עין יעקב/ברכות/פיסקא ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · עין יעקב · ברכות · פיסקא ב· >>


פיסקא ב'[עריכה]

דף ג.


משנה:[עריכה]

עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.



גמרא:[עריכה]

מאי קסבר רבי-אליעזר, אי קסבר שלש משמרות הוי הלילה, לימא עד ארבע שעות, וא קסבר ארבע משמרות הוי הלילה, לימא "עד שלש שעות", לעולם קסבר שלש משמרות הוי הלילה, והא קא-משמע לן דאיכא משמרות ברקיע ואיכא משמרות בארעא. דתניא רבי אליעזר אומר: שלוש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי, שנאמר (ירמיה כה ל) ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ. וסימן לדבר "משמרה ראשונה חמור נוער. שניה כלבים צועקים. שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה". מאי קחשיב רבי אליעזר, אי תחילת משמרות קחשיב, תחילת משמרה ראשונה, סימנא למה לי - אורתא הוא, אי סוף משמרות קחשיב, סוף משמרה אחרונה סימנא למה לי - יממא הוא, אלא חשיב סוף משמרת ראשונה ותחילת משמרה אחרונה ואמצעית דאמצעיתא, ואי בעית אימא כולהו סוף משמרות קא חשיב, וכי תימא אחרונה לא צריך, למאי נפקא מינה, למקרי קריאת שמע, למאן דגני בבית אפל ולא ידע זמן קריאת שמע אימת, כיון דאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו, ליקום וליקרי. אמר רב יצחק בר שמואל, אמר רב: שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר: אוי (לי) שהחרבתי [לבנים, שבעונותיהם] שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני לבין העובדי כוכבים.



רש"י:[עריכה]

מאי קסבר:   דפליגי תנאי לקמן בהא מילתא, איכא מאן-דאמר שלש משמרות הוי הלילה, במשמרות עבודת המלאכים, ושיר שלהם נחלק לשלשה חלקים, ראשונה לכת אחת, ושניה לכת אחרת, ושלישית לכת שלישית. ואיכא מאן-דאמר ארבע משמרות הוי הלילה.

והא קא-משמע לן:   כשנתן לך סימן זמן הקריאה בסוף האשמורות, ולא פירש לך סימן מפורש, לימדך שיש היכר לכל אדם בדבר, דכי היכי דאיכא משמרות ברקיע, איכא משמרות בארעא ישאג:   שאוג ישאג - הרי שלשה.

ואשה מספרת עם בעלה:   כשמגיע קרוב ליום ובני אדם מתעוררים משנתם, והשוכבים יחד מספרים זה עם זה.

מאי קחשיב:   סימנים הללו שנתן למשמרות הארץ היכן ניתנו, בתחילת האשמורות או בסופן.

אורתא הוא:   צאת הכוכבים.

כולהו:   סוף משמרות, תירוצא הוא.



הרי"ף:[עריכה]

שלש משמרות הוי הלילה כו':   היותם ג', לפי שהמשמרות הללו הם הזמנים אשר מלאכי השרת משוררים ומודים ומשבחים להקב"ה •והכוונה בהם לפי שלילה הוא זמן המזיקין ומדת הדין גוברת בעולם. ולפי שבתחילת הלילה הוא תוקף וחוזק הדין, המלאכים ההמה ממתיקים תוקף הדין ההוא, וזו היא הכת הראשונה. והכת השניה היא לחלוקה אחרת של הלילה, שאין כח הדין כל-כך חזק ואמיץ, והכת הזאת ממתקת כח הדין ההווה בזמן ההוא. והחלוקה הג' סמוך לבוקר שכבר נתבסם מעט כח הדין. והכת הג' גם הם ממתיקין כח הדין המועט ההוא. ובזמן שהיה בית-המקדש קיים היו ממתיקין כל ג' כחות הללו המושלים בלילה, האברים והפדרים שהיו נאכלים על גבי-המזבח כל הלילה והאברים ההמה היו ממתיקים את כחות הדין, לפי שהם האברים והפדרים הנשארים מהקרבנות הקרבים ביום.

ומ"ש ועל כל משמר ומשמר כו':   כלומר אף גם שג' כתות הם ממתיקין כחות הדין בזמן הזה ועושים המעשה עצמו שהיו עושים האברים בזמן שבית המקדש היה קיים, מכל-מקום יותר היה חפץ ה' יתברך התיקון ההוא שנעשה על ידי האברים יותר מתיקון הנעשה על ידי המלאכים, כי חביבים ישראל לפניו יותר ממלאכי השרת, ולפיכך אע"פ שמשמרות הללו ממתיקים כח הדין, הקב"ה יושב ושואג ואומר אוי שהחרבתי את ביתי כו'. כי שמה היו ממתיקים ישראל כחות הדין, ואני חפץ באותו תיקון יותר ממה שעושין מלאכי השרת.



מהרש"א:[עריכה]

דאיכא משמרות ברקיע ואיכא כו':   דלכך נקט לשון משמרות ולא נקט שליש הלילה, לאשמועינן דאיכא משמרות בלילה בין ברקיע ובין בארעא. מיהו קא-קשיא "דאיכא משמרות בארעא" לא אצטריך לאשמועינן, דכמה קראי כתיבי (תהלים קיט קמח): קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת וגו'. (שופטים ז יט): רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה וגו'. ויותר נכון גירסת הרא"ש: קא משמע-לן דאיכא משמרות ברקיעא כי היכא דאיכא משמרות בארעא כו'. ואהא מייתי שפיר "דתניא רבי אליעזר אומר כו' ועל כל משמר ומשמר הקב"ה כו'". דהיינו דאיכא משמרות נמי ברקיעא, וקא משמע-לן דיש לאפושי ברחמי באותה שעה כמ"ש הרא"ש, לכך נקט רבי-אליעזר סופן דג' משמרות כדמסיק, דהיינו בשליש הלילה, ובשני שלישי הלילה, ובסוף הלילה. דבאותה שעה יושב הקב"ה ושואג כו'. ובקרא דכתיב (איכה ב יט): קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת וגו'. ופירש רש"י שם " שני חלקי הלילה, שהלילה נחלק לג' חלקים" עכ"ל. ונראה ליישב פירושו על-פי סוגיין דשמעתין, דודאי אין שהות אפילו כהרף עין בין סוף ראשונה לתחילת השני', וכן בין סוף השניה לתחילת שלישית, ובקרא דאמר (איכה ב יט): קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה. ניחא, דנקט ראש שני משמרות שהם בלילה, דתחילת ראשונה לא בעי סימנא דאורתא הוא, ובסוף השלישית נמי יממא הוא כדאמרינן, אלא דהכא נקט בכולן סופן משום סוף השלישית, ונפקא-מינה למאן דגני בבית אפל ודו״ק.

משמרה ראשונה חמור כו':   הגם כי בודאי הדברים כמשמען וכפשטן, יש לנו לתת טעם בסימנים הללו, והוא מבואר במ"ש בחלקי נפש האדם שהם ג' כוחות, קראום - טבעית, חיונית, ושכלית. ובעלי הקבלה קראום - נפש, רוח, נשמה. וכל פעולות האדם כפי הפעולה והמעשה, נמשך אחרי כל-אחד מהם כפי זמן המיוחד לו, והנה בפעולותיהם אשר בלילה, תחלק עליהם הלילה, שבתחילה האדם בא ממלאכתו ועסקיו שבכל יום, והוא טרוד בהם כדלקמן, אדם בא מן השדה כו'. וזה הזמן הוא כולו מפעולת נפש הטבעית, הנמשך אחר החומר של אדם, ועל-כן ניתן בו סימן, "שבו חמור נוער". ובאמצעית' של הלילה דרוב [ה]עולם הם ישנים על מטתם ואין פועל בהם רק נפש החיונית הרוחניית בעת השינה, כמה שכתוב (תהלים לא ו): בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי וגו'. ואז ניתן רשות גם לרוחות ולמזיקין לפעול בעולם, כמה שכתוב במכת בכורות (שמות יא ד): כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה וגו'. ועל-כן ניתן בו סימן "שבו כלבים צועקים" כמו-שכתוב במכת בכורות (שמות יא ז): "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב וגו'. על-פי מה-שכתוב "כלבים צועקים - מלאך-המות בא לעיר". ובמכת בכורות שניתן רשות למשחית לחבל במצרים, והיו הכלבים צועקים, ואעפ"כ "ולכל בני ישראל לא יחרץ וגו'". ושליש האחרון מן הלילה שכבר גמר האדם שינתו, והיא מנוח ומרגוע, כמו שאמר במדרש, רבה אמונתך כו'. ובטור סי' מ"ו "ושכל האדם זך אז לתורה ולתפלה, שהם פעולות נפש השכלית, הנשמה שבו, ועל-כן ניתן בו סימן "תינוק יונק כו'" - רמז לתורה, על-דרך: "דדיה ירווך וגו'. מה הדד הזה כל שעה שהתינוק יונק ממנו מוצא בו טעם, אף התורה כו'".

ואשה מספרת כו':   הוא רמז, האשה היא כנסת-ישראל, מספרת בתפילה, לבקש כל צרכה מבעלה שהוא הקב"ה, ועל דרך-זה יתפרש לקמן בפרק הרואה, דג' מיני חלומות הם, הא' על-ידי מלאך. והב' על-ידי שד. והג' מהרהורי לבו שביום, דעל-ידי מלאך הוא חלום שבמשמר האחרון ששכל האדם זך והוא חלום של שחרית שהוא אמיתי, כדמפורש בהדיא שם, ושעל-ידי שד הוא חלום שבמשמר שניה, שבו ניתן כח לשדים ולרוחות כמ"ש, ושעל-ידי הרהור הלב שביום הוא חלום שבמשמר ראשון שעדיין האדם טרוד מהרהורי לבו שביום כמפורש כל-זה הביא פרק הרואה, ודו"ק.

ואומר אוי כו':    דכתיב ביה שאג ישאג על נוהו הידד וגו'. והוא מלשון הוי, כמו שפירש רש"י שם, וקאמר שואג כארי דלשון שאגה נמצא כמה פעמים בקרא לגבי ארי, ורבי יוסי דקאמר לקמן שמעתי בת קול מנהמת כיונה ואומרת אוי כו' ולא שמע שואג בקול כארי, היינו משום דלא היה משתמש רק בבת קול, כדאמרינן פרק ב' דסוטה דמשמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלק רוח הקודש, והיו משתמשין בבת קול, וק"ל.



עץ יוסף:[עריכה]

עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה כו':   ר"ל דבמתניתין איתא "מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר" ורצה-לומר דסבירא-ליה לרבי-אליעזר דהאי דכתיב (דברים ו ז): "וּבְשָׁכְבְּךָ". אינו רוצה-לומר כל זמן ששוכבים במטותיהם, אלא כל זמן שהולכין לשכב, ועד סוף משמר הראשון, דרך קצת בני אדם שמאחרין מלשכב.

מאי קסבר רבי-אליעזר:   דהוה-ליה למימר זמן הניכר.

אי קסבר:   דפליגי תנאי לקמן (סי' ד') בהא מילתא. איכא מאן דאמר שלש משמרות הוי הלילה, במשמרות עבודת המלאכים. ושיר שלהם נחלק לשלש חלקים. ראשונה לכת אחת. שניה לכת אחרת. שלישית לכת שלישית. ואיכא מאן-דאמר ארבע משמרות הוי הלילה.

והא קמ"ל דאיכא משמרות ברקיע ואיכא כו':   פירש רש"י כשנתן לך סימן זמן הקריאה בסוף האשמורות, ולא פירש לך סימן מפורש, לימדף שיש היכר לכל אדם בדבר, דכי היכי דאיכא ברקיע ע"כ. אבל רבינו הרא"ש גרס בגמרא מילתא אגב אורחיה קא משמע-לן, דאיכא משמרות ברקיע כי היכי דאיכא משמרות בארעא. וכתב המהרש"א בארעא לא אצטריך, דכמה קראי כתיבי (תהלים קיט קמח): קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת וגו'. (שופטים ז יט): רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה וגו'. לכן יותר טוב גירסת רבינו הרא"ש, קא משמע-לן דאיכא משמרות ברקיע כי היכי כו'. ואהא מייתי שפיר דתניא רבי-אליעזר אומר כו' על כל משמר ומשמר כו', דהיינו דאיכא משמרות נמי ברקיע, וקא משמע-לן דיש לאפושי ברחמי באותה שעה. כמ"ש רבינו אח"כ ובחינם המעיט גירסת רבינו עכ"ל. ועיין בהקדמת עין יעקב בחידושים של הגאון מו"ה דוד אופנייהם ז"ל שמקיים גירסת רש"י.

ושואג כארי:   משום דלשון שאגה נמצא כמה פעמים בקרא לגבי ארי, לכן דאמר שואג כארי (מהרש"א).

ישאג שאוג ישאג:    הרי ג'.

תינוק יונק משדי אמו:   שאז התינוק הוא רעב ומתחיל לינוק משדי אמו (צל"ח).

ואשה מספרת עם בעלה:   שכבר הגיע קרוב ליום ובני אדם מתעוררים משינתן, והשוכבים יחד מספרים זה עם זה.

מאי קחשיב:   סימנים הללו שנתן למשמרות הארץ, היכן ניתנו, בתחילת האשמורות או בסופן.

אורתא הוא:   צאת הכוכבים.

דגני:   שיישן.

אוי שהחרבתי את ביתי:   משום דכתיב שאוג ישאג על נוהו הידד וגו'. והידד הוא לשון הוי, כמו שפירש רש"י שם, לכן קאמר שאומר אוי (מהרש"א).



הכותב:[עריכה]

שלש משמרות הוי הלילה וכו':   מידיעת חילוק משמרות הללו, נמשך לנו תועלת גדול, והוא להעיר כל בעל נפש, ולאמר לו מה לך נרדם, קום קרא אל אלהיך. וכן-כתב הרא"ש ז"ל, וז"ל: ראוי לכל ירא שמים, שיהא מצטער ודואג באותן השעות וישפוך תחינה על חורבן בית-המקדש, שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות. אך אמנם ראוי לעיין על סימנים שנתן, חמור נוער וכו'. ולא יצא מהם פתחון פה למלעיג על דברי חכמים ז"ל, ונראה שבאו להוסיף אזהרה וחיוב על כל ירא שמים על התפילה או קריאת התורה בסוף כל אחד משלישי הלילה, ואל ילך בדרך ההרגל שבא אדם ממלאכתו בערב ואכל ושבע ודשן וישן. ובעבור זה יקשה עליו להיות ניעור משנתו בסוף שליש הלילה. וכדי לבטל זה הדרך הנפסד, אמר שישים אל לבו כי גם הבעל חי הבהמי ויותר גרוע המשותף עמו באכילה ושינה, ועכ"ז חמור נוער לנהוג פעולתו הבהמית בעת ההיא, וראוי להתעורר גם הוא לנהוג פעולתו הנפשיית להתפלל לפניו כאשר עושים המלאכים בשירן ובזמרן. עוד נתן רבי אליעזר סימן לסוף משמרה שניה, להזהיר לבעל נפש שלא יתפתה אל המנהג הנהוג להתעורר מהשינה אחר חצות הלילה בסוף שני שלישים כמו הכלבים, כי בעת ההיא אינם שוחקים רק צועקים לבקש תאוות כלביות ולהרחקת המזיקין. ואיש ישראל יתעורר משנתו לצעוק על בקשת צרכיו ולא יתאוה אל תשוקות כלביות, רק לזעוק לפניו יתברך, ולשיר בשיר המלאכים • ואפשר עוד כוונה שנית, והוא על-דרך מה שאמרו ז"ל "מלפנו מבהמות ארץ". וכן בכאן אמר שראוי ללמוד מצעקת הכלבים, שהוא לדחות מעליהם המזיקים, על-דרך מאמר רז"ל (כלבים צועקים) מלאך המות בעיר. וגם כפי הפשוט הם צועקים בסיבת הרגשם הקור או שאין להם מה לאכול וצועקים אולי ישמעו הבעלים ויתנו להם מזון, כל שכן שראוי לאדם משכיל במחשבה ובעיון להתעורר להשלמת נפשו, אם להתפלל לפניו יתברך, ואם לקרוא בתורה. עוד נתן סימן ג' לסוף הלילה להזהיר לסלק עצמו ממנהג האנשים בהמיםם שבסוף הלילה שהם שבעים משינתן, חושבים מה נאכל ונשתה כתשוקת תינוק היונק ואשה, רק יקרא קריאת שמע ויקבל עול מלכות שמים. ואע"פ שיושב באפילה ובדוחק, ידחיק את נפשו לקבל עול מלכות שמים. ולרמוז זאת נתן סימן "אשה מספרת עם בעלה", כי סתם דבריה בעת ההיא בדברי הבאי. והזהיר יסיר מחשבותיו מאותם הבלים ויחוש לשלימות נפשו. ואין קושיא עלי מפירוש רש"י ז"ל באומרו "ובני אדם מתעוררים משינתם, והשוכבים יחד מספרים זה עם זה". כי בוודאי כיוון הרב לתקן הלשון כפי הפשט, שלא בלבד האשה היא המספרת עם בעלה, אלא דיבר בהווה על כל חברים השוכבים יחד מתעוררים בעת ההיא לדבר זה עם זה. וגם כי להיות האשה נעדרת הבנה אינה מספרת עם בעלה רק בדברים גופניים, ולזה הזכיר בפרט אשה, עם היות שכן יקרה בכל שנים השוכבים יחד כדברי הרב ע"כ.



עיון יעקב:[עריכה]

שלש משמרות הוי הלילה:   נראה דיש זכר וסמך למשמרות אלו, מקרא ד-(ישעיהו סב ו): עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים. ועיין ב-(מנחות פז א) מה הן אומרים, והוא מעין מה שהקב"ה שואג על חורבן בית המקדש וגלות ישראל ע"ש. שואג כארי:   ובסמוך דקאמר שמעתי בת קול שמנהמת כיונה. נראה-לי דודאי הקב"ה שואג כארי, כדכתיב ב-(עמוס ג ח): אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא. והיינו כארי' דבי עילאי, כדאיתא ב-(חולין נט ב). שאי-אפשר לשמוע קולו כלל, כדאיתא שם פירוש קול ה' בכח. אך בת-קול דלאשמועינן עבידא, אזי מנמיך קולו כדי שיוכלו לשמוע בקול היונה, לפי שנמשלו ישראל כיונה, כגוונא דאיתא לקמן דף מ"ה על פסוק (שמות יט יט): וְהָאֱלֹקים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל, בקולו של משה, כדי שיוכל לשמוע.



עיני יצחק:[עריכה]

משמרה ראשונה חמור נוער. שניה כלבים צועקים. שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה:   ראיתי לפרש המאמר הזה, בדרך מוסר ורמז והוא • שידוע ששנות האדם נחלקים לשלשה חלקים - ילדות, שהמה נקראים (ימי עלי'). ובחרות, שהמה נקראים (ימי עמידה). וזקנה, והמה (ימי ירידה) מפני שבימי ילדותו כחות של אדם הולכים ומתחזקים ומתעלים כל פעם • ובימי הבחרות אז כחותיו של אדם בעמדם יעמודו • ובימי זקנותו אז ירגיש בעצמו שכחותיו הולכים ודלים ומתחסרים ויורדים מטה מטה. ודרך גבר בעלמא, שבילדותו מתעסק בהבל גמור מבלי שום כוונה לאיזה תכלית טוב, וכמ"ש (איוב יא): ועיר פרא אדם יולד. אכן בימי בחרותו אז בוחר בדעתו לעסוק במשא-ומתן או במלאכה ולצבור כעפר כסף, לתכלית הנאת עולם-הזה • אולם בבואו לימי זקנותו אז יעלה על לבבו להכין צדה לדרכו, בית מועד לכל חי, ומאז יתחיל לקבוע עתים לתורה ומצות ולתקן מעשיו. ובא רבי-אליעזר בזה לחזק את לב האדם גם אם ח"ו נתאחר מלתקן נשמתו עד ימי זקנותו, שלא יאמר מה יועילני שארית ימי, גם אם אקבע זמני לתורה ועבודה וח"ו כאשר אבדתי וכו'. חס מלומר כן, שבאמת גם אם יתעורר לשוב קרוב לזקנותו ביתרון הכשר, יוכל לזכות למעלה נפלאה, וזמ"ש אמרו ז"ל ב-(משנה אבות ו ב): בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת, אוי להם וכו'. וידוע שחיי עולם-הזה מכונה בשם לילה, כמבואר (חגיגה יב ב) אמר ריש-לקיש כל העוסק בתורה בעולם הזה שדומה ללילה וכו' ע"ש. וזה שאמר רבי-אליעזר כאן במ"ש (ג' משמרות הוי הלילה) רוצה-לומר שימי חיי האדם בעולם-הזה המכונים לילה, נחלקים לשלשה חלקים, ילדות ובחרות וזקנה (ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג) ר"ל שבכל עת הקב"ה מעורר הלבבות על-ידי הבת-קול היוצאת מהר חורב כדי לעורר לב האדם, גם בהיותו עדיין בימי ילדותו ובחרותו, כדי לזרזו לשוב לקונו ולשקוד על התורה ועל העבודה, וכמ"ש המקובלים, שבאמת כל נפש מישראל מתרגשת ונחרדת כרגע בעת ששומעת בבת-קול, כי מזלי' חזי, רק שמתבלבלת תיכף ע"י טירודי היצר-הרע • אמנם כן, אין כח ביצרו לבלבלו רק בהיותו עודנו בימי ילדותו או גם בבחרותו בלבד, וז"ש (משמרה ראשונה חמור נוער) ר"ל בימי ילדותו, אז טבע החמור ינער בו, שעסקיו כחמור שהוא גס השכל יותר משור, וכמ"ש (ישעיהו א ג) ידע שור קונהו וחמור וגו'. שאז רודף אחר ההבל הגמור, כמו לרקוד ולקפוץ מבלי שום תכלית טוב כלל, (שני' כלבים צועקים) בזמן שני מימי האדם, והיינו בזמן בחרותו, אז טבע הכלבי צועק ותובע חלקו לצבור כעפר כסף ולהעמיד עצמו בסכנות, וללכת ארחות ימים ומדבריות, להביא ממרחק לחמו ולחם ביתו, ולהתעשר ולקבוץ הון מהבל, ומרוב טירודו אינו מופנה אפילו להיות נהנה מיגיעו כל ימיו, עד שמת ומניח ליורשיו ובני-ביתו ליהנות מיגיעו, ונדמה בזה לכלב השומר בית אדוניו מבחוץ, ולילה כיום יעיר והוא לו עבד נאמן בעד פת לחם מעופש שזורק לו מבחוץ, כן האדם עבד נאמן לקבוץ הון רב לבני ביתו ולבאים אחריו ולא לו, וכמ"ש (תהלים קב ה): הוכה כעשב ויבש לבי כי שכחתי מאכול לחמי. וכמ"ש (תהלים מט יז) אל תירא כי יעשיר וכו'. (תהלים מט יח) כי לא במותו וכו'. • (שלישית תינוק יונק משדי אמו) ר"ל אולם בימי זקנותו שהוא שליש האחרון מימיו, אז יתעורר לקול הבת-קול להתחיל לשקוד על התורה, אכן נדמה אז לתינוק היונק משדי אמו, וכמ"ש (משלי ה יט) דדיה ירווך בכל עת. ודרשו (עירובין נד ב) מה דדים הללו כל זמן שהתינוק ממשמש מוצא בו טעם כך התורה. אמנם הבטיחנו רבי-אליעזר כאן, שגם אם יזכה בימי הזקנה לשקוד בתורה לשמה, יתכן שיתעלה ויצליח עד שיצא מבחינת תינוק היונק וכו' ויקרא בעל לתורה, וז"ש (ואשה מספרת עם בעלה) שהתורה עצמה תכונה בבחינת אשתו, וכמ"ש (משלי לא י): אשת חיל מי ימצא וגו'. (משלי לא יא): בטח בה לב בעלה וגו'. שכינה התורה לאשה ותלמיד חכם לבעלה, שכמו שיש כח להבעל להכריע דעת אשתו, וכמ"ש (בראשית ג טז) והוא ימשול בך. כך יזכה שיהיה לו כח להכריע דעת התורה כפי דעתו הרחבה, על-פי המדות שהתורה נדרשת בהן, ולחדש חידושי תורה ועיין בחידושנו (עבודה זרה יט א) במאמרם על-פסוק כי אם בתורת ה' חפצו וגו'. בתחילה נקראת תורת ה' וכו' וזה שאמר (ואשה מספרת עם בעלה).



חדושי הגאונים:[עריכה]

אוי (לי) שהחרבתי [לבנים, שבעונותיהם] שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי:   כפל הענין במלות שונות. אבל ידוע כי בית-המקדש של מטה מכוון כנגד בית-המקדש של מעלה. והקב"ה נשבע שלא יבא בשל מעלה עד שיכנס מתחילה לבית המקדש של מטה. והנה הגם כי יד זרים לא שלטו רק בבית-המקדש של מטה, (תהלים קלז ז): ערו ערו עד היסוד. אבל בבית-המקדש של מעלה לא פעלו בני עולה כלום. והגם כי לא שרפו אבל נשאר בית-המקדש של מעלה חרב ושמם, אחר כי אין הקב"ה בא בתוכו מעת כי נשרף הבית-המקדש של מטה. על-זה אומר "אוי לי שהחרבתי את ביתי". הוא בית-המקדש של מעלה לבדו ית', הגם כי לא נשרף אבל נשאר חרב כי אין בעל הבית בא בתוכו. ושרפתי את היכלי:   הוא בית-המקדש של מטה אשר הוא היכל ה'. כמאמר הנביא (ירמיה ז ד): היכל ה' המה (כ"י).