ערוך השולחן העתיד זרעים ו
<< | ערוך השולחן העתיד · זרעים · סימן ו | >>
ובו: י"ז סעיפים
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יזסעיף א
דבר פשוט הוא דגדר גבוה י"ט מפסיק בין השדות דהא אפילו באילנות מפסיק כמו שיתבאר וכ"ש בשדות ואפילו אינו עובר על פני כל השדה ובפחות מי"ט נ"ל דאם עובר על פני כל השדה וצריך לעקור את המחרישה מצד זה לצד זה מפסיק ואם אינו עובר על פני כל השדה או שא"צ לעקור המחרישה אינו מפסיק כמ"ש בס"ס הקודם בדין סלע ומדרגות וה"נ כן הוא וכן חריץ ההולך על פני כל השדה וצריך לעקור המחרישה מפסיק ואם אינו הולך על פני כל השדה או שא"צ לעקור המחרישה אינו מפסיק כסלע (כנלע"ד):
סעיף ב
אילנות אינן מפסיקין בין הזרעים כיצד הזורע שדה שיש בה אילנות אע"פ שהזרע עשויה מלבנות מלבנות בין האילנות כלומר חתיכות מרובעות שכל אחד ניכר בפ"ע ואין כל הזרע מעורב מ"מ אינו נותן רק פאה אחת לכל השדה שהדבר ידוע ששדה אחת היא רק מפני מקום האילנות נחלק הזרע למלבנות ואין חילוק בין זיתים לשארי אילנות (ירושלמי):
סעיף ג
וכתב הרמב"ם בפ"ג דין ט׳ בד"א כשהיו האילנות כל י׳ בתוך בית סאה אבל אם היו כל י׳ אילנות ביותר מבית סאה ה"ז נותן פאה מכל מלבן ומלבן שהרי האילנות מרוחקים הרבה ולא מפני האילנות זרע מלבנות מלבנות עכ"ל דזהו שיעור נטיעות אילנות עשרה לבית סאה כדתנן בפ"ק דשביעית ואע"ג דזהו בילדות אבל אילנות זקנים הם רק ג׳ לבית סאה כמבואר שם מ"מ בכאן אין חילוק והטעם נ"ל דהא מתחלה נטען עשרה בבית סאה והיה מוכרח לחלק הזרע למלבנות וא"כ מה לנו מה שאח"כ לא עקרן לפזרן ג׳ בסאה דהא סוף סוף בשביל האילנות חלקן:
סעיף ד
והראב"ד כתב דאם מפוזרין בפחות מעשרה לבית סאה נותן פאה אחת על הכל לפי שאין הפסק האילנות ניכר וכשהן רצופין ביותר והיינו שנטועים יותר מעשרה לבית סאה נותן פאה מכל אחד ואחד משום דהרבה ניכר הפסק האילנות ובעשרה לבית סאה הוי כמפוזרין ע"ש (וגירסת הירושלמי רפ"ג מסכים להראב"ד וכן הוא בר"ש אמנם הרמב"ם היתה גירסתו להיפך כמ"ש הכ"מ והפ"מ והסברא יותר מסכים לגירסת הרמב"ם ודו"ק):
סעיף ה
ודע דבירושלמי רפ"ג אומר על משנה זו דמלבנות היה שם גדר כמין דהוא אילן ואינו מובן כלל דגדר פשיטא דמפסיק שהרי גם באילנות מפסיק כמ"ש בסעי׳ א׳ (והפ"מ פי' באמת כן כמו באילן דגדר מפסיק אך מאי קמ"ל וכמ"ש במה"פ) ויש מי שגורס היה שם אילן כמין דהוא גדר כלומר דאילן רחב ד׳ טפחים מפסיק בזרעים כגדר (שנו"א) אך גם לפ"ז הו"ל לומר אילן רחב ולענ"ד נראה כגירסא שלפנינו וה"פ היה שם גדר כמין דהוא אילן כלומר שאצל כל אילן עמד גדר קטן מי אמרינן דהגדר וודאי מפסיק או דילמא אמרינן דהגדר נעשה בשביל האילנות ולא בשביל הזרעים כמו דאמרינן דעשאוה מלבנות בשביל האילנות ונשאר בתיקו כדרך הירושלמי שלא לסיים בלשון תיקו והרמב"ם לא הזכיר מזה כלום:
סעיף ו
וכמו דמלבנות התבואה שבין האילנות מקרי שדה אחת כמו כן מלבנות הבצלים שבין הירק נותן פאה אחת לכל הבצלים ואע"פ שהירק מבדיל ביניהם ומשימם מלבנות מלבנות דהמלבנות עשויים בשביל הירק כמו בשם דאמרינן דהמלבנות עשויים בשביל האילנות ואע"ג דזרע אחר מפסיק כמ"ש בריש סי׳ ה׳ זהו מפני שאין דרך לזרוע שדה אחת בהפסק זרע אחר אבל בצלים דרך לזרוע ביניהם ירק כמו שדרך לזרוע זרעים בין האילנות וכן משמע להדיא בירושלמי רפ"ג ע"ש (וע' ברע"ב פ"ג מ"ד שזהו כוונתו):
סעיף ז
שנו חכמים במשנה (פ"ג מ"ב) המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים נותן פאה מאחד על הכל ומודים בזורע שבת או חרדל בשנים או בג׳ מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד וה"פ שיש מקומות שנתבשלה התבואה ונתייבשה ויש שעדיין לחין שלא נתבשלו כגון שיש מקומות שנתן שם זבל ונתבשלו מהר (ירושלמי) ונשארו כערוגות ערוגות מ"מ מפריש מאחד על הכל אבל בזריעת שבת וזהו ירק שקורין עני"ס או חרדל שדרכן לזרוע ערוגות ערוגות ולכן אם זרע שדה שלימה משבת או חרדל וכיוצא באלו ונמר המבושלות והניח את שאינן מבושלות שהוא מפריש מכל ערוגה וערוגה מפני שהרואה אומר ערוגות ערוגות נזרעו מתחלה (רמב"ם בפ"ג הל׳ י"א) ונראה דכשמפריש מאחד על הכל מניח לפי חשבון כל חשדה אף לפי שנימר תחלה וכן מבואר מדברי הראב"ד (שם הל׳ י"ב) ע"ש:
סעיף ח
וכתב הרמב"ם שם בד"א כשהיה יבש מכאן ויבש מכאן ולח באמצע אבל לח מכאן ומכאן ויבש באמצע מניח מן היבש בפני עצמו ומן הלח בפ"ע עכ"ל והטעם דהלח שבאמצע שפיר בטל ליבש שבשני הצדדים אבל לא שהלחים שבשני הצדדים יתבטלו להיבש שבאמצע (כ"מ) והראב"ד השיג עליו דבירושלמי נשאר בתיקו ול"ק כלל דאפילו כן פסק הרמב"ם לחומרא דספק מתנות עניים אזלינן לחומרא כדתנן בספ"ד שספק לקט לקט (שם) כדאמרינן בחולין (קל"ד.) עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו ועוד דהרמב"ם יפרש דהירושלמי לאו בדרך בעיא אומר כן ע"ש:
סעיף ט
עוד כתב שדה שזרעה בצלים או אפונים וכיוצא בהן והיה בדעתו למכור מקצתן לחין בשוק ומניח מקצת השדה יבש ויעשה ממנו גורן חייב להניח פאה לזה שמוכר לח בפ"ע ולזה שקוצר אותו יבש בפ"ע עכ"ל וזהו משנה בשם ומפרש בירושלמי דאע"ג דלח ויבש לאו שני מינין הם כמ"ש בסעי׳ הקודם אבל שוק וגורן שני מינים הם כלומר בתבואה שאין קיצרין אלא יבישין לכן אין הלח והיבש שני מינין דגם הלח יתייבש וקודם שיתייבש לא יקצורום אבל בצלים ואפונים עיקר אכילתן לחים למוכרן בשוק אלא שמניחין יבישים לגורן למכרן יבישים אחר זמן מפני שא"א לאכלן כולן לחים ממילא דשני מינים הם. ודע דאפונים הם מין ירק ופטורים מן הפאה אלא שיש שני מינין באפונים כדתנן בפ"ג דכלאים אפונים השופין מין זרעים אפונים הגמלנים מין ירק וכאן אשופין קאי (הר"ש):
סעיף י
כבר נתבאר דחייב להפריש פאה מכל מין ומין לפיכך הזורע את שדהו מין אחד אע"פ שעושה אותם שתי גרנות נותן פאה אחת זרעה שני מינים אע"פ שעושה אותם גורן אחת נותן שתי פאות דגורן אינו מחבר ואינו מחלק ומ"מ אם זרע שני מיני זרעים ממין אחד כגון שזרע שני מיני חטין או שני מיני שעורין אם עשאן גורן אחד נותן פאה אחת ואם עשאן שני גרנות נותן שתי פאות ולאו משום דהגורן מחלק שהרי נתבאר דאינו מחלק אלא דבר זה הלכה למשה מסיני דבכה"ג הגורן מחלק ונראה דלאו דווקא חטין ושעירין דה"ה בכל הדברים כן הוא (ע׳ בירושלמי פ"ב סיף הל׳ ד׳ וצ"ע) ועמ"ש לקמן סי׳ ז׳ סעיף י"ב:
סעיף יא
האחין שירשו שדה מאביהם נותנין פאה אחת דהמה כשותפים ואם חלקו קודם הקצירה זה נותן פאה לעצמו וזה לעצמו ואם אחר שנשאר אצלם לחלוק חזרו בהם ונשתתפו קודם הקצירה אין נותנין אלא פאה אחת וכן הדין בשותפין שחלקו קודם הקצירה נותנין שתי פאות ואם חזרו בהם ונשתתפו קודם הקצירה אין נותנין אלא פאה אחת דהעיקר תלוי בשעת הקצירה שאז זמן החיוב ויראה לי דאפילו כל אחד לקח מתחלה חצי שדה וקודם הקצירה נשתתפו יחד דנותנין רק פאה אחת כיון שבזמן הקצירה היו שותפין:
סעיף יב
איתא בירושלמי (פ"ג הל׳ ד׳) קצרו חצי שדה בשותפות וחלקו (שזה נטל הקציר וזה הקמה) אינו מפריש משלו (זה שנטל הקציר) לא בתחלה ולא בסוף (שהוא נפטר כיון שמחצה השנית לא נקצרה עדיין) חזרו ונשתתפו וקצרו (החציה השנית) מפריש משלו שבסוף על של חבירו שבסוף ולא על שלו שבתחלה ולא על של חבירו שבתחלה כצ"ל כלומר דלא אמרינן כיון שחזרו ונשתתפו הוי כאיש אחד שקצר מתחלה חצי שדה ואח"כ חציה השנית דצריך ליתן מכל השדה דאינו כן דחציה הראשונה כבר נפטרה:
סעיף יג
וכן מתבאר מדברי הרמב"ם פ"ג דין ט"ז שכתב השותפין שקצרו חצי השדה ואח"כ חלקו זה שנטל הקציר אינו מפריש כלום וזה שנטל הקמה מפריש על החצי שנטל בלבד חזרו ונשתתפו וקצרו החצי האחר בשותפות כל אחד מהן מפריש מחלקו שבקמה על חלק חבירו שבקמה אבל לא על החצי שנקצר עכ"ל. כלומר כל אחד מהן שירצה מפריש על שלו ושל חבירו:
סעיף יד
איתא בירושלמי שם אמר ר׳ יוחנן קצר חצי שדה וקצר חצי חציו ולא הספיק לקצור את השאר עד שקצר כולו מפריש מן הראשון על האמצעים ומן האמצעים על הראשון אבל אינו מפריש מן הראשין על הראשון אמר ריב"ל היתה לו שדה אחת חציה הביאה שליש וחציה לא הביאה שליש ולא הספיק לקצור החצי חציה עד שהביאה כולה שליש מפריש מן הראשון על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשון ואינו מפריש מן הראשון על הראשון עכ"ל:
סעיף טו
וה"פ דר' יוחנן אמר קצר חצי שדה כלומר שהיה רצונו לחלוק השדה לשני חלקים לקצור עתה חציה ולאחר זמן חציה השנית וממילא דהוי כשתי שדות וכל אחת חייבת בפאה בפ"ע ואין מפרישין מן זו לזו אך אחר שקצר רבע השדה הראשונה חזר בו לקוצרה כולה וקצר מקודם החצי השנית ששיירה מקודם על לאחר זמן ואח"כ גמר קצירת חצי חציה ראשונה ואמר ר"י דהחצי השנייה יש לה התחברות עם חצי חציה חשנייה מהראשונה ומפריש מזה על זה אבל הרבע הראשונה היא כשדה בפ"ע ולא מיבעיא שאינו מפריש מחצי השנייה עליה אלא אפילו מחצי חציה הראשונה אינו מפריש עליה כיון דאחריה נשתנית מחשבתו ואמצעים קורא לחצי שדה השנייה וקורא לה לשון רבים משום דגם בה יש שני חצאים וזהו שאמר מפריש מן הראשון על האמצעיים כלומר מן חצי חציה השנייה של הראשונה על חציה השנייה וכן להיפך אבל אינו מפריש מן הראשון על הראשון כלומר מחצי חציה הראשונה על חצי חציה הראשונה וריב"ל חולק על ר"י ואומר דמשום שינוי דעת בלבד לא נחשבו כשתי שדות ולאו כלום הוא ויכול להפריש בכל השדה כרצונו ודווקא כשחציה אחת הביאה שליש וחציה השנייה לא הביאה שליש וכשקצר חצי חציה הראשונה נתבשלה כולה וקצר חציה השנייה ואח"כ קצר חצי חציה השנייה של הראשונה דבזה הוה הדין כמו שאמר ר׳ יוחנן וקיי"ל כריב"ל נגד ר׳ יוחנן כמ"ש הגאונים (תוס׳ חולין צ"ז. ד"ה אמר רבא) (ופי׳ הפ"מ דחוק ולחוץ והכ"מ בהל׳ י"ו כתב שאין להירושלמי הבנה ע"ש ולפמ"ש א"ש אך הרמב"ם היתה לו גירסא אחרת כמו שיתבאר בס"ד):
סעיף טז
וז"ל הרמב"ם בפ"ג דין י"ז שדה שהגיע חציה עד שליש וחציה לא הגיע והתחיל וקצר בחצי שהגיע חציו ואח"כ הביאה כולה שליש ואח"כ גמר החצי הראשון שהגיע בתחלה מפריש מן הראשון על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשון ועל האחרון עכ"ל כלומר שגמר החצי הראשון וזה נקרא אמצעיים ואח"כ קצר החציה השנית וזהו נקרא אחרון ולכן הראשון והאמצעיים מחוברים מפני ששניהם הביאו שליש מקודם והאמצעיים והאחרון מחוברים מפני שקצר האמצעיים אחר שהביאה כולה שליש אבל הראשון עם האחרון אינו חיבור לפי שהראשון הביא מקודם שליש ונקצר קודם הבאת שליש של האחרון וכן היתת גירסת הרמב"ם בירושלמי בהך דריב"ל ופליג על ר׳ יוחנן דלא לבד שמחשבה אינה כלום אלא אפילו הבאת שליש אינו מפריד זו מזו אא"כ גם קצרה קודם שהאחרת הביאה שליש (וכך הוא הגירסא להרמב"ם מפריש מן הראשין על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשון ועל האחרון אבל אינו מפריש מן הראשון על האחרון כצ"ל):
סעיף יז
כתב הרמב"ם בפ"ג דין י"ח המוכר מקומות מקומות משדהו לאנשים הרבה אם מכר כל השדה כל אחד ואחד נותן פאה מחלקו שלקח ואם התחיל בעל השדה לקצור ומכר מקצת ושייר מקצת בעל השדה נותן פאה הראויה לכל שכיון שהתחיל לקצור נתחייב בכל ואם מכר תחלה (קודם קצירה) מפריש הלוקה על מה שלקח ובעל השדה על מה ששייר עכ"ל ואם התחיל לקצור ומכרה כולה לאחד הלוקח מפריש על מה שקנה וגם על מה שקצר בעל השדה כמ"ש בסי׳ ד׳ סעי׳ ד׳ ע"ש: