עיקר תוי"ט על מעילה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

(א) (על המשנה) שיפגום כו'. ילפינן להו בגמ' מקרא:

(ב) (על המשנה) קטלא כו'. אורחא דמלתא נקט שדרך הנשים להתקשט ולהשתמש בשל זהב ודרך האנשי' להתלבש בחלוק וטלית ולעשות מלאכה:

(ג) (על הברטנורא) וכיון שפגמה הכחישה ופיחת מדמיה. רש"י:

(ד) (על המשנה) מעל. ומעילה זו מדבריהם. הר"מ:

(ב)

(ה) (על הברטנורא) ומלישנא דמתני' משמע שנהנה בשעה שפגם ול' הר"מ כגון שקרע קצת לבגד הקדש ונתן אותה חתיכה שקרע בבגדו ונתקשט בו ונהנה ממנו בש"פ בתכשיטו ולא פגם בחתיכה שום דבר אבל פגם בבגד ההקדש שקרע ממנו בש"פ הרי זה נהנה ופגם. אבל הדבר שפגם לא נהנה באותו הפגם עצמו:

(ו) (על הברטנורא) ל' רש"י והכא מיירי בדבר שיש פגם:

(ג)

(ז) (על המשנה) וכלי שרת. גמ' ק"ו אם אחרים מביא לקדושתן [דכלים מקדשים] הוא עצמו לא כ"ש. פירש"י שיהא קדוש כ"כ שיהא בו מועל אחר מועל:

(ח) (על הברטנורא) כר"י במ"ח פ"ב דקדושין דס"ל הקדש בשוגג מתחלל:

(ט) (על הברטנורא) דהשתא יכול לפדותן להאכיל לאדם:

(י) (על הברטנורא) ופליגי את"ק ור"ש דמ"ג פ"ז דתמורה וג' מחלוקת בדבר תוס'. וצ"ע דהר"ב פסק כרבנן דהת' פסק כרבנן דהתם ודהכא. ועתוי"ט:

(ד)

(יא) (על הברטנורא) וא"ת ומ"מ הרי שלח בה יד ולחייב. דשליחות יד א"צ חסרון אלא שיתכוין לחסר. וה"נ קא מכוין ליטל' לעצמו. תי' התוס' שי"ל שאין אדם מועל אלא במתכוין להוציאו מרשות מי שהוא והכא הוא סבר שלו הוא:

(יב) (על הברטנורא) ונמצא מחסר להקדש ופגמו ועוד דהיינו שינוי ממש כו':

(יג) (על המשנה) מעל. בנתינת המתנה בטובת הנאה הבאה לו. הר"מ:

(יד) (על הברטנורא) משמע דהיינו נמי פגם ששינה אותה בבנין כו' והתוס' הקשו דהא שינוי החוזר לבריתו לא הוה שינוי. ובל' ראשון פרש"י שפחתה וחתכה וכ"פ התוס':

(טו) (על המשנה) נטל כו'. ק"ל הא תו למ"ל. ועתוי"ט:

(טז) (על המשנה) אומר לו כו'. ולא מיחסר משיכה משא"כ שאר אומנות דמחסרן משיכה ולדידן דקי"ל ר"ת מעות קונות מתניתין' בבלן נכרי ומש"ה דוקא כלן אבל שאר אומנות בעי משיכ' דכיון דבישראל מעות קונות בנכרי קונה במשיכ'. דדרשינן בגמ' רפ"ב דבכורות לעמיתך בכסף הא לעכו"ם במשיכה. ועתוי"ט:

(ה)

(יז) (על הברטנורא) ובגמ' תני אכילתו ואכילת חבירו אפי' מכאן ועד ג' שנים והר"מ כ"כ גבי הנאת עצמו: