עיקר תוי"ט על נידה ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

(א) (על המשנה) טהורה. דכיון שאי אפשר שנטף שם מן התורפה, לשמא הביאתו שם בידיה לא חיישינן. וכדאיתא בגמרא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ב"י:

(ב) (על הברטנורא) לשון הר"מ, בעת ישיבתה:

(ג) (על המשנה) גודלה. לרבותא נקט. וכל שכן לשאר הרגל. ב"י:

(ד) (על המשנה) טמאה. ואפילו מן הצדדים, לפי שעשוי להתהפך, וכל שלמטה מן החגור פעמים שהוא מכוון כנגד בית התורפה. ב"י. ועתוי"ט:

(ב)

(ה) (על הברטנורא) הר"מ. ובחיבורו חזר בו ופסק כוותיה, דהא ת"ק הודה לו. כדאיתא בגמרא דא"כ אין לך אשה טהורה לבעלה, שבכל מטה יש כמה טיפות דם מאכולת:

(ג)

(ו) (על המשנה) ולא כתם. וקשה, אכתי להוי ספיקא דאורייתא לחומרא. ואפשר לומר מדאמרינן בגמרא בבשרה עד שתרגיש בבשרה, ומדלא ארגשה, אע"ג דאפשר דלאו אדעתה, הלכך לא הוי כשאר ספק דאורייתא דלחומרא:

(ד)

(ז) (על הברטנורא) כלומר שהוא מעיד אם היא נדה אם לאו. ועתוי"ט:

(ח) (על המשנה) טהור. עד שיהיה בו כגריס ועוד. הרא"ש:

(ט) (על המשנה) משוך. אפילו כל שהוא. ובכתם מודה ר' אליעזר בר' צדוק דאף במשוך בעינן כגריס. הרא"ש: