ברטנורא על כתובות ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

האשה - עד שלא תתארס. ונתארסה:

ב"ש אומרים תמכור - בעודה ארוסה, אבל משנישאת לא:

הואיל וזכה באשה - שהיא ארוסתו:

לא יזכה בנכסים - בתמיה:

על החדשים - שנפלו לה משנישאת אנו בושין מה ראו חכמים לומר אם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות, אלא שאתם מגלגלים עלינו נכסים שנפלו לה בעודה ארוסה לומר שאם מכרה מכרה בטל לפי שזכה בהם הבעל:

(ב)

נכסים ידועים לבעל ונכסים שאין ידועים - אית דמפרשים נכסים ידועים, מקרקעי. ושאין ידועים, מטלטלי. ואית דאמרי, אלו ואלו ידועים הם. ואלו הם שאינם ידועים, כל שהיא יושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים. ופסק ההלכה, בין נכסים שנפלו לה עד שלא תתארס ובין שנפלו לה משנתארסה אם מכרה אותם אחר שנישאת הבעל מוציא מיד הלקוחות פירות בחייה וגוף הקרקע לאחר מיתתה. והלכה כר"ש שחולק בין נכסים הידועים לבעל לנכסים שאינם ידועים:

(ג)

שמין אותן - דקסבר מה שגדל ברשותו הוו פירות ומה שלא גדל ברשותו הוי קרן. ולפיכך מה שדמי הקרקע יקרים עכשיו בשביל תבואה זו, הוי קרן, וצריך ליתן לה דמים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירותיה:

וחכמים אומרים - אף אלו שלא גדלו ברשותו תורת פירות נתנו בהם, הואיל והקרקע קיימא לה. והלכה כחכמים:

(ד)

ביציאתה - אם בא לגרשה:

פירות המחוברים לקרקע בכניסתה שלו - כלומר בשעת נפילתן שלו, כדברי חכמים. ואיכא בין חכמים לר"ש פירות המחוברין בשעת יציאה, דלא איירי בהו חכמים ולית להו הא דאמר ר"ש ביציאתה שלה דקסברי, מה שגדל ברשותו שלו. והלכה כר"ש:

(ה)

רבן שמעון בן גמליאל אומר לא תמכור - יכולה היא לעכב. והלכתא כוותיה:

רבי יהודה אומר לא תמכור - והלכתא כוותיה:

קימעא - דבר מועט ואפילו כל שהוא:

ישבע כמה הוציא ויטול - ושבועה זו כעין של תורה היא, והני מילי, שהיה השבח כנגד ההוצאה או יותר, אבל אם היתה ההוצאה יתירה על השבח ישבע שבועת התורה שהוציא כנגד השבח ויטול כנגד השבח בלבד והשאר יפסיד. וכל זה כשגירשה הבעל, אבל אם מרדה היא, בין אכל הבעל בין לא אכל, ישבע כמה הוציא ויטול כנגד השבח. ובנכסי צאן ברזל, כל השבח של בעל, דאמרינן אם הוסיפו הוסיפו לו:

(ו)

שנפלו לה נכסים - מבית אביה, בעודה שומרת יבם:

מה יעשו בכתובתה - מנה ומאתים ותוספת ונדוניא שהכניסה לו וקיבל עליו אחריות:

ובנכסים הנכנסין והיוצאין - נכסי מלוג, שכשהיא נכנסת נכנסים עמה וכשיוצאת מבעלה יוצאים עמה:

בית שמאי אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב - דספק נשואה ליבם היא וזוכה בחצי ירושתה מספק:

נכסים בחזקתן - נכסי צאן ברזל בחזקתן. ולא איתפרש בחזקת מי, אי בחזקת יורשי הבעל הואיל ואחריותן עליו, אי בחזקת יורשי האשה שהיו שלה. ובפ"ד מיבמות תמצא המשנה הזאת:

(ז)

ילקח בהן קרקע - לפי שכתובתה על נכסי בעלה הראשון, לפיכך נכסי המת אחראין לכתובתה אלא שהיבם אוכל פירות אם מיבם אותה, וסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה:

שמין אותם - דכל מה שגדל ברשות המת אחראין לכתובה:

וחכמים אומרים פירות המחוברים לקרקע שלו - בגמרא פריך, והא כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובה, ומשני, תני שלה:

כל הקודם זכה - קסברי, מטלטלי לכתובה לא משתעבדי אא"כ תפסה. ומחיים דבעל בעינן תפיסה. והוא הדין נמי דפליגי אכספים, דמאי שנא כספים מפירות תלושין. והלכה כחכמים:

הרי היא כאשתו - שמגרשה בגט, ומחזירה. ולא אמרינן ויבמה אמר רחמנא ועדיין יבומין ראשונים עליה ולא תסגי לה בגט. והכי נמי כשגירשה הוה אמינא מצוה דרמיא רחמנא עליה הא קעבדה, ותיקו עליה באיסור אשת אח ולא מצי להחזירה, קמ"ל דאמר רחמנא (דברים כה) ולקחה לו לאשה, כיון שלקחה הרי היא כאשתו :

(ח)

כל נכסיו - שירש מאחיו, אחראין לכתובתה:

גירשה אין לה אלא כתובה - אבל כל זמן שלא גירש היו כל הנכסים משועבדים לה :

הרי היא ככל הנשים - שהמגרש את אשתו ומחזירה, על מנת כתובה הראשונה החזירה. ואצטריך לאשמועינן הא ביבמה, דלא תימא אשתו היא דאיהו כתב לה כתובה מממונו, אבל יבמתו דלאו איהו כתב לה אלא נכסי בעלה הראשון הוא דהוו אחראין וערבאין, היכא דגרשה ואהדרה. אימא כתובתה מיניה, קמשמע לן :