משנה מעילה ה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מעילה · פרק ה · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש, אף על פי שלא פגם, מעל, דברי רבי עקיבא.

וחכמים אומרים, כל דבר שיש א בו פגם, לא מעל עד שיפגום.

וכל דבר שאין בו פגם, כיון שנהנה, מעל.

כיצד, נתנה קטלא ב בצוארה, טבעת בידה, שתתה בכוס של זהב, כיון שנהנית, מעלה.

לבש בחלוק, כיסה בטלית, בקע בקרדום, לא מעל עד שיפגום.

תלש מן החטאת כשהיא חיה, לא מעל עד שיפגום.

כשהיא מתה, כיון שנהנה, מעלד.

נוסח הרמב"ם

הנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש אף על פי שלא פגם מעל דברי רבי עקיבה וחכמים אומרין כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום וכל שאין בו פגם כיון שנהנה מעל כיצד נתנה קטלה בצווארה טבעת בידה שתת בכוס של זהב כיון שנהנה מעל לבש בחלוק כיסה בטלית בקע בקורדום לא מעל עד שיפגום תלש מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום כשהיא מתה כיון שנהנה מעל.

פירוש הרמב"ם

הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש אף על פי שלא כו': ר' עקיבא חולק על הדבר שראוי לפגום מעצמו אלא שנהנה בו הנאה שאין בה פגם וזה במתכוין שילבש בגד הקדש אמצעי שהרי נתקשט בו ונהנה בשוה פרוטה ולפי שלבש אותו בסוף בגדיו לא הגיעו לכלוך לא מגופו ולא פגם ור' עקיבא מחייב הואיל ולכך נתכוין להנאה זו שלא יפגם. וחכמים אומרים הואיל ודרך הבגדים שיובלו ויאבדו לא מעל עד שיפגום. וידוע שהזהב המזוקק לא יחסר ממנו דבר מורגש ואפילו במאות השנים כל שכן בזמן מועט. ופי' קטלא ענק והוא לולאות של זהב שנותנים אותם בחוט ותולין אותו בצואר וכל זמן שילבש בגד על בשרו או ממעל לבגדיו או יחתך בקרדום כמו שזכר לא מעל עד שיפגום ואפי' ר"ע מודה בחטאת הזאת היא בעלת מום שאינה קריבה בעצמה אלא היא עומדת לימכר כמו שנקדם ביאורו בתמורה ולפיכך לא מעל עד שיפגום אבל אם היתה תמימה כיון שנהנה מעל לפי שדומה לכוס של זהב שאינו נפגם לפי שכל מה שנפחת ממנה מן הצמר אינו מרחיק אותה מן הקרבן וכמות שהיתה מתחלה היא עכשיו וזהו ענין מה שאמרו אי בבהמה (טמאה) [תמימה] היינו כוס של זהב ואין הלכה כרבי אליעזר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש אע"פ שלא פגם מעל - פלוגתא דר' עקיבא ורבנן מפרש בגמרא כגון בלבושא מציעאה. דלבוש מבחוץ פגים לאלתר, לפי שמתחכך בכתלים. ולא אפליגו נמי בלבוש דלפנים לגבי בשריה, דההוא נמי פגים לאלתר מחמת ז. יעה, אלא בלבושא מציעאה. ר' עקיבא סבר הואיל והוי דבר דלא פגים לאלתר אע"ג דפגים לאחר זמן הוי כדבר שאין בו פגם ומועלים בו, כיון שנהנה בשוה פרוטה. ורבנן סברי, הואיל ויש בו פגם מכל מקום, אין מועלים בו עד שיפגום:

כיצד - דבר שאין בו פגם, כגון נתנה קטלא בצוארה, רביד של זהב של הקדש, או טבעת בידה, או שתתה בכוס של זהב של הקדש, כל הני אין בהם פגם בכך, אלא כיון שנהנית מהן שוה פרוטה, מעלה. וכיצד משערים בהן הנאה, אומדין כמה אשה רוצה ליתן שישאילוה תכשיטים כמות הללו להוליכן לבית המשתה להתכבד בהן, כאותו שיעור משלמת להקדש קרן וחומש כשנשתמשה בהן:

וכל דבר שיש בו פגם - כגון לבש בחלוק, או כיסה בטלית, או בקע בקרדום. כיון דעומדים ליפגם, לא מעל עד שיפגום בהם בשוה פרוטה:

תלש - שער:

מן החטאת - בחטאת בעלת מום איירי דעומדת ליפדות ג ודבר שיש בו פגם הוא, הלכך לא מעל עד שיפגום בשוה פרוטה. אבל בחטאת תמימה דתלישת צמר ושער לא עביד בה מידי, שכך היא ראויה להקרבה עכשיו כמו שהיתה מתחילה, הויא ככוס של זהב שהוא דבר שאין בו פגם, וכיון שנהנה ממנה מעל:

כשהיא מתה כיון שנהנה מעל - דכיון שמתה לאו בת פדיה היא, דאין פודים את הקדשים להאכילן לכלבים. ומיירי בין בחטאת תמימה בין בחטאת בעלת מום:

פירוש תוספות יום טוב

כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום. דילפינן בגמרא ממעילה דכתיב בעבודה זרה. וימעלו מעל ששינו עצמם מן המקום לעבודה זרה אף כאן עד שיפגם וישתנה [*ועמ"ש במשנה ד']. וכל דבר שאין בו פגם כו'. דאתקש נמי לסוטה דכתיב בה ומעלה. וסוטה פגומה ועומדת היא. דאינה נוהגת אלא בבעולה כדכתיב מבלעדי אישך. ואמרי' שקדמה שכיבת הבעל לבועל [וכמ"ש ברפ"ד דסוטה] והיינו בעולה ואפ"ה כתיב. ומעלה בו מעל.

[*נתנה קטלא וכו'. אורחא דמלתא נקט שדרך הנשים להתקשט ולהשתמש בשל זהב:

קטלא. פי' הר"ב רביד כו'. ועי' ברפ"ו דשבת:

[*לבש בחלוק כו'. אורחא דמלתא נקט שדרך האנשים להתלבש בחלוק וטלית ולעשות מלאכה]:

כשהיא חיה לא מעל. פירש הר"ב בחטאת בעלת מום איירי דעומדת לפדות. וכיון שפגמה הכחישה ופיחת מדמיה. רש"י:

כיון שנהנה מעל. ומעילה זו מדבריהם הרמב"ם פ"ו מה"מ. ועיין ריש מכילתין:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) שיפגום כו'. ילפינן להו בגמ' מקרא:

(ב) (על המשנה) קטלא כו'. אורחא דמלתא נקט שדרך הנשים להתקשט ולהשתמש בשל זהב ודרך האנשי' להתלבש בחלוק וטלית ולעשות מלאכה:

(ג) (על הברטנורא) וכיון שפגמה הכחישה ופיחת מדמיה. רש"י:

(ד) (על המשנה) מעל. ומעילה זו מדבריהם. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הנהנה:    ש"פ וכו' ביד רפ"א דהלכות מעילה וכוליה פירקין שם פרק ו'. ועיי' בת"כ פ' ויקרא בדבורא דחטאות פרק עשרים דמשמע משם שהנהנה מן ההקדש אפילו פחות מש"פ משלם קרן וחומש למיעוט אבל לא אשם ע"ש בספר קרבן אהרן. גמרא תנא ומודה ר"ע לחכמים בדבר שיש בו פגם דלא מעל עד שיפגום ובמאי פליגי בלבושא מציעאה וכו' כדפירש רעז"ל:

כיצד נתנה קטלא בצוארה:    תוספות פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ט.) ובגמרא מפרש דע"י הנאת תשמישן של זהב הוא דאינו נפגם אבל אש משליכין אוחו בכל מקום חסר. עוד אמרינן בגמרא דלאלתר הוא דלית ביה פגימה הלכך כיון שנהנה מעל אבל לאחר זמן אה"נ שהוא הולך וחסר:

תלש שיער מן החטאת:    דבר שיש בו פגם הוא שהכחישה. ובגמ' אפי' בתלמוד המוגה ע"י הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל קתני הנהנה מן החטאת. ובגמרא פריך מכדי אי בחטאת תמימה עסיקינן. היינו כוס של זהב דכי היכי דכוס של זהב לא קאי לאיפגומי ומש"ה לא אזיל ביה בתר פגימה אלא כיון שנהנת בו בפרוטה מעל אף חטאת תמימה דקיימא להקרבה ולאו בת פדייה היא כיון שנהנה ממנה למעול בה ואמאי קאמר עד שיפגום מאי פגם מצי למיעבד בה דאפילו רכיב עלה עד דאכחשה האי לא הוי פגם דלא פגמה למזבח דבהמה בין שמנה בין כחושה חזיא לכפרה ואין בה תורת פגימה ומשני רב פפא בבעלת מום עסקינן פירש רש"י ז"ל דקיימא לפדייה וכיון דפגמה אכחשה ונפחתו דמיה ודבר שיש בו פגם הוא הלכך לא מעל עד שיפגום בש"פ וסיפא דקתני כשהיא מתה כיון שנהנה בש"ש מעל מיירי בין בתמימה בין בבעלת מום דכיון דמתה לאו בת פדייה היא דאין פזדין את הקדשים להאכילן לכלבים הלכך לא תני בה עד שיפגום עכ"ל ז"ל. ואיתא להאי בבא רפ"ק דמכלתין ובפרקין דלעיל דף ט"ו וגם שם הגרסא ג"כ הנהנה מן החטאת:

כשהיא מתה כיון שנהנה מעל:    מדרבנן. ומפרש בגמרא ברפ"ק דמכלתין דהה"נ דבכל קדשים שמתו יש בהן מעילה מדרבנן והא דנקט חטאת טפי משאר קדשי קדשים דסד"א הואיל ולכפרה אתיא דכשהיא חיה קיימא לחטאת ובדילי מינה והשתא נמי כשהיא מתה בדילי מינה ולא איצטריך למיגזר בה מעילה קמ"ל תנא דמעל וכ"ש בשאר קדשי קדשים כגון עולה ואשם ושלמי צבור דלאו לכפרה אתו ואית בהו מעילה הואיל ומחיים לא בדילי מינייהו אינשי כולי האי ולא איצטריך תנא לאשמועינן אבל חטאות המתות שסימנם ו'ת'מ'נ'ע לא גזרו בהם מעילה כיון דבחייהם לא קיימי להקרבה אלא למיתה בדילי מינייהו אינשי אפילו מחיים וכ"ש לאחר מיתה דמאיס ולא אתי לאיתהנוי' מינייהו הלכך לא איצטריך למיגזר בהו מעילה אלא בשאר חטאות דלהקרבה קיימי דלא בדילי מינייהו מחיים איצטריך למיגזר בהו מעילה לאחר מיתה:

כיון שנהנה מעל:    מדרבנן הרמב"ם ז"ל בהלכות מעילה פרק ששי:

תפארת ישראל

יכין

וכל דבר שאין בו פגם כיון שנהנה מעל:    בדבר שנפגם קצת לאלתר כשמשתמש בו, כגון לבוש החיצון, שרגיל להתחכך בכותלים כשלבוש בו, או לבוש הפנימי דנמי נפגם לאלתר מזיעת הגוף מדסמוך לבשר, כ"ע מודו דהוה מידי שיש בו פגם, ולא מעל עד דפגם שוה פרוטה. כי פליגי בלבוש מציעאה, ר"ע סבר, מדאינו נפגם לאלתר, הו"ל כמידי שאין בו פגם, ומועל לאלתר כשנהנה שוה פרוטה. ורבנן סברי, הואיל ויש בו פגם לאחר זמן, הו"ל כיש פגם בתשמישו ומועל רק כשיפגם. מיהו בהוציאו לחולין, כגון שקנה בעדו שום דבר, אף שלא נהנה עדיין מהדבר ההוא [כפ"ו מ"ב], הדבר עצמו שקבל הוא הנאתו מהקדש. ולא עוד, אלא אפילו לא קבל עדיין שום דבר עבור ההקדש, כגון ששילם בה חובתו, או שנתנה לבלן [לקמן מ"ד] עכ"פ מדבידו ליהנות, הו"ל הנאה. ומה"ט אפילו לא נתנה כלל לאדם אחר, כגון שבנה אותה תוך ביתו [שם] מדבידו לדור שם, כנהנה דמי. ואפילו נתנה לחבירו במתנה, שלא קבל עבור זה כלום [כפ"ו מ"א], אף דקיי"ל טובת הנאה אינה ממון [כקדושין דנ"ח א'], ורק בנדרים טובת הנאה ממון, משום דאפילו ויתור אסור בנדרים [כדלח"מ פ"ה מאישות ה"ו]. נ"ל דהכא במעילה אף דטובת הנאה אינה כממון ממש, כהנאת פרוטה מיהו הוה:

כיצד נתנה קטלה:    האלזבאנד בל"א, או שלשלת של זהב. ונקט כולהו בקישוטי זהב של אשה, מדאורחא הכי, דאשה דרכה להתקשט בשל זהב:

שתתה בכוס של זהב:    וכל הנהו אין בהן פגם כלל בתשמישן:

כיון שנהנית מעלה:    ר"ל כשנהנת שוה פרוטה חייבת קרבן מעילה. ומשערין כמה היתה נותנת שישאילוה כלים הללו להתקשט בהן הזמן שנתקשטה בההקדש, וכשיעור הזה תשלם לההקדש קרן וחומש:

לבש בחלוק:    לבוש התחתון שמתקלקל מהר בזיעה:

כיסה בטלית:    לבוש העליון שמתקלקל מהר ע"י חכוך בכותלים וכדומה:

בקע בקורדום:    אקסט בל"א, והכא נמי אורחא דמלתא נקט, דדרך האיש להשתמש בכלים הללו:

לא מעל עד שיפגום:    בהנאה ששוה פרוטה:

תלש מן החטאת:    ר"ל תלש שערה. ונקט חטאת, שהיא נקיבה, ושערה נוח לתלוש, וה"ה שאר קדשי קדשים. אבל תלש מקדשים קלין. אפילו אם הם תמימים, הרי אין בהן מעילה רק באימוריהן אחר זריקת דמן [כפ"א מ"ד]:

כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום:    בשוה פרוטה ע"י הנאת ש"פ. ובחטאת שהוממה מיירי שעומדת לפדות. [אב"י בדיוק כ' ע"ר י"י חטאת שהוממה, דאי בהיתה בעלת מום קודם שהקדישה, א"כ היכי קאמר בסיפא דבתלש ממתה משנהנה מעל משמע אף בבעמ"ו, והיינו משום מדמתה אין לה פדיון כסי' י"א. הרי בדקדם מומן להקדישן אף אחר מיתה יש לה פדיון [כחולין פ"י מ"ב ובכורות פ"ב י"ב]. והרי ע"י שתלש שערה נתמעט דמי פדיונה, דאע"ג דגם אחר פדיון אסורה בגיזה ועבודה [כבכורות פ"ב מ"ג], עכ"פ יכול ליהנות מהצמר שלה אחר שחיטתה. ומדנפגם ע"י תלישת הצמר דמי פדיונה, לפיכך הו"ל כדבר שיש בו פגם, שאינו מועל עד שיפגום. אבל בחטאת תמימה שעומדת להקרבה, הרי גם לאחר שתלש שערה עדיין ראוייה להקרבה. ואף שאפשר שתומם, ויוזל עי"ז דמיה כשנתלש צמרה. עכ"פ הרי אמרי' [תוספת רפ"ב דמעילה] דאין להקדש אלא מקומו ושעתו, והרי השתא דקיימה להקרבה לא נתחסרה ע"י תלישת שער זה מההקרבה שעומדת לה, לפיכך דינו כשתה בכוס זהב, שהיא דבר שאין בו פגם, וכיון שנהנה מעל:

כשהיא מתה כיון שנהנה מעל:    דמדמתה אין לה פדיון דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים [עי' רכ"מ רפ"ג ממעילה]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים