ערוך השולחן העתיד זרעים ה
<< | ערוך השולחן העתיד · זרעים · סימן ה | >>
ובו: י"ז סעיפים
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יזסעיף א
שנינו בת"כ שדך לחייב על כל שדה ושדה כלומר שאין להניח פאה משדה על חבירתה משדה על חבירתה אינה פאה וכל הפאה שייך לשדה זו ומחוייב להפריש מחבירתה השיעור הראוי אף לאחר הקצירה כמ"ש בסי׳ ב׳ סעי׳ ג׳ דאם לא הניח במחובר מפריש בתלוש:
סעיף ב
מה נקרא שדה אחת כל שהיא זרועה מין אחד ואין בה הפסק מן ההפסקות שיתבארו אפילו היא גדולה כמה מילין נקראת שדה אחת ומה הנה ההפסקות תנן בריש פ׳׳ב ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית ודרך היחיד ודרך הרבים ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים ושדה בורה והניר וזרע אחר והקוצר לשחת אינו מפסיק אא"כ חרש ונבארם בפרטיות בס"ד:
סעיף ג
הנחל כיצד זהו נהר שיש בה מים ואע"פ שהמים נקוים ועומדים שאינם מושכים (ירושלמי) ושלולית מקרי חפירה גדולה שממשיכין ממנה מים להשדות ולכן בעינן שיהו המים נמשכין (שם) ויש מפרשים דנחל הוא נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע קרקע קשה מלא צרורות ואבנים שאינם ראוים לזריעה (רשב"ם ב"ב נ"ה. ורא"ש בפירושו) ולשון הירושלמי משמע כפי׳ הראשון ומיהו לדינא גם פי׳ הראשון מודה דמפסיק דלא גרע משדה בור דמפסיק:
סעיף ד
ולא אתפרש לן כמה יהא ברוחב הנחל והשלולית ונ"ל דלא פחות מד׳ אמות בעינן כמו בדרך היחיד שיתבאר וכן לא נתבאר אם בעינן שיהלכו על פני כל השדה כמו דרך ההולך על פני כולה וכן כל מאי דחשיב כמו שדה בור וניר וזרע אחר דבעינן על פני כולה אם לאו ונ"ל דבעינן על פני כולה דאל"כ הרי בהקצוות מתערבין ונעשה שדה אחת (והפ"מ פי׳ בירושלמי נחל אע"פ שאינו מושך כלומר אע"פ שאינו מושך על פני כל השדה ע"ש ודבריו תמוהין כדמוכח מדברי הרמב"ם דהכוונה על משיכת המים וכן פי׳ בשנו"א):
סעיף ה
דרך היחיד ד׳ אמות רוחב ודרך הרבים ט"ז אמה רוחב וקמ"ל בדרך הרבים דאפילו הכי באילנות אין זה הפסק כמו שיתבאר (תוס׳ ב"ב שם) ועוד דהייתי אומר דדרך היחיד מפסיק יותר מדרך הרבים לפי שהיחיד אין לו דרך אחרת משא"כ הרבים יש להם כמה דרכים אחרים (רמב"ם בפירוש המשנה) ושביל מקרי דזוטר טובא דשקיל כרעא ומנח כרעא (רע"ב) שזהו שביל ליחיד לעבור משם לגנו או לשדהו ובלבד שיהא קבוע בתמידיות לימות החמה וימות הגשמים ואם לאו - לא הוי הפסק. וכן, אם הוא שביל לרבים, בעינן דווקא קבוע לימות החמה וימות הגשמים, ואם לאו - אינו מפסיק. ויש אומרים, דשביל אפילו רחב כדרך צריך קבוע (ראב"ד) כיון שהוא רק לילך לגנו או לשדהו וכיוצא בזה:
סעיף ו
ו"שדה בור" - הוא קרקע שלא נזרעה ולא נעבדה ותשאר שממה (שם) וניר היא הארץ אשר שדדו אותה והפכו אותה בחרישה וזהו מלשון נירו לכם ניר ב(ירמיה ד) (שם). וזרע אחר הוא שיזרע בו זרע אחר להפריש בין שני הזרעים (שס). ואלו הנ׳ דברים צריך שיהא ברוחבן ג׳ מעניות כמענית המחרישה (שם), דכן סבירא ליה לר׳ יוחנן בירושלמי ע"ש. ובירושלמי פ"ב דכלאים מבואר שזהו בדותב שתי אמות ע׳"ש וצריך שיהא אורך ההפסק מקצה השדה וער קצהו (רא"ש) וכמ"ש בםעי׳ ד׳ "וקיצר לשתת"- זהו שקיצר להאכיל לבהמות ואין זה הפסק אא"כ חרש המקום הקצור ומסתמא גם בזה השיעור ברוחב כמו בהג׳ הקודמים ושתהלך על פני כל השדה. ודע, דבמנחות (ע"א:) חקר הש"ס בקוצר לשחת אי מיירי דווקא קודם הבאת שליש או אחר הבאת שליש ע"ש. (ונ"ל דזהו לר"מ דאין צריך חרש אבל לרבנן דדווקא בחרש גם כשהביא שליש כך נראה לעניות דעתי. וכן מבואר מלשון הרמב"ם בפרק ג הלכה ד שכחב "או שקצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וכו׳ ", עד כאן לשונו. וכל שכן כשהביאה שליש רק דזה תימא מאי אפילו הא אדרבא בהביאה שליש יש יותר רבותא וכבר תמה בזה בכ"מ ותירוצו אינו מובן ע"ש אמנם זהו ע"פ הירושלמי דאחר שליש הוי יותר הפסק כמ"ש שם לענ"ד ע"ש):
סעיף ז
כתב הרמב"ם (שם) היה מפסיק בה ארץ בורה וכו׳ או ארץ נירה וכו׳ או שהפסיק בה זרע אחר וכו׳ או שקצר באמצעה וכו׳ ה"ז נפסקת לשתי שדות והוא שיהיה רוחב כל אחד מאלו כג׳ תלמים של פתיח והוא פחות מבית רובע בד"א בשדה קטנה שהיא המשים אמה על שתי אמות או פחות אבל אם היתה יתירה על זו אין
הבור או הניר מפסיקה לשנים אא"כ היתה בו רוחב בית רובע אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה עכ"ל וזה כתוב ע"פ פירושו בירושלמי ושיעור בית רובע הוא עשר אמות וטפח בפחות מעט מאצבע על עשר אמות וטפח בפחות מעט מאצבע (רא"ש) אך כפי הגירסא בירושלמי לפנינו הוי זרע אחר ג"כ כמו בור וניר ע׳׳ש והראב"ד כתב דאררבא בשדה קטנה בעינן הפסק יותר ע"ש אבל הר"ש כתב כהרמב"ם ע"ש:
סעיף ח
אם באמצע השדה אכלה הארבה או קרסמוה נמלים אם חרש המקום ה"ז מפסיק דזהו כקצירת השחת והשיעור נראה כמו בדין הקודם או ג׳ מענית או בית רובע וכן אם לסטים גזלו אמצע השדה וקצרוה ואח"כ חרשו אותה וכשיעור הקודם ה"ז מפסיק:
סעיף ט
תנן התם אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת ר׳ יהודה אומר מפסקת ופי׳ הרמב"ם כשיהיה בצד אחד לא יוכל לקצור בצד אחר והלכה כר"י דס"ל דאינו חולק על הת"ק ועפ"ז כתב בחיבורו שם היתה שדהו זרועה כולה מין אחד והיה נחל בתיך השדה אע"פ שאינו מושך או אמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת והוא שתהיה מושכת וקבועה ה"ז כשתי שדות ונותן פאה מצד זה לעצמו ומצד זה לעצמו עכ"ל ולא הזכיר שלולית כלל דס"ל דזהו עצמו שלולית שהזכיר הת"ק ור"י מפרש הדברים ולא לפלוגי אתי (כ"מ):
סעיף י
וזהו נגד התוספתא פ"א הל׳ י׳ דתניא ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית וכו׳ ואמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת אמר ר"י אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק עכ"ל הרי שחולק ר"י אמנם לענ"ד ניחא בשנדקדק במה שאמר ר"י ואם לאו אינו מפסיק דלכאורה משמע דאם לאו פירושו דכשעומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן וקשה דאררבא דבכה"ג הא הוי יותר הפסק (והגיה הגר"א אם אינו עומד) אך באמת הרמב"ם מפרש מדלא קתני ר"י אומר אלא אמר ר"י לפרושי קאתי וה"ק אם דווקא כשעומד באמצע קוצר מכאן ומכאן אבל אם עומד בצד אחד אינו יכול לקצור בצד השני מפסיק ואם לאו כלומר דבעומד מצד אחד יכול לקצור בצד השני אינו מפסיק:
סעיף יא
ובירושלמי איתא על משנה זו וז"ל הוון בען מימר מן מה דאמר ר׳ יהודה בעומד מצד אחד ואינו יכול לקצור מצד השני אפילו (כצ"ל) אם היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק (כצ"ל) אשכח תני ופליג היה עומד באמצע ואינו (כצ"ל) קוצר מכאן ומכאן מפסיק מצד אחד אינו מפסיק עכ"ל ולא חש הרמב"ם להך ברייתא דפליג על ר׳ יהודה כיון דבמשנה אין חולק עליו ומזה גופה ראיה דאם הת"ק חולק עליו למה צריך הירושלמי להביא ברייתא וכך היתה גירסתו בירושלמי כמ"ש ויש מי שמרחו בפירושו של הירושלמי מפני הגירסא ע"ש (עכ"מ ותוי"ט ופ"מ):
סעיף יב
ויש מרבותינו שפירשו דר"י פליג את"ק ולהת"ק אפילו עומד בצד אחד וקוצר בצד השני מפסיק (הר"ש) ומסתמא הלכה כת"ק ולשיטה זו לא נתברר לי דברי התוספתא והירושלמי (והרע"ב פי׳ כר"ש דר"י פליג ומ"מ לדינא פסק כר"י כהרמב"ם ע"ש וצ"ל בטעמו משום דהירושלמי מפלפל לר׳ יהודה מסתמא הלכתא כוותיה:
סעיף יג
כל שדה אחת אפילו איננה ארץ המישיר אלא יש בו הרים קטנים ולהיפך עמקים קטנים באופן שאינו יכול לחורשה כולה כאחד דאין הבקר יכול לעבור בכלי המחרישה בכל השדה ומוכרח לחרוש במעדר כל מקום בפ"ע מ"מ אין זה הפסק ומניח פאת אחת בקצה השדה על כל השדה:
סעיף יד
תניא בתוספתא (פ"א הל׳ י"ב) מדרגות שגבהן עשרה טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת ואם היו ראשי שורות מעורבים נותנין פאה מאחת על הכל עכ"ל ובירושלמי (פ"ב הל׳ ב׳) אמרינן חייא בר אדי בשם ר"ש בן לקיש היה שם סלע על פני כל שדהו אם עוקר הוא את המחרישה ונותנו מצד זה לצד זח מפסיק מצד אחד אינו מפסיק ופריך והא תני מדרגות שהן גבוהות עשרה טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת פחות מכאן נותן מאחד על הכל ופחות מכאן אינו עוקר את המחרישה מצד זה ונותנה בצד זה (בתמיה) אפילו פחות מכאן עוקר הוא לא אתינן מיתני עשרה אלא משום סופה שאם היו ראשי שורות מעורבין שהוא נותן מאחד עכ"ל נמצא דלפי מסקנת הירושלמי גם בפחות מי׳ אם צריך לעקור את המחרישה מצד זה לצד זה הוי הפסק:
סעיף טו
ולפ"ז תמוהים דברי הרמב"ם בפ"ג דין ז׳ שכתב מדרגות שהן גבוהות עשרה טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת ואם היו ראשי שורות מעורבים נותן מאחת על הכל היו פחות מי׳ אע"פ שאין ראשי שורות מעורבים נותן מאחת על הכל היה סלע על פני כל השדה אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה ונותנו מצד זה מפסיק ואם לאו אינו מפסיק עכ"ל וקשה הא גם במדרגה פחות מי"ט אם עוקר המחרישה הוי הפסק ויש שכתבו דס"ל להרמב"ם דדיחויא בעלמא הוא (כ"מ ומה"פ) ואין זה אלא דברי תימא:
סעיף טז
ונלע"ד בשנדקדק בקושית הירושלמי דמקשה ממדרגה על סלע הא בסלע אמרינן דווקא כשהולך על פני כל השדה אבל אם אינו הולך על פני כל השדה אינו מפסיק אף כשצריך לעקור המחרישה מצד זה לצד זה והטעם פשוט מפני שא"צ לעקור את המחרישה אלא ילך עם המחרישה עד כלות הסלע ומשם ילך לצדה השני וא"כ מאי פריך ממדרגה לימא דהך דמדרגה מיירי כשאינו הולך על פני כולה ולכן צריך י׳ טפחים וזה אין לומר דכשאינו על פני כולה אף י' טפחים אינו מפסיק דא"א לומר כן דזה דומה לגדר וגדר פשיטא דמפסיק גם באינו הולך על פני כולה אלא וודאי דהכי פריך דאיך תניא במדרגה י׳ טפחים הא לפעמים א"צ י׳ והיינו כשהולך על פני כל השדה וצריך לעקור המחרישה ועל זה מתרץ דוודאי כן הוא אלא משום סיפא דאם היו ראשי שורות מעורבים בכל ענין אינו מפסיק:
סעיף יז
וא"כ לדינא לפי המסקנא במדרגות גבוהות י"ט בכל ענין מפסיק ואם היו ראשי שורות מעורבים בכל ענין אינו מפסיק ובפחות מי׳ ואינם מעורבים יש שמפסיק כגון במהלך על פני כולה וצריך לעקור המחרישה ויש שאינו מפסיק כגון בא"צ לעקור המחרישה או שאינו הולך על פני כולה ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם דמקודם כתב שני הדינים במדרגות דגבוהות י"ט מפסיק וזהו אף באינו עובר ע"פ כולה ומעורבין אינו מפסיק ואח"כ כתב דבפחות מי' אינו מפסיק בכה"ג ואח"כ כתב דין דסלע ע"פ כולה ועוקר המחרישה דמפסיק וממילא רה"ה במדרגות בכה"ג (כנלע"ד ועבכ"מ בתירוצו השני שכתב מעין זה אלא שקיצר ע"ש ודו"ק):