עץ חיים/שער ח/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עץ חיים · שער ח · פרק א· >>

שער ח'[עריכה]

פרק א - מ"ת[עריכה]

ונבאר עתה עולם הנקודים, והם בחינת אורות היוצאין דרך נקבי עינים דאדם קדמון.

והנה כבר ביארנו לעיל כי ד' בחינות יש והם ד' הויות -- ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. ובכל בחינה מהם יש טנת"א טעמים, נקודות, תגין, אותיות. והנה המוחין של אדם קדמון הם הוי"ה דע"ב. ומן בחינת האזנים ולמטה עד תשלום כל סיום אדם קדמון הוא בחינת ס"ג, עד סיום הרגלים שלו. אמנם ענין זה היה בתחלה קודם מיתת מלכים בעולם הנקודים. ואח"כ היה בחינת מ"ה וב"ן ממקום טיבור שלו עד למטה בסיום הרגלים כמו שיתבאר בע"ה.

והנה כבר ביארנו כי בשם ס"ג יש טנת"א, והטעמים נחלקים לג' חלוקות שהם אזן-חוטם-פה. ואמנם הנקודות הם בחינת אורות הנמשכים מן העינים שלו. והענין הוא כי הנה ההבל היוצא מנקבי אזנים הוא הבל מועט, כי אם יניח אדם אצבע על נקב האזן ויסתום אותו בחוזק ירגיש קול הברה בתוכו, וזה מחמת תנועת ההבל שבתוכו שרוצה לצאת לחוץ ואינו יכול. אמנם בהסיר האצבע אינו נרגש. והנה מן ההבל הזה יצאו י' ספירות מבחינת האזנים כמבואר למעלה. ואח"כ בחוטם יש הבל יותר מורגש ויצאו בחינת י' ספירות של חוטם כנ"ל. ואח"כ בפה יש הבל יותר נרגש מכולם, לפי שכל מה שהאור יורד למטה הוא ניכר ונרגש יותר ומתגלה שם, ומשם יצאו הי' דעקודים. ואלו השלשה מקומות הם בחינת הטעמים דס"ג.

ואח"כ מן העין יצאו הנקודות דס"ג. ולכן אין כל כך הבל בעין כמו בג' מקומות הנ"ל, כי אין דומה אור הנקודים הקטן כמו הטעמים. אבל עם כל זה מצינו קצת כח בהסתכלות העין כנראה בחוש העין בטבע, כענין ביצת בת היענה שנולד האפרוח על ידי הסתכלותה זמן מה בלתי שתשב על הבצים לחממם כמו שאר העופות. וזה יורה היות כח ממשית בהסתכלות העינים. והנה מבחינת הסתכלות הזה של העינים יצאו הנקודות. ובזה תבין מה שאמרו בתיקונים תיקון ע' דף קכ"ו שמצייר צורת הוי"ה של בן ד' אותיות בציור עינים בנקודים בסוד "וגבותם מלאות עינים" כזה (כאן יש ציור), כי כל בחינת עינים הם נקודות כנ"ל.

והנה כשתמנה מן ע"ב יהיה כל בחינת ע"ב י' מן הוי"ה, וס"ג אות ה' ראשונה של הוי"ה, ומ"ה אות ו', וב"ן אות ה' אחרונה.
וכשנמנה השם מבחינת ס"ג לבדו יהיה הטעמים של ס"ג אות י', והנקודות אות ה' ראשונה, ותגין אות ו', ואותיות ה' אחרונה.
וכאשר נחלק גם את הטעמים תהיה אות י' באזן, ואות ה' ראשונה בחוטם, ואות ו' בפה, ואות ה' אחרונה בעינים.

הרי כי העין יש לו בחינת ה' אחרונה וה' ראשונה. וזהו סוד מה שאמרו בתיקונים "אני ישנה" נגד ה' אחרונה. כי בביטול אור הנקודים אני ישנה בסוד השינה (פי' בסוד המיתה שלהם אחר שנתבטלו, כי שינה א' מס' במיתה). גם "אני ישנה" אותיות שניה, כי חכמה היא ה' ראשונה והיא שניה לכתר, כי נודע שהטעמים הם כתר, והנקודות הם חכמה, והתגין הם בינה, ואותיות ז' תחתונות. נמצא כי העין הוא בחינת חכמה שהם הנקודות. וזהו הטעם שחכמי העדה נקראו "עיני העדה" כמ"ש "והיה אם מעיני העדה וגו'".

ובאלו הנקודות הם בחינת המלכים שמלכו בארץ אדום שמתו כמו שיתבאר בע"ה. וזהו סוד "והארץ היתה תהו ובהו", כי "הארץ" היא ה' אחרונה שהוא בחי' העין כנ"ל, והיא אשר "היתה תהו ובהו", שהוא ענין מיתת המלכים עד שבא התיקון שלהם, ואז נאמר "יהי אור ויהי אור". וזהו "פקח עיניך וראה שוממותינו" (דניאל ט, יח).

ולהבין פסוק זה נבאר מציאות הענין‏[1], ונאמר כי הנה הנקודות הם ט' שהם:

  1. קמץ
  2. ופתח
  3. צירי
  4. סגול
  5. שבא
  6. חולם
  7. שורק
  8. חירק
  9. קיבוץ.

אמנם ג"כ יש בהם בחינת עליונות -- שהם ניקוד חולם, ואמצע -- כגון שורק, וכל השאר הם תחתונים שמקומם הם תחת האותיות. ואח"כ יתבאר כל זה בע"ה.

והנה כל הז' אחרונות של הנקודות הם צורת יודי"ן חוץ מב' נקודות הראשונים (שהם קמץ פתח) שהם ב' ווי"ן ויו"ד.

והענין כי כאשר נמנה כל היודי"ן שיש בז' נקודות אלו הם י"ג יודי"ן, גימטריא ק"ל, כמנין עי"ן -- להורות כי מן העין יצאו הנקודות. ונשאר קמץ פתח שהם י' ושני ווי"ן שהם גימטריה כ"ב, והוא סוד כ"ב אותיות שמהם נעשו הכלים של הנקודים.

וא"ת למה נרשמו ונרמזו הכלים בב' נקודות הראשונים שבכולם והמעולות? אמנם הענין הוא כי מאלו ב' נקודות הראשונים (שהם כתר חכמה של הנקודות כנודע) -- מהם נעשו כלים‏[2] אל השאר, והם אשר הולידו והוציאו כלים לספירות אשר תחתיהן.

עוד טעם ב' לפי שנודע כי הז' נקודות תחתונים הם ז' מלכים שמתו, אבל הראשונים לא מתו. ונודע כי בחי' המיתה היא שבירת הכלי. לכן הז' נקודות אחרות נשארו בלא כלי רק אור לבדו שהוא בחי' הנקודות, אבל הראשונים לא מתו ונשארו‏[3] עם הכלים שלהם -- הנה האורות נעלמים ומתלבשים תוך הכלים ונקרא על שם הכלים, שהם הכ"ב אותיות הרמוזין בקמץ ופתח כנזכר.

והנה הקמץ מורה על הכתר כנודע, והכתר הוא טעמים. והפתח מורה על החכמה, והם הנקודות. ולכן נקראים ב' נקודות אלו קמץ ופתח, כי הם מורים על ענין הנ"ל. והוא: שכל זמן שעדיין לא יצאו רק הטעמים דס"ג (שהם בחינת אורות אזן-חוטם-פה) -- עדיין היו האורות סתומים וקמוצים, וכשבאו בחינת הנקודות (שהם חכמה, שהוא פתח, והוא בחי' העין כנ"ל) -- אז הם נפתחו בפתיחו דעיינין כנזכר בתיקונים. וזהו ענין נקודות פתח. אבל בתחלה (היו) בבחינת הטעמים שהם כתר הוא קמץ, כי האורות היו קמוצים וסתומים.

ונחזור לענין הפסוק "פקח עיניך". כי כאשר בא בחינת העי"ן שהם הנקודות אז נאמר "פקח עיניך" שאז הוי בפתיחו דעיינין. והנה כבר נתבאר כי כל בחינות האלו הם בשם ס"ג, ושם זה רומז לבינה שהוא גבורה עלאה דבה תליין הדינין . לכן בזו הבחינה של ס"ג היה ענין ביטול המלכים. גם בפרטות ס"ג עצמו יש בו בחינות הטעמים שגם הם נקראים ע"ב עם היותם בס"ג, אבל הנקודות דס"ג הם עיקריות דס"ג עצמו, שהם ס"ג דס"ג, ושם היה ביטול ומיתה. וזהו שנאמר 'הכל ס"ג יחדיו' (תהלים נג, ד עיי"ש). כי בשם ס"ג היה כל הביטול, וס"ג עצמו מורה על זה שהוא מלשון "נסוגו אחור", שהוא ביטול המלכים.

והנה העין נקרא גם כן על שם ס"ג כמו אזן-חוטם-פה הנ"ל, והוא בענין זה: כי הלא כאשר היה ג' בחינות הנ"ל שהם אזן-חוטם-פה (שהם הטעמים), היה שם ס"ג שלהם בחינת הוי"ה שהוא ס"ג -- יו"ד ה"י וא"ו ה"י. אמנם בעין (שהוא בחינת הנקודות) הוא ס"ג של ג' פעמים אהי"ה (שהוא גימטריה ס"ג גם כן), וזהו ס"ג אשר בעין.

והנה כל אהי"ה מאלו הג'‏[4] לוקח כל בחינת כ"ב אתוון הנרמזים בקמץ פתח כדי לעשות מהם כלים ע"י הסתכלות העין בהם, וא"כ כל שם אהי"ה מהם כולל כל בחינת כ"ב אותיות. ונמצאו ג' שמות אהי"ה עם ג' פעמים כ"ב אותיות עם הכולל עולה ק"ל, גימטריה עי"ן. הרי איך שם ס"ג רומז גם כן בעין.

וזהו "פקח עיניך וראה" (דניאל ט, יח). כי באזן-חוטם-פה יש ג' פעמים ס"ג, גימטריה פקח עם הכולל. ואחריהם בא בחינת עינים. וזהו "פקח עיניך". כי ג' אהי"ה אלו שבעינים הם בחי' אהי"ה ביודין, גימטריה קס"א, מנין עיניך עם הכולל. וזה "וראה שוממותינו", כי כאן היה שממון גדול וביטול המלכים.

פרק א - מ"ב[עריכה]

מ"ב.
כבר נתבאר לעיל בענף ד' משער דרושי העגולים ויושר כי אותן האורות שיצאו כולם הם מבחינת היושר (ולא מבחינת העגולים. כי כל זה לא שייך אלא ביושר לפי שהוא דרך קוין כמראה אדם). ואותן האורות הנ"ל שיצאו מאזן-חוטם-פה של אדם קדמון אין בהם בחינת עגול ויושר רק הכל יושר לבד. אך בחינת המצח והעין של זה האדם שהם סוד הנקודות האלו -- יש בהם בחינת עגולים ויושר, דוגמת אדם קדמון, ויוצאין מנה"י וחצי ת"ת של זה האדם קדמון ולמטה מבחי' היושר. ושם יוצאין תחלה העגולים של הנקודות, והם מעגלים ומקיפים את הנה"י וחצי ת"ת דאדם קדמון (שהם) סוד היושר שלו, ומקיפים אותו יושר, והוא באמצען.

והנה כבר בארנו שיש אורות פנימים ואורות מקיפין בזה האדם קדמון, וכולם בסוד היושר. והנה אלו העגולים של נקודות‏[5] מפסיקין בין אור המקיף של זה היושר ובין אור פנימי עם הכלים של זה האדם שבסוף היושר. נמצא שאלו העגולים מקיפין וסובבין הכלים של זה האדם מכל סביבותיו. ואח"כ המקיף-של-יושר של זה האדם הוא מקיף וסובב את כל אלו העגולים של הנקודות, ובתוך אלו העגולים -- שם יש היושר של הנקודים ביניהן, דוגמת היושר של האדם קדמון בתוך עגוליו.

ואמנם יש הפרש אחד, והוא שאלו העגולים אשר הם מקיפים את נצח הוד יסוד וחצי ת"ת של זה האדם קדמון -- אינם מקיפין אותו מב' הצדדים, כי עיקר האור היה בצד הפנים של זה האדם קדמון של יושר שלו, אך מהארה זו מתפשט אל אחוריו גם כן, בין בחינת יושר ובין בחינת העגולים של הנקודות. נמצא שנה"י וחצי ת"ת של זה האדם קדמון מלובשים ומוקפים מנקודות אלו, בין מבחינת העיגולים שלהם ובין מבחינת היושר שלהם, ואדם קדמון בנתיים. ואמנם זה שאמרנו שיש בנקודים בחינת עיגולים ובחינת יושר -- לא היה זה מתחלה. אך מתחלת האצילות הנקודים נאצלו בבחינת עיגולים שלהם לבד בלתי יושר, ואלו הם בחינת נפש של הנקודים כנ"ל. ולכן היתה שבירתן, כי לא יצא להם רק בחינת נפש לבד שהם עגולים, ולא יכלו לקבל אור העליון, ואז היה כל בחינת מיתת המלכים וביטולם (כמבואר באורך בפרקין).

וזהו סוד הפסוק "אֲשֶׁר עָשָׂה אלקי"ם אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים". כי אדם קדמון היה בו בחינת יושר וזהו "עשה את האדם ישר". "והמה", שהם הנקודים, "בקשו חשבונות רבים", שהם העגולים, ולא נעשה בהם בחינת יושר. ולכן נשברו ומתו. ואחר כך נבאר איך הם בקשו חשבונות רבים (שהם בחי' העגולים), ולמה יצאו הנקודות כך בעגולים יותר משאר אורות של אזן-חוטם-פה שכולם לא יצאו אלא בדרך יושר.

והנה תיקון של המלכים שמתו היה על ידי ביאת הרוח שלהם, והחיה אותן, שהוא סוד היושר של הנקודים, והוא סוד אדם, כי צורת אדם דכר ונוקבא לא שייך אלא ביושר, ואז הוא דכר ונוקבא ממש. גם האדם הוא שם מ"ה שהוא גימטריא אד"ם, והוא בא ביושר. ויצאו מהארת‏[6] המצח. גם תבין איך זה השם של מ"ה והוא בז"א וביצירה שהוא בחינת רוח. וזהו רוח של הנקודים:

ואני מסופק אם שמעתי ממורי זלה"ה, אם שם ס"ג הם המלכים שמתו הנ"ל והם העגולים, ואח"כ בא שם מ"ה לבד וממנו נעשה היושר, ושם הס"ג נשאר לעגולים. או משם ס"ג נתקן תחלה העגולים ואחר כך בתיקון יצא היושר דס"ג‏[7], ומשם מ"ה היושר לבד, ונצטרף היושר של ס"ג עם היושר של מ"ה (כמבואר אצלינו שהוא סוד עתיק ונוקביה, שם מ"ה וב"ן). או אם נאמר כי משם ס"ג יצאו‏[8] אח"כ בעת התיקון עיגולים ויושר‏[9], וכן משם מ"ה יצאו עגולים ויושר, ונתחברו עגולים בעגולים ויושר ביושר:


ונבאר עתה הטעם למה יצאו הנקודות עגולים יותר משאר האורות של אזן-חוטם-פה. והענין הוא, דע, כי אין דומה אור של העינים לשאר אורות. כי העין בהיות אדם עומד ברוח אחד ובצד אחד יכול להסתכל כל צרכו ולנענע ראייתו בעין אף שלא ינענע גופו וראשו כלל, אך ינענע עיניו ויסתכל בצדדיו. משא"כ בשאר האורות כמו אורות אזן-חוטם-פה שיצא ההבל במישור‏[10]. ולכן האורות היוצאין ביושר -- נעשו בחינת יושר, אך הנקודים שיצאו מבחינת עינים -- הם מתפשטים סביבות אדם קדמון בדרך עגולים.

טעם ב', לפי שהאורות עליונים יוצאים דרך צינור הפה או החוטם או האוזן -- לכן הם נשארים ישרים. משא"כ בנקודות שהבל היוצא מנה"י של האדם קדמון הוא בוקע בכלים של אדם קדמון ויוצא לחוץ בסוד "וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת" (איוב יט, כו), שהאור הוא בפנים ונוקף ומכה בעור ויוצא לחוץ מכל צדדי האדם כולו. ואם היה טיבורו פתוח והיה יוצא האור משם אל הנקודים -- היה נקודים ביושר כנגד אור הטבור וקילוחו ביושר. אך אור ההוא יוצא מכל צדדי העור דרך גומות ושערות שבעור, לכן הנקודים הם עגולים.

טעם ג', ובו יתבאר גם כן טעם ב' היטב, והוא כי הלא בארנו במקום אחר ענין צמצום ב' של אדם קדמון, כי כדי להאציל נקודים אלו הוצרך לצמצם אורות נה"י וחצי ת"ת שלו למעלה, ושם פריס פריסה א' במקום הטבור, ואותו אור שהיה שם תחלה יצא דרך העינים, ומשם יצא לחוץ וירד למטה כנגד נה"י של אדם קדמון מבחוץ, ושם נתהוו הנקודים. ובהעלות אור זה למעלה היה בדרך‏[11] מ"ן, ויצא אור חדש וירד דרך פנימיות של זה האדם, וירד דרך הפרסא, וירד לנה"י של זה האדם ובוקע משם זה האור חדש הפנימי, ויצאו לחוץ דרך העור, ומשם מאיר אל הנקודות (כנזכר על הפסוק "וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת" בטעם הב'). נמצא כי הנקודות נעשה על ידי ב' אורות: אור היוצא לחוץ והוא אור הראשון, ועל ידי אור פנימי החדש הבוקע ויוצא לחוץ. והנה זה או"פ יצא לחוץ מכל צדדין אחורי העור, ולכן נעשו עגולים כנזכר בטעם ב'.

גם היה ענין אחר. כי כיון שהאור הראשון היה במקום החזה‏[12] ושם נשאר שורשו להאיר לחוץ, וכשיורד אור החדש נפגעו יחד שם הג' אורות -- אור האדם קדמון עצמו מבחי' ת"ת שלו, ואור הראשון שעלה מנה"י, ואור החדש -- ולכן הם דחוקים הרבה. ובפרט כי כשעובר והולך להאיר לנה"י הוא צריך לבקוע בחוזק אותו הפרסא ולעבור ולירד -- לכן מכח אלו הבחינות כשהוא בוקע ויוצא בעור להאיר לאלו הנקודות הוא יוצא בחוזק נמרץ והוא נעשה עגול.

וטעם הג' הוא מחמת אור הראשון הוא בדוחק גדול (כי הוא יוצא מן העינים) וכשיצא מן העינים יצא בחוזק ונעשה עיגול. ואמנם האו"פ הבוקע מכל צדדיו רצה להדביק כל צינורות הארה זו בזו ומכה בחוזק כנ"ל -- לכן מתעגלין אור הצינורות היוצאים בחינת פנים ומקיפין (נ"א פנימי ומקיף) ופוגעין עם צנורות היוצאין מהאחור ונדבקים ואז נעשה האור עגול. ובזה תבין איך העינים רומז לנצח-הוד, כי האור של נצח-הוד של זה האדם קדמון יצא לחוץ מהעינים, ולכן נצח-הוד רומזין אל העינים:

פרק א - מ"ת[עריכה]

מ"ת.
ע"ב דאדם קדמון הוא ברישא דיליה. אחר כך בא הס"ג דיליה. והתחיל מן אזן-חוטם-פה. וכל אלו הג' חלוקים הם טעמים, והם ע"ב דס"ג. ובחינה שלישית שהיא הפה נקרא "עקודים".

אחר כך בא הס"ג דס"ג, והיא נקודות, מתחילין מן העין דאדם קדמון. והם ט' נקודות -- ה' מלכים ד' עבדים כנודע. וב' נקודות עליונים (שהם קמץ ופתח, שהם כתר חכמה) לא מתו. וז' אחרים מתו.

וכאן יש קושיא שאמרנו כי ב' נקודים הראשונים בלבד נתקיימו, ובמקום אחר כתבנו כי ג' נקודות הראשונים לא מתו (שהם כתר-חכמה-בינה), והז' אחרות (שהם ו' נקודות הנשארים מט') והמלכות (שהיא מלך בלתי נקודה כנודע) -- אלו הז' מתו.

ואפשר לתרץ ולומר שכיון שהפנים של אבא ואמא לא מתו -- הכל‏[13] נקרא נקודה א' בסוד יו"ד, שהוא אותיות י"ה, בסוד "הבן בחכמה", ולכן הכל נקרא חכמה לבד. והאחוריים שנפלו מאבא ואמא הם הה' שבשם, בסוד "וחכם בבינה", והכל נקרא בינה לבד, שהוא סוד אחוריים אל הפנים (שהוא זכר - חכמה).

נמצא כי נקודת הפתח הוא ב' פנים דאבא ואמא, שהכל נקרא חכמה. ונקודת צירי הוא ב' אחוריים שלהם, שהכל נקרא בינה. ובזה צדקו ב' בחינות הנ"ל. כי הצירי -- גם בה יש מיתה, שהוא כללות האחוריים. גם צודק מה שכתבנו שגם הבינה לא מתה, והוא בסוד הפנים שלה. ואפשר שהפנים הם חכמה ובינה והאחוריים הם של ישראל סבא ותבונה, בסוד יעקב ולאה שהם אחוריים שלהם. ודי בזה:


  1. ^ (נ"א מציאת העין)
  2. ^ (נ"א יצאו כלים אלו)
  3. ^ (נ"א נשארו)
  4. ^ (עם הכולל עולה כ"ב כי) נ"א
  5. ^ (גם הם)
  6. ^ (נ"א מאורות)
  7. ^ (נ"א או משם ס"ג נתקנו העגולים והיושר)
  8. ^ (תחילה עגולים)
  9. ^ (יצא היושר דס"ג)
  10. ^ (נ"א הכל ביושר)
  11. ^ (נ"א צריך)
  12. ^ (נ"א הזה)
  13. ^ (נ"א להכי)


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל