויפדה את עצמו, דכיון דמת האב וחיובא רמי על הבן עצמו לכשיגדל – אם כן כל זמן שהוא קטן אינו מצווה; והוי כל ימי קטנותו כתוך שלושים ללידתו, דאינו מועיל פדייה כלל (מעדני יום טוב פרק שמיני דבכורות אות י"ז).

סימן שה סעיף יד

וכן נראה מדברי רבותינו בעלי השולחן ערוך סעיף ט"ו, שכתבו:

עבר האב ולא פדה בנו, כשיגדיל חייב לפדות את עצמו. ויש מי שכתב שכותבין לו על טס של כסף שאינו נפדה, ותולין לו בצווארו כדי שידע לפדות עצמו כשיגדיל.

עד כאן לשונם. ומדלא כתבו שאחרים יפדו אותו, שמע מינה דסבירא להו דאין לאחרים לפדותן.

אך באמת אין ראיה מזה דאינהו דינא קאמרי, ועל אחרים ליכא דינא שמחוייבים לעשות כן. ופשיטא שאם רצונם לפדותו – תבוא על ידם ברכה. וכן דעת אחד מהגדולים שטוב יותר שהבית דין יפדוהו בקטנותו, ויזכו המעות להכהן בעבורו, משום דהרבה פעמים נאבד הטס וישאר לגמרי בלא פדיון (נקודות הכסף). ואין זה כבתוך שלושים יום שהרי כבר הגיע זמנו, אלא שאין על מי להטיל המצוה אלא על עצמו. ובאמת תיכף חל חיוב עליו אלא שלא שייך חיוב על הקטן, ולכן אם אחרים פוטרים אותו מחיובו – וודאי דטוב וישר הוא. אבל לא שנאמר דהוי בתוך שלושים יום, ואין בזה שום טעם לומר שהוא כבתוך שלושים (כן נראה לעניות דעתי).

וגם אין לומר שאין זה זכות אלא חובה, משום דרוצה לעשות המצוה בעצמו כשיגדיל (וזהו טעם הט"ז). וגם זה אין סברא כלל, דאדרבא וודאי ניחא ליא שתקויים המצוה כעיקרה מבן שלושים יום; דהתורה כשצוותה דאם לא פדה אביו שחייב הוא לפדות עצמו כשיגדיל – לא פטרה גוף זה מפדיון בהגיעו לזמן חיובו אלא שאין על מי להטיל. ולא הטילה תורה על בית דין כבמילה, משום שיש כאן הפסד ממון. ולכן אמרה תורה דהוא מחוייב לכשיגדיל, אבל לא שכל הזמן הזה אין חיוב כלל על הגוף הזה.

(והנה החתם סופר סימן רצ"ה והחמ"ש סימן ל"א נטו להט"ז, וכתבו שיפדוהו בית דין עתה בלא ברכה, ולתלות לו טס שבהגדלו יפדה עוד את עצמו בלא ברכה. ומימינו לא שמענו זה. והגר"א סעיף קטן י"ד פסק בפשיטות כהש"ך. וכן נראה עיקר לעניות דעתי, וכמדומה שכן המנהג.)

סימן שה סעיף טו

כתב הרמב"ם בפרק אחד עשר מביכורים:

מצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן.

עד כאן לשונו. ותימה מאי קא משמע לן? פשיטא שהרי חובת הגוף היא. ובגמרא לא הוזכר זה.

ויש לומר דקא משמע לן: אף על גב דמצוה זו כתיבא בפרשת "והיה כי יביאך…", "וכל בכור אדם בבניך תפדה" – הייתי אומר דתלוי דווקא בארץ ישראל. קא משמע לן דאינו כן. וכהאי גוונא אמרינן בקידושין (לז א) לעניין פטר חמור, עיין שם. וגם בפטר חמור כתב הרמב"ם כן בפרק שנים עשר מביכורים. וגם בפרשת "קרח" כתיבא פדיון הבן בין כל מתנות כהונה. והייתי אומר דבזמן דליכא כל מתנות כהונה – ליכא פדיון הבן, וכמו בכור בהמה טהורה לשיטתו אינו נוהג בחוץ לארץ מן התורה, ויתבאר בסימן ש"ו. קא משמע לן דבבכור אדם חייב בכל מקום ובכל זמן.

סימן שה סעיף טז

כמה הוא הפדיון? מפורש בתורה חמישה שקלים. וכתב הרמב"ם בפרק רביעי מערכין שהשקל של תורה הוא "סלע" בלשון חכמים. והסלע ארבעה דינרין, והדינר ששה מעין ובלשון תורה "גרה". ונמצא דהסלע עשרים וארבעה מעין.

ואי קשיא: הא כתיב "עשרים גרה יהיה השקל"? אמנם בבכורות (נ א) אמרו חכמינו ז"ל שהוסיפו שתות על המשקל. וזה לשון הרמב"ם בריש שקלים:

שקל האמור בתורה הוא שלוש מאות ועשרים שעורים. וכבר הוסיפו חכמים עליו, ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא "סלע" בזמן בית שני. וכמה הוא משקל הסלע? שלוש מאות וארבע ושמונים שעורה בינונית... הגרה שש עשרה שעורות.

עד כאן לשונו. וזהו שכתב הטור בכאן, דפדיון בכור לדברי הגאונים משקל אלף ותשע מאות ועשרים שעורים כסף.

ולפי חשבון זה כתב רבינו הבית יוסף בריש סימן זה דחמישה סלעים הם מאה ועשרים מעים, שהם שלושים דרהמים כסף מזוקק. ורש"י ז"ל כתב שם: שתי אונקיות וחצי, כן כתב הטור משמו. ורבינו הרמ"א כתב דיש אומרים שחמישה סלעים הם בערך שני זהובים ריינ"ש, שהם שני זהובים פולנ"ש. עד כאן לשונו. ואינם כזהובים שבזמנינו.

ויש שכתב שלושה רייכ"ש טאלי"ר, ולא פחות משני ר"ט (ש"ך סעיף קטן א' בשם מע"מ). ויש שכתבו ה' לויט וקווינט של מדינת קיר"ה (ט"ז סעיף קטן א').

סימן שה סעיף יז

וכל מטבעות אלו לא נודע לנו. ולפי מטבע שבמדינתנו מלכות רוסיא הם חמישה רו"כ (חכמת אדם). ויש שכתב שלושים זהובים (הגר"א). וכמעט קרוב זה לזה, דלפי החשבון עתה חמישה רו"כ הם שלושים ושלושה זהובים ושליש, דכל רו"כ הוא ששה זהובים ושני שליש.

ויש שכתב שצריך שיהיה כסף נקי שמונה לוי"ט, שנקרא "פיין זילבער" (הגרש"ז).

ואין לחשוב בסכום החמישה שקלים שיווי תערובת הנחושת שיש בהמטבעות, כי אינו מספיק להיתוך הכסף מתוכו והוצאתו (הגר"א). ועתה נותנין ששה רו"כ של כסף במטבע רובל כסף דמדינתנו.

ודע דאם אין בם שמונה לוי"ט כסף נקי – צריך להוסיף מטבעות עד שיהא בם כשיעור הזה.

סימן שה סעיף יח

ואלו החמישה סלעים נותנן לכהן, בכסף ובשווה כסף מכל דבר שירצה. ויכול ליתן מקצת כסף ומקצת שווה כסף, לבד דברים דברים מיעטה תורה שלא יפדה בהם, ואם פדה בהם אינו כלום וצריך לפדותו פעם אחרת, ואלו הן:

• קרקעות,
• ושטרות שיש לו על אחרים,
• ועבדים.

ובבכורות (נא א) דרשו זה מקראי.

ויש להסתפק אם תלוש ולבסוף חיברו מקרי לעניין זה "מחובר" אם לאו. ואין ספק דספיקא דאורייתא לחומרא, ואין פודין בזה.

(עיין שעה"מ פרק שלישי מאישות. ודע דשטרות הקיר"ה שקורין סיגנאצע או באנקואטי"ן היוצאין בהוצאה, והם עיקרי המטבעות במדינה – פודין בהם. ומכל מקום למעשה יש להחמיר. ובארנו בזה בחושן משפט סימן ס"ו סעיף ט, עיין שם.)

סימן שה סעיף יט

כתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ד:

כתב לכהן שהוא חייב לו חמישה סלעים בשביל פדיון בנו – חייב ליתנם לו, ובנו אינו פדוי.

עד כאן לשונם. וכן כתב הרמב"ם שם דין ג'. וקיצרו מאוד בדבר זה, דלכאורה הדברים מתמיהים: שהרי נתן לו רק על פדיון בנו, וכיון שאינו פדוי – אין לך נתינה בטעות יותר מזה.

אמנם הטעם הוא דזהו גזירה דרבנן. דדבר זה נשנה במשנה (נא א), ואמר עולא בגמרא דדבר תורה בנו פדוי לכשיתן המעות, ולכן חייב ליתנם לו. אך מדרבנן אינו פדוי, גזירה שמא יאמרו "פודין בשטרות", ולכן צריך פדיון אחר.

ויש מי שכתב דדבר תורה פדוי במה שמחייב עמו בשטר לכהן (ט"ז סעיף קטן ג'). ואינו כן, דבגמרא אמרו דפדוי לכשיתן. וכן הוא ברא"ש וברמב"ן בהלכותיו, עיין שם.

(ולפי מה שכתבתי אפילו לר"י בכתובות קא ב בהכרח לפרש כדעולא. ומתורץ קושית תוספות שם קב א דיבור המתחיל "אמאי". ואפשר שזהו כוונת תוספות בבכורות שם דיבור המתחיל "אמר", עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן שה סעיף כ

ודע דבמשנה מסיים בזה:

לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה – רשאי.

כלומר: כיון שנותן לו שני פעמים, יכול הכהן ליתן לו במתנה החמישה סלעים השנִיים. ולכאורה משמע דרק בכהאי גוונא התירו לו לכהן ליתן לו במתנה בחזרה, אבל לא בכל פדיון שלא נטל הכהן רק חמישה סלעים. אבל בגמרא אמרו תנינא להא דתנו רבנן: נטלו והחזירו לו – יצא, עיין שם. והכי קיימא לן, וכמו שיתבאר לפנינו בסייעתא דשמיא.

וצריך לומר דהש"ס מדייק: דאם רק בדין זה בלבד קא משמע לן, הוה משנה יתירא ומאי קא משמע לן? פשיטא כיון שנטל ממנו שני פעמים, פשיטא שיכול להחזיר לו במתנה. אלא וודאי דעל כל פדיון בכור קאי דין זה.

(ועיין בפירוש הרע"ב שם במשניות פרק שמיני משנה ח.)

סימן שה סעיף כא

ודע דהטור כתב בשם בה"ג דאינו פדוי עד שיאמר לו: הילך בפדיון בני. ודחה דבריו.

ובאמת אינו מובן כלל. ולי נראה דהבה"ג לא גריס בדעולא דדבר תורה פדוי לכשיתן. וניכר בגמרא שהגיהו כן בגמרא, עיין שם. ומפרש דמן התורה פדוי מיד בחיוב השטר, ואין זה פדיון בשטר דזהו בשטר של אחרים, אבל בשטר של עצמו אין החיוב בשטר אלא בשיעבוד הגוף, ונגמר הפדיון מן התורה. ולכן אחר כך כשנותן לו המעות – יכול הכהן ליקח אותם בעד השטר. וממילא דמגזירה דרבנן מחוייב ליתן לו פעם שנית, ולזה אמרה המשנה דאין תקנה לזה רק שיתן לו בחזרה במתנה וכפירוש רש"י, עיין שם.

אבל אם הכהן מתרצה לזה שיאמר לו "הילך בפדיון בני" – יצא גם מדרבנן, דלא שייך לומר שמא יאמרו פודין בשטרות, שהרי הכל רואים שפודיהו בכסף מלא. אך זהו דווקא ברצון הכהן ומוחל לו על השטר. וזהו גם כן בכלל "אם רצה הכהן...". אבל שלא ברצונו – אין ביכולתו, שהרי כבר הוא פדוי ומחוייב לשלם לו על החוב, וממילא דשייך גזירה דרבנן. ובעל הלכות גדולות מיירי ברצון הכהן (כן נראה לעניות דעתי).

סימן שה סעיף כב

בחושן משפט סוף סימן ר"ד נתבאר דהאומר ליתן לחבֵרו מתנה מועטת ולא נתן, יש בזה משום מחוסר אמנה. לפיכך אם אמר לכהן שיתן לו לפדות את בנו, ולא נתן לו – הוי מחוסר אמנה, ומחוייב ליתן לו דווקא. דזהו כמתנה מועטת, כיון שצריך ליתנם. ואפילו אמר שלא בפניו – צריך לקיים דברו.

מיהו אם חזר בו – הוי חזרה, דזהו דברים בעלמא ויכול לחזור בו. ויראה לי אפילו אם קנה בסודר יכול לחזור בו, דאין מעות נקנות בחליפין. ולכן אם נשבע או נתן תקיעת כף – אינו יכול לחזור בו.

סימן שה סעיף כג

כתבו הרמב"ם והטור:

נתן לו כלי שאינו שווה בשוק חמישה סלעים, וקבלו הכהן בחמישה סלעים – הרי בנו פדוי.

עד כאן לשונם. והקשו עליהם דבקידושין (ח ב) מבואר להדיא דדווקא כשיש איזה טעם לומר דלדידיה שווה חמישה סלעים, וכמו סודר לתלמיד חכם וכיוצא בזה, עיין שם. ורבינו הבית יוסף בספרו הגדול תירץ דגם כוונת הרמב"ם כעין זה, דבשוק אינו שווה אבל יש למי ששווה חפץ זה חמישה סלעים. ועל פי זה כתב בשולחן ערוך סעיף ה:

נתן לו כלי... והוא שישווה חמישה סלעים לשום אדם.

עד כאן לשונו. והדוחק מבואר: דאם כן עיקר הדין חסר מדברי הרמב"ם, ובטור אי אפשר לפרש כן, עיין שם.

ויש מי שאומר דכשהאב אומר "הילך חפץ זה בחמישה סלעים", דמהני כשקבלו הכהן אפילו אינו שווה לכל אדם. ובגמרא מיירי שהאב לא אמר כלום אלא הכהן אמר "לדידי הוא שווה חמישה סלעים" (ב"ח). אמנם בבה"ג נמצא גירסא אחרת בגמרא, דכל היכי דקבליה כהן בחמישה סלעים מותר אף על פי שאינו שווה לשום אדם.

(עיין ש"ך סעיף קטן ה'. והט"ז סוף סעיף קטן ה' נדחק לפרש כן בסוגיא, עיין שם. ומכל מקום לדינא הסכים גם כן כן, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן שה סעיף כד

נתן לו כלי בפדיון בנו סתם, אף על פי שלא שמו את הכלי תחילה אם היא שווה חמישה סלעים, מכל מקום אם היא שווה חמישה סלעים – בנו פדוי. ולא אמרינן: כיון דלא שמוה לא סמכה דעתיה דכהן, דקיימא לן דאין צריך שומא (קידושין ז ב).

ואם אינו שווה – וודאי אין בנו פדוי. ומכל מקום אם הכהן רוצה להחזיק בהכלי, ושישלם לו עד חמישה סלעים – אין האב יכול למחות בו ולומר "אטול הכלי בחזרה, ואתן לך חמישה סלעים או כלי אחרת"; שהכהן כבר קנה הכלי, ומה שחסר לחמישה סלעים מחוייב להשלים. ולא מקרי זה "נתינה בטעות", שהרי אין כאן טעות בעצם הנתינה אלא שטעה בשיוויו; והרי לא מכר את הכלי אלא שילם חובו, והוי כמשלם במעות והיה סבור שיש כאן חמישה סלעים ונמצא שחסר, דמה ששילם שילם וצריך להשלים. והכא נמי כן הוא.

סימן שה סעיף כה

נתן החמש סלעים אפילו לעשרה כהנים – יצא. ולא מיבעיא כשנתן כל החמש סלעים להם ביחד, אלא אפילו נתנם בזה אחר זה – בנו פדוי. וכל שכן אם נתן לכהן אחד מעט מעט דיצא.

ולעיל בסימן ס"א מצרכינן שיתן לכל הפחות לכל כהן כדי נתינה, ובכאן לא ביארו הפוסקים כן. ונראה לי משום דבשם כתיב "ונתן לכהן הזרוע..." – בעינן כדי נתינה חשובה, אבל בפדיון הבן לא כתיב לשון "נתינה". ואף על גב דבבמדבר כתיב "ויתן משה את כסף הפדויים לאהרן ולבניו" – הא אכולהו כתיב לשון נתינה ולא על כל אחד מהם. ועוד: דלדורות לא כתיבא לשון נתינה.

ולכן נראה לי דזה שאמרו בגמרא (נא ב) עשרה כהנים – לאו דווקא, והוא הדין מאה ויותר. ובכמה מקומות בש"ס כן הוא (עיין גיטין מד א).

סימן שה סעיף כו

ודע דבגמרא אמרו לשון זה על דיעבד. וזה לשון הגמרא שם:

נתנו לעשרה כהנים – יצא...

וכן הוא לשון הפוסקים. ואין להוכיח מזה דדווקא בדיעבד ולא לכתחילה, כמו שיש מי שרצה לומר כן (ועיין פ"ת סעיף קטן י'). דאינו כן, שהרי אפילו במתנות כהונה דסימן ס"א דכתיב "ונתן לכהן" דמשמע לשון יחיד, ועם כל זה מותר לכתחילה לחלקם לכמה כהנים כמבואר שם, וכל שכן בפדיון הבן דלא כתיב לשון זה. וזה שהגמרא לא אמרה לשון לכתחילה כדי דלא ליהוי משמע שצריך לעשות כן.

מיהו זה וודאי דלכתחילה צריך ליתן כל החמש סלעים ביחד ולא מעט מעט, שהרי כל זמן שלא נתנם כולו לא קיים המצוה, ועליו לקיים המצוה מיד. ועוד: דאיך יברך, והוא לא קיים עדיין? ואפילו נתן משכון אינו מועיל, דמשכון אינו קניין אלא בטוחות בעלמא. וכשנותן משכון צריך להקנות לו גוף החפץ להפדיון ולא לשם משכון, ויש ליזהר בזה שלא להזכיר לשון "משכון". ואם החפץ שווה יותר – יקנה לו בו כשיעור חמישה סלעים. ואם האב ירצה אחר כך החפץ – יקנהו מהכהן.

סימן שה סעיף כז

איתא בגמרא שם:

נטלו והחזירו – יצא. וכך היה מנהגו של רבי טרפון שהיה נוטל ומחזיר. [...] רבי חנינא הוה רגיל דשקיל ומיהדר חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתא קמיה (כדי שיראנו ויחזיר לו החמישה סלעים). אמר ליה: לא גמרת ויהבת (נתינה גמורה אלא כדי שאחזירם לך), מידעם ביש עבדת (דבר רע עשית) הלכך אין בנך פדוי. [לשון אחר ברש"י:] אם אחזירם אין בנך פדוי (שם).

ומבואר מזה דאף על פי שיש רשות להכהן להחזיר להאב החמישה סלעים, מכל מקום אם האב סומך דעתו שיחזירם לו ואינו נותנם לחלוטין בלב שלם – אין הפדיון כלום, ואין להכהן להחזירם לו בשום אופן. וללשון אחר דרש"י אפילו לא החזיר – לא יצא.

ולכן יש לגעור בכהנים, שניכר בעת הנתינה שלוקחים רק לפנים והאב אינו נותן רק לפנים, כאשר עיני ראו כמה פעמים וגערתי בהם. ובאמת טוב יותר שלא יחזור כלל, דעל ידי שהורגלו בחזרה אין נותנים בלב שלם לחלוטין.

סימן שה סעיף כח

וזה לשון הרמב"ם:

רצה הכהן להחזיר לו הפדיון – מחזיר. ולא יתן הוא ודעתו שיחזור. ואם עשה כן והחזיר לו – אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה; ואם רצה הכהן אחר כך להחזיר – יחזיר. וכן אם פירש ונתן לו על מנת להחזיר – הרי בנו פדוי.

עד כאן לשונו. דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. ועדיפא מנתן ודעתו שיחזור, שאין כאן מתנה כלל. אבל מתנה על מנת להחזיר הוי מתנה גמורה אלא שעושה עמו תנאי שיחזיר לו, והוי כשאר תנאי (הגר"א סעיף קטן י"ד מרא"ש פרק רביעי דסוכה). ועוד: דמתנה על מנת להחזיר לשעתו הוה מתנה גמורה, אך אחר כך תחזירנו לי. אבל בלא תנאי, ואפילו רק מכוין בלבו שהכהן יחזירנו – אין כאן מתנה כלל אפילו לשעתו (עיין ש"ך סעיף קטן ח' בשם תשובת הרשב"א). ולפי זה לשני הטעמים גריע, אפילו מחשב בלבו בלבד ממתנה על מנת להחזיר.

(וזהו שלא כתוספות בכורות נא ב דיבור המתחיל "הלכך", דאם גם הכהן מחשב להחזיר – לא גריע ממתנה על מנת להחזיר. ורבי חנינא שגער בו משום שכוונתו היתה למתנה גמורה, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן שה סעיף כט

והנה הרמב"ם לא גדר הדרך בעד הכהן, לא בהחזרה ולא במתנה על מנת להחזיר. ובחזרה יש ראיה לדבריו מרבי טרפון ורבי חנינא שהיו רגילין להחזיר. אבל במתנה על מנת להחזיר, הא בקדושין (ו ב) אומר מפורש שאסור לכהן לעשות כן, שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, עיין שם. וצריך לומר דסבירא ליה דשם קאי רק אתרומה ולא אפדיון בכור.

ונראה לי דהוכרח לזה, דאם לא כן היכי הוי רגילי רבי טרפון ורבי חנינא להחזיר? ולמה לא חששו לכהן המסייע בבית הגרנות? אלא וודאי דבפדיון בכור לא חששו לזה.

ואף על גב דבריש פרק רביעי דבכורות אסרו לכהן לטפל בבכור בהמה בתוך הזמן שעל הבעלים לטפל, זהו מפני שעדיין לא הגיע זמן נתינתו, ובזה שפיר מיחזי ככהן המסייע בבית הגרנות. אבל כשכבר קיבל יכול לעשות מה שירצה.

סימן שה סעיף ל

אבל לא כן דעת הטור והשולחן ערוך סעיף ח, וזה לשונם:

אם רצה הכהן להחזיר לו – רשאי. אבל לא יתן הוא על מנת שיחזיר לו. ואם עשה כן והחזיר לו – אין בנו פדוי, עד שיגמר בלבו ליתן לו מתנה גמורה. ואם רצה הכהן אחר כך להחזיר – יחזיר.

ולא יהא הכהן רגיל להחזיר לכל, שלא להפסיד לשאר כהנים, שמתוך כך לא יתנו הכל פדיוני בכוריהם אלא לו. אבל לעניים רשאי להחזיר בכל פעם. וכל שכן שמזה הטעם לא יקבלם על מנת להחזיר.

ומכל מקום אם עבר וקבלם, ופירש שנותן לו על מנת להחזיר – הבן פדוי, דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. ודווקא שאמר "על מנת להחזיר". אבל אם אמר "הא לך חמישה סלעים, ותחזירם לי" – לא הוי מתנה, ואין בנו פדוי.

עד כאן לשונם. וצריך לומר דסבירא להו דרבי טרפון ורני חנינא לא היו מחזירים רק לעניים. וכן משמע בגמרא שם, שהיו משבחים לרבי טרפון בעד זה עיין שם, ואם לעשירים אין זה שבח. אלא וודאי לעניים והוי כצדקה.

סימן שה סעיף לד

וכתב הטור בתשובות הגאונים הכי איתא תקון גאונים לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי דמייתי אבוה בריא קמי כהנא ומודיע לו דבכור פטר רחם הוא לישייליה כהנא מאי בעית טפי ברך בוכרך או חמש סלעים דמחייבת למיפקרי בהו וליהדר ליה ברי בוכרי בעינא טפי והילך ה' סלעים בפורקניה ובהדי דיהיב ליה ביריה מברך וכו' על פדה"ב ושהחינו והדר מזגא לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא וברך בפה"ג ובורא עצי בשמים וכו' ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ולאמו וכו' עכ"ל. והנה הטור הביא בשמם ברכה ארוכה לכהן בשם ומלכות וכתב הרא"ש שאין בכחינו לתקן ברכות חדשות ולא נהגו לברכה וגם על הדס אין המנהג אצלינו אבל הנוסחא דמאו בעית טפי הביאה רבינו הרמ"א ונדפסה בסידורים וכן המנהג.

סימן שה סעיף לה

ורבים התפלאו על נוסח זה וכי היכן מצינו שהברירה ביד האב ליתן להכהן הבן ולהדיא כתב רבינו הרמ"א דאם האב רוצה להניח הבן לכהן אינו יוצא רק צריך לפדותו עכ"ל אך גם להיפך תמוה דמהו זה לשון פדיון דבכל הפדיונות כהקדש ומע"ש ופטר חמור הפידיון הוי תמורת מהדבר עצמו דאם לא פדה נשאר הדבר הקדש והמע"ש מוליך לירושלים והחמור מערפין וכן באמה העבריה דכתיב והפדה הוי תמורת גופה שלא תשתעבד עוד אבל בבכור אדם מה שייך לשון פדיון.

סימן שה סעיף לו

ולכן נלע"ד דאין הכוונה במאי בעית טפי ברך בוכרך ליתנו להכהן אלא דה"פ דהנה במצרים נתקדשו בכורי אדם ובכורי בהמה והנה בכורי בהמה נתקדשו לקרבן אבל במה נתקדשו הבכורי אדם ומהו זה מאי דכתיב בבמדבר הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו וגו' והנה במדבר היתה קדושתם לעבודת המשכן ונלקחו הלוים תחתם כדכתיב שם קח את הלוים תחת כל בכור וגו' אבל א"כ מה היא קדושתם לדורות ואין לומר שבאמת אינם קדושים לדורות דא"כ למה צריכים פדיון ועוד דהא גם בהמת הלוים נקדשו תחת בהמתם כמבואר שם ועכ"ז גם לדורות הם קדושים כל בכורי בהמת ישראל וא"כ גם בכורי אדם כן הוא.

סימן שה סעיף לז

והאמת כן הוא שהם קדושים לד' ככל הקדשים שאסור להם לעשות דבר חולין ואכילתם וכן מעשיהם בקדושה וזהו דכתיב בסוף פ' בא והעברת כל פטר שגר בהמה וגו' דפשטא דקרא דוהעברת כל פטר רחם קאי אבכורי אדם וכמו שמסיים על כן אני זובח וגו' וכל בכור בני אפדה שחשב שניהם וה"נ כן הוא וכן פירש"י בחומש בלשון אחר דוהעברת קאי על בכורי אדם ע"ש ובמכילתא תניא אין והעברת אלא הפרשה ע"ש ולדעתי ה"פ שיהיו מופרשים לד' וידוע דדבר זה א"א לעמוד בו לזאת נתנה תורה תקנה בפדיון דע"י זה יוצאים מקדושתם וזהו מאמר הכהן במאי בעית טפי אי ברך בוכרך יהיה כולו קודש לד' בהכוונה הראשונה ביצ"מ או חמש סלעים למפרקיא ומודיעו הכהן מהו ענין הפדיון ולהבינו למה הצריכה התורה לפדותו וזהו כאומר אם נשאל לכל אב במה חפצך אם שבנך יהיה קדש ולא יוכל לעשות דבר חול או לפדותו בה' סלעים ויהיה ביכולתו להתנהג בעולמו ככל בני אדם ובודאי לא ימצא שום אב שלא יחפוץ לפדותו.