עולם אחד/כב
פרק כב
[עריכה]בתלמוד ירושלמי (מגילה פ"ב ה"ד) איתא בזה הלשון:
- "עתיד הקב"ה להעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבא. מה טעמא? שיתו לבכם לחילה (תהלים מח, יד) - לחולה כתיב. והצדיקים מראים אותו באצבע ואמרים כי זה אלהים אלהינו עולם ועד". עכ"ל. ועיין שם המאמר באורך.
- וכלשון הזה ממש הוא בויקרא רבה (סוף פרשה י"א) עיין שם.
- ובמדרש חזית על הפסוק "לריח שמניך" (דף ז' ע"ב) מובא גם כן המאמר זה ושם מוסיף בלשונו ואומר "צדיקים מכאן וצדיקים מכאן והקב"ה באמצע' והם חלים לפניו וכו'", עיין שם.
- ובפסוק "שובי שובי השולמית" (בדף ל"ד ע"א) מובא גם כן ושם גרס "לעשות ראש חולה".
- וכן בפסוק לריח הנ"ל גורס "לעשות וכו'".
- ובקהלת על הפסוק "אין זכרון לראשונים" (בדף פ"ו ע"א) מובא גם כן, ושם גורס "ראש מחולה" באות מ'. ומוסיף שם בלשונו "לחולה שהם חלין לפניו וכו'", עיין שם.
ואם שיש שינוי בגירסאות, אמנם הכוונה להם בכל המאמרים האלו והדומים להם הוא כמו שהאריכו המפרשים. כי "חולה" הוא מלשון 'מחול הכרם' והוא העגול סביב. והקב"ה באמצע כמרכז להעגולה. שהמרכז הוא נראה לכל המסובבים בשוה. וטעם המשל הזה שעתידין להנות מזיו השכינה, וכמו שהמחול עגול ואין לו סוף -- כך לא יהיה סוף לתענוג ההוא, ושלזה כיוונו חז"ל בסוף מסכת תענית (תענית לא, א) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם וכו' וכמו שהאריך בפי"ת וי"מ עיין שם.
אך מה שכתב שם וזה לשונו: "ומה שאמר שהקב"ה יהיה ראש חולה הוא היותו באמצע כמו המרכז לעגולה שהוא הראש לעגולה, לפי שהוא יסוד לעגולה". עכ"ל. לדעתי אין זה נכון רק לפי הגירסא "להעשות ראש לחולה" - שקאי על הקב"ה, אבל למאי דגרסינן "לעשות ראש חולה" משמע ש'ראש חולה' קאי על הצדיקים.
לכן אומר אני להחזיק מה שכתב עוד שם יפ"ת ויפ"מ וזה לשונם:
- "עוד יתכן שרומז אל דבקות י"י בישראל עד שאילו יצוייר העדרם יקרה היזק בשמו יתברך, וכמו שאמרו ז"ל גבי "ומה תעשה לשמך הגדול" וכמ"ש שתשועתינו היא תשועתו. ולכן יכנה הצדיקים אצלו כעגולה אצל המרכז, אשר לא ימצא זה בלא זה כמ"ש החוקר". עכ"ל.
וכן כתב מהרש"א בחידושי אגדות (שם סוף תענית) וזה לשונו: "ונשמחה בישועתו - לא אמר ונשמחה בישועתינו כמ"ש ויושיענו, אבל כינוי 'ישועתו' עליו יתברך ב"ה על דרך "עמו אנכי בצרה", וכשהוא יושיענו גם הוא יוושע עמנו". עכ"ל. והיינו בסוד "עבודה צורך גבוה" הידוע במקומו.
וכבר ידוע למחקרים שהמרכז אל העגולה הוא הראש והוא הסוף והוא האמצעי. ולפי זה בא הכל על נכון. וכל הגירסות דברי אלהים חיים, כי המאמרים דגרסי "להעשות ראש חולה" קאי על הקב"ה בבחינה זו שהמרכז הוא הראש. והמאמרים דגרסי "לעשות ראש חולה" קאי על הצדיקים הסובבים ובבחינה זו המרכז הוא הסוף, כי ישועתו תלויה ועומדת בישועתינו וכדבר האמור. ושניהם אמת צדקו יחדיו בסוד הדבקות והאחדות. ודוק ותמצא. ויש להאריך במאמרים אלו ואין כאן מקומו.
ועיין מפרשים במקומות הנ"ל, ובעין יעקב בירושלמי דסוכה, וברבינו בחיי פרשת תרומה ופרשת בחקותי. ובספר ציוני סמוך לסוף פרשת אחרי. ובסוף ספר שערי דמעה, ובשל"ה דף ל"ז ע"ב. ושם בשערי דמעה מאריך בזה שהמרכז הוא התחלה והסוף והאמצעי. ושם ביאר שהשלמות בנמצאות כפי השאבה מאור אלהי ושלעתיד תהיה השאבה זו בשוה כדרך מרכז עם העגולה. עיין שם באורך. ואין העיקר אצלי פה בדברים המפורשים במקומם, אך מה שהכוונה אצלי פה הוא להאיר עינך בדבר אחד שצריך אתה לדעתו והוא זה -
המורם מדברי המפרשים שהמרכז מן העגולה רומז על הקב"ה, והקו הסובב רומז על כתות הצדיקים הנהנים מזיו השכינה. ופקח עיניך וראה טעם הדבר למה לקחו חז"ל דבר זה למשל על הקב"ה והצדיקים.
מלבד טעם השיווי בתענוג האמור. תדע עוד כי הנה גדר הנקודה הנדסיית הנה היא מבוארת בריש אקלידו"ס ([[יסודות/מאמר א/{{{3}}}|יסודות מאמר א,]]) שהיא דבר שאינו חלק, כלומר שאין הנקודה חלק מן הקו אבל היא רק סימן במחשבה ואין לה שום מדה ושיעור. כי אילו היה שייך בה מדה ושיעור היה שייך בה חלק, עיין שם. וכן הוא גם כן בריש ספר יסוד עולם וזה לשונו: "דע כי הנקודה היא דבר שאינו מתחלק כלל ואפילו במחשבה, לא מפני דקותה בלבד אלא מפני שאינה ראויה לכך, הואיל ואין לה שום מדה ושיעור ולא שום התפשטות ולא ממשות וכו' כי אלף אלפי נקודות אם תחשוב אותם מחוברות כאחד אינם אלא נקודה אחת בלבד, כי איך יתחבר ממה שאין לו מדה ולא שיעור דבר". עכ"ל. וכן הוא בריש ספר תכונת השמים.
ושם באוקלידו"ס סימן ט"ו וט"ז כתב וזה לשונו:
- "שֵם 'עגולה' נאמר על תמונה שטחיות שמגביל אותה קו אחד עגול הנקרא 'קו הסובב', והיא התמונה שנדע באמונה שיש בתוכה נקודה אחת מכוונת באמצעיתה, שכל הקוים הישרים הנמשכים ממנה מפה ומפה עד גבול התמונה - כולם המה שווים זה לזה. והנקודה הזאת שבאמצעית העגולה נקרא 'מרכז'." עכ"ל.
וכן כתב בספר הגדרים וזה לשונו: "מרכז - שם מלה ערבית והיא לנקודה האמצעית שבתוך העגולה אשר כל הקוים היוצאים ממנה אל איזה מקום שיהיה מקו הסובב שוים". עכ"ל. והדברים ידועים במקומות הרבה לתוכניים ולהנדסיים.
וממילא מובן מזה שהנקודה זו האמצעית הנקראת 'מרכז' היא אינה רק סימן במחשבה בלבד כמשפט הנקודה כאמור, ומה גם כי אם תחשוב במחשבתך שיש לנקודה זו האמצעית איזה ממשית -- הנה אם כן תצטרך נקודה זו אל מרכז אחר, ואותו מרכז אל מרכז אחר, וילך הדבר לבלי תכלית. ולפיכך צריך שתעלה במחשבתך עד המרכז האחרון שאין למעלה ממנו שום מרכז, והיא הנקודה האמצעית האמתית המחשביית אשר לא תקבל עוד שום חלוקה. והבן זה.
ומעתה ראה נא והבן עמקות חכמת חז"ל שהמציאו משל כזה, אשר הוא יותר צודק ודומה אל הנמשל מן כל המשלים הנאמרים בזה. כי כמו שתראה במשל הגשמי הזה התמונה שטחית המוגבלת מן הקו העגול הסובב אותם, ותאמר מפורש בפה מלא שיש בתוך התמונה זו נקודה אחת באמצעיתה ממש והיא מרכזה, וגם תוכל להראות באצבעך אל המקום האמצעי כפי אומד דעתך לומר שבמקום ההוא המשוער נמצאת הנקודה ההיא האמצעית, אך להראות הנקודה זו ממש - זה אי אפשר בשום אופן, שהרי איננה במציאות כלל בפועל כי אם במחשבה כאמור. וכל אשר אתה מראה באצבעך יש בו ממש, והנקודה זו אין בה ממשות כלל.
והנה כמו כן בנמשל. ידענו בבירור גמור כי מלא כל הארץ כבודו, וגם ידענו בבירור גמור כי נעלם מעין כל חי וגם המלאכים שואלים זה לזה "איה מקום כבודו". ונמצא בבירור גמור שהקב"ה הוא רחוק מכל רחוק וקרוב מכל קרוב. ורצוני לומר שאינו רחוק ואינו קרוב. וכמו שכתב רבינו תם בספר הישר בשער השלישי סמוך לסופו באורך. עיין שם.
וזה שאמרו "והצדיקים מראים אותו באצבע ואומרים כי זה אלהינו וכו'" - כי הנה הם מראים באצבע המורה על השגתם כמ"ש המפרשים, והנה הם משיגים כי מלא כל הארץ כבודו ומראים באצבע על המקום אשר תשיג יד השגתם, והיינו ממש מה שמשיגים שאינו מושג כלל. וכמו שאמר החכם בתפלתו "אלהי אנה אמצאך אך אנה לא אמצאך, נסתרת ולא תיראה והכל ממך מלא", המובא בחובות הלבבות שער היחוד פרק י'.
ובאמת אומר אני שבכל המשלים מן הדברים גשמיים אשר ראיתי בענין זה לא נתקררה דעתי, עד אשר האיר השם יתברך את עיני במאמרים הנאמרים וראיתי שיש בו די להבין, איך שהבורא ית' וית' הוא נמצא ונעלם, קרוב ורחוק, ראש ותוך וסוף, וכמו שאמר הכתוב (תהלים קי"ג, ה'-ו') "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ". וברוך ה' שנחני בדרך אמת להבין דברי חכמים וחידותם על דרך הכתוב (משלי כה, יא) "תפוחי זהב וגומר", כמ"ש הרב המורה בפתיחתו. ודו"ק.