עץ חיים/שער ח/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · עץ חיים · שער ח · פרק ב· >>

פרק ב - מ"ת[עריכה]

ונחזור לענין לבאר תחלה איך יצאו הנקודות ואח"כ נדבר בפרטות עצמן.

כי כבר אמרנו כי הכל יצא מאדם קדמון הנ"ל ואמרנו כי העקודים הגיעו עד טבורו. ואע"פ שאמרנו שהאורות יוצאין דרך נקבי פה או חוטם וכיוצא -- זהו עיקר האורות, אבל ודאי שגם דרך כותלי דופני של זה האדם קדמון בוקע ויוצא אור ומאיר תדיר בהם. וכבר נתבאר לעיל כי כאשר רצה המאציל להאציל בחינת נקודים כוונתו היה לעשות בחינת כלים לשיוכלו העולמות התחתונים לקבל אורו שמאיר בהם.

והנה ראה המאציל כי עדיין לא היה כח במקבלים לקבל האורות של העינים האלה (אשר מקום התפשטותן הוא ממקום הטבור עד סיום הרגלים של אדם קדמון כנ"ל), ולכן מה עשה? טרם שהוציא האורות האלו דרך העינים צמצם עצמו צמצום א', והוא שכל האור שהיה מתפשט בתוך האדם קדמון הזה מטבורו עד סיום רגליו העלהו בחצי גוף העליון, מהטבור ולמעלה, ונשאר המקום שמן הטבור ולמטה ריקן בלתי אור.

והמשכיל יבין, וידמה מלתא למלתא, איך בכל אצילות בחינת חצי ת"ת ונה"י תמיד המאירין בעולם שלמטה; כי נה"י דז"א מאיר אל הנוקבא, ונה"י דאבא ואמא מאיר אל הז"א, ונה"י דאריך אנפין לאבא ואמא, ונה"י דעתיק לאריך אנפין, ונה"י דאדם קדמון לעתיק ולכל בחי' האצילות כמ"ש בע"ה.
גם תבין כי בכל בחינת הוצאות האורות חדשים היה קודם להם ענין הצמצום; כי כן מצינו באריך אנפין שצמצם נה"י שלו כדי לאפקא לזו"ן כנזכר במקומו, וכן היה בזה האדם קדמון. ואין להאריך בזה.

והנה אחר שצמצם עצמו, הניח חד פרסא באמצע גופו במקום טבורו מבפנים כדי שיפסיק בנתיים. וזהו סוד "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים", כנזכר בזוהר בראשית דף ל"ב (ח"א לב, א) אית קרומא חדא באמצעית מעוי דב"נ דאיהו פסיק מעילא לתתא ושאיב מעילא ויהיב לתתא . ואז נשאר כל האור לעילא מהאי פרסא, והיה שם דחוק ומהודק, ואז בוקע בהאי פרסא ויורד, והאיר בשאר הגוף מהטבור ולמטה.

וזהו בחינת פרסא הנזכר בריש אדרא בדרוש "ואלה המלכים". וזהו מ"ש בזוהר דאית חד פרסא בין המאציל לכתר. ואמנם אמת הוא כי כמה גולגלתין אית דלית להון חושבנא (כנזכר ריש אדרא), והכתר דז"א יהיה פרסא דאמא מפסיק אליו וכיוצא בזה, אבל הכתר של כל האצילות הוא נפסק ע"י ההוא פרסא של האדם קדמון.

ואמנם ודאי שע"י הסתלקות האור למעלה מהטבור היה מספיק לשיהיה יכולת בעולם אצילות לקבל האור שלהם אבל לא היה מספיק לתת כח לעולם הבריאה ‏[1] גם כן, ולכן הוסיף בחינה אחרת להניח שם אותו מסך והפרסא הנ"ל. נמצא שהם ב' דברים -- צמצום האור למעלה שיוכל האצילות לקבל האור שלו, וענין הפרסא היה כדי שיוכל גם הבריאה לקבל אורו. ותבין ותשכיל בזה איך יש פרסא בין אצילות לבריאה.

והנה על ידי עליית האור הזה שבחציו התחתון למעלה מהטבור כנ"ל -- אז נתרבה אור גדול ורב בחצי גוף העליון, ואז נעשה זה האור בבחינת מיין נוקבין אל טעמים דס"ג (שהם אזן-חוטם-פה), ר"ל אל השרשים הפנימים שלהם בתוך הגוף, ולא אל האורות היוצאים לחוץ דרך הנקבים. ואז על ידי מיין נוקבין אלו העולין שם נזדווגו שֵם ע"ב שבגלגלתא דאדם קדמון עם בחינת הס"ג שבו (שהם שרשים של אזן חטם פה שהם טעמים כנ"ל). ואז נמשך אור חדש מלמעלה מן הזווג הזה ובוקע ויורד דרך הפרסה מהטבור ולמטה. אמנם האור הראשון (שהיה בתחלה למטה ועלה למעלה) שוב לא ירד, ונשאר שם מהטבור ולמעלה, ושם הניח שורשו תמיד, ומשם נתפשט ויצא דרך העינים, והם הם הנקודים. ונמשך ונתפשט בחוץ עד סיום רגליו דאדם קדמון כנ"ל.

והנה כל האור הנמשך עד הטבור -- אפילו שהוא מבחינת העינים -- הכל הוא נבלע ונכלל בעקודים. ולכן איננו ניכר. אבל האור הנמשך מתחת הטבור עד רגליו -- זהו לבדו נקרא בשם 'נקודות' לפי שהוא עומד עתה לבדו. וכן אותו אור שיורד דרך הפרסא מחדש (על ידי זווג הנ"ל) -- גם הוא בוקע הגוף והכלי דאדם קדמון ויוצא לחוץ ומאיר באלו הנקודים. הרי ב' מיני אור לצורך הנקודים.

ועוד יש אור ג', והוא בהכרח. כי כאשר יורד ומתפשט אור העין למטה דרך העקודים‏[2] -- הנה הוא מסתכל באורות אזן-חוטם-פה ההם, והוא שואב משם ולוקח מהם אור לצורך עשיית הכלים של הנקודות, ולוקח מג' בחינות שהם אורות אזן-חוטם-פה.

והענין הוא באופן זה: כי הנה נתבאר שאורות האזן נתפשטו עד שבולת הזקן, ואורות חוטם ופה עוברים גם כן דרך שם. ואם כן מוכרח הוא שכאשר נמשך אור העינים דאדם קדמון דרך שם יתערב עמהם ויקח אור שלהם. והנה י' נקודות הם. והג' ראשונים שבהם הם לוקחים אור ממה שנמשך מהסתכלות העין באזן-חוטם-פה, ממקומם עד מקום התחברות בשבולת הזקן כנודע. ואינם מקבלים אותם רק בשבולת הזקן, כי משם מתחילין הן, ולא ממה שבשבולת הזקן ולמעלה‏[3]. אבל ז' נקודות התחתונים אין לוקחין רק ממה שנמשך מהסתכלות באורות החוטם והפה משבולת הזקן ולמטה, כנודע כי החוטם מגיע עד החזה, והפה עד הטבור, ולא משבולת הזקן ולמעלה.

ונמצא כי לפי זה ג' נקודות לוקחין הארה לצורך הכלים שלהם מן ג' האורות שהם אזן-חוטם-פה בשבולת דוקא, אבל ז' תחתונים אינן לוקחין רק מב' אורות לבד (שהם חוטם ופה, משבולת ולמטה עד הטבור. כי אור אזן העליונה כבר נגמרה ונסתמה בשבולת הזקן). ולכן גדולה היא הארה ג' נקודות עליונים מן הז' תחתונים. ולסבה זו ג' מלכים הראשונים לא מתו לפי שיש להם הארה גדולה, והכלי שלהם מעולה מאד לפי שנעשה מבחינת אזן העליונה ומהחוטם ופה. כי בהסתכלות העין באורות האזן חוטם פה נעשו הכלים שלהם כנ"ל. כי לקחו כליהם ממקום שעדיין אורות האזן (שהם בחינת נשמה) נמשכים שם שהוא עד שבולת הזקן כנ"ל. אמנם הז' מלכים תתאין מתו לפי שכליהם נעשו מהסתכלות עין בחוטם-פה לבד, והיה חסר מהם אור האזן העליונה.

והנה גם בג' ראשונים עצמם יש בהם חילוק בין זו לזו. והוא‏[4] כי מן הכתר לא ירד ממנו אפילו האחוריים אלא האחוריים של נצח-הוד-יסוד בלבד. אבל באבא ואמא של הנקודים ירדו האחוריים שלהם לבד ונשארו הפנים במקומה.

וטעם הדבר הוא, כי אלו האורות שנמשכים עד שבולת הזקן נחלקו לג' -- כי הכתר לקח מבחינת האזן עצמה, ממה שהראייה שואבת בהסתכלות באור האזן, ומכ"ש שנכללים בו ב' אורות אחרים, ומזה נעשה כלי לכתר נקודים. ואבא לקח ממה שהראייה שואבת מאורות החוטם, וגם אור הפה נכלל בו. והנה הכתר שלקח מן האזן -- הארתו גדולה מאד, לא נשבר כלי שלו. אבל אבא ואמא שאין לוקחין רק מן החוטם ופה -- נשברו האחוריים של כליהם.

והנה אבא ואמא, אם היו מקבלים אור זה של חוטם ופה של אדם קדמון בהיותו למעלה, קרוב אל מקום נקבי האזן -- אף על פי שלא היו מקבלין מאורות האזן עצמה רק קצת הארה -- היו מתקיימין האחוריים של כליהם. אבל כיון שאין מקבלין רק מסיום האזן -- שהוא מקום שבולת הזקן -- לכן אע"פ שלוקחין קצת הארה, אינו מועיל להם. ולכן נשברו האחוריים של כליהם. אבל הכתר -- כיון שלוקח אור האזן ממש -- אע"פ שלקחו בסיומו, כיון שהוא לוקח עצמותו די בזה, ולא נשבר אפי' האחוריים של כלים דידיה. מה שאין כן באבא ואמא שאינן לוקחין רק הארה בעלמא וגם שהוא ברחוק מקום.

והרי נתבאר ג' בחינות אלו. והם:

  • כי הכתר נתקיים כולו.
  • ואבא ואמא נשברו ונפלו האחוריים שלהם.
  • וזו"ן נפלו פנים והאחוריים שלהם.

והנה זהו הטעם שנרמז בפסוק "והארץ היתה תהו ובהו" (אשר הוא מדבר בענין מיתת המלכים של הנקודים כנ"ל), נרמז בו ב' פעמים מלת "תהו", אחד מפורש בפסוק ושנית בראשי תיבות למפרע -- "ו'הארץ ה'יתה ת'הו". והוא כנגד ב' בחינות הנ"ל. כי תהו הישר המפורש בפסוק הוא בחינת ז' מלכים שמתו ונתבטלו אפילו הפנים שלהם הישרים. ותהו שבראשי תיבות למפרע הוא בחינת ביטול האחוריים דאבא ואמא (כי כל למפרע הוא בחי' האחוריים).

והנה בודאי כי גם בנקודים יש בחינת אורות מקיפים ופנימים. וענינו הוא, כי הנה נתבאר כי מהג' אורות אזן-חוטם-פה שואב מהם הסתכלות העין לצורך הנקודים, וזהו בחינת אור הג' הנ"ל שבארנו שהוא לצורך כלים אל הנקודים. וצריך שתדע כי אור זה נחלק לב', ומה שלוקח מצד ימין הן אורות ממש, ומה שלוקח מצד שמאל הם כלים. וכבר נתבאר לעיל כי באור יש בחינת פנימי ומקיף, ובכלי יש פנימי וחיצון. נמצא כי כל אלו ד' בחינות לוקח הסתכלות העין מג' אורות אזן-חוטם-פה.

וזה סדרן.

כי הנה כשמסתכל העין באורות האזן ביושר -- נגד הסתכלות העין בעצמו (שהוא שבולת הזקן עצמו), מצד ימין -- הוא בחינת אור מקיף. ומה שהוא גם כן בצד ימין אלא שהוא רחוק והוא מן הצדדים -- זה אור פנימי שהוא מועט. וכן על דרך זה בצד שמאל; מה שהוא כנגד הסתכלות העין ממש הוא חיצונית הכלי, ומה שהוא לצדדים הוא פנימיות הכלי.

ומה שהוא לוקח מאורות החוטם הוא באופן אחר. כי מה שלוקח מאור החוטם קודם שמגיע אל הפה והוא מצד ימין -- הוא אור מקיף. ומהפה ולמטה הוא אור פנימי. ועל דרך זה בצד שמאל הם כלים, בחי' חיצוניות ופנימיות.

וכן הוא מה שלוקח מן הפה נחלק לשנים; כי מה שלוקח מהפה עד שמגיע לשבולת הזקן מצד ימין הוא אור מקיף, ומהדיקנא למטה הוא פנימי. וכן על דרך זה הוא בצד שמאל לעשות כלים בפנימיות וחיצוניות:

פרק ב - מ"ק[עריכה]

מ"ק. בנקודים אלו יש ג' מיני אור:

  • א' הוא האור שמן הטבור דאדם קדמון ולמטה שבא מחדש, אחר עליית האור שהיה שם מתחלה ועלה למעלה מן הטבור ונשאר שם וגרם זווג ע"ב וס"ג פנימים דאדם קדמון, ויורד שם אור חדש בוקע דרך העור ויוצא לחוץ.
  • אור ב' הוא האור שהיה תחלה למטה ואחר כך עלה משם ויצא דרך העינים ומאיר למטה מהטבור ולחוץ.
  • אור הג' הוא אור הזה הנ"ל שיוצא מן העינים ומתחברים עמו שאר אורות אזן-חוטם-פה, ויורדין גם כן עמו למטה. ומזה האור השלישי נעשו כלים, ומב' ראשונים נעשה העצמות.

  1. ^ (לשיוכל גם הוא לקבל אורו)
  2. ^ (נ"א ועוד אור ג' הוא לקח כי בהכרח כשירד אור העין הוא עובר דרך אזן חטם פה)
  3. ^ (נ"א בשבולת הזקן ולא ממה שבשבולת הזקן ולמעלה ואינם מקבלין רק בשבולת הזקן כי משם מתחילים הן ולא ממה שכנגד העין עד שבולת הזקן)
  4. ^ (נ"א והנה)


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל