עיקר תוי"ט על כתובות ח

משנה כתובות, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) שנפלו כו'. כלומר בירושה. ולאו דוקא, אלא הוא הדין אפילו נתנו לה במתנה או שמצאה מציאה, כל ששייך הבעל לזכות בהן מדין נכסי מלוג. רשב"א בב"י. והוא הדין בכל מקום ששונה שנפלו:

(ב) (על המשנה) לא תמכור. דאירוסין עושה ספק נישואין. שמא תבוא לידי נישואין שמא לא תבוא, ולפיכך לכתחלה לא תמכור, ואם מכרה ונתנה קיים. גמרא. והקשו בתוס', דכיון שהיא מוחזקת הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא כו', כדאשכחן בשומרת יבם במשנה ו'. ותירצו, דהכא ודאי קיימת לינשא, מה שאין כן התם דכך עומדת לחליצה כמו ליבום. ועתוי"ט:

(ג) (על המשנה) עד כו'. משמע שנפלו לפני נישואין ואין דבר מפסיק בין נפילת נכסים לנישואין. והוא הדין אפילו נפלו לה קודם אירוסין דלא תמכור משניסת. והא דנקט עד שלא ניסת דמשמע דמשנתארסה, לאשמעינן דאפילו הכי אם מכרה ונתנה קיים. תוס':

(ב)

(ד) (על הברטנורא) שעל מנת אותם נכסים נשאה, לפיכך מכרה בטל, שהיה מצפה שתפול לה אותה ירושה. רש"י:

(ה) (על המשנה) ואם כו'. נראה דאכולהו בבי דלעיל מהדר ואפילו אמשניסת, דמדתלינן באין ידועין לבעל דכיון שאינן ידועים לו לא זכה בהן, אם כן מה לי שנפלו לה קודם שניסת או לאחר שניסת, כיון שלא ידע בהן לא זכה בהו:

(ג)

.אין פירוש למשנה זו

(ד)

(ו) (על הברטנורא) ותלוש בשעת יציאה ליכא למימר דפליגי עליה ונימרו שלה, דכיון דתלשן הכל מודים שזכה בהן. רש"י:

(ה)

(ז) (על המשנה) ימכרו כו'. כלומר שאם ירצה האיש או האשה למכור אין יכולין לעכב זה על זה. הרמ"ה. והרא"ש חולק וסובר דהכל ברשות הבעל. והתוי"ט:

(ח) (על המשנה) שבח כו'. דהויא לה ולבית אביה לשם ולתפארת. רש"י:

(ט) (על המשנה) רבי יהודה אומר. דרבן שמעון בן גמליאל אמר למילתיה ברישא ורבי יהודה אמר בסיפא כו'. וקבען רבי במשנתינו כשמועתן. ועיין תוי"ט:

(י) (על הברטנורא) שכן כל שבועות המשנה כעין של תורה תקנוה:

(יא) (על הברטנורא) לאו למימרא שהיא שבועה מן התורה, דהא כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, אלא כעין של תורה קאמר:

(יב) (על הברטנורא) דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני [לה]. הרי"ף:

(ו)

(יג) (על המשנה) שמוכרת. בתחלה. ולא דמי לארוסה דבריש פרקין, לפי שארוסה קנויה עד שנתחייב הבא עליה סקילה הלכך כל כך זכה בה שאין לה למכור לכתחלה. אבל שומרת יבם שהבא עליה לא נתחייב אלא מלקות אימור ודאי דבזכותה נפלו, הלכך מוכרת לכתחלה. נ"י. ועיין מה שכתוב [באות ב] בשם התוספות:

(ז)

(יד) (על הברטנורא) פירש רש"י, והמחובר לקרקע כקרקע. ולא דמי למחוברים דנכסי מלוג במשנה ג', דהתם פירא תקינו ליה רבנן היכא דאיכא קרן קיים והני נמי פירי נינהו דגמרו ברשותיה. אבל הכא קרנא ופירי דידיה הוא, ושעבודא הוא דאית לה עלייהו, ומאי דאשתעבד לה מחיים דבעל לא אמרינן פירי הוא לאפקועי שעבודא. ומשני, תני שלה, ולא פליגי רבנן אלא אתלושין וכספים, ולמימרא דלא משעבדי מטלטלי לכתובה [והכא לא פליגי רבנן. אלא משום דלעיל במשנה ג' בנכסי מלוג פליגי רבנן בהא, הלכך נקטינהו נמי הכא. ומשום כך אישתבש תנא ותנא שלו כדלעיל]:

(טו) (על הברטנורא) אף על גב דכשיבמה מותרת לו בכל עת. כו' דסברא הוא דלא אמר רחמנא ויבמה כדי לגרשה לאלתר. תוס':

(טז) (על הברטנורא) והאי ויבמה, דרשינן לה ביבמות לבעל כרחה. ועתוי"ט:

(ח)

(יז) (על המשנה) על השלחן. הן מעות שהוא משתמש בהן אם הוא שולחני. רש"י:

(יח) (על המשנה) וכן לא כו'. דמהו דתימא דטעמא דלא ייחד לה ליבמה כדי למכור שאר נכסים דאינו יכול למכרם, כיון דלא כתב לה דקנאי, אבל באשתו לא שייך לומר שלא יוכל למכור מהאי טעמא, דהא כתב לה דקנאי, וסמכה דעתה כשמיחד, קמשמע לן. גמרא כפי פירוש התוספות:

(יט) (על הברטנורא) כלומר ואינו רשאי למכור כלום. גמרא. דאי משום גופה פשיטא ראין לה אלא כתובתה, אלא ודאי לדיוקא דיליה תניא למידק הא לא גירשה לא. ורישא דתנן כל נכסיו אחראין, עצה טובה קמשמע לן, דהא באשתו דיכול למכור, ותנן דלא. ועתוי"ט:

(כ) (על הברטנורא) כלומר אע"ג דבשאר הנשים תנן להא בסוף פרק דלקמן:

(כא) (על הברטנורא) כלומר מלבד מה שיש לה על הראשון, לפי שעכשיו כשלקחה בנישואי עצמו יהיה מחויב לעשות לה כתובה ממנו, והראשונה במקומה עומדת. קמשמע לן דאין לה אלא כתובתה, פירוש האחת שהיה לה כבר. ועתוי"ט: