עין יעקב/ברכות/פיסקא א
משנה
[עריכה]מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִין. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. מַעֲשֶׂה וּבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ, לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם, אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה.
רש"י
[עריכה]מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִין. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן: . כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן, והגיע עתם לאכול בתרומה.
עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה: שליש הלילה כדמפרש בגמרא (דף ג.) ומשם ואילך עבר זמן, דלא מקרי תו זמן שכיבה, ולא קרינן ביה (דברים ו ז): בְשָׁכְבְּךָ. ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה, לפיכך הקורא קודם לכן, לא יצא ידי חובתו. אם-כן למה קורין אותה בבית-הכנסת, כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, והכי תניא בברייתא בברכות ירושלמי, ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך. ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו, יצא.
עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר: שכל הלילה קרוי זמן שכיבה.
הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים: של קרבנות שנזרק דמן ביום.
מִצְוָתָן: להעלותן כל הלילה, ואינן נפסלים בלינה עד שיעלה עמוד השחר והן למטה מן המזבח, דכתיב (שמות לד כה): לֹא יָלִין לַבֹּקֶר.
חֲלָבִים: של כל הקרבנות.
אֵבָרִים: של עולה.
וְכָל הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד: כגון חטאת ואשם, כבשי עצרת ומנחות ותודה.
מִצְוָתָן: זמן אכילתן.
עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר: והוא מביאן להיות נותר, דכתיב בתודה (ויקרא ז טו): לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.
אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת: בקריאת שמע ובאכילת קדשים.
כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה: ואסרום באכילה קודם זמנן, כדי שלא יבא לאכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת, וכן בקריאת שמע, לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות, ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. והקטר חלבים דקתני הכא, לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה. והכי נמי תנן ב- (מגילה כ ב): "כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים".
עץ יוסף
[עריכה]מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן: כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן, והגיעו עתה לאכול בתרומה (רש"י). ואף שאסור לאכול משהגיע זמן קריאת שמע, אולי הכהנים מותרים לאכול תרומתן אז אפילו בזמן קריאת שמע, כיון שאכילת תרומה מצוה היא כעבודת עבודה שבמקדש. והרי רבי טרפון ביטל זמן בית המדרש בשביל אכילת תרומה כמבואר ב- (פסחים עג א) (צל"ח). ועיין שם.
אהבת איתן
[עריכה]מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִין. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן כו': יתכן הענין דתלי תנא זמן קריאת שמע בזמן אכילת כהנים תרומה, על-דרך האגדה דפרק חלק (סנהדרין קה א): דטענו ישראל נהיה כעובדי כוכבים, ונפרוק עול מלכות שמים, משום דעבד שמכרו רבו, כלום אוכל בתרומה! והנביא השיב על טענה זו, שהאומות עצמם הם עבדים להקב"ה, ומה שקנה עבד קנה רבו. ולפי-זה ממה שרשאין הכהנים לאכול בתרומה בזמן הגלות, הוא הוכחה לקריאת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים גם בזמן הזה, ואין לנו דין עבד שמכרו רבו, דאם לא-כן היו אסורין כהנים לאכול בתרומה, וכיון דאוכלין מוכח שאנחנו תחת רשותו ועולו עלינו כמלך על עבדיו, כמו בזמן המקדש. ומטעם זה אמר ב-(פסחים עג א): "עשו אכילת תרומה בגבולין - כעבודה בבית-המקדש".
חדושי הגאונים
[עריכה]מֵאֵימָתַי קוֹרִין: התחיל רבינו הקדוש בקריאת שמע, ועיין מ"ש בפתיחה בשם הרמב"ם, שרצה לשנות במסכת זו כל דיני ברכות גם ברכת המצות, ואין לך מצוה מתמדת פעמים בכל יום, לכן התחיל בקריאת שמע. ועדיין יש לדקדק דהיה לו להתחיל בתפילה שהיא ג' פעמים בכל יום, ועיקרה היא הברכות, שמונה עשרה ברכות. ונראה לי כיון דקריאת שמע היא קודם התפילה, לכך הקדימה. ואמנם יתכן זה לרבי יוחנן דאמר שגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפילה, אבל לריב"ל לקמן דף ד' ע"ב, דתפילות באמצע תקנום, ואם-כן בערבית אדרבא היא קודמת לקריאת שמע, אם-כן הדרא-קושיא לדוכתא, למה לא התחיל רבינו הקדוש בדין תפילה. וצריך לומר דכיון דקריאת שמע היא מדאורייתא ותפילה היא מדרבנן, ולכך התחיל במצוה של תורה. ולפי זה קשה לרב יהודה לקמן דף כ"א ע"א, דקריאת שמע גם-כן היא דרבנן, למה הקדימה התנא, וצריך-לומר דרב יהודה כרבי יוחנן סבירא-ליה, דגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפילה. עוד נראה-לי שרבינו הקדוש רצה לעשות נחת-רוח למשה רבינו, והתחיל תור שבעל פה במשנת רבי אליעזר, דאיתא במדרש הובא בילקוט פרשת חקת, שמשה רבינו בשעה שעלה למרום, שמע שהקב"ה אמר אליעזר בני אומר פרה בת שתים, והתפלל משה רבינו ע"ה, יהי-רצון שיצא זה מחלצי, ואמר-לו הקב"ה חייך שיצא זה מחלציך, ולכן נתכוין רבינו הקדוש להתחיל תורה שבעל-פה במשנת רבי-אליעזר שיצא מיוצאי חלציו של משה רבינו. ואמנם למאן-דקמתרץ לקמן דף ג' ע"א ואיבעית אימא רישא לאו רבי-אליעזר, נסתר תירוץ זה. ועוד לפי תירוץ זה נסתר קושיית הגמרא שהקשה, ניתני דשחרית ברישא, ואמנם אעפ"כ הקשה שפיר דגם שם היה יכול להתחיל בדברי רבי אליעזר, מאימתי קורין את שמע בשחרית, משיכיר בין תכלת לכרתי. דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים בין תכלת ללבן. ועיין בפתיחה כתבתי עוד טעמים על שהתחיל במצות קריאת שמע, שהיא מצות היחוד וקבלת עול מלכות שמים. (צל"ח).
עין איה
[עריכה]א
[עריכה](ברכות ב.): "מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן".
ק"ש של ערבית ושל שחרית, מורים על ב' מיני הקריאה בשם ד' המוטלת על ישראל. אנו צריכים לקבל עול מלכות שמים על עצמנו, ולפעול ג"כ בקריאת שם ד' אחד שלנו, שסוף כל סוף יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי ד' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. והנה בגלות, הדומה לערב, עיקר פעולתנו היא רק בנוגע לעצמנו, כדי לעמוד בפני הגלים העוברים עלינו בעז שם ד'. ע"כ בלילה שייך אמונה, מי שלא אמר אמת ואמונה ערבית לא יצא יד"ח. כי לעצמינו די לנו האמונה וקבלת אמת מאבותינו, שראו עין בעין אור ד' וכבודו. אמנם בעת הגאולה שתרום קרן ישראל, אז ממילא תבא שעת הפעולה של ק"ש דשחרית, אהבה רבה, שכל העמים יאמרו שאור ישראל יהי' לאור עולם. ע"כ אז יתגלו טעמי תורה, ולא יהי' עוד אור יקרות וקפאון, אלו טעמי תורה שיקרים בעוה"ז קפוים יהיו לע"ל. כי למען קרב רחוקים ראוי לברר דברי אמת בבירור, ולתרגם הדבר כפי מושגם החיצוני של העמים, ע"כ אמת ויציב שחרית, מתורגמת ארמית. ישראל הם כהני ד' בעולם. מצד עסקם בעניניהם הפנימים בינם לבין עצמם ודבר אין להם אז עם זרים, דומים לכהנים, לא בעת יורו תורה או אפי' בעת יקריבו קרבנות, שאז יש להם יחס עם זרים, שהם עכ"פ עושים עבורם, שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא, אבל שלוחים הם. אמנם בעת כניסתם לאכול בתרומה, הם נכנסים לעולם הכהני כולו, ואסור להשתתף עם הזר כלל, כי אין לזר חלק באכילה זו כלל, וטעון הבדלה ממנו. כן זמן ק"ש של ערבית הכללית, גורמת להיות ישראל עם לבדד, כדי להגן על קניניו הקדושים, חיי עולם ששם השם ית' בתוכו, ע"כ יש מושג של יחס, בין קריאת ק"ש של ערבית לשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן.
גמרא
[עריכה]מכדי כהנים אימת קא אכלי בתרומה, משעת צאת הכוכבים, ליתני משעת צאת הכוכבים! מילתא אגב אורחא קא משמע לן, כהנים אימת קא אכלי בתרומה, משעת צאת הכוכבים, והא קא משמע לן דכפרה לא מעכבא. כדתניא (ויקרא כב, ז): ובא השמש וטהר – ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה, ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה. וממאי דהאי "ובא השמש" ביאת השמש, והאי "וטהר" טהר יומא? כדאמרי אינשי: איערב שמשא ואדכי יומא. במערבא הא דרבה בר רב שילא לא שמיעא להו. ובעו לה מבעיא, האי "ובא השמש" ביאת שמשו הוא, ומאי "וטהר" טהר יומא; או דילמא ביאת אורו הוא, ומאי "וטהר" טהר גברא? והדר פשטו לה מברייתא, מדקתני בברייתא, סימן לדבר צאת הכוכבים, שמע מינה ביאת שמשו הוא, ומאי "וטהר"? טהר יומא. ואמר רבי יוסי: בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו.
רש"י
[עריכה]משעת צאת הכוכבים: שהוא גמר ביאת השמש.
דילמא ביאת אורו: שיאור השמש ביום השמיני וטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו ואח"כ יאכל.
אם כן: דהאי קרא וטהר לשון ציווי הוא, נימא קרא ויטהר מאי וטהר.
ואדכי: לשון עבר [נתפנה] מן העולם השמש.
מברייתא: דקאמר לקמן בשמעתין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, סימן לדבר צאת הכוכבים, שמע-מינה אין כפרתן מעכבתן.
בין השמשות: דרבי יהודה מהלך חצי מיל לפני צאת הכוכבים ודרבי יוסי כהרף עין לפני צאת הכוכבים.
הרי"ף
[עריכה]במערבא בעו לה מבעיא וכו': יש להקשות לפירוש רש"י ז"ל דפירש דביאת שמשא הוא פירוש הערב שמש, וזהו "וטהר" טהר יומא, שיטהר היום ופירוש ביאת אורו הוא וכו'. דאדפשיט מהברייתא לפשוט ממתניתין דאמר "מאימתי קורין את שמע בערבית, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן" משמע דכוונת הפסוק הוא ביאת שמשא, ומאי וטהר - טהר יומא. הרי נראה מכאן שאכילת התרומה היא אחר ביאת השמש, שהיא זמן קריאת שמע של ערבית, ואם-כן מאי מספקא ליה, אם כוונת הפסוק הוא ובא השמש, שהוא ביאת אורו ואז יאכל תרומה אחר שיטהר ויביא קרבנותיו, ולפירוש התוספות ניחא, ונראה לתרץ דאינו יכול לפשוט ממתניתין, דלעולם אימא לך דמאי דקאמר קרא הוא ביאת אורו, ומאי וטהר - טהרת גברא, ומתניתין מיירי בכהנים שהיו טמאים טומאה שאינה צריכה כפרה, כגון טומאת מת או טמא שרץ או שאר טומאות דאינן צריכין כפרה, כי המחוסרי כפרה הם הזב והזבה והיולדת והמצורע. ואמר דבאותה שעה הוא זמן קריאת שמע של ערבית, אמנם מאי דמבעיא ליה לגמרא, אי "ובא השמש" - ביאת אורו הוא, "וטהר" - טהר גברא או לא, הוא במה דשייך ליה כפרה. התם מבעיא ליה אי זמן אכילתו עד שיביא כפרתו. אבל מתניתין איירי בשאר טומאות דלא שייך בהו כפרה, אלא הערב שמש ואוכלין תרומתן, ועליהם אמר דאז הוא תחילת זמן קריאת שמע של ערבית, ולזה הטעם לא הקשו התוספות לפירוש רש"י מהאי מתניתין, אלא ממתניתין ד"העריב שמשו אוכל בתרומה" - בטומאה דלא שייכא בה כפרה, אבל בטומאה דשייכא בה כפרה, אינו אוכל בתרומה עד שיביא כפרתו, ומדקאמר "העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים". משמע דבתרומה לעולם אוכל מהעריב שמשו, ומשמעות דקרא הוא ביאת שמשו וטהר יומא. ואם-תאמר אם-כן לקמן דמייתי ממתניתין ד-"מאימתי קורין את שמע בערבית, משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן, וסימן לדבר צאת הכוכבים". דיש-לומר כמ"ש, אבל מאי דמבעי ליה הוא בטומאת הזב או מצורע דצריכין כפרה, אי זמן אכילת התרומה הוא אחר כפרתו או לא. ויש-לומר דמהתם איכא למיפשט דאמר "סימן לדבר צאת הכוכבים". דאי האי קרא דובא השמש מיירי אפילו בטומאה שיש בה כפרה, ופירוש הכתוב הוא ו"בא השמש" - ביאת שמשו, ניחא מה דקאמר "סימן לדבר צאת הכוכבים". מדקאמר קרא "ובא השמש וטהר". רוצה-לומר צריך ביאת השמש וגם צריך שיטהר היום לגמרי, שהוא צאת הכוכבים, אבל אי אמרת דקרא מיירי בטומאות דצריכים כפרה, ופירושו דקרא הכי הוא: "ובא השמש" - שהוא ביאת אורו, "וטהר" - טהר גברא, שהוא הבאת הקרבנות, ומתניתין דקאמר "סימן לדבר צאת הכוכבים". דמשמע דאכילת התרומה היא אחר ביאת השמש, מיירי בטומאות דאינן צריכות כפרה, ומנלן למתניתא למימר דזמן אכילת התרומה במי שהוא טמא טומאה שאינה צריכה כפרה, דצריך להמתין עד צאת הכוכבים, דאמר "סימן לדבר צאת הכוכבים". הא קרא לא מיירי אלא בטומאה דצריכה כפרה, אבל כאן די בהערב שמש, ומנלן "צאת הכוכבים". אלא ודאי מדקאמר צאת הכוכבים, משמע דפירוש דקרא הוה ביאת שמשא, ואמר עוד "וטהר" - שהוא טהר כולי יומא, שהוא צאת הכוכבים.
עץ יוסף
[עריכה]משעת צאת הכוכבים: שהוא גמר ביאת השמש (רש"י).
דילמא ביאת אורו הוא: שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל.
אם-כן: דהאי קרא "וטהר" לשון ציווי הוא, נימא קרא ויטהר, מאי וטהר.
ואדכי: לשון עבר, נתפנה מן העולם השמש.
והדר פשיט ליה מברייתא: דקתני לקמן בשמעתין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, וראיה לדבר צאת הכוכבים. שמע מינה אין כפרתן מעכבתן (רש"י).
בין השמשות כהרף עין: רוצה-לומר דאיתא ב- (שבת לד ב): תנו רבנן, הין השמשות ספק מן היום ומן הלילה (כלומר ספק יש בו משניהם) ספק כולה מן היום, ספק כולה מן הלילה כו'. ואיזהו בין השמשות, משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין (פירוש שנראה אדמימות חמה בעבים) כו' דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין. (פירוש דאין להסתפק בו אלא כשהוא כהרף עין, ולא בזמן גדול כמו שמסתפק בו תנא-קמא (תוספות). ופירש רש"י כהרף עין כשיעור קריצת עין ברפיון ולא בחזקה, זה נכנס וזה יוצא. (פירש רש"י הלילה נכנס והיום יוצא, יציאת זה עם כניסת זה, כשהם מתפרשים קרי בין השמשות. וכל דמקמי הכי, הוי יום מעליא). ואי אפשר לעמוד עליו.
הבונה
[עריכה]אמר רבי יוסי, בין השמשות כהרף עין: יורה גדולתו ותפארתו ית', שהוא לבדו יודע נקודת סוף היום ותחילת הלילה, כאמרם רז"ל בב"ר פ' י' על (בראשית ב ב): וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. הקב"ה שהוא יודע עתיו ורגעיו ושנותיו, נכנס בו כחוט השערה. וכן אנו אומרים בתפלת ערבית "וּמַּעֲבִיר יוֹם וּמֵבִיא לָיְלָה. וּמַבְדִּיל בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה. ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ".
עין איה
[עריכה]ב
[עריכה](ברכות ב.): "מכדי כהנים אימת קא אכלי תרומה משעת צה"כ, ליתני משעת צה"כ מלתא אג"א קמ"ל דכפרה ל"מ כדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו כו' ואין כפרתן מעכבתן כו'".
שני דברים שונים יש בטהרה, הסיבה של הזמן, שאינה תלויה במיטהר, והסיבה של הכפרה התלויה בו. גם בישראל, לעניין ק"ש, לעניין קריאת שם ד' בכלל, שהוא שורש בחירתן של ישראל, ישנם שני דברים. הזמן, שאם אין עדיין הזמן מוכשר, כגון קודם מ"ת לא היה העולם יכול עדיין לקבל אור תורה, והיה העולם באפלה. והכפרה, תשובתן של ישראל, להביא אורה שלמה לעולם, והנה לענין קריאת שם ד' בעולם, שתהיה, בעת הגאולה השלמה, ע"ז מעכב ג"כ כפרה, דהיינו תשובתן של ישראל שהדבר תלוי בתשובה. אבל לענין ק"ש של ערבית, קריאת שם ד' עלינו לעצמנו, אין דבר יכול לעכב, אע"ג דמשחיתים מקרו בני, ולא יצויר עכוב כ"א זמני, מצד ערך הזמן, כמו שהיה קודם מ"ת. אבל כפרה לא תוכל לעכב על זכיות עולמנו הפנימי, הדומה לאכילת הכהן התרומה, וע"ז נאמר "אי זה ספר כריתות אמכם", וגו' "כי לא יטוש ד' עמו".
ג
[עריכה](ברכות ב:): "וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש, והאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת אורו הוא, ומאי וטהר טהר גברא".
בעניי נראה לי להתבונן בטעם רמז ענין הספק של שני הפי' בתיבת "וטהר" האמור אחר "ובא השמש", אי קאי על טהרת יומא או טהרת גברא, ומה ראו חז"ל, לפי האמת, להוציא ענין "וטהר" הנאמר בתורה לפי פשטא על טהרת-גברא לשום אותו על טהרת-יומא, במליצה הנראית זרה לפי ההשקפה החיצונה.
יובנו הדברים ע"פ המושכל לכל, וגם חכמים אמרו כדברי הרמב"ם ז"ל במו"נ, שהטומאות והטהרות שבתורה, המה רמזים גדולים לעניני טומאת הנפשות וטהרתן מטומאות הדעות והמדות והמעשים הרעים. והנה הכתוב אומר באברהם וכיו"ב "בא בימים", ונודעה הדרשה המושכלת שהימים באו לו שלמים, כי מכלל דין וחשבון כבר ביאר הגר"א ז"ל, שהחשבון יבא על הזמן שאבד, בהיותו עסוק בפחיתות ועבירה, שהי' לו לעסוק בדברים המביאים לו לקרבת קונו ית"ש.
והנה היום שעבר ולא השלים בו נפשו וירד ממדרגתו, כבר טמא היום שלא השלים בו חוקו, שחק הימים נתנו לאדם להיות מטפס ועולה במעלת הקודש. והנה כששב בתשובה, יש בתשובתו שתי מדרגות, המדרגה האחת שמתקן הקלקול וחוזר למצב שלמות כמו שהי' קודם חטאו, ואפי' לא עלה עדיין למדרגה שהי' לו קודם חטאו, מ"מ כיון שכבר יצא מרשעו, א"א לומר על אותו היום שאין בו טהרה לפי ערך הימים, שאע"פ שכשנבחן מצב האיש נמצאהו שלא פעל חוקו, שהרי הי' לו לעלות אל מעלה רמה ממעלה שהי' בה, ולא עלה, אבל כיון שכבר ירד והי' בכל רע, ועתה שב ועשה לו לב חדש לעבוד את ה', כבר פעל ותיקן הרבה באותו היום, ונמצא שהיום נטהר מצד עצמו אבל האדם מצד עצמו עוד לא נטהר עד שיוסיף אומץ ביראת ד' וקרבת אלהים וחפץ ביתר שאת מכפי שהיה קודם חטאו שאז יעלה במעלה גדולה מכפי שהי' ונמצא שתשוב לו טהרתו ג"כ מצד האדם, כמו שנטהר כבר בראשית תשובתו מצד היום.
וזה רמזה לנו התורה בענין טהרות הטמאים, "ובא השמש וטהר", ויש בזה שתי מדרגות, מצד הטבילה והערב שהוא רמז על טהרתו מחטא ועזבו הדרך הרע, כבר נטהר היום, שכבר פעל בו דבר טוב, אבל עדיין בכלל האדם לא נטהר, שהרי קודם חטאו הי' מעולה ממה שהוא עתה. אבל כשבא אורו, אור תורה ודעת, ומביא קרבנו להתקרב לרצון בדעת ויראת ד' ואהבתו, שאז זדונותיו מתהפכות לזכיות, אז וטהר גברא ג"כ מצד עצמו.
ד
[עריכה](ברכות ב:): "רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו".
נראה לתן רמז במחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי, אם יש לעמוד על זמן בין השמשות, או שאין שיעור מורגש כלל לבין השמשות.
ויש לפרש ע"פ דברי חז"ל במדרש, ויקרא ד' לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים, ולחושך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים. והנה בחובת הלבבות חקר אם יש במציאות ענין ממוצע בין מעשה המצות לעבירות, והחליט שאין ביניהם ממוצע כלל, שהרי ההכרח הוא מכלל מעשה המצוה, והמותר נכנס בשער האסור. אמנם יש לדון בדבריו ז"ל. ומדברי הראב"ד בשער הקדושה שבספר בעלי הנפש, משמע שיש מציאות גם כן לדבר של רשות.
ויש לומר שזה רמוז ג"כ בענין מחלוקתם הטבעית, שכיון שלילה רומז למעשיהם של רשעים ויום למעשיהם של צדיקים, א"כ בין השמשות שהוא הממוצע בין יום ללילה, רומז על עניני הרשות. ור"י ס"ל שיש במציאות עניני רשות כדעת הראב"ד, ע"כ נותן הוא ג"כ שיעור מוגבל לבין השמשות, ור' יוסי ס"ל שאינו במציאות בפועל דבר של רשות, שאינו לא ממעשיהם של רשעים ולא ממעשיהם של צדיקים, כ"א בכח, ע"כ א"א לעמוד עליו, ונגד זה ג"כ א"א לעמוד על זמן מורגש, שאינו מן היום ומן הלילה.