עירובין צז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
א"ל אביי במאי אוקימתא למתניתין בסכנת עו"ג אימא סיפא ר' שמעון אומר נותנן לחבירו וחבירו לחבירו כל שכן דאוושא מילתא חסורי מיחסרא והכי קתני במה דברים אמורים בסכנת עו"ג אבל בסכנת ליסטים מוליכן פחות פחות מד' אמות:
רבי שמעון אומר נותנן לחבירו וכו':
במאי קמיפלגי מר סבר פחות מארבע אמות עדיף דאי אמרת נותנן לחבירו וחבירו לחבירו אוושא מלתא דשבת ומר סבר נותנן לחבירו עדיף דאי אמרת מוליכן פחות מארבע אמות זימנין דלאו אדעתיה ואתי לאתויינהו ארבע אמות ברה"ר:
וכן בנו:
בנו מאי בעי התם דבי מנשה תנא בשילדתו אמו בשדה ומאי אפילו הן מאה דאע"ג דקשיא ליה ידא אפילו הכי הא עדיפא:
רבי יהודה אומר נותן אדם חבית:
ולית ליה לרבי יהודה הא דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים אמר ריש לקיש משום לוי סבא הכא במאי עסקינן במערן מחבית לחבית ורבי יהודה לטעמיה דאמר מים אין בהם ממש דתנן רבי יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש ומאי לא תהלך זו לא יהלך מה שבזו יותר מרגלי הבעלים אימר דשמעת ליה לר' יהודה היכא דבליען בעיסה היכא דאיתנהו בעינייהו מי שמעת ליה השתא בקדירה אמר רבי יהודה לא בטלי בעינייהו בטלי דתניא רבי יהודה אומר מים ומלח בטלין בעיסה ואין בטלין בקדירה מפני רוטבה אלא אמר רבא הכא בחבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה עסקינן דבטלה חבית לגבי מים כדתנן המוציא החי במטה פטור אף על המטה מפני שהמטה טפילה לו המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי מפני שהכלי טפל לו מתיב רב יוסף ר' יהודה אומר בשיירא נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו בשיירא אין שלא בשיירא לא אלא אמר רב יוסף כי תנן נמי במתניתין בשיירא תנן אביי אמר בשיירא אפי' חבית שקנתה שביתה ומים שקנו שביתה שלא בשיירא חבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה רב אשי אמר הכא בחבית דהפקר עסקינן ומים דהפקר עסקינן ומאן אמרו לו רבי יוחנן בן נורי היא. דאמר חפצי הפקר קונין שביתה ומאי לא תהלך זו יותר מרגלי הבעלים לא יהלכו אלו יותר מכלים שיש להם בעלים:
מתני' (א)היה קורא בספר על האיסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו עד שלא הגיע לעשרה טפחים גוללו אצלו משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב רבי יהודה אומר אפילו אין מסולק מן הארץ אלא כמלא מחט גוללו אצלו ר' שמעון אומר אפילו בארץ עצמו גוללו אצלו שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקודש:
גמ' האי איסקופה ה"ד אילימא איסקופה רשות היחיד וקמה רשות הרבים ולא גזרינן דילמא נפיל ואתי לאתויי
רש"י
[עריכה]
הכי גרסינן במאי אוקימתא למתני' בסכנת ליסטים אימא סיפא וכו' - כיון דליסטים לא מבזו להו אמאי קא מזלזל ר"ש באיסורא דשבתא כולי האי כל שכן דהא דר"ש גריעא (כולי האי) מתנא קמא ואיכא זילזול שבת טפי דאוושא מילתא דהנך גברי דמקילינן כולי האי בשבת וכסוי דת"ק עדיף. לשון אחר ועיקר ולא לשבש הספרים מתני' בסכנת עו"ג שגזרו גזירה שלא יניחו תפילין והאי ובסכנה מכסן והולך לו אכולה מתניתין קאי והכי קאמר ובסכנה שאם ימצאו בידו או ישמע למלכות יהרג בין מעט בין צבתים מכסן בטליתו שלא יוטלו כ"כ בבזיון ומניחם שם והולך ולא יזיזן משם שמא ירגישו בו ויתחייב למלכות וברייתא בליסטים עו"ג ואסיפא קאי דקתני מחשיך עליהן ומביאן ובסכנת ליסטים שהוא ירא להחשיך שם מוליכן פחות פחות מד' אמות וכו' ולא יניחם שם שלא יזלזלו הליסטים בהם וינהגו בהם מנהג בזיון ובמאי אוקימנא למתניתין בסכנת עו"ג שלא יתחייב למלכות אימא סיפא וכו' וכ"ש דאוושא מלתא וישמע למלכות יותר משאם מכניסן זוג זוג או מחשיך עליהם לכולם וזה עיקר מדלא גרסינן ברישא כל שכן דאוושא מילתא דשבת כדגרסינן בסיפא מכלל דהאי אוושא דמילתא לאו אזלזולא דשבת קפיד אלא אסכנת נפשות קפיד:
אע"ג דקשיא ליה - שמטלטלין אותו מיד ליד:
הא עדיפא - בשבתא ולא יטלטלנו הוא לבדו פחות פחות מד' אמות:
כרגלי הבעלים - שהשואל או לוקח בהמה או כלים מחבירו ביום טוב אינו יכול להוליכם אלא למקום שהבעלים הראשונים מותרין לילך שם ואם עירבו לצפון לא יוליכנו זה לדרום:
מחבית לחבית - והשניה שלו וכן עושה תמיד ולקמיה מפרש מאי לא תהלך זו:
אין בהם ממש - לקנות שביתה אצל בעליהם הראשונים וכל אדם מותר להוליכן כרגליו:
פוטר במים - פלוגתייהו בפרק בתרא דביצה האשה ששאלה מחבירתה תבלין לקדירה ומים ומלח לעיסתה הרי הן כרגלי שתיהן אין העיסה הולכת אלא למקום ששתיהן מותרות לילך שם ואם עירבה זו לצפון וזו לדרום אין עיסה זזה ממקומה לפי שאין לזו של צפון אפילו אמה אחת בדרום וה"מ כשנתנו עירובן לסוף אלפים ר' יהודה פוטר במים שאין בעלת המים אוסרת על בעלת הקמח כלום:
ומאי לא תהלך זו - הא רבי יהודה נמי בחבית לא קאמר דיכולה חבית להלך יותר מרגלי הבעלים דהא אוקמינן מתני' במערן מחבית לחבית:
מפני רוטבה - שניכר ואם השאילה מים לקדירתה הרי היא כרגלי שתיהן:
מים שלא קנו שביתה - שנתמלאו היום ממעין הנובע או מן הנהר דתניא (לעיל דף עו.) נהרות המושכין ומעינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם:
דבטלה חבית לגבייהו - מפני שהיא טפילה להן ורבנן פליגי למימר דלא תהלך זו דלא בטלה לגבייהו:
פטור אף על המטה - הואיל ופטור על החי דקיימא לן חי נושא את עצמו:
בשיירא - שחנתה בבקעה שאנוסין הן שאין להם מים שרי להו רבנן דתיבטיל:
כרבי יוחנן בן נורי - בפרק מי שהוציאוהו:
מתני' היה קורא בספר - כל ספרים העשויים בימי הראשונים עשוין (בגליון) כספר תורה שלנו:
גוללו אצלו - הואיל וראשו אחד בידו ובגמרא מפרש לה:
לעשרה טפחים - לעשרה התחתונים שברשות הרבים וכולן מפרש בגמרא:
הופכו על הכתב - האותיות כלפי הכותל שלא יהא מוטל כל כך בבזיון ומניחו עד שתחשך:
משום שבות - כגון זו שלא נפל מידו שהרי אחז בראשו אחד ואין כאן אלא משום גזירה דילמא נפיל כוליה מידיה ואתי לאתויי. כל איסור דרבנן הוי שבות:
גמ' אי נימא איסקופה רשות היחיד - גבוהה עשרה ורחבה ארבעה:
וקמה רשות הרבים - ולפניה רשות הרבים וקאמר מתני' אע"ג דמונח ראשו ברשות הרבים. גוללו ברשות היחיד:
ולא גזרינן דלמא נפל - כוליה מידיה דאיכא חיוב חטאת ואתי לאיתויי:
תוספות
[עריכה]
רבי שמעון אומר נותנן לחבירו כו' נראה דאם אין שם חברים היה מתיר רבי שמעון להוליך פחות מארבע אמות דלא גרע מכיס דפרק מי שהחשיך (שבת דף קנג:) והתם נמי אם היו חברים הרבה והיו כולן שותפין בו נראה דלרבי שמעון נותנו לחברו וחבירו לחבירו דהכי עדיפא ליה:
הכי גרסינן וכן בנו ואפילו הן מאה. ולא כספרים דגרסי ואפי' הן מאה וכן בנו דבגמרא מוכח דאפילו הן מאה אבנו קאי דמפרש טעמא אע"ג דקשיא ליה ידא:
את החי במטה פטור. וא"ת נהי שהחי נושא את עצמו להוי כמו זה יכול וזה אינו יכול דיכול חייב כדמוכח בהמצניע (שבת דף צג.) ואור"י דמכ"מ מיפטר הכא משום דגמרינן כל הוצאות ממשכן ושם לא היו נושאים בעלי חיים דאילים ותחשים מוליכין ברגליהן וחלזון מיד כשיוצא מן הים היו מוציאין דמו בעודו בכחו כי היכי דליצליל ציבעיה כדאמר בסוף פרק כלל גדול (שם דף עה.):
הכא בחבית דהפקר ומים דהפקר עסקינן. דלא קנו שביתה לא לזה ולא לזה ואפילו חוץ לתחום דקאמר היינו ממקום שביתת המים אבל חוץ לתחום של הזוכה בהם תחילה לא יוליכו אותן למאי דפרישית לעיל בפרק מי שהוציאוהו (דף מו.) דכרגלי כל אדם דקתני גבי נהרות המושכין היינו כרגלי הממל"א והא דקאמר נותנו לחבירו וחבירו לחבירו לא משום דלא מצי אזיל התם אלא משום דאסור להעביר ארבע אמות ברה"ר ועוד יש לומר דיכול להוציאם חוץ לתחום שזכה בהן תחילה וכגון שלא נתכוון לזכות בהן לא לעצמו ולא לאחרים בהגבהתו אלא מה ששותים וכענין זה אפי' בי"ט שייך לשנות נותנן לחבירו וחבירו לחבירו אע"ג דליכא איסור ד' אמות:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק י (עריכה)
טז (א) [ טור ושו"ע או"ח סי' שנ"ב סעיף א' ]:
ראשונים נוספים
אוקימנא בד"א בסכנת עכו"ם כגון שמד אבל בסכנת לסטים מוליכן פחות פחות מארבע אמות ר"ש אמר בשעת סכנת לסטים [אינו] מוליכן פחות פחות מד' אמות זמנין דמשתלי ואתי לאתויינהו ד' אמות ברה"ר [אלא] נותנן לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה הא עדיפא דהא דאמר פחות פחות מד' אמות זמנין דמשתלי ואתי לאתויינהו ד' אמות ברה"ר ות"ק סבר הא עדיפא דהא כר' שמעון אוושא מלתא ומתיידע לכל.
וכן בנו נותנו לחבירו וחבירו לחבירו. מאי בעי התם תנא דבי שמואל בשילדתו אמו בשדה. ואע"ג דקשה ליה לתינוק השלמתו מיד ליד הא עדיפא ליה מלהוליכו פחות פחות מד' אמות.
ר' יהודה אמר כו' אתינן לאוקומי לאו חבית ממש אלא מי החבית ובמערה מחבית לחבית [והחבית] קני שביתה ואסור. אבל מיא לית בהו ממש.
ור' יהודה לטעמיה דתנן ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש.
ודחינן אימור דשמעת ליה לר' יהודה במיא דלית בהו ממש במיא דבליעי בעיסה במיא בעינייהו מי שמעת ליה והא איהו דאמר מים ומלח אין בטילין בקדירה מפני שהיא רוטבא ואוקמה רבא בחבית שקנתה שביתה ונתמלאת בשבת ממעיין נובעין כיוצא בהן דלא קנו שביתה דבטלה לה חבית לגבי מים ומטלטלת אגב מימיה. כדתנן את החי במטה כו'.
ואוקמה רב יוסף למתני' בשיירא כדתניא ר' יהודה אומר בשיירא נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו ואתא רב אשי ואוקמה בחבית (דאפקר) [דהפקר] ומים (דאפקר) [דהפקר] ומאן אמרו לו רבי יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין להן שביתה והכי קאמר ליה לר' יהודה לא תהלך זה יותר מן הכלים שיש להן בעלים וקי"ל כרב יוסף דתניא בהדיה כוותיה.
היה קורא בספר כו' אוקמה רב יהודה באיסקופה רה"י וקמה עוברת רה"ר.
אלא אמר רבא הכא בחבית שקנתה שביתה ובמים שלא קנו שביתה: וכדתנן את החי במטה פטור אף על המטה. פירש רש"י ז"ל: ורבנן פליגי למימר דלא תהלך זו דלא בטלה (לגמרי) [לגבייהו]. ותמיהה לי כיון דקיימא לן דהוציא אוכלים בכלי פטור על הכלי (דליטל) [דבטיל] ליה כלי לגבי אוכלים, לרבנן נמי אמאי לא, דהא לא שמעינן להו דפליגי התם (שבת צג, ב). והראב"ד ז"ל פי' דכי אמרינן דבטל כלי לגבי אוכלים ואפי' פחות מכשיעור, כגון שהאוכלים דבר חשוב מן הכלי, והחי כמו כן חשוב מן המטה, אבל חבית לא בטלה לגבי מים דחשיבא מן המים. ואינו מחוור בעיני דהא לא פליגי התם בין דכלי חשוב מן האוכלים ובין האוכלים חשיבי מן הכלי ואם איתא במקומה היה להם לפרש וצ"ע.
כי תנן נמי מתניתין בשיירה תנן: פירש רש"י ז"ל: בשיירא שחנתה בבקעה שאנוסים הן ושאין להם מים שרו ליה רבנן דתיבטיל. ולפי פירושו לא ידעתי למה נחלקו חכמים ואסרו שהרי אנוסים הם. ושמא לא אנוסים ממש קאמר דא"כ אפילו מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא שצריכים למים ובשיירה הקלו לר' יהודה, ולרבנן הרי הם כשאר כל אדם אפילו בתחומין דרבנן. והראב"ד פירש: שיירא מחנה, ור' יהודה סבר דהקלו ביה כמו שהקלו בערובי חצרות שאין להם עיקר מן התורה, [ורבנן סבירי דלא הקלו אלא בערובי חצרות שאין להם עיקר מן התורה] אבל [לא] בערובי תחומין דיש להם עיקר מן התורה, וכענין ההיא רבי ר' ינאי בשלהי פרקין קמא (יז, ב) לא שנו אלא ערובי חצרות אבל ערובי תחומין חייבין.
רב אשי אמר הכא בחבית דהפקר ומים דהפקר עסקינן ומאן אמרו לו ר' יוחנן בן נורי היא דאמ' נכסי הפקר קונין שביתה: וכתב הראב"ד ז"ל דמהא שמעינן דהא דתניא (לעיל מה, ב) בור של הפקר [הרי הן] כרגלי הממלא, לאו למימרא שיהא כרגלי הממלא ממש, שאילו אם נתנן לאחר הרי הוא כרגליו, ולא אמרו כרגלי הממלא אלא דכל זמן שהן שלו אין אדם יכול להוליכן יתר מרגלי הממלא, אבל אם נתנן לאחר הרי הם כרגלי אותו שנתן לו וכן אם נתן השני לשלישי ואפילו מאה הרי הן כרגלי מי שנתנו לו, דהא הכא שנתנן זה לחברו וחברו לחברו (ו)מותר להוליכן ואפילו חוץ לתחום, ומאי חוץ לתחום חוץ לתחום הממלא הראשון. ובתוספות (ד"ה הכי) אמרו דחוץ לתחום דקאמר היינו חוץ לתחום אלפים אמה שלהם קאמר לפי שלא קנו שביתה, ובלבד שלא יוציא חוץ לתחום (דקאמ' היינו חוץ לתחום) הממלא. וא"ת א"כ למה הוצרך ליתן לחברו וחברו לחברו אפילו הוא בעצמו יוליכם שם. יש לומר אי ביום טוב הכי נמי, אלא הכא בשבת עסקינן [דאסור להעבירם ד' אמות ברשות הרבים, אי נמי] כגון שלא הגביה אחד מהם כדי לזכות בהם לגמרי אלא במה שהם שותים לבד, הלכך אפי' עשרת אלפים אמה לפי שלא זכה בהם אדם אלא במה שהוא שותה בלבד, וכענין זה אפי' ביום טוב שייך לשנות נותנה לחברו וחברו לחברו. ובפרק מי שהוציאוהו גמ' מי שישן בדרך (מה, ב) הארכתי בה יותר בס"ד.
ולענין פסק הלכה: כתב הראב"ד ז"ל בכאן דלהאי תירוצא דרב אשי הלכה כר' יהודה [דס"ל] כרבנן, וקיימא לן כוותייהו להקל כדאית' בפרק מי שהוציאוהו (מו, א). ולתירוצא דרבא נמי הלכה כר' יהודה, או משום דהוא מיקל בעירובין [והלכה כדברי המיקל] בעירוב, או משום דכל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו (לעיל פא, ב). וכן נמי לתירוצא דרב יוסף דאוקמא בשיירה הלכה כמותו. ואפילו לר' ינאי דאמר לעיל בשלהי פרקא קמא (יז, ב) לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין לא, התם הוא משום דבני שיירה עצמן חייבין בתחומין דבר תורה כדעת ר' ינאי, ושמא אפילו ר' יהודה מודה בבני השיירה, תדע לך דאי בבני השיירה עצמן שרי למה ליה למימר נותן אדם לחברו וחברו לחברו, לימא בשיירה אדם מוליך חביתו, פירוש: חוץ לתחום. אלא כי מיקל ר' יהודה בשיירה בכלים [שאין להם תחומין] אלא מדרבנן, ד[ב]גופיה הוא דכתיב אל יצא איש ממקומו, והא דאמרי' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים מדרבנן הוא ובהא הוא דמקילי לדעת ר' יהודה. והרז"ה ג"כ פסק בהא דחבית כר' יהודה משום דקאי כרבנן דר' יוחנן בן נורי דהלכה כוותיהו. אבל (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל פסק הלכה כרבנן משמו של הראב"ד ז"ל (בספר כתוב שם), ולא משום טעמא דאמרו לו דחיישינן לתחומין, אלא מפלוגתא דת"ק [ור"ג] דהיא סתם מתני' אפי' לדבר מצות הצלת תפילין בסכנת לסטים לא שרי נותן לחברו וחברו לחברו, משום דאוושא מילתא דשבת. וזה דבר ברור הוא דר' יהודה מוסיף הוא להתיר נתנה לחברו וחברו לחברו בדבר הרשות כגון זו ואפילו חוץ לתחום, ואין הלכה כר' שמעון, ואין צריך לומר שאין הלכה כר' יהודה ע"כ. ומכל מקום לגבי י"ט מיהא הלכה כר' יהודה.
בנו מאי בעי התם כלומ' מה האונס שאירע לו שם כדי שיתירו לו להבי' בן דהא לא התירו חכמי' אלא ע"י דוחק. ופרקינן כגון שילדתו אמו בשדה: פי' וצריכין להביאו לעיר (ולא) משו' שא"א לעשו' לו בשד' דברי' האמורי' בפרש' תוכחה דהא קי"ל שמחללין עליה' את השבת והיכי פליג ת"ק אהא אלא כגון שאויר השד' קשה לו וצריכין להביאו לעיר:
אימר דשמעת ליה לרבי יהודה וכו' ואיך בטלין בקדרה: וק"ל ליישבא היכי הוי טעי בהא וי"ל דאיהו סבר דמים שבעיס' כיון דאוקומי מוקמי כמאן דאיתנהו בעינייהו דמו ודין ביטול לא שייך בהא אלא ודאי טעי וכו' משום דמים שבכד אין בהם ממש לקנות שביתה ואי משום דקתני שאין בטלין בקדרה דסתם מים שאד' נותן בתבשיל חשובין יותר ויש בהן ממש כנ"ל
אלא אמר רבא הכא במאי עסקינן כו': פירש כגון שהיו מן הנהרו' או מי המעינו' דכיון דניידי לא קנו שביתה דבטלה חבית לגבי מים כדתנן את האי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפל' לו פרש"י ז"ל ורבנן פליגי ס"ל דלא בטלה. והקשה הראב"ד ז"ל דהא בהדיא תנן התם המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה פטור אף על המט' ולא אשכחן לרבנן דפליגי בהא התם. ותירץ דכי אמרי' דבטל כלי לגבי אוכלין ואפילו כשהם כתות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה כגון שהאוכלין דבר חשוב מן הכלי כי האי כמו כן חשוב מן המטה אבל חבית שחשובה יותר מן המים אמרו רבנן דלא בטילא לגבי מים ואין זה מחוור דאם איתא התם הוה להו לפרושי ולאפלוגי במלתא דהא ודאי כיון דקתני התם והמוציא אוכלין פחות מכשיעור באוכלין ול"נ דרבנן סברי דנהי דמדינא דאורייתא בטל כלי לגבי אוכל שלא חייב הכתוב בהוצאת שבת אלא על דבר שעיקר הכוונה בהוצאתו אבל לענין תחומין בכלים נמי גזרו רבנן דהתם נמי פטור אבל אסור הוא:
רבי יהודה אומר בשיירה כו': פרש"י ז"ל כגון שיירה שחנתה בבקעה דאנוסין הם שאין להם מים שרו רבנן ולא שאנוסין ממש קאמר מרן ז"ל דאם כן אפי' מרשות היחיד לרשו' הרבים נמי אלא שהם צריכין להם ומצטערין עליהם. והראב"ד ז"ל פירש. בשיירה במחנה כד' דברים שהתירו במחנה כדאיתא בפ"ק וסבר רבי יהודה שאף בתחומין התירו להם כמו בערובי חצרות דהא ודאי דרבנן היא. ורבנן דפליגי עלייהו סברי דתחומין דאורייתא וכאותה שאמר רבי ינאי בפ"ק וסבר לא שנו אלא בעירובי חצרות אבל לא בעירובי תחומין ומשום דס"ל דתחומין דאורייתא.
אביי אמר בשיירה כו': פירש אביי בא לתרץ אליבא דרבא דמתני' שלא בשיירה כדקאמר רבה מדקתני לה סתמא ומתנייתא מילתא אחריתי קתני ורב אשי אמ' הכא בחבית דהפקרא ומיא דהפקרא פירש כגון שהיו המים מבור של הפקר וס"ל לרבי יהודה דחפצי הפקר אינם קונים שביתה וכדתניא בור של הפקר הרי הוא כרגלי הממלא והוא כתוב בפ' מי שהוציאוהו כי מכאן הביא ראיה הראב"ד ז"ל דכי תניא בור של הפקר הרי הוא כרגלי הממלא היינו כל זמן הם שלו ולא נתנם לאחר ובתוס' כתבו דכיון דתניא כרגלי הממלא אפי' נתנם לאחר אינו מוליכין אלא כרגליו והא דקתני הכא שמוליכין אותה חוץ לתחום היינו כגון שלא נתכוין אחד מהם לזכות בהם לגמרי אלא במה שישתה בלבד ולפיכך יש לכל אחד מהם להוליך ברגליו מה שנוטל לשתייתו וכדכתיב' התם בס"ד. עי"ל דהא דתנן חוץ לתחום ר"ל חוץ לתחומן של מים לפי שלא קנו שביתה ובלבד שלא יצאו חוץ לתחום הממלא. וא"ת א"כ למה הוצרך לתת לחברו וחברו לחברו אפילו הוא בעצמו יוליכו שם וי"ל דאי בי"ט ה"נ הב"ע בשבת דא"א להוליכן יותר מד' אמו' אלא ע"י שנותנן לחבירו וחבירו לחברו ודומיא דתפילין דקתני רישא. ולענין פסק הלכה ודאי לענין הולכת חוץ לתחום ולענין י"ט קי"ל כרבי יהודה והא לאוקמתא דרב אשי דהוא בתרא רבנן פליגי עליה דרבי יהודה היינו רבי יוחנן בין נורי דלית הלכתא כוותיה כדאי' בפרק מי שהוציאוהו וקי"ל דהלכתא כרב אשי דבתרא הוא לאוקמתא דרבה ורב יוסף נמי הלכה כרבי יהודה כיון דהלכה כדברי המיקל בעירוב והלכה כרבי יהודה בעירובין אבל לענין שבת שיהא נותנין לחבירו וחבירו לחבירו אין זה תלוי בהני אוקמתי דהני אמוראי ולאו מילתא דשבת הוא וכרבנן דרישא קי"ל דסבי' להו שלא הקלו לעירובין כן אפילו בתפילין מפני קדושתן משום דאוושא מילתא דשבת וכ"ש בבנו ובחבית ורבי יהודה מוסיף הוא על דברי ר"ש שהתיר כן בתפילין מפני הלסטים ובבנו ות"ק מפליג פליג עלייהו ולית הלכתא כוותייהו כן כתב רבינו הרמב"ן ז"ל והוא הנכון:
והראב"ד ז"ל והר"ז הלוי וכל הפוסקים ס"ל כר' יהודה מטעמי דכתיב' לעיל ולא נתנו לבם לחלק בין שבת לי"ט. במאי עסקי' אילימא באסקופא כו' פי' וכל היכא דלא גזרינן בהם אין בגלילתו אצלו אפילו שבות דרבנן כיון דאגדו בידו והכי מוכח האי לישנא דהכא והכין נמי איתא בפרקין גבי הא דאמר אביי דשבות מקדש אפילו במדינה לא התירו דכיון דאגדו בידו שהוא נמי ליכא. הא דאמרינן רישא וסיפא ר"ש מציעתא רבי יהודה לא דייקינן בלישנא דליכא למימ' האי לישנא אלא היכא דקתני תנא דמתני' סתם חד בבא כתנא חד ואידך כתנא אחרינא והכא נמי בעינן דהא מדסיפא ר"ש הכלל דרישא לאו ר"ש ומהדרינן דאה"נ דרישא נמי ר"ש וה"ק תנא דבר זה שאמרתי לך ברישא מחלקת רבי יהודה ור"ש היא והא דנקטינן לומ' מציעתא רבי יהודה לאו דוקא רבי יהודה דאה"נ איכא ת"ק דרבי יהודה דקתני משהגיע לעשרה תחתונים הופכו על הכתב אלא דחדא מינייהו נקט ומשום דלא אתפרש מאן נינהו ת"ק דקתני ביה קורה בראש הגג כו' באסקופ' נדרסת עסקי' פי' דכיון שבני אדם רגילין שם אם מניחו שם יתבזה הספר ולפי' הורו ת"ק ורבי יהודה גוללו אצלו ולא חלקו אלא בקורה בראש הגג דמסתמא אינו נדרס:
מהדורא תנינא:
פיסקא ר"ש אומר נותנין לחבירו וחבירו לחבירו עד שיגיע לחצר החיצונה קשיא והא קא מעייל מרה"ר לרה"י י"ל דמעייל להו דרך סטי':
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק י (עריכה)
המשנה השניה והוא מענין משנה שלפניה והוא שאמר הקורא בספר על האסקופה וכו' פי' אסקופה הוא המפתן הנדרס ברגלי הנכנס כמו שתרגם (יונתן ידיו) [ושתי כפות ידיו] כרותות על המפתן על אסקופתא. וכבר ידעת שכל ספריהם היו עשויים בגליון כעין ספר תורה שלנו וכשהיה עומד זה על אסקופת הבית והיה קורא בספר נתגלגל הספר מידו ר"ל שנתפשטו יריעות הספר שמצד האחד ונפלו ונשאר אגדו שמצד האחר בידו ואמר על זה שמתירין לו לגלגלו אצלו שמאחר שלא נפל כלו מידו אין דנין אותו כאלו נפל כלו מידו עד שיקרא מכניס מרשות לרשות שכל שאגדו בידו עדיין אינו נקרא נח ברשות אחר. ומכל מקום שאלו בגמרא אם אסקופא זו רשות היחיד כגון שגבוהה עשרה ורחבה ארבעה או שיש כנגדה למעלה תקרה על הדרך שביארנו בראשון של שבת. וקמה רשות הרבים ר"ל ומה שלפניה והוא המקום שנפל שם ראש הספר האחד הוא רשות הרבים ומה שאתה מתירו. הוא מפני שכל שאגדו בידו אין כאן הנחה גמורה אלא איסור סופרים מגזרת שמא יבא להקל אף אם נפלה כלה מידו ואם כן היינו ר' שמעון שאמר אפי' בארץ עצמה גוללו אצלו שאין לך שום דבר של שבות עומד בפני כתבי הקדש שהרי ר' יהודה לא היה מיקל אלא בשלא היה בארץ לגמרי אלא אם כן הוא מסולק מן הארץ מעט אפי' כמלא החוט. ושאלו בגמרא על זה רישא וסיפא ר' שמעון ומציעתא ר' יהודה. ותירצו בה שתחלת המשנה דברי הכל היא ובאסקופה הנדרסת שאם אתה אוסרו לגלול ומניח ראשו אחד על האסקופה וראשו האחר ברשות הרבים יש כאן בזיון גדול מצד הדריסה וכל שיש בו חשש בזיון כל כך אין אסורי סופרים עומדים בפני בזיון של כתבי הקדש ובזו לא נחלקו ר' יהודה ור' שמעון כלל ואם כן הלכה פסוקה כן. ואעפ"י שטעם זה נדחה בגמרא לא נדחה מצד עצמו שהדין בודאי כך הוא אלא שנדחה מצד מה שאמרו עליה בברייתא תוך ארבע אמות גוללו חוץ לארבע אמות הופכו על הכתב ומניחו כן ואם באסקופה הנדרסת אף בחוץ לארבע אמות הואיל ואגדו בידו אין כאן הנחה גמורה ואין כאן אלא איסור סופרים והוא נדחה לכבוד כתבי הקדש. ולדעת זה משנתנו בשאין כאן חשש דריסה היא הואיל וכן כל שהאסקופה רשות היחיד ושלפניה רשות הרבים אסור לגללו אחר שאין כאן חשש דריסה. ואם כן משנתנו דוקא באסקופה כרמלית ר"ל שאין עליה תקרה ורחבה ארבעה וגבוהה שלשה ומה שלפניה רשות הרבים ותוך ארבע אמות שאפי' נפלה מידו לגמרי והגביהה וגללה אין כאן חיוב חטאת לא גזרו אבל חוץ לארבע אמות שאם נפלה מידו והגביהה וגללה יש כאן חיוב חטאת גזרו בה אף באגדו בידו הואיל ואין כאן חשש דריסה וכן פסקוה גדולי המחברים. ומכל מקום לפי סוגיית הגמרא אין זה עולה לענין פסק שהרי הקשו בה שמאחר שמכל מקום אין כאן חשש דריסה נחוש שמא יכניס מרשות הרבים לרשות היחיד דרך האסקופה שלא בהנחה על האסקופה אלא בהעברה דרך עליה וכדרבא דאמ' המעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע דרך כרמלית חייב שהרי מכל מקום הלכה כן כמו שביארנו במקומו עד שהוצרך להעמידה באסקופה ארוכה ר"ל שרחבה ארוך (ומתוח) [וימשוך] הרבה שסתם הדבר שעומד הוא ליפש על האסקופה קודם שיכניס את הספר לרשות היחיד וכבר ידעת שהמוציא דבר מרשות היחיד לכרמלית ומניחו שם ואחר כך חוזר ועוקרו מן הכרמלית ומניחו ברשות הרבים פטור וזו שהעמידוה באסקופה ארוכה ודאי אינה הלכה שהרי בקריאה לאור הנר בשבת אמרו אפי' גבוה שתי קומות אפי' גבוה שתי מרדעות אלא שחזרו והעמידוה אף בשאינה ארוכה. סתם כתבי הקדש אדם מעיין בהם תמיד וסתם הדברים כשהוא על האסקופה נח הוא לשם לעיין אלא שאף בזה חזרו והקשו שמא יעיין ברשות הרבים ויכניסהו לשעתו ברשות היחיד עד שהוצרכו להעמידה כבן עזאי שהוא סובר מהלך כעומד ונמצא שהלוכו על האסקופה נדון כעמידה. ואעפ"י שמודה בן עזאי בזורק. לזריקה לא חיישינן שהרי אסור לזרוק כתבי הקדש משום בזיון. ונמצא שמשנתנו כל שאין שם חשש דריסה אין מתירין לו אף באסורי סופרים ואם כן משנתנו אין הלכה כן ר"ל לגללו אצלו אלא שיש לה מקום באסקופה הנדרסת וגדולי המחברים פסקוה אף בכל [אסקופה] שבתוך ארבע אמות כמו שכתבנו. שמא לא חששו לשקלא וטריא שבגמרא שלא נאמר אלא דרך דחייה ומשא ומתן אלא שאין נראה כן. ולמדת מכל מקום שמשנתנו הלכה היא אם אף באסקופה רשות היחיד ובאסקופה הנדרסת אם באסקופה כרמלית אעפ"י שאינה נדרסת ובתוך ארבע אמות לדעת גדולי המחברים ובזו לא נחלקו ר' יהודה ור' שמעון ודברי הכל היא. היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו לאויר רשות הרבים ועדיין אגדו בידו והרי אין כאן. חשש בזיון כלל עד שלא הגיע לתוך עשרה גוללו אצלו אפי' נח כגון שהיה הכותל משופע ואם בתוך עשרה אם לא נח גוללו אצלו ואם נח כגון שהיה הכותל משופע ויש שם ריוח בכדי ארבעה טפחי' שנח שם אינו גוללו שאעפ"י שכל שאגדו בידו אינו הנחה גמורה מכל מקום אסור סופרי' יש כאן וכל שאין בו חשש דריסה אין מקילין בה. אלא שמכל מקום הופכו על הכתב ר"ל שהופך היריעה הגויל [על] פניה להגין עליה שלא יעלה אבק על האותיות ואעפ"י שהלכה אמרו כותבי ספרים תפלין ומזוזות לא התירו להם להפוך יריעה על פניה וכל שכן להניחם פתוחים אלא פורס עליהם את הבגד בזו ענינה שאין לו בגד וכל שאין לו בגד מוטב לו להפוך יריעה על פניה משיניחנו פתוח ויעלה אבק עליהם.
לא היה הכותל משופע אלא שנתגלגל לפחות משלשה הרי הוא כנח בארץ מתורת לבוד והופכו על הכתב ובזו נחלק ר' יהודה לומר שאפי' אינו מסולק אלא מלא החוט גוללו. ואף בגמרא פרשו שאף תנא קמא סובר כן ולא עוד אלא שכלה ר' יהודה היא וחסורי מיחסרא והכי קתני הגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב במה דברי' אמורים בכותל משופע שיש כאן הנחה אבל בכותל שאינו משופע אפי' פחות משלשה גוללו שכל תוך שלשה צריך הנחה על גבי משהו ר"ל שאם זרק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים שבאמצע אפי' עבר תוך שלשה לקרקע רשות הרבים פטור אלא אם כן נח ברשות הרבים אלא שמכל מקום אחר שהוא תוך שלשה אין צריך להנחה על גבי מקום חשוב אלא דיו בהנחה על גבי משהו כמו שביארנו במקומו. ואף זה אף בתוך שלשה גוללו אלא אם כן נח על גבי משהו וכל שכן אם נח לארץ שאינו גוללו שאין הלכה כר' שמעון שאמ' אפי' בארץ עצמה גוללו הואיל ואגדו בידו שאין שבות עומד בפני כתבי הקדש. שאין אומרין כן אלא במקום חשש בזיון כמו שביארנו. ויש פוסקים שכל תוך שלשה אינו צריך הנחה כלל אפי' על גבי משהו כמו שכתבנו במסכת שבת:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה