עמנואל הרומי על משלי ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · עמנואל הרומי על משלי · ל · >>

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי, וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים."

אמר החכם הזה אגור בן יקה, כי שלושה עניינים הם מכלל הדברים שנפלאו ממנו ונעלמו מעיני שכלו, ואם תחבר עִמם דבר רביעי יהיו ארבעה, וכל אילו הארבעה הם עניינים נעלמים לא נודעו אליו.

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • והדבר הראשון הוא "דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם". רוצה לומר כי הנשר – בעופפו על פני רקיע השמים – יפלא בעיני האדם לדעת אי־זה הדרך עבר בעופפו, כי לא יניח רושם באויר שיוכר אחר שילך העוף וילך לו. והזכיר הנשר והוא־הדין לשאר העופות. או הזכיר הנשר בעבור שיגביה לעוף עד שיסתר מעיני האדם לרוב הגובה, ולפיכך יעלם מהאדם הדרך אשר יעוף בו.
  • "דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי־צוּר" . כלומר, בעת ילך הנחש על הצור לא יעשה בו רושם ניכר שיוכל האדם לכוֵין מקום הליכתו ולומר זה הדרך הלך בו. ולכך הזכיר הצור – שהוא קשה להתפעל, ולא אמר עלי ארץ – כי הארץ ממהר להתפעל יותר מן הצור, והִלוך הנחש יעשה בה רושם ניכר. והזכיר הנחש והוא־הדין לשאר בעלי חיים הקטנים, אשר לא יעשו רושם גדול במקום אשר ידרכו בו.
    ואולי, כי הזכיר הנחש, לשתי סיבות:
    • אחת: שהוא לא ידרוך ברגליו כי אין לו רגלים. לפי שדרך הבהמות ושאר בעלי חיים לעשות היכר בפרסות רגליהם במקום אשר ידרכו בו, אמנם הנחש – עבור היותו נעדר הרגלַיִם – לא יעשה רושם בהילוכו.
    • והסבה השנית אשר בעבורה הזכיר הנחש: עבור היות הליכתו הליכה מעוקלת בלתי ישרה – אחת הנה ואחת הנה – אפילו בעת שתלך על הקרקע כל־כך תהיה מעוקלת שלא יוכל אדם לכוין איך היתה תכונת הליכתו באותן הרשמים. וכשתחבר עם העיקול קושי המקום אשר ילך עליו, והוא שילך על הצור, יתחברו שתי סִבּות שלא יוכל האדם לכוין מקום הליכתו, וזה: שעל הצור לא יעשה רושם ניכר, ואפילו אם ירשום רושם קטן יהיה הרושם ההוא מעוקל ונפתל שלא יוכל אדם לכוונו.
  • "דֶּרֶךְ־אֳנִיָּה בְלֶב־יָם". אומַר, כי האניה בעת שתלך על פני המים, אף־על־פי שהיא עושה רושם גדול במים, וכשתרוץ הספינה בחוזק על הים תשאיר אחריה מקום עמוק בעֹמק מה שתטבע מן הספינה במים, מכל־מקום יתפשטו המים ולא ישאר במים שום רושם, ולא יוכל האדם לכוין אי־זה דרך עברה הספינה.

ואלה השלושה ענייינים אשר הזכיר החכם שנעלמו ממנו, לא תחשוב שיהיה עניין המאמר שהוא חקר לדעת אותם ונעלמו מעיניו, כי איך יאמר סכל אחד כדברים האלה – כי הוא בקש לדעת הדרך מן האויר אשר עבר בה העוף, והדרך שעבר בו הנחש בעוברו על הצור, והדרך שעבר בה האניה בעברה על הים?! כל־שכן וכל־שכן שלא יאמר חכם אחד כיוצא באילו הדברים. אך עניין זה המאמר כן הוא: כי כמו שנעלמו העניינים האילו מעיני האדם ולא יוכל לדעתם – כן הוא נעלם מן האדם לדעת דבר הרביעי שיזכור אחריהם, והוא

  • "דֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה", כלומר, כששוכב האדם עם האשָּה – שלא תהיה שאינה בתולה – ויכוונו שניהם להעלים העניין, יהיה דבר רחוק להכיר הדבר ההוא, כי לא יעשה בה רושם שיוכר אחר שעה.

ולפיכך סמך אל זה (משלי ל כ) "כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת", כלומר: כהעלם הדברים הנזכרים – כן העלם האשה המנאפת. וזה שהיא אוכלת, והוא כינוי אל מעשה הניאוף; "וּמָחֲתָה פִיהָ", שעניינו שהיא מקנחת עצמה; ואחר־כן אומרת "לֹא־פָעַלְתִּי אָוֶן" – כי מעתה לא נשאר בה בעבור אותו המעשה שיוכר בה.

ודע, כי מִלת "עלמה" תִפול בלשון עברי על בתולה ועל אשר איננה בתולה, אמנם במקום הזה – אשר ביארנו – על אשר איננה בתולה, וכמוהו (ישעיהו ז יד): "הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן". כי לא היה רוצה באמרוֹֹ "ודרך גבר בעלמה" – הבתולה, ועל כן חיברו עם אמרוֹ "דֶּרֶךְ נֶשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי־צוּר, דֶּרֶךְ־אֳנִיָּה בְלֶב־יָם": כי הליכת אלה על המקומות האילו אינה נכֶּרֶת ואיננה ידועה מפני שאין עושים בה דבר היכר, ודרך גבר בבתולה נִכּר ונראה מעשהו בה, וכיון שהדבר כן לא רצה באמרוֹֹ "ודרך גבר" וכו' כי־אם זולת הבתולית.

ועניין "עלמה" ו"נערה" הוא אחד, כאשר אמר (בראשית כד יז): "וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ" ואחר־כן אמר עליה (בראשית כד מג): "וְהָיָה הָעַלְמָה הַיּוֹצֵאת" – ולא בתולה. וכן שתי הלשונות האלה שוות באנשים גם כן: אמר שאול לדוד (שמואל א יז נה): "בֶּן־מִי־זֶה הַנַּעַר", ופעם אחרת אמר (שמואל א יז נו): "בֶּן־מִי־זֶה הָעָלֶם". הנה התבאר זה העניין אין ספק בו.

ואפשר שכִּיוֵן לומר: "וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה" – שקרא הצורה 'גבר' והחֹמֶר 'עלמה'. ואומר, כי כמו ש"דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי־צוּר, דֶּרֶךְ־אֳנִיָּה בְלֶב־יָם" הן הדברים נעלמים ולא יוכל האדם להגיע אליהם – כן הוא נעלם ורחוק מהשיג חול איך חלה צורה בבעל הצורה פתאום בלא זמן. ואומר אחריו (משלי ל כ) "כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת" – קרא החומר 'אשה מנאפת', כי כמו שהמנאפת היא תנאף עם אחד ואחר־כן המנאפת ההיא תנאף עם אחרים וכן לעולם – כן העניין בחומר, שהוא יעמוד זמן אחד בצורה אחת ואחר־כן יפשוט הצורה ההיא וילבש צורה אחרת וכן לעולם: יפשוט צורה וילבש צורה ולא יסור מעשות כן.

ואמרוֹ "אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ" – רוצה לומר שהוא, בלובשו צורה שנית אחרי שפשט הצורה הראשונה – לא יוכר בו דבר מן הצורה הראשונה. ואמרוֹֹ "לֹא־פָעַלְתִּי אָוֶן" – רוצה לומר שאין בזה הדבר – בפשוט הצורה ובלבוש צורה אחרת – עָול, והעניין, שטבע המציאות כן חייב – שלא תהיה הוויה כי אם בהפסד הדברים ההוים.

ורבים יחשבו כי החכם הפלִא על יציאת הוולדות מן הרחם. ויאמרו, כי החכם המשיל שוב הרחם אל תכונתו אחר הלידה ברגע אל מה שיקרה אל מעשה ה"אֳנִיָּה בְלֶב־יָם" ו"הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם". וזה, שהנשר – עם גדלו ומהירות דחיפתו יקרע האויר בחזקה, ותכף עופפותו יחזור האויר על משפטו; וכן האניה – תקרע בחזקה מהים במרוצתו ותעשה בהם רושם גדול מדי עָבְרָהּ וברגע קטן ישוב הים לאיתנו; ושניהם דומים לעניין הלידה. וכן נחש עלי צור, אף־על־פי שאיננו בדמיון האויר והמים הזכירוהו, מפני שלא יהיה בו בהילוכו על הצור רושם ניכר. ואמרוֹ "וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה" לפי זה – רוצה לומר יציאת הולד מבטן העלמה, שהיא הנערה כשתעשה בה הלידה משם – מבואר שתחזור אחר שעה לאיתנה.

גם נוכל לומר, כי

  • אמרוֹ "דֶּרֶךְ נֶשֶׁר בַּשָּׁמַיִם", כִּיוֵן החכם ב'נשר' הכוכב בעל הקצוות, אשר אורו יוצא מראשו ונמשך באורך הגלגל כחוטי השערה. והכוכב הזה הוא נסתר תחת אור החמה, ואינו נראֶה כי אם למקצת שנים: פעמים לשלושים שנה פעמים לארבעים שנה, פעמים לזמן פחות פעמים ליותר. ולא יוכלו החכמים לתת זמן קצוב לזמן הֵרָאוּתו לפי שאינו שומר הסידור. ויֵראה שעל זה הכוכב אמר רבי יהושע לרבן גמליאל (הוריות י א): "כוכב אחד יש ועולה לשבעים שנה", ופעמים יעלה לזמן פחות ממנו ופעמים לזמן עודף עליו.
    והכוכב הזה אינו ממספר ה־1,022 כוכבים המחולקים על ארבעים ושמונה צורות הגלגל, רק עם הכוכב הזה ועם השני כוכבים קטנים – שהאחד מהן בקוטב הצפוני והשני בקוטב הדרומי – הן 1,025 כוכבים. והַסִּבה שהם לא נמנו עם כוכבי הצורות – שהם ארבעים ושמונה צורות הגלגל – [מפני] התרחקם מהם, ולא יוכלו לחברם אל אחת מהצורות. כי הארבעים ושמונה צורות הגלגל, בכל צורה מהם כוכבים רבים. והארבעים ושמונה צורות, מהם שתים עשרה צורות נתונות על חשב אפודת הגלגל השמיני, והם השנים עשר מזלות הידועים, ובהם 360 כוכבים; ומהם חמש עשרה צורות נתונות לדרום מאופן המזלות, ובהם 346 כוכבים; ומהם עשרים ואחת צורות נתונות לפאת צפון מאופן המזלות, ובהן 316 כוכבים; הרי ארבעים ושמונה צורות, וכלל כוכביהם 1,022. ועם זה הכוכב בעל הקצוות והם כוכבים אשר בשני הקטבים – יהיה 1,025 כוכבים.
    ודע שזה המספר אשר נתנו החכמים לכוכבי השמים, אין המכוון ממנו שיהיו כוכבי השמים אלף ועשרים ושתים ולא יותר, אך הוא מספר הכוכבים הגדולים המאירים על הארץ אשר יוכל האדם לעמוד על מנייינם, ואשר יגיע כח ראות האדם אליהם לדעת שיעורם.
ובעבור שזה הכוכב, הנקרא 'בעל הקצוות', איננו שומר סדר בעלייתו להֵרָאוּתו – אומר עליו זה החכם שנפלא ממנו עניינו. ולא לכוין מהלכו – כי מי יוכל לדעת אם זה הכוכב שעלה לסוף שלושים שנה יהיה הוא אשר יעלה פעם אחרת לסוף ארבעים שנה ופעם אחרת לסוף שבעים שנה, ואולי כל אחד מהם הוא כוכב בפני עצמו. ומפני זה אמר כי נפלא ממנו עניינו, עם היותו עם הארבעה הדברים הנופלים תחת אפשרות השכלים.
ואומַר כי הכוכב הזה היו קוראין אותו בזמן ההוא כוכב הנשר, ואינו הכוכב אשר נקראהו היום 'כוכב הנשר', כי הכוכב אשר נקראהו היום 'כוכב הנשר' אינו הכוכב הידוע הנקרא בעל הקצוות. ואולי כי קראו הכוכב בעל הקצוות 'כוכב הנשר' – שלא נודעה תנועתו, והוא לדמיון הליכת הנשר, שאין לו עת קצוב לעופפות ובאוות נפשו יעוף באשר יחפוץ; או קראוהו 'כוכב הנשר' בעבור שהוא לדמיון עופפות הנשר, שיגביה לעוף עד שלא יוכל ראות האדם לעמוד עליו, וכן לא תוכל לעמוד על תנועת זה הכוכב
  • ואמרוֹ "דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי־צוּר" – אמר שנעלמה ממנו ידיעת 'נחש בריח עקלתון' אשר הנה ה'תלי': על זה העניין שיורו ראש התלי וזנבו על דבר מהדברים, אחרי שהתלי איננו כי אם כרותות שני עגולים, והוא פלך השמש הכורת פלך הירח. וכן על אי־זה עניין יהיה הגעת כח הגשמים השמֵמיים על הנמצאות הטפלות. כי מה שיורו על דרך עניין הטבעי בהם, ממה שימשך מזריחתה ושקיעתה, ועלייתם וירידתם ברביעֵי הגלגל מן החום והקור והלחות והיובש – אין להִפַּלֵּא, אמנם מה שיִפָּלא מהם הוא משאר משפטי הכוכבים, הרחוקים מכל היקש. והזכיר התלי בעבור היותו המיוחד בהוראות המשפטים בחומר, בספר יצירה (ספר יצירה ו): "תלי בעולם כמלך על הכסא". ואמרוֹ "עֲלֵי־צוּר" – המשיל השמים לחזקתם אל הצוּר בעבור היותם חזקים כראי מוצק יצוק, רחוקים מן ההוויה וההפסד, אחרי שהמציאם השם יתברך.
  • ואמרוֹ "דֶּרֶךְ־אֳנִיָּה בְלֶב־יָם", אֶיפשר שקרא 'אניה' השביל אשר ברקיע השמיני, הדומה במראיתו לחלב וקורין לו 'בקעה חלבית' או 'בקעה לַבְנוּנית'. ובעבור שהאניה בלב־ים לא יראה ממנה כי אם לובן, כנגד הנס מפרש בלבד, והים הוא דומה לרקיע – דימה אליה הבקעה החלבית, שהיא בָּרקיע דומֶה לים. וכִיוֵן החכם הזה באמרו, כי נפלא ממנו סבת היות זאת הבקעה דומה במראיתה לחלב משונה משאר חלקי הגלגל. וחכמי התכונה אמרו כי יש בה כוכבים קטנים שאין אורם בהיר כל־כך, והוא נפרש לפניו ולאחריו ומכסה פני הבקעה. והיא מקפת באורכה רוב הרקיע, ומושכת ברחבה כגון ארבעה חלקים ובקומתו יותר מזה.
  • ואומר אחר זה "וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה" – אומר כי מכלל הדברים שנעלמו מעיני ידיעתו היא ידיעת הַסִּבה איך ימצא העובר בבטן האשָּה חדשים ידועים בתוך השלייא במעי אמו, והוא בעל חיים מתנועע ניזון שם ממה שתאכל אמו, ולא יוציא מלמטה? ואנו רואים שאם יסגר בעל חי שעה קטנה שלא יוכל האויר ליכנס אליו לשעתו ימות, וכן מי שיאכל ימים אחדים ולא יוציא מנקביו ימות בנער גדול, ואיך יהיה העובר בבטן אמו סגור חותם צר מוקף בשלייתו וערפל חתולתו לבושו, לשון חיתול, והוא חי מתנועע ניזון, ויתנהג על זה הדרך חודשים ידועים והוא יזון יום־יום ולא יוציא דבר מנקביו? ואומר החכם הזה כי זה מן הדברים אשר נעלמו מעיני שכלו.

גם נוכל לומר, כי

  • אמרוֹ "דֶּרֶךְ נֶשֶׁר בַּשָּׁמַיִם" רוצה לומר כי נפלא החכם הזה מהֵרָאוּת בכוכבי השמים 'נשירה' ונפילה, והוא מלשון רבותינו ז"ל (משנה סוכה ג ג): "נשרו עליה", (משנה סוכה א ג): "מפני הנשר". והוא דומה למאמר התלמוד (ברכות נח ב): "נהירין לי שבילי דשמייא כשבילי דנהרדעא בר מכוכבא דשביט". והפלא מזה – ביודעם כי צבאות השמים ונושאיהם הם בטלו מכל הפסד ומכל איכות, ואיך יראו כאילו הכוכבים יפלו ממקומם למראית העין? ואשר חשבו בזה החכמים הראשונים הוא, שהאש היסודי מתלהב אשר תחת גלגל הירח ירד למטה בעוד שיעלה האֵיד מלמטה, והלהב ההוא ירד דרך האיד ההוא. לדמיון מה שנראה אם נחזיק בידינו שתי נרות דולקות זו למעלה מזו, ונִכבֵּת התחתונה, ובעליית עשן התחתונה ויפגום בלהב הנר העליון – ירד להב הנר העליון דרך האיד וידליק התחתון.
  • ואומרו "דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי־צוּר" הוא מלשון (ויקרא יט כו): "לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ". ועניין הנַחַש ידוע (רמב"ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים יא ד): "כגון שאמר 'הואיל ונפלה פִּתי מפי', או 'נפל מקלי מידי' – 'איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפצי נעשים'; וכן האומר 'הואיל ועבר שועל מימיני – איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם אצא יפגעני אדם רמאי'. וכן אילו ששומעים צפצוף העופות, ואומרים 'יהיה כך ולא כך', 'טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני'. וכן אילו שאומרים 'שחוט תרנגולת זו שקראה כמו התרנגול', או 'שחוט תרנגול זה שקרא ערְבית'. וכן המשים סימנים לעצמו: 'אם יארע לי כך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי לא אעשה', כאליעזר עבד אברהם. וכיוצא בדברים האלה." ואומר החכם הזה כי נפלא בעיניו עניין הניחוש: למה יורה על דבר מהדברים? ואיך יורה? כי היות אילו הדברים מורים על דברים שיאמרו – הם רחוקים מההיקש הטבעי והם עניינים נעלמים לתת הַסִּבה בהם. ואומרו "עֲלֵי־צוּר" – לפי שדרך המנחשים לעשות עניין הניחוש במערות צורים או חוץ מן היישוב.
  • ויש מפרשים "דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי־צוּר" שירמוז אל הדבר – מה שזכרו כבר האנשים – שהאדם בלכתו בדרך לפי תומו, אם יזדמן שיהיה רַחַש הַנָּחָש תחת הארץ מכוּון תחת רגל האדם – ימות הנחש ההוא, ואפילו אם לא יגיע אליו כח האדם הדורך עליו. ולפיכך אמר החכם, כי נפלא ממנו איך ימות הנחש בדרוך האדם על הצור והנחש יעמוד תחתיו. ורבים אמרו כי זה נרמז באמרו (בראשית ג טו): "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב".
  • וגם יש שפירשו שנפלא איך יעלה על לב הנחש הקדמוני להשׁיא אשה ולגרום לאדם שיאכל גם הוא מעץ הדעת טוב ורע ולמרוד על מצוות הצור תמים פעלו.
  • ופירוש "דֶּרֶךְ־אֳנִיָּה בְלֶב־יָם" – שקרא החכם הזה נפש האדם הנתונה בגוף קשורה בעבותות התאוה וטבועה בים התאוות הגופניות כאניה בלב־ים. וכִנה אותה בשם אניה עבור היות כלי עשוי בחכמה להנצל ממעמקי ים, וכן הנפש הוא כח האלהי מזומן להציל האדם מִיַּם הסכלות, ובה יחתרו האנשים לצאת מִיַּם המבוכה אל יבשת המנוחה. ואֶיפשר כי כיון להזכיר אניה לרמוז כי אני־יה, כלומר – כח אלהי מן כחי וראשית אוני. וכאילו נפלא החכם הזה הפלא ופלא – איך יוכל הכח השכלי אשר בנפש האדם לצאת מים המבוכה, עם היות שכל כוחות הגוף מפירים פעולתו?
  • ואמרוֹ "וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה" כיון בו החכם לומר כי נפלא על ידיעת התכליות, והוא ידיעת תכלית כל דבר מהרמוז אליו. וזה, כי אף־על־פי שקצת הדברים נודע תכליתם יש דברים שלא התבאר תכליתם. ותהיה מילת 'בעלמה' שתי מילות נפרדות בעניין ודבקות במבטא, והם 'בעל־מה', והבי"ת במלת 'בעל־מה' – שימוש. ויהיה ביאור העניין כן: שהוא נפלא ממנו ידיעת הדרך שידרוך האדם בכל דבר שהוא יענה על שאילת . כי ידוע בכל דבר שיבוקש תכליתו – ישאל עליו במלת על־מה, כלומר: על־מה היה דבר עלום בעניין זה? ועל־מה נמצא דבר פלוני על זאת התכונה? והכוונה בזה המאמר, כי נפלא ממנו ומכל חכם ידיעת כל דבר שישאל עליו במלת על־מה, כלומר התכלית.

ולולי שדברי שלמה ע"ה לא נאמרו על דרך חזון ונבואה, רק דרך חכמה, אומר כי כיון החכם הזה בארבעה עניינים הנזכרים עניין ארבע מלכויות.

  • ו"דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם" רמז אל 'הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל אֶרֶךְ הָאֵבֶר גְּדוֹל הַנּוֹצָה' הוא מלכות בבל, וכן המשיל יחזקאל נבוכדנצר מלך בבל (יחזקאל יז ג).
  • ו"דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי־צוּר" רמז למלכות מדי ופרס, אשר נודע מעניינם שאלהיהם הגדול אשר נהרג על־יד דניאל היה תנין, כמו שנזכר בספר יוסף בן גוריון (יוסיפון ה).
  • ו"דֶּרֶךְ־אֳנִיָּה בְלֶב־יָם" רמז למלכות יון האימפריה הביזנטית, אשר עיקר מלכותם הוא בעיר קושׂטנטינופולי קונסטנטינופול שהיא עיר מלכותם שנבנת על־ידי קושׂטנטינו קונסטנטינוס קיסר, שהוליך אניות בלב־ים מלאות עפר רומי ושָׂם העפר ההוא בבקעה ועלה ובנה קושׂטנטינופולי.
  • "וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה" רמז למלכות אדום מדינת האפיפיור בה חי המחבר, והנצרות בכלל שעיקר אמונתה (ישעיהו ז יד): "הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן".

והודיע כי נפלא ממנו שלוות ארבע מלכיות ושפלות ישראל.