משנה מעילה ה ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מעילה · פרק ה · משנה ד | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

[עריכה]

נטל אבן או קורה של הקדש, הרי זה לא מעל.

נתנה לחברו, הוא מעל יג וחברו לא מעל.

בנאה בתוך ביתו, הרי זה לא מעל, עד שידור תחתיה בשוה פרוטה.

נטל טו פרוטה של הקדש, הרי זה לא מעל.

נתנה לחברו, הוא מעל וחברו לא מעל.

נתנה לבלן, אף על פי שלא רחץ, מעל, שהוא אומר לוטז הרי מרחץ פתוחה, הכנס ורחוץ.

משנה מנוקדת

[עריכה]

נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ,

הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל.
נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ,
הוּא מָעַל, וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל.
בְּנָאָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ,
הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל,
עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה.

נָטַל פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ,

הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל.
נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ,
הוּא מָעַל, וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל.
נְתָנָהּ לַבַּלָּן,
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָחַץ, מָעַל,
שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ:
הֲרֵי מֶרְחָץ פְּתוּחָה,
הִכָּנֵס וּרְחֹץ:

נוסח הרמב"ם

נטל אבן או קורה של הקדש - הרי זה לא מעל.

נתנה לחברו - הוא מעל, וחברו לא מעל.
בנאה בתוך ביתו -
הרי זה לא מעל - עד שידור תחתיה בשוה פרוטה.
נטל פרוטה של הקדש - הרי זה לא מעל.
נתנה לחברו - הוא מעל, וחברו לא מעל.
נתנה לבלן - אף על פי שלא רחץ, מעל,
שהוא אומר לו: הרי המרחץ פתוחה - היכנס ורחוץ.

פירוש הרמב"ם

כשנטל אבן או קורה של הקדש - אף על פי שפגם לפי שכבר חסר מן ההקדש הדבר ההוא, לא מעל עד שיהנה כפי העיקר הנזכר, וכשיתן אותו לחבירו כבר נהנה ומעל.

וזה שאמרנו וחברו לא מעל - על מנת שיהיה אותו החבר ההוא הגזבר שהיתה תחת ממשלתו וידו האבן הזאת או הקורה, ולפיכך לא מעל, לפי שתחת ידו היתה תחילה קודם שיתננה לו ותחת ידו נשארה אחר שנתנה ולא הגיעתו הנאה. אבל הנוטל שום דבר מן ההקדש ונתנו לחבירו שניהם מעלו, לפי שכל אחד משניהם נהנה ופגם, זה נהנה בנתינת המתנה בטובת הנאה שבאה לו וזה נהנה בקבלתה.

ומה שאמר בנאה לתוך ביתו - אין העניין שיבנה אותה באמת, לפי שהוא מעל בלי ספק שכבר נהנה במה שהוסיף בבניין אותו אבן, אבל רוצה לומר שנתן אותה דרך עראי על לול שיש בגג הבית או שסתם בה חלון באחד הכותלים, שהרי לא הגיעתו הנאה עד שיתיישב ויהנה בו כשתמנע ממנו החמה והאויר.

ובלן - הוא בעל המרחץ, וההנאה שהגיעתו והוא שיכנס למרחץ כל זמן שירצה ולא ימנענו.

והקיש כפי אלו העניינים כל הדומים להם:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הרי זה לא מעל - בגמרא מוקי לה בגזבר של הקדש, שהאבן והקורה של הקדש היו מסורות בידו מתחילה, וכי נטלן לעצמו עדיין הם ברשות הקדש, דכל היכא דמטלטל להו בביתיה הוו ברשות הקדש כבתחילה יא. אבל כי נתנה לחברו, הוציאה מרשותו ושינה מהקדש לחול יב ומעל, וחבירו לא מעל שכבר יצאה לחולין:

בנאה בתוך ביתו - לא בנאה ממש, דאם כן הרי נהנה מיד שהוסיף בבנין ביתו יד. אלא כגון שנתנה על פי ארובה שלא בבנין, דהשתא אין לו הנאה עד שידור תחתיה ויהנה בה בשוה פרוטה, כגון שהיו פירותיו נתונים תחת הארובה, והיו גשמים דולפים עליהם, וסתם פי ארובה באבן של הקדש, כיון שהגין עליהן בשוה פרוטה, מעל:

נתנה לבלן - כדי שיניחנו לרחוץ בבית המרחץ:

פירוש תוספות יום טוב

הרי זה לא מעל. פירש הר"ב בגמ' מוקי לה בגזבר כו' וכי נטלן לעצמו עדיין הם ברשות הקדש כו'. וא"ת ומ"מ הרי שלח בה יד ולחייב דשליחות יד א"צ חסרון. כדפי' הר"ב בספ"ג דמציעא. אלא שיתכוין לחסר וה"נ קא מכוין ליטלה לעצמו. כבר תירצו התוס' בפ"ב דקמא דף כ' שי"ל דאין אדם מועל אלא במתכוין להוציאו מרשות מי שהוא והכא הוא סבור שלו הוא. ע"כ. ומ"ש הר"ב. ושינה מהקדש לחול. ונמצא מחסר להקדש ופגמו ועוד דהיינו שינוי ממש דילפינן מעבודה זרה כמ"ש בריש פרקין:

נתנה לחברו הוא מעל. בנתינת המתנה בטובת הנאה הבאה לו. הרמב"ם. והכי איתא בגמרא פ"ט דב"מ דף צ"ט. במשאיל קרדום לחברו כו':

בנאה בתוך ביתו. כתב הר"ב ולא בנאה ממש דא"כ הרי נהנה מיד שהוסיף בבנין ביתו. משמע דהיינו נמי פגם ששינה אותה בבנין. וכן מוכח ממ"ש אלא כגון שנתנה ע"פ ארובה שלא בבנין. דאי הוה בבנין נשתנה ונהנה בהוספה. וכן פירש"י בלשון אחד דבנין הוו שינוי. ותמהו התוס' בפ"ב דקמא. דהא שינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי. וכמ"ש שם רפ"ט. ובלשון אחר פירש"י שפחתה וחתכה. וכן פי' התוס' דהכא [ד"ה בנאה] גם במסכת חגיגה פ"ק דף י"א התנה רש"י שמסתתה:

נטל פרוטה של הקדש כו'. הא תו למה לי. והרמב"ם בפ"ו מה"מ כתב הנוטל פרוטה של הקדש ע"ד שהוא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו או עד שיתן אותה במתנה כו'. ותינח לדידיה דמפרש לרישא במועל בזדון כמבואר שם בחבורו גם בפירושו כפי נא"י. אבל להר"ב. וכן פירש"י דרישא נמי בשוגג. וע"כ מיירי שנטל האבן ע"ד שהוא שלו כמ"ש לעיל בשם התוס'. ק"ל דתו למה לי:

נתנה לבלן כו'. שהוא אומר לו כו' ולא מיחסר משיכה משא"כ שאר אומנות דמחסרן משיכה. ולדידן דקיי"ל דבר תורה מעות קונות. כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ד דב"מ מתני' בבלן נכרי ומש"ה דוקא בלן אבל שאר אומנות בעו משיכה. דכיון דבישראל מעות קונות בנכרי קונה במשיכה. דדרשינן בגמ' רפ"ב דבכורות לעמיתך בכסף. הא לעובד כוכבים במשיכה. והתוס' בס"פ לפום ריהטייהו לא דייקי דנסבי דרשא לעמיתך לישראל בחדא ולעובדי כוכבים בחדא וההיא לר"ל היא דאמר משיכה מפורש מן התורה בישראל:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יא) (על הברטנורא) וא"ת ומ"מ הרי שלח בה יד ולחייב. דשליחות יד א"צ חסרון אלא שיתכוין לחסר. וה"נ קא מכוין ליטל' לעצמו. תי' התוס' שי"ל שאין אדם מועל אלא במתכוין להוציאו מרשות מי שהוא והכא הוא סבר שלו הוא:

(יב) (על הברטנורא) ונמצא מחסר להקדש ופגמו ועוד דהיינו שינוי ממש כו':

(יג) (על המשנה) מעל. בנתינת המתנה בטובת הנאה הבאה לו. הר"מ:

(יד) (על הברטנורא) משמע דהיינו נמי פגם ששינה אותה בבנין כו' והתוס' הקשו דהא שינוי החוזר לבריתו לא הוה שינוי. ובל' ראשון פרש"י שפחתה וחתכה וכ"פ התוס':

(טו) (על המשנה) נטל כו'. ק"ל הא תו למ"ל. ועתוי"ט:

(טז) (על המשנה) אומר לו כו'. ולא מיחסר משיכה משא"כ שאר אומנות דמחסרן משיכה ולדידן דקי"ל ר"ת מעות קונות מתניתין' בבלן נכרי ומש"ה דוקא כלן אבל שאר אומנות בעי משיכ' דכיון דבישראל מעות קונות בנכרי קונה במשיכ'. דדרשינן בגמ' רפ"ב דבכורות לעמיתך בכסף הא לעכ"ומ במשיכה. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

נטל אבן וכו':    פ"ק דחגינה דף י' וי"א ובפרק כיצד הרגל דף כ' ובפרק השואל דף צ"ט. ושם פרק כיצד הרגל צריך לי עיון בפירוש רש"י ז"ל שפי' וז"ל נתנה לחברו קנייה חברו דגזבר יש לו רשות ליתן וזה שהוציאו לחולין מעל ע"כ. אבל כאן ובפ"ק דחגיגה וגם בפרק השואל פירש מתניתין כפשטה דהוא הנותן מעל שהוציאה לחולין ע"כ. ואפשר להיות שנפל טעות בלשון שם ובדוחק יתיישב כפי האמת שהגזבר הוא המועל ומלת וזה קאי אגזבר או צ"ל והוא. אבל ראה זה מצאתי ביד שם בהלכות מעילה פרק ששי סימן ז' וז"ל אמרו חכמים שהנוטל אבן או קורה של הקדש שניהם מעלו ואם נתנה לזה הגזבר שהיתה תחת ידו הוא מעל והגזבר לא מעל ע"כ ולא חלק עליו הראב"ד ז"ל אלא ברישא דמילתיה דקאמר שניהם מעלו וכן ג"כ פירש הרמב"ם ז"ל כאן בפירוש המשנה דהוא מעל קאי אנותן וחברו לא מעל קאי אגזבר כלומר שנטלה איניש דעלמא מתחת יד הגזבר וזכה בה וקנאה ולפיכך מעל אבל הגזבר לא מעל כשחזר ונתנה לו אותו שלקחה שהרי לא נהנה הגזבר בקבלה זו שבידו היתה מתחלה וגם עתה נשארה בידו כבתחלה ע"כ כוונת דבריו ז"ל בקיצור. ואפשר לומר שגם רש"י ז"ל פירש הוא מעל וחברו לא מעל דבפרק כיצד הרגל כדברי הרמב"ם ז"ל בקרוב דגזבר לא מעל והמקבל מידו של הגזבר מעל ואין לתמוה אם רש"י ז"ל יחלוק בפירושיו דידיה אדידיה דמהדורות טובא עבד הוא ז"ל ובכמה דוכתי בתלמודא איכא הכי שחזר בו בפירושו:

נתנה לבלן:    פרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ח:)

שהוא אומר לו:    תוספות פרק שני דבכורות דף י"ד:

תפארת ישראל

יכין

הוא מעל וחבירו לא מעל:    וכל הבבא מיירי דוקא בגזבר שהאבן והקורה של הקדש מסורות בידו, ולפיכך כשנטלן לעצמו עדיין הן ברשותו, שהוא רשות הקדש כתחלה, ולא מעל. [ואי"ל עכ"פ שליחות יד בפקדון הוה, ולחייב מעילה. י"ל שולח יד בפקדון צריך שיתכוון להוציאו מרשות מפקיד בשעה ששולח בו יד, אבל הך גזבר הרי סבור ששלו הוא, דכל מועל הרי אינו רק בשוגג. ועי' לעיל סי' י"ז]. משא"כ כשנתן האבן במתנה לאחר, הוא מעל בנתינת המתנה, משום טובת הנאה שמחזיק לו חבירו משום זה, והרי התכוון נמי להוציאו מרשות הקדש לרשות חול. אבל חבירו לא מעל כשיהנה ממנו, שכבר יצא לחולין כשנתנה לו:

בנאה בתוך ביתו:    שבנאה הגזבר בביתו:

הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה:    לא מיירי בבנאה ממש, דא"כ למה צריך שידור בשוה פרוטה, הרי מיד כשבנאה נהנה, שהוסיף בביתו משל הקדש ומעל. אלא מיירי שהניחו על פי הארובה שבתקרת ביתו שלא ירדו הגשמים לביתו, והרי ההצלה מגשמים לא מקרי הנאה, ולפיכך צריך שיהנה ממש, כשידור תחתיה שוה פרוטה משום דאינו רק מניעת נזק. [ורתוי"ט כתב שבנאה בביתו (לא) מיירי שעשה בה שנוי שאינו חוזר לברייתו. ודבריו תמוהין דא"כ ל"ל לש"ס לאוקמא שהניחה ע"פ הארובה הו"ל לאוקמיה שלא שינה אותה. ול"מ נ"ל דאפילו לא שינה מעל ומטעם שזכרנו בסי' א', וכן משמע סתימת לשון רמב"ם [פ"ו ממעילה]:

הוא מעל וחבירו לא מעל:    ה"נ בגזבר מיירי, ולפיכך בנטל לעצמו לא מעל. [ונ"ל דנקט אבן, לאשמעינן דבבנאה בתוך ביתו אף שהוא בעין בבית הגזבר, והרי גם לא בנאה ממש בביתו, אפ"ה מעל כשיהנה. ונקט פרוטה, לאשמעינן דכשנתנה לבלן אף שלא רחץ מעל. או נ"ל דנקט פרוטה, דקמ"ל אף דמעות להוצאה נתנו, והרי מה"ט לענין קידושין הו"ל כאינן בעין [כקידושין דמ"ז ב'], וכ"כ לענין הילך, הו"ל כאינן בעין מה"ט [כב"מ דד"א. ועי' ב"ב צ"ב ב' תוס' ד"ה אי איתנהו להנהו זוזי], ולהכי סד"א דגם לענין מעילה מיד כשנטלן הגזבר בחזקת שלו, הו"ל כאילו כבר הוציאן, קמ"ל דהתם באו המעות מרשות לרשות אחר, אבל הכא שנשארו המעות באותו רשות שהיו בתחלה. ע"י טעותו שחשב שהם שלו לא מחשב כהוציאן]:

נתנה לבלן:    ר"ל שנתן הפרוטה למחמם המרחץ, כדי שיניחנו לרחוץ שם:

אף על פי שלא רחץ מעל שהוא אומר לו הרי מרחץ פתוחה הכנס ורחוץ:    ולפי מאי דקיי"ל [ב"מ דמז"ב וח"מ קצ"ח. ועי' ש"ך י"ד ש"כ סק"ח דספיקא הוה], דמדאו' בישראל מעות קונות, א"כ אי אפשר דמיירי הכא בבלן ישראל, דא"כ מ"ש בלן דנקט, לנקט טפי סתם בכל אומן, דאף שלא יכול לומר לו הרי מרחץ לפניך וכו', עכ"פ מיד כשנתן לו הפרוטה בעד דבר שיעשה לו או שכבר עשה לו, מעל מיד, משום דאז רק האומן אבל לא הוא יכול לחזור בו [ח"מ של"ג ס"ג], ומיד הוציא הפרוטה לחולין. אע"כ דמתני' מיירי בבלן נכרי, דמדקיי"ל דבישראל מעות קונות, א"כ נכרי במשיכה קונה [בכורות י"ג ב' וח"מ קצ"ח]. לפיכך שפיר נקט דוקא בלן שהוא יכול לומר לו הרי המרחץ לפניך וכו', ולא מחסר משיכה. אבל שאר אומן נכרי, דוקא כשמשך הישראל כליו קנה המלאכה [כח"מ של"ג ס"א]. ולפיכך הכא בכה"ג מעל, דרק בכה"ג הוציא הפרוטה לחולין. [אב"י ועי' תוספות כאן שכתבו דלכאורה א"א דמיירי הכא בנכרי, מדנקט במתני' לשון חבירו. וזה תמוה דהרי בהדיא תנינן [שבת ק"נ ע"א] לא יאמר אדם לחבירו, ובעי לאוקמא לה בחבירו נכרי. וכ"כ תוס' בעצמן [סוכה לא א' ד"ה הלוקח]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים