עבודת הקדש/בית מועד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: עבודת הקדש/בית מועד/א (עריכה)

עבודת הקדש · בית מועד · א· >>

שער הראשון[עריכה]

אבאר בו כל מלאכת אוכל נפש שהתירה תורה ביום טוב, ואם נכנס בכלל היתר זה כל מה שצריך לאוכל נפש אם לאו. וכן כל מלאכה שלא הותרה משום צורך אוכל נפש אם נכנסו בכלל האיסור כל חלקי המלאכה אם לאו.

  • א. ויתבארו מכלל זה הקוצר והתולש והדש והבורר והטוחן והמרקד והצד והחולב והמגבן והסוחט את הפירות להוציא מהן משקין והרודה חלות דבש שהם מלאכות אסורות ביום טוב, אם אסורות דבר תורה אם לאו. ואבאר מה שהותר מכלל מקצת מלאכות אלו.
  • ב. ואבאר מה שהותר מכלל רודה דבש.
  • ג. מה שהותר מכלל חולב.
  • ד. מה שהותר מכלל סוחט.
  • ה. מה שהותר מכלל בורר.
  • ו. מה שהותר מכלל דש.
  • ז. מה שהותר מכלל טוחן.
  • ח. מה שהותר מכלל מרקד.
  • ט. מה שהותר מכלל צד.
  • י. אבאר דין הפרשת חלה ומתנות ביום טוב.
  • יא. אבאר דין עורות וחלבים של בהמה הנשחטת ביום טוב.
  • יב. דין סלוק תריסי חנויות והחזרתן.

פרק א[עריכה]

א. דבר תורה מלאכת עבודה אסורה ביום טוב כבשבת, שנאמר (במדבר כח, יח) כל מלאכת עבודה לא תעשו. איזו היא מלאכת עבודה, כל שאין בה צורך אוכל נפש כחורש וזורע ובונה ואורג וכיוצא בהן ולא הותרה אלא מלאכה שיש בה צורך אוכל נפש או שכל נפש נהנית ממנה כאפייה ובשול וכיוצא בהן, שנאמר (שמות יב, טז) כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. ולא כל מלאכת אוכל נפש התיר הכתוב שהרי אחר שהתיר מיעט שנאמר אך הוא לבדו יעשה לכם, אך הוא לבדו ולכם מיעוטין הם. ולפיכך יש אפילו מלאכות שיש בהן צורך אוכל נפש ואסורות ומסרן הכתוב לחכמים, והם אמרו שהקוצר והתולש והדש והבורר והטוחן והמרקד והצד והחולב והמגבן והסוחט את הפירות להוציא מהן משקין אסור, וכן אסרו מדבריהם לרדות חלות דבש מן הכוורת. ומפני מה מנו את אלו, לפי שלא התירה התורה לתקן ביום טוב מה שדרך בני אדם לתקן מהן הרבה לימים הרבה כדי שלא יטרח ביום טוב לתקן מחמת חול, וכן לא התירה אלא תקון בדברים שהן ברשותו כאפייה ובשול, לא לעקור דבר מגדולו ואפילו תותים ואבטיחים שנפגמין מיומן למחרתן לפי שרוב הפירות הנלקטין משתמרין לזמן מרובה ואינו בדין שתהא לקיטתו של זה מותרת ושל זה אסורה, וכל שכן צידת בעלי חיים שאינן ברשותו ושהוא צריך לטרוח ולצוד בחורשים ונמצא בטל משמחת יום טוב. ועוד יש מלאכות ואפילו טלטולין שאסרו מדבריהם כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול כמו שיתבאר.

פרק ב[עריכה]

א. מלאכות אלו יש מהן שהותרו מכללן. כיצד חלות דבש אסורות לרדות אותן מכוורתן משום שבות, במה דברים אמורים בזמן שדבוקות בכוורת וצריך לרדות לפי שנראה כעוקר דבר מגדולו, נתלשו מן הכוורת וכן דבש הצף בכוורות מותר אפילו בשבת ואין צריך לומר ביום טוב.

פרק ג[עריכה]

א. החולב אסור, ולא עוד אלא אפילו לינק בפיו אסור. במה דברים אמורים שלא במקום צער חולי, היה חולה וצריך לו אף על פי שאין בחליו סכנה יונק בפיו לפי שהיונק מפרק כלאחר יד הוא ואין בו אלא משום שבות ובמקום צער חולי לא גזרו. פעמים שאפילו לחלוב ביד מותר, כיצד היה חולב בתוך הכלי שיש בו אוכלים הרי זה מותר שהמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל. והורו הגאונים הראשונים ז"ל שלא נאמרו דברים אלו אלא ביום טוב, אבל בשבת אפילו חולב בתוך האוכל אסור מפני שבא מעז שאסור לשוחטה בשבת והרי הוא נולד מן המוקצה. ומקצת מגדולי הראשונים והאחרונים הורו בשבת להתיר כיום טוב, ואף על פי שנראין דבריהם שומעין לראשונים להחמיר הלכה למעשה. ומכל מקום ביום טוב מותר לחלוב לתוך הקדרה של אוכלין, במה דברים אמורים בחולב מעז העומדת לאכילה אבל בעז העומדת לחלבה אסור אפילו ביום טוב משום נולד מן המוקצה.

פרק ד[עריכה]

א. (שבת קמג, ב) פירות העשויין להוציא מהן משקה כזיתים וענבים אין סוחטין אותם ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, ולא עוד אלא אפילו הכניסן לאוכלין ויצאו מהן משקין אסורין חוששין שמא יתן דעתו להוציא מהן משקין ויסחוט. תותים ורמונים רובן לאכילה ומעוטן למשקין ולפיכך אין סוחטין אותן שהרי יש שסוחטין אותן למימיהן, הכניסן לאוכלים ויצאו מהן משקין מותרין שכל שרובן לאכילה ומעוטן למשקין והכניס אלו לאכילה אף על פי שאתה מתיר היוצא מהן אין חוששין שמא ימלך ויסחוט. שאר מיני פירות כעוזרדין וחבושין ופרישין כולן לאכילה הן עומדין ואין עשוין למשקה, ולפיכך סוחטין אותן לכתחלה שאינו אלא כמפריד אוכל מתוך אוכל. השום והבוסר והשלקות הרי הן כתותין ורמונים ואין סוחטין אותן לכתחלה, וכל שכן הבוסר שרובו למשקין ולפיכך אפילו לשחקו בקערה אסור דשחיקתו זו היא סחיטתו. אבל השום והשחלים והחרדל נדוכין כדרכם ואינו חושש אבל לא יסחוט. (שבת קמה, א) דג להוציא ממנו צירו הרי זה אסור. (שבת יט, א) וכולן שריסקן מערב שבת והטעינן קורה מבעוד יום ויצאו מעצמן מותרין ואין צריך לומר ביום טוב, ואפילו זיתים וענבים, אבל לא יגמור בידים.

ב. (שבת קמד, ב) פעמים שאפילו לסחוט בידים מותרין ואפילו זיתים וענבים. כיצד סוחט אדם אפילו אשכול של ענבים לתוך הקדרה שיש בה אוכלין ובכל מקום שיש בו אוכלין ואינו נמנע ואפילו בשבת, שכבר בארנו (לעיל פרק ג) שכל משקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל ואינו אלא כמפריד אוכל לתוך אוכל, וכן הסכימו מרבית הגדולים מורי הוראה, אלא שיש מן הגדולים שאסרו לעשות כן בשבת, ונראין דברי הראשונים והמחמיר תבא עליו ברכה.

פרק ה[עריכה]

א. (ביצה יד: ; שבת עד:) הבורר אוכלין ביום טוב לא יברור בנפה ובכברה לפי שזו ברירה גמורה ואסורה אפילו ביום טוב, אבל בורר הוא כדרכו בחיקו בקנון ובתמחוי שאין כאן אפילו בשבת אלא משום שבות וביום טוב לא גזרו משום צורך אוכל נפש, וכשהוא בורר נוטל אוכל ומניח את הפסולת או פסולת ומניח את האוכל, במה דברים אמורים בששניהם שוין בטורח ואפילו היה האוכל מרובה בשיעורו אבל בזמן שהפסולת מרובה בשיעורו או מועט בשיעורו ומרובה בטורחו נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. אימתי התירו לברור כשבורר ואוכל או שבורר ומניח לאכול לאלתר, אבל אם בירר והניח לבו ביום הרי זה כבורר לאוצר ובשבת חייב חטאת ולפיכך אפילו ביום טוב אסור. אי זהו לאלתר, כשעור מה שמסב לאותה סעודה בלבד. ובשבת כל שבורר בכלי אפילו בקנון ובתמחוי ואפילו לאכול לאלתר אסור. היו לפניו שני מיני פירות מעורבין זה עם זה אינו בורר זה מתוך זה ביום טוב בנפה ובכברה שאין משגיחין אפילו ביום טוב בנפה ובכברה, אבל ביד ובקנון ובתמחוי מותר, ובשבת מותר ביד, בקנון ובתמחוי אסור.

ב. (ביצה יד, ב) המולל מלילות ביום טוב מנפח על יד [על יד] ואוכל ואפילו בקנון ובתמחוי אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה, וכן הדין במולל מערב יום טוב למחר מנפח על יד ואוכל.

ג . (שבת קמג, ב) נתפזרו לו פירות בחצר אחד הנה ואחד הנה מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. והורו רבותי שאם נפלו במקום אחד נותן אפילו לתוך הסל. נתפזרו לו בין צרורות ועפרורית שבחצר מלקט אחד אחד ואוכל ולא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה.

ד. (שבת קלז, ב) אין תולין את המשמרת ליתן לתוכה שמרים ואפילו ביום טוב שלא יראה כדרך שהוא עושה בחול. היתה תלויה מערב יום טוב נותנין לתוכה שמרים, אבל בשבת אפילו לתלויה אין נותנין.
(שבת קלט, ב) מערים אדם על המשמרת ביום טוב ותולה אותה ונותן בה רמונים או פירות ואחר כך אם רצה נותן לתוכה שמרים, שהרי זו כמשמרת תלויה שנותנין בה ביום טוב.

ה. (שבת קלד, א) אין מסננין את החרדל במסננת שלו אבל מסננין את הביצה במסננת של חרדל, ומה בין חרדל לביצה שהחרדל נראה כבורר שמקצתו נשאר במסננת והביצה אינו נראה כבורר וכל שהוא כבורר אסור אפילו ביום טוב כבשבת.

פרק ו[עריכה]

א. (ביצה יג, ב) אין דשין תבואה וקטניות ושאר מיני אוכלין ביום טוב, אבל מפרכין את החרדל ביד מן הקשין שלו, וכן מוללין במלילות ביום טוב. וכיצד מולל, מולל בידו אחת באצבע אחת על כל האצבעות שהרי יש כאן שינוי שאין דרכו לעשות כן בחול. וכשהוא מנפח, מנפח אפילו בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה ובכברה כמו שבארנו (לעיל פ"ה ה"ב). ויש מי שהורה שלא נאמרו דברים הללו אלא ביום טוב אבל בשבת אין מפרקין אוכל מתוך קש כלל, ולא התירו בשבת אלא למלול לרכך את האוכל. ואם מלל מערב שבת מנפח בשבת בידו אחת ואפילו בכל כחו. ויש מגדולי המורים שהורו שמולל בשבת בשנוי זה באצבעו אחת על כלן, ודברים הללו בשבת הן אמורין, אבל ביום טוב מולל כדרכו בלא שום שנוי.

פרק ז[עריכה]

א. (ביצה יד, א) אין טוחנין ביום טוב, ולא עוד אלא לכתוש את הריפות במכתשת אסור. במה דברים אמורים במכתשת גדולה שכן דרכו בחול אבל במכתשת קטנה כותשין. במה דברים אמורים לבני בבל ובמקומות שתדירין לאכול הריפות וכותשין הרבה וצריכין למכתשת גדולה ולפיכך הקטנה שנוי להם, אבל בארץ ישראל ובמקומות שאין תדירין לאכול כן אפילו בקטנה אסור שאין כתישה בקטנה שנוי להם. כל מקום שיש עבדים פרוצים אפילו בקטנה אסור שמא יעשו בגדולה ויאמרו בקטנה עשינו.

ב. (ביצה יד, א; שם כג, א) אין שוחקין את הפלפלין ברחים שלהם שזו טחינה גמורה היא להם, אבל דכין אותן כדרכן אפילו במדוך של אבן שכל התבלין נדוכין כדרכן והפלפלין [כתבלין], ואף הכרכום נדוך כדרכו. המלח רכה היא ונדוכת היטב בשנוי ולפיכך בזמן שדכה בפני עצמה צריך שיטה המדוכה קצת כדי שישנה קצת בדיכתה, ואם דכה בתוך התבלין דך כדרכו ואינו חושש. עושין קונדיטון ביום טוב כדרכו ואינו חושש. השום והשחלים והחרדל נדוכין ביום טוב כדרכן, ויראה לי שאין טוחנין את החרדל ברחים שלהן שטחינה גמורה היא זו ואסורה, ולמה הדבר דומה לשוחק את הפלפלין ברחים שלהן שאסור כמו שבארנו. הפורס ירקות דק דק לאכול לאלתר או לבשל לאלתר ביום טוב מותר, ואם להניח לבו ביום אסור.

ג. ירקות שיש בהן עלין כמושין ונרקבין מקנבין אותן ביד ואפילו בכלי, ובלבד שלא יגזוז אותן במספרים שדרכו לגוז אותן בהן מן המחובר שלא יראה כתולש אותן מן המחובר. הקורנס והעכביות אף על פי שאם בא לתקנן טרחתן מרובה מתקן ואינו חושש ובלבד שלא יגוז במספרים שלהן, ויש מי שהורה להתיר אפילו במספרים, והראשון יראה לי עיקר שהמספרים כאן וכאן אסור.

פרק ח[עריכה]

א. (ביצה כט, ב) אין מרקדין את הקמח ביום טוב שהריקוד מלאכה גמורה, היא אבל שונין, [ויש מי שהורה שאפילו לשנות אסור עד שישנה קצת, כיצד מהפך את הנפה ושונה עליה או שונה בנפה על השולחן ולא לתוך העריבה אבל לא ישנה בתוך הנפה על העריבה כדרך שהוא עושה בחול]. ויש מי שהורה להקל לשנות אפילו בלא שנוי וכן נהגו, נפל צרור או קיסם בתוך הקמח יש מי שהורה שאסור ליטלן ביד לפי שזה כבורר, ולא יראה לי כן אלא מותר ליטול ביד שכל שעושה ביד אינו אלא כבורר כלאחר יד ולא אסרו אלא בנפה ובכברה כמו שבארנו (לעיל פ"ה ה"א).

פרק ט[עריכה]

א. (ביצה כג, ב) אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב שכבר בארנו (פ"א ה"א) שהצידה אסורה דבר תורה, אבל צדין חיה מן הביברין. במה דברים אמורים בביבר קטן אבל לא בביבר גדול, איזהו ביבר קטן כל שרץ אחריו ומגיעו בריצה אחת עד שאינו צריך לפוש עד שיגיענו, היה ביבר גדול שאינו יכול להגיעו בריצה אחת הרי זה ביבר גדול ואסור. וכן צדין עופות מן הביבר המקורה שהרי הן כנצודין אבל לא מן הביבר שאינו מקורה, במה דברים אמורים בשאינו צריך למצודה לצודו, אבל אם צריך מצודה לצודו אפילו במקורה אסור, ויש מי שהשוה עופות לחיה וזה וזה בביבר קטן שאין צריך למצודה לצודו מותר וכל שצריך למצודה לצודו אסור. במה דברים אמורים בחיה ועופות שאינן ברשותו אבל במה שהוא ברשותו מותר, כיצד יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקננו בטפיחין ובבירה והחיה שבפרדסין הרי אלו אינן ברשותו ואסור לצודם, אבל יונים הרדסיאות שבאין לכלובן לערב וכן אוזין ותרנגולין מותר ואפילו בביבר גדול שמצויין הן אצלו ומזונותן עליו.

ב. (ביצה כג, ב) כל שמחוסר צידה ואסור לצודו אין נותנין לפניו מזונות חוששין שמא ישכח ויצוד, ויראה לי שבמקום הפסד התירו לתת לפניהם מזונות, כיצד נחיל של דבורים עושין לו פרנסה בשביל שלא יברח אבל אין צדין אותו בתחלה, וכל שמותר לצודו נותנין לפניו מזונות ואפילו בשבת כל שכן ביום טוב.

ג. (ביצה כה, א) הסוכר אמת המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים מותרין בידוע שכבר נצודו מבערב בתוך האמה וכל שהן בתוך האמה כנצודין הן ואין צריכין זימון שזו היא הזמנתם. וכן חיה שקננה בפרדס היא אסורה כמו שבארנו (לעיל ה"א), אבל העפרים מותרין שכל שהעפרים בפרדס כנצודין הן, במה דברים אמורים בפרדס הסמוך לעיר שדעתו עליהן ולפיכך אינן צריכין זימון אבל פרדס שאינו סמוך לעיר אין דעתו עליהן ולפיכך אסורין עד שיזמן מערב יום טוב.

(ביצה כג, א) הפורש מצודה ומכמורת מערב יום טוב ולמחר מצא בהן חיה ועוף ואין ידוע אם נצודו מערב יום טוב או לאחר יום טוב הרי אלו אסורין שספק מוכן אסור (שם ב). מצא המצודה והמכמורת מקולקלין בידוע שמערב יום טוב נצודו ובכניסתן נתקלקלו ולפיכך מותרין.

ד. (ביצה כד, ב) דגים שצדן הגוי ביום טוב וכן פירות שתלשן ביום טוב הרי אלו אסורין ואף על פי שצדן או לקטן לעצמו. הביא דגים ופירות לישראל ונודע שנצודו ושנלקטו מערב יום [טוב] אף על פי שהדגים עומדין באדמימותן והפירות ברטיבותן כאלו נצודו ונלקטו מהיום מותרין ואין חוששין להן משום גזירת בני יומן. וכבר נתבארו בסוף בית נתיבות (ש"ה פכ"ו) שאר דיני גוי המביא דורון לישראל.

פרק י[עריכה]

א. (ביצה לו, ב) יש דברים מותרין ביום טוב דבר תורה ואסור לעשות כן מדברי סופרים. כיצד לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשרות כל אלו ביום טוב ואין צריך לומר בשבת שכל אלו אסורין משום שבות, ואף על פי שיש באלו משום מצוה אפילו כן אסור לעשות כן, ואפילו ליתן תרומה ומעשר לכהן (ביצה יב, ב) ואף על פי שיש בזה משום אוכל נפש. לא אסרו אלו אלא לעשות כן לכתחלה וכולן שעשו בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין מה שעשה עשוי בשבת ואין צריך לומר ביום טוב (ירושלמי הובא ברי"ף שם).

ב. (ביצה ט, א) לפיכך גלגל עיסה מערב יום טוב (אין מפריש חלתה ביום טוב) וגמר לישתה מערב יום טוב אין מפריש חלתה ביום טוב ואפילו בחוץ לארץ, (וכן) [אבל] אם גלגלה מערב יום טוב וגמר לישתה ביום [טוב] (אין) מפריש חלתה ביום טוב ונותנה לכהן. ואם חלת האור הוא מפרישה ומניחה עד הערב ולא ישרפנה ביום טוב שאין שורפין קדשים ביום טוב. ואם רצה לאפות הכל ביום טוב קודם הפרשתה אופה ואוכל ולערב מפריש ממנה חלתה לפי שחלת חוץ לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, אם כן למה אינו מפריש ביום טוב אף בשגמר לישתה [מערב] (ב)יום טוב והלא אין הפרשתה מעכבת ואינו כמתקן [שהרי אוכל ואחר כך מפריש] לפי שקריאת שם שלה אוסרת לזרים ונראה כמתקן בהפרשתה. (פסחים מו, א) לפיכך ביום טוב של פסח אי אפשר להפריש מן העיסה שהרי באה לידי חמוץ וכחמץ שלו הוא לעבור עליו בבל יראה שהרי יכול לישאל עליה אף לאחר הפרשתה, ולפיכך אופה ואחר כך מפריש לפי שכל פת ופת ראוי לו לאכול והרי הוא (כאוכלה) [כאופה] לעצמו.

(בכורות כז, א) במקומות שנהגו ליתן חלה לכהן מפריש ואופה ונותן לכהן בין לקטן בין לגדול ואף על פי שיצאה עליו טומאה מגופו מותר בה והוא שטבל, או אפילו בעוד טומאתו בו שהרי יכול לבטלה ברוב ולאכול בימי טומאתו. ויש מי שהורה להקל ולהפריש חלת חוץ לארץ אף בשלשה מערב יום טוב שאין נראה זה כמתקן שאין הפרשתה מעכבת שהרי יכול לאכול ולהפריש לאחר כך כמו שאמרנו. חלת חוץ לארץ אף על פי שאמרו שאוכל ואחר כך מפריש יש מי שהורה שצריך לשייר קצת יותר מכדי שיעור החלה שהוא מפריש לפי שצריך להפריש מן המוקף, ויש מי שהורה להקל גם בזה שאין צריך להפריש חלת חוץ לארץ מן המוקף.

ג. (ביצה יב, ב) מקומות שנהגו ליתן מתנות כהונה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה מפרישין ומוליכין לכהן ואפילו נשחטו מאמש והורמו מאמש או שהורמו מהיום לפי שאין נראה זה כמתקן שהרי אין המתנות טובלות, ועוד שאף קודם הפרשתן כמופרשות הן שהרי נכרות ועומדות בפני עצמן הן ואינו נראה כמתקן, ועוד שאף הן לאחר הפרשתן מותרת לזרים ולפיכך אין כאן שום תקון בהפרשתן ומותר.

פרק יא[עריכה]

א. (ביצה יא, א) השוחט את הבהמה ביום טוב מפשיט את העור ומותר להגביהו וליתנו לפני הדורסן, ומולח עליו בשר לצלי, אף על פי שדריסת העור ומליחתו מלאכות גמורות ואסורות ביום טוב משום מלאכת עבודה אין זה אלא כלאחר יד והתירו סופן משום תחלתן, שאם אי אתה מתיר כאן אף הוא נמנע מלשחוט ונמצא בטל משמחת יום טוב. וכיצד הוא מולחו, מערים ומולח כאן מעט כדי מליחת צלי וכאן מעט כדי מליחת צלי ונמצא כולו נמלח. במה דברים אמורים במליחה מועטת כמליחת צלי אבל מליחה מרובה כמליחת קדירה אסור, אף על פי שאף זו כלאחר יד לא התירו אלא כל שיש בו כדי לשומרו מן ההפסד. ובמה דברים אמורים בששחט ביום טוב, אבל שוחט מערב יום טוב ולא הופשט עד למחר אסור, שהרי אפשר היה לו למלחו וליתנו לפני הדורסן מערב יום טוב, ולפיכך אסור אפילו להגביהו אלא אם יש עליו בשר. ולמה אין מגביהין אותו והלא העורות מטלטלין אותן אפילו בשבת מפני שראוין לישב עליהן, לפי שהעור הלח אינו ראוי לישב עליו אלא מדוחק.

ב. (שם) אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהם ואין שוטחין אותן ברוח על גבי יתידות שמא יבא למולחן בפני עצמן ויראה כמעבד שאי אפשר למלוח עליהן כדרך שהוא מולח על העור שהרי הבשר בולע מן החלבים.

פרק יב[עריכה]

א. (ביצה יא, ב) מסלקין תריסי תיבה שידה ומגדל שבחנויות להוציא מהן תבלין או פירות ביום טוב ולא זו בלבד אלא אף מחזירין שאין בנין וסתירה בכלים. ולמה התירו לו להחזיר והלא יש כאן משום שבות, לפי שאם אי אתה מתיר לו להחזיר אף הוא אינו מסלק ופותח ואם אינו פותח נמצא בטל משמחת יום טוב. ולפיכך תריסין שבתיבה שידה ומגדל שבבתים אסור שאינו נמנע מלפתוח ולהניחן פתוחין שנשמרין בתוך הבית, ובמה דברים אמורים בשאין שם פתח אבל יש שם פתח משתמש דרך הפתח, ובשאין להן ציר כל עיקר, ואפילו בשיש להן ציר באמצע ואין להם ציר מן הצד, ואפילו מחזיר כל צרכו מותר, ובלבד שלא יתקע ואם תקע הרי זו מלאכה גמורה וחייב משום מכה בפטיש. דברים אלו שאמרנו בתריסין רפויין ואינן רפויין ולפיכך מן הצד אסור להחזיר כל צרכן. היו רפויין גמורים מחזיר ואפילו בשיש להם ציר מן הצד ואפילו בשבת ואין צריך לומר ביום טוב והוא שלא יתקע.


מתוך: עבודת הקדש/בית מועד/ב (עריכה)

<< · עבודת הקדש · בית מועד · ב· >>

השער השני[עריכה]

אבאר בו דיני אפייה ושחיטה ובשול ושאר הדברים המותרים משום אוכל נפש.

  • א. דין אפייה.
  • ב. דין שחיטה וכסוי דם.
  • ג. דין מראה סכין לחכם ביום טוב. ודין מליגת העור והפשט ומליחת הבשר.
  • ד. דין נמנין על הבהמה ביום טוב ושוקל בשר במקולין והלוקח מן הטבח ומן החנוני אם יכול לזכור לו סכום מקח ומשקל ומדה אם לאו.
  • ה. דין הלואת יום טוב.
  • ו. מכשירי האוכלין המותר והאסור מהן.
  • ז. דין פתיחת בית ופתיחת חביות ליטול מהן פירות יין ושמן.
  • ח. דין מכבה את הנר מפני דבר אחר ובקעת שלא תעשן עליו את הבית והקדרה ודין השחזת הסכין ותקון השפוד ועשון הפירות בבשמים לקלוט טעם הבושם.
  • ט. דין סלוק הטבלא וכלים שאכל בהם ונוטל קיסם לחצות בו שיניו.

פרק א[עריכה]

א. (ביצה כב, ב) אופין ביום טוב בין פת גדולה בין פת קטנה בין דקה בין עבה. ובפסח לא יאפה פת עבה כטפח, שמא מתוך שהוא עבה יבא לידי חימוץ עד שלא יתבשל, אלא אופה הוא פתין רקיקין. וממלאה אשה את התנור פת מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא. וממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא חתיכה אחת כדי שיאכלו משמנים. ולפיכך יראה לי שאפילו ליתן בקדרה חתיכה אחר חתיכה אפילו לאחר שהניח קדרה על גבי האש מותר. ומחמם נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד ובלבד שיתן את הכל קודם שיניח חבית על גבי האש.

ב. האופה מיום טוב לחול ואפילו לאחר שאכל אף על פי שאסור לעשות כן מדבריהם אינו לוקה שהרי אפשר שיזדמנו לו אורחים ויצטרך היום למה שאפה. הערים לאפות יותר הרבה ממה שצריך לשייר לחול או אפילו לשבת הסמוכה לו מאחריו, אם לא עירב כל הפת אסורה שהרבה החמירו במערים יותר מן המזיד.

פרק ב[עריכה]

א. לא ישחוט אדם את הבהמה ביום טוב אלא אם כן צריך לו לאכול ממנה ביום טוב, ואם היתה מסוכנת ומתיירא שמא תמות עד שלא תחשך אם יש שהות ביום כדי שיעור שיאכל ממנה כזית צלי שוחט ואינו נמנע ואף על פי שאינו אוכל ממנה לפי שחששו להפסד ממונו.

ב. עוף שטרפו לכותל או שדרסתו או רצצתו בהמה ושהה מעת לעת ולא עמד צריך בדיקה. ויש מי שהורה שאסור לשחטו ביום טוב חוששין שמא ימצא טריפה כיון שנולד בו ריעותא ונמצא שוחט לא לצורך, ויש מי שהורה להקל ולהתיר וכזה יראה לי.

ג. בהמה מסוכנת ששחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמטה כדרך שהוא עושה בחול אלא משנה ומביאה אברים אברים ואף על פי שמרבה בהלוך. ויש מי שהורה שלא אמרו אלא במסוכנת שיש לדבר קול שלא נשחטה מחמת יום טוב אבל שוחט את הבריאה מביאה אפילו במוט ובמטה, ויש מי שהורה כן אפילו בבריאה ולא אמרו במסוכנת אלא שדברו בהווה וכזה ראוי להורות. ומה יעשה בעור המסוכנת, יראה לי שאין מזיזו ממקומו אלא אם כן יש עליו בשר שלא התירו טלטול העור אלא בשוחט לצורך יום טוב שלא ימנע משמחת יום טוב (יא, ב), אבל זה להצלת ממונו הוא שוחט ולא ימנע מחמת הפסד העור, יותר ממה שמפסיד בעור משביח בבשר, אלא כיצד הוא עושה משייר אבר אחד ומביא עמו (ירושלמי פ"ג ה"ג).

ד. אותו ואת בנו שנפלו לבור, מעלה את הראשון על מנת לשחוט ואינו שוחט ומערים ומעלה את השני ושוחט אחד מהן איזה שירצה. ויראה לי שמערים ומעלה את שניהם זה אחר זה ואם רצה נמנע ואינו שוחט לא זה ולא זה כדי לחוס על ממונו התירו לו, וראוי לחוש ולהחמיר ושוחט אחד מהם.

ה. השוחט בהמה חיה ועוף ביום טוב, יש מן הגדולים שהתיר למרוט נוצה או צמר שבצואר לעשות מקום לסכין ואין הפרש בין מריטה שלפני שחיטה בין למריטה שלאחר שחיטה וזה וזה צורך אוכל נפש ומותר, ועוד שהרי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ויש מי שאוסר, וכן ראוי להורות הלכה למעשה.

ו. (ביצה ח, א) השוחט חיה ועוף ביום טוב לא ישחוט לכתחלה אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום או אפר כירה שהוסק מערב יום טוב ואפילו אפר סתם שלא הכינו מותר שסתם אפר כירה מוכן הוא. [לא הכין עפר ואין לו אפר כירה] לא ישחוט לכתחלה ואף על פי שיש לו עפר למטה ויש לו דקר נעוץ מבעוד יום, שאין נעיצת הדקר עושה הכנה גמורה. עבר ושחט ויש לו דקר נעוץ מבעוד יום בעפר תיחוח חופר בדקר ויכסה ואין אומרים ימתין עד לערב ויכסה. במה דברים אמורים בשוחט ביום טוב, שחט מערב יום טוב ולא כיסה אין מכסה אותו ביום טוב ואפילו באפר כירה ובעפר מוכן, וימתין עד מוצאי יום טוב ויכסה אם רשומו ניכר (ח, ב). היה לו עפר מוכן והוא לח הרבה אף על פי שלא נעשה כטיט אין מכסין בו שאין מכסין בעפר לח הרבה (עי' פסחים מז:). אפר כירה שהוסק ביום טוב אין מכסין בו נולד הוא ואסור לטלטלו, במה דברים אמורים בשנצטנן ואינו ראוי לצלות בו ביצה קלה, היה עדין חם מכסין בו שעודנו ראוי למלאכתו שהרי ראוי לצלות בו ולפיכך מכסין בו שמכסין אפילו באפר חם. ויראה לי שאם שחט ואין לו אלא אפר כירה שהוסק ביום טוב שמותר לכסות בו משום מצות כיסוי, ולא עוד אלא אפילו יש לו דקר נעוץ ואפר כירה שהוסק ביום טוב מכסה באפר ואינו מכסה בדקר נעוץ. הכניס עפר לגנתו ולחורבתו ועפר לכסות את גגו וסיד לסוד בו את ביתו, יראה לי שהן כדקר נעוץ ואין סומכין עליהן לשחוט לכתחלה ואם עבר ושחט מכסין בהם. מכניס אדם מלוא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו וסומך עליו לשחוט אף לכתחלה, במה דברים אמורים בשייחד לו קרן זוית שאם לא כן הרי הוא בטל במיעוטו לגבי הקרקע. (שם שו"ע שם סט"ז סי"ז שעה"צ קו). אין שוחטין את הכוי ביום טוב שספק חיה וספק בהמה הוא ולפיכך צריך כסוי מן הספק, ואי אפשר ביום טוב לפי שאין מטלטלין עפר ואפר שלא לצורך לפי שאינו מן המוכן שאפילו אפר כירה ועפר מוכן אינן מוכנים לספק אלא לודאי, ולא עוד אלא אפילו הכינו לכסות בו צואת התינוקות שהיא ספק אין מכסין בו הכוי משום גזירת התרת חלבו, [ואם שחט כיצד] יעשה ממתין עד הערב ויכסה. (ח, ב) נתערב דמו עם דם בהמה או דם בהמה בדם חיה ועוף אם יכול לכסות [הכל] בדקירה אחת יכסה ואין גוזרין דקירה אחת משום שתי דקירות, ואם לאו לא יכסה שהרי נמצא טורח ומטלטל מחמת דם הכוי ודם הבהמה.

פרק ג[עריכה]

א. אין מראין סכין לחכם ביום טוב לפי שנראה כמעשה חול כטבח שרוצה למכור בשר באיטליז, ותלמיד חכם רואה לעצמו בביתו ומשאילה לאחרים.

ב. (ביצה יא, א) מוליכין טבח וסכין אצל בהמה אפילו מרשות היחיד לרשות הרבים, ואין חוששין שמא ימלך ונמצא מוציא מרשות לרשות שלא לצורך יום טוב, וכן מוליכין בהמה אצל טבח וסכין. כיוצא בדבר מוליכין מדוך ותבלין אצל מדוכה ומדוכה ומדוך אצל תבלין.

ג. מולגין את הראש ואת הרגלים ומהבהבים אותן באור ואין טופלין אותן לא בחרסית ולא באדמה שאלו כמעשהו בחול. ואין גוזזין אותן במספרים שנראה כצריך לצמר. יש מן הגאונים שהורה שלא התירו למלוג כל הבהמה אלא ראש ורגלים בלבד אמרו ואף על פי שמתכוין לאכול עורה של בהמה לפי שאין עושין כן אלא המפונקין ביותר ואסרו לעשות זה כדרך שאסרו לגמר את הכלים, ועוד שנראין יותר כמעשה חול. ויש ממורי הוראה שהתירו ולא ראש ורגלים בלבד אמרו אלא שדברו בהווה, ולזה הדעת נוטה. אין מרגילין את העור ביום טוב. וכיצד הוא המרגיל מוציא את כל הבשר דרך הרגל האחד כדי שישאר כל העור שלם ולפי שטירחתו מרובה ואפשר בלא זה אסור, ועוד יראה לי לפי שנראה כמתכוין לעשות כלי.

ד. (ביצה יא, ב) מולח אדם כמה חתיכות זו אחר זו ואף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת, ומערים לומר זו אני רוצה וזו איני רוצה עד שימלח את כולם, ובמקום הפסד ממונו שלא יסריח הבשר התירו לו הערמה זו. ועוד יראה לי שלא אסרו הערמה אלא במקום פשיעתו כמי ששכח ולא עירב או עירב ולא שמרו ונאבד (ביצה יז, ב), אבל כל שבא לו מחמת שמחת יום טוב ולא פשיעתו גרמה לו מותר.

פרק ד[עריכה]

א. אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביום טוב אבל נמנין עליה מערב יום טוב ולמחר שוחטין ומחלקין ביניהן. כיצד אין פוסקין דמים לבהמה לכתחלה לומר בהמה זו שוה כך וכך ואני נוטל רביע ואני נוטל שליש, וכן לא יאמר אדם לחבירו הריני עמך לבהמה זו בסלע הריני עמך בשתים אבל אומר לו למחצה לשליש ולרביע, וכיצד יעשו וידעו כמה שוה בהמה זו שיפרע כל אחד דמים לפי מה שלקח, מביאין שני בהמות ואומר זו כזו. ויראה לי שאין נמנין אף מנין בני אדם על הבהמה לכתחלה לומר נמנה חמשה על בהמה זו שזה כמעשה חול, אבל נמנו עליה חמשה מערב יום טוב יכולין להוסיף למחר ולמנות עמהם עוד חמשה אחרים. כשהן מחלקין למחר לא יחלקו בפייס, שאין מפייסין ביום טוב כמו שאין מפייסין בשבת.

ב. (ביצה כח, א) וכן אין מחלקין במשקל שאין משגיחין ביום טוב בכף מאזנים כל עיקר ואפילו להניח אדם בשר בביתו במאזנים לא לישקול אלא לשמרו מן העכברים אסור, במה דברים אמורים במאזנים התלוין בטבעת שתולין אותן בה כששוקלין, לפי שנראה שנותנו שם לשקול כדרך שהוא עושה בחול. (שם ב) ולא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר אלא שוחט ומחלק לזה ולזה. ומקום שדרך הטבחים למכור לחלקים ידועים רשאי לומר לו תן לי חלק כך וכך ואין כאן חשש משום דרך חול. (שם א) ולא עוד אלא טבח אומן אסור לשקול בשר בידיו מפני שידיו כמשקל, אחר שאינו אומן שוקל בידו ונותן באומד לזה ולזה לא אסרו אלא דרך משקל, אבל הטבח האומן אף על פי שיודע לכוין דרך חתיכתו לחתוך ליטרא וחצי ליטרא חותך כדרכו ואינו נמנע. טבח אומן אסור לשקול בשר במים, כיצד אם היה אומן לכוין כשהוא נותן חתיכה בכלי של מים עד איזה שנת עולה הליטרא או החצי ליטרא הרי זה אסור שהמים נעשה לו כמשקל. אסור לעשות בית יד לבשר בכלי שזה מעשה חול, אבל ביד מותר שאין זה דרך חול. ומותר לחתוך את הבשר לסימן שלא תתחלף לו באחרת אותה חתיכה.

ג. הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי אחד, ואצל הטבח הרגיל אצלו ואומר תן לי כף אחת או ירך אחת, ואצל חנוני ישראל ואומר לו תן לי אתרוג אחד או ככר אחד או גלוסקא אחת ואצל פטם ישראל ואומר לו תן לי תור אחד או גוזל אחר ואצל החנוני ישראל ואומר לו תן לי עשרים ביצים וחמשים אגוזים ועשרים אפרסקין ועשרים רמונים ובלבד שלא יזכיר (לו) שם שום מדה ולא סכום מקח, כיצד לא יאמר לו תן לי קב או קביים ולא יפסוק לו דמים בסכום מה ששוה מה שלוקח ממנו וכן לא יאמר לו כך וכך כסף היה לך אצלי ועכשיו יהיה לך כך וכך, וכן לא יאמר לו חמשים אגוזים יש לך בידי תן לי חמשים ויהיו מאה שכל דברים אלו כמקח וממכר של חול. אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה יין אפילו הוא כלי של מדה המיוחד לכך ואין כאן מעשה חול שכן דרך בני אדם להביא על שולחנם יין בכלים של מדה, ובלבד שלא יזכיר לו שם מדה, ולא עוד אלא מותר לומר לו מלא לי כלי זה ולמחר נמדוד אותו.

ד. מודד הנחתום תבלין ונותן לתוך קדרתו כדי שלא יקדיח תבשילו. ויראה שהנחתום בלבד אמרו לפי שמוכר לרבים ולהפסד מרובה חששו אבל איש בביתו לא יתן במדה שלא חששו להפסד מועט שהרי אמרו (שם) לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו ביום טוב אלא קודר קב או קביים ונותן לפניה. ואפשר שאף בשאר כל אדם מותר ולא אמרו נחתום אלא שדברו בהווה שדרכו של נחתום ליתן לעולם במדה כדי שלא יקדיח תבשילו, וכן נראה מדברי קצת מן הגאונים. האשה מודדת קמח ונותנת לתוך עיסתה כדי שתטול חלתה בעין יפה אבל אין מורין כן למי שבא לישאל. ויש מי שהורה אף להורות כן ודבר זה מחלוקת שתי הישיבות, וראוי לחוש שלא להורות להקל.

פרק ה[עריכה]

א. שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן וכן אשה מחברתה ככרות אפילו בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, אבל לא יאמר לו בלשון הלואה שהלואה לזמן מרובה ושמא יבא לכתוב. הלוקח יין ושמן מחבירו ביום טוב אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו, ויראה לי כשמניחו אצלו סתם אבל לא יאמר לו הרי טליתי אצלך משכון שזה כמעשהו בחול ואסור.

ב הלואת יום טוב יש מי שאומר שנתנה ליתבע ובית דין נזקקין לו, ויש מי שנסתפק בדבר זה שמא אין בית דין נזקקין לו, ומכל מקום אם קדם מלוה ותפש מן הלוה אין מוציאין מיד המלוה, ואפילו נטל ממנו כלי למשכנו אין מוציאין ממנו שהדבר ספק ואי נזקקין לא לזה ולא לזה, ואם חזר הלוה ותפש ממנו כליו אין מוציאין מן הלווה ומחזירין למלוה כי שלו הוא שחזר ונטל. נטל הלוה כליו של מלוה כדי שיחזיר מלוה כלי שנטל ממנו מוציאין מלוה ומחזירין למלוה שלא הלואה יום טוב אנו מגבין אלא גזילה שגזל מן המלוה אנו מוציאין ממנו. ויראה לי כי לדברי כולם הלואת יום טוב שני נתנה ליתבע ובית דין נזקקין לה וגובין אותה בבין דין.

פרק ו[עריכה]

א. אין מבקעין עצים מן הקורות הראויות לבנין ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב בין חדשה בין ישנה, אבל מבקעין מן העצים המוכנים להסקה ומן הקורה שנשברה מערב יום טוב אם אינה ראויה עוד לבנין, וכשהוא מבקע לא יבקע בקרדום ובמגל ובמגירה שזה כמעשהו בחול אלא מבקע בקופיץ, ולא בצד הרחב שלו אלא בזכרות שלו (שם ע"ב). ולמה התירו בקוע עצים ביום טוב והלא יכול לבקע מערב יום טוב, לפי שאי אפשר לבשל ולאפות בלא עצים ואם שכח ולא בקע נמצא מתענה ביום טוב ולפיכך עשו אותו כדיכת המלח שהתירו על ידי שינוי. וגדולי המורים אמרו שלא התירו הבקוע אלא בקורות ועצים גדולים אבל עצים דקים שהן נוחין להדלק בלא בקוע אסור שמלאכה גמורה היא זו וחייב עליה משום טוחן. לא יתן אדם אבן על גבי בקעת כדי לשבור אותה אבל מכניסה בחור ושוברה. (תוספתא פ"ג ה"ו).

ב. אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר ליתן על גבי האסכלה לצלות עליהן את הדג כדי שלא יחרך שהרי הוא כמתקן כלי. ויש מן המורים שהורו להתיר באלו שמכשירי אוכלין מותרין כאוכלין. אין גורפין את התנור מן הלבנים והעפר שנפלו שם מערב יום טוב שהרי יכול היה לגרוף מערב יום טוב. נפלו שם ביום טוב אם אפשר לו לצלות בו בריוח בלא גריפה אסור לגרוף, ואם אי אפשר לו לצלות אלא בדוחק ומתירא שמא יחרך הצלי אם יגע בלבנה ובעפר שבתוך התנור גורף ואינו נמנע אם נפל שם ביום טוב. ולגרוף את התנור מן האפר והגחלים לאחר הסקה, יראה לי שהוא מותר ואף על פי שהוא מכבה אי אפשר בלא כן וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש והרי זה כמניח בשר על הגחלים (כג, א), והרי אמרו (לד, א) שאין מפיגין את התנור בצונן ואם בשביל לאפות מותר, ואין זה כמיתוק החרדל שאסור למתקו בגחלת של עץ (שבת קלד, א) שהרי החרדל בלא כבוי גחלת ראוי הוא לו למפונקין, ועוד שאפשר בגחלת של מתכת והוא ראוי ומצוי יותר.

ג. אין מגבלין את העפר לסתום פי התנור ואף על פי שצריך לכך, מפני שהגיבול מלאכה גמורה היא ואפשר לגבלו מערב יום טוב. היה שם טיט שעל שפת הנהר מותר לסתום בו את פי התנור, אף על פי שזה ממרח ומלאכה גמורה היא אי אפשר לעשות כן מערב יום טוב ומלאכת אוכל נפש היא ומותר, במה דברים אמורים בשנתקו והכינו על שפת הנהר מערב יום טוב ואם לא עשה כן הרי זה אסור. האפר אינו בן גיבול ואם בא לסתום בו פי התנור יש מן הגדולים שאמרו שלא יגבלנו במים ולא עוד אלא ליתן בתוכו מים חייב ששרייתו זהו גבולו (שבת שם), אלא נותנו על פי התנור יבש. וכל שאר המורים הורו שמותר אפילו לגבלו ולהכינו שאינו בן גיבול, וכזה יראה לי שאי אפשר לאפר לגבלו ולהכינו מבערב כעפר שהרי מתיבש הוא לשעתו וכל שאי אפשר לו מערב יום טוב מותר.

ד. אסור לסתור אוהלים ביום טוב ואפילו לצורך אוכל נפש, ולפיכך סוכה בריאה אין נוטלין ממנה עצים להסקה אפילו ביום טוב של פסח ועצרת שהרי סותר אוהלים ואפילו נפלה מעצמה אסורה שאין אדם יושב ומצפה אימתי תפול סוכתו. היתה סוכתו רעועה והתנה עליה מערב יום טוב מותר שהרי עשויה לכך ועוד שהרי התנה עליה, ואם לא התנה עליה אסור משום מוקצה ויש מוקצה ביום טוב. ומותר ליטול מן הסמוך לדפנות ממה שלא נארג עם הדפנות. נתן אגודות קנים וענפי אילן על גבי הסוכה נוטל מהן שלא ניתנו שם לסכוך אלא להצניען שם ולייבשם, נתן עליה סכך הרבה ועיבה אותה יותר מן הצריך לה לא יטול אפילו מן העליון שהכל נעשה לסכוך ויש משום סתירת אהל בעליון כבתחתון, ואם התנה עליה מותר שכבר גילה בפיו שאינו מניחו שם לסיכוך. סוכת החג סוכה של מצוה היא ולפיכך אין נוטלין ממנה אפילו ביום טוב אחרון של חג ואפילו רעועה, ואפילו התנה עליה אין תנאי מועיל בה שעל כרחו חל עליה קדושת החג, וכקדושת הגוף היא לכל ימי החג שהרי הוקשה לחגיגה ואין התנאי מועיל בה שאין תנאי מועיל להוציא קדושת הגוף מקדושתו שאין קדושת הגוף נפקעת בכדי (נדרים כט, א). ויראה לי שלא נאמרו דברים אלו אלא בסוכה שעשאה לשם חג אבל היושב בסוכת רועים ובורגנין וקייצין (עי' סוכה ח:) הרי היא כסוכה דעלמא שבשביל שנכנס זה ואוכל שם פתו לא נתקדשה זו. עוד יראה לי שאפילו בסוכה העשויה לשם חג אם התנה עליה ואמר איני בודל ממנה כל בין השמשות תנאי כזה מועיל בה, ולא אמרו שאין התנאי מועיל בה אלא באומר לכשתפול אטול ממנה או למחר אטול ממנה אבל באומר איני בודל ממנה כל בין השמשות תנאו קיים בעצי סוכה כמו בנויין, וכן הדין באומר לכשארצה אטול הרי זה מותר, ומכל מקום ראוי לחוש לא ליטול ממנה בשום תנאי אלא מן הנוין או מן הסמוך לה.

ה. אין מביאין עצים מן השדה ואפילו מן המכונסין אבל מביאין מרשות היחיד ואפילו מן הקרפף שלא הוקף לדירה, במה דברים אמורים מן המכונס אבל לא מן המפוזר. ובאיזה קרפף אמרו בקרפף שהוא סמוך לעיר ואף על פי שאין לו פותחת, ואם יש לו פותחת אף על פי שאינו סמוך לעיר מביאין ממנו כל שהוא תוך תחום שבת לעיר. ויש מי שהורה דבין תוך התחום בין סמוך לעיר אין מביאין ממנו אלא אם כן יש לו פותחת, והראשון נראה עיקר. איזהו סמוך לעיר, יראה לי כל שהוא סמוך לעיר תוך שבעים אמה ושירים שבתוך שעור זה הרי הוא נחשב מכלל העיר בכל מקום. עלי קנים ועלי גפנים אפילו מכונסין אין מביאין לפי שהרוח עשוי לפזרן ואין דעתו עליהן ואם הניח עליהן שום דבר שלא יפזרם הרוח מותר. מגבב אדם מן החצר קסמים ומדליק שכל מה שבחצר הרי הוא מוכן ואף על פי שמפוזרים בחצר, במה דברים אמורים במגבב ומדליק אבל מגבב ואוסף ציבורין ציבורין אסור לפי שנראה כמכנס לחול.

ו. (ביצה לב, א) אין עושין פחמין אפילו להסיק תחת תבשיל. (ביצה לג, א) אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים מפני שהוא מוליד ואפשר לו מערב יום טוב, וכל שאפשר לו מערב יום טוב ואינו אוכל נפש אסור ואפילו מכשירי אוכל נפש.

ז. (ביצה לב, ב) השופת קדרה ביום טוב לא יסדר כלי מכאן ומכאן וישפות עליהם את הקדרה שזה דרך בנין אלא אוחז הקדרה ומסדר תחתיה כלים שתשב עליהן, וכן העושה מדורה ביום טוב לא יערוך את העצים מכאן ומכאן וישים עליהן עצים כדי להדליק את האש בחלל שתחתיהן אלא אוחז העליונים בידו ומסדר תחתיהן את העצים מכאן ומכאן או נותנן בערבוב, וכן ביצים לא יעמיד שורה מכאן ושורה מכאן ונותן אחרים על גביהם ויתן את האור בחלל שביניהן שכל אלו כבונה אהל. אם כן האיך שופתין קדרה על גבי כירה, לא אסרו אלא בעושה הצדדין בידיו ונותן על גביהם שזה כבונה אבל ליתן על גבי כירה או על גבי כלי אחר אין זה כבונה. דברים אלו שאמרנו לא אמרו אלא בשעושה חלל ביניהן וצריך לחלל כאלו אבל בשאינו צריך לחלל מותר, לפיכך מותר לסדר ספסלי שולחן להושיב השולחן עליהן שאין צריך לאויר שתחת השולחן.

ח. (ביצה לד, א) אין מלבנין את הרעפים החדשים ביום טוב לצלות עליהם אלא אם כן נתחסמו בתנור קודם יום טוב לפי שעכשיו מתחסמין והרי זה עושה כלי, וכן אין מבשלין בקדרה חדשה אלא אם כן נתחסמה בתנור קודם לכן. תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר, ואופין בהן שאין מתחסמין בהסק זה לבד. וכן שפין את הקדרה ואת התנור, אבל אין שפין אותן במטלית להחליקן ולצחצחן ואין מפיגין אותן בצונן לאחר הסקה כדי לחסמן ולחזקן מפני (שחזקן) שמתקנן ועושה אותן כלי. נתחסמו מערב יום טוב והוחמו ביום טוב הרבה וחושש שמא תשרף שם פתו מותר להפיג חומן בצונן. אופין בפורני גדולה אם יש לו אורחין מרובים וכן מחמין חמין ביורה גדולה ואין חוששין שמא יאמרו לחול הוא עושה, אבל לא יאפה לכתחלה בפורני חדשה מפני שדרכה ליפחת ואם תפחת נמצא טורח שלא לצורך. אין נופחין באש במפוח לפי שנראה כאומן עושה מלאכה אבל נופחין בשפופרת.

ט. אין מסננין את החרדל במסננת שלו ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה אבל בגחלת של מתכת מותר. ולמה אין ממתקין אותו אף בגחלת של עץ והלא נותנין צלי על גבי גחלים ואף על פי שמכבה מפני שהחרדל אפשר מבערב, ועוד שהרבה מתקנין לימים הרבה והרי הוא כטוחן את החטים, אם כן למה שוחקין אותו מפני שהשוחק את החרדל הרי זו מלאכה כלאחר יד ככותש את החטים במכתשת קטנה, ויש מי שאומר מפני שנאכל לכל בלא מיתוק גחלים זולתי למפונקים, ויראה לי מפני שעיקר תקונו בשל מתכת ולא בשל עץ ולמה נתיר את הכבוי שהיא מלאכה גמורה, אבל ממתקין אותו על גבי גחלת של (עץ) [מתכת] ואינו חושש.

פרק ז[עריכה]

א. בית שהוא מלא פירות סתום ונפחת ביום טוב נוטל ממקום הפחת, אבל לא יפחות מן הבית יותר כדי ליטול מהן יותר. ויראה לי שלא נאמרו דברים אלו אלא בבית רעוע שדעתו על הפירות, ואם היה הבית בריא אסור שאין דעתו עליהם כשמן שבכוס וקערה ועששית (שבת מד, א). ויש מרבותי שאמרו שאפילו בית בריא ונפחת ביום טוב מותר ואינו דומה לכוס וקערה שהרי הם בסיס לדבר האסור ופירות אלו אינן בסיס לבית, ולגרוגרות וצימוקין אינו דומה שאינו מסלק דעתו מן הפירות עצמן אלא מפני שהן סגורין בבית והרי נפחת אבל מסלק הוא דעתו מן הגרוגרות והצימוקין (עצמן) מפני שהן עצמן אינן ראויין.

ב . שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יעשה לה פה יפה שנראה כעושה כלי ובשבת אמרו ואין צריך לומר ביום טוב, ולמה התירו לעשות כן לפי שאין בנין וסתירה בכלים קטנים כחביות וכיוצא בהן. היו כלים גדולים הרי הן כאהלים ויש בהן משום בנין וסתירה (עירובין לה, א). היו מחולקין ומחוברין במוסתקי אף על פי שהן גדולים כאהלים שובר ונוטל פירות שבתוכן ובלבד שלא ייפה את השבר להיות לו כפה. מתיז אדם ראש החבית של יין בשבת להניחה לפני האורחים ואין צריך לומר ביום טוב, שאין זה מתכוין לעשות פה לחבית אלא לתת להם יין בעין יפה, אבל לא יקבנה במקבות שאין זה אלא מתכוין לעשות לה נקב בברזא שאם לא כן יסיר המגופה שעל ראשה. נוקב אדם מגופה של חבית להוציא ממנה יין, במה דברים אמורים בנוקב המגופה מלמעלה אבל בנוקב מצדה אפילו מצדה של מגופה עצמה אסור ואין צריך לומר בגופה של חבית. אין חותכין שפופרת לשים אותה בנקב שבחבית, ביום טוב אמרו ואין צריך לומר בשבת. היתה שם ונפלה מחזירין אותה אפילו בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. היתה חתוכה ועומדת מערב שבת או מערב יום טוב, אף על פי שלא נתנוה בנקב מבערב נותנין אותה בנקב ואין חוששין שמא יבא לחתוך לכתחלה. חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך אחד שבת ואחד יום טוב, ושבכלים מתיר ומפקיע וחותך אחד שבת ואחד יום טוב. חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך. קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוק.

פרק ח[עריכה]

א. (ביצה כב, א) אין מכבין את הנר ביום טוב מפני דבר אחר אף על פי שאסור לשמש לאור הנר אלא כופה עליו את הכלי, ואם אין לו כלי מוציאו לחוץ. ואין מכבין את הבקעת שלא תעשן עליו את הבית, ואפילו בית שאוכל בתוכו ואין צריך לומר במכבה לחוס על הבקעת שאסור, ואפילו נפלה דליקה אינו מכבה מפני הצלת ממונו והצלת כלי תשמישו. היתה הבקעת מעשנת תבשילו מותר לכבותה שכל לצורך אוכל נפש מבעיר ומכבה, במה דברים אמורים בשאין לו אויר לפנותה שם אבל היה לו אויר או מקום אחר לפנותה מפנה ואינו מכבה (ירושלמי פ"ד ה"ד). ויראה לי להלכה שלא אסרו אלא ביום טוב ראשון של גליות וכן בשני ימים טובים של ראש השנה, אבל יום טוב שני של גליות מותר לכבותה אפילו משום דבר אחר כדרך שהתירו לכחול בו את העין (שם) ואפילו כן ראוי לחוש ולאסור.

ב. אין משחיזין את הסכין במשחזת של אבן אבל משחיזה במשחזת של עץ או על גבי חרס ועל גבי אבן ואין מורין כן לרבים ואפילו להורות לתלמידים אסור, במה דברים אמורים כשעמדה או נפגמה מערב יום טוב שהרי יכול היה לתקנה מערב יום טוב ולפיכך אינו עושה אלא בשנוי, אבל עמדה או נפגמה ביום טוב מחדדה אפילו במשחזת של אבן שמכשירי אוכלין שאי אפשר לתקנן מערב יום מותרין ביום טוב, ובמה דברים אמורים בשיכולה לחתוך אפילו עד ידי הדחק ואם לאו אסור שזה כעושה כלי גמור. ויראה ממקצת דברי הראשונים שאין משחיזין במשחזת של אבן לעולם ואפילו עמדה או נפגמה ביום טוב, והראשון נראה עיקר אלא שיש לחוש ולהחמיר כדבריהם.

ג. שפוד שנשבר ראשו ביום טוב, יש מי שהורה שמותר לתקנו שהרי אינו יכול להשתמש בו אבל אם נשבר מערב יום טוב שהיה יכול לתקנו מערב יום טוב או שנכפף ביום טוב וראוי להשתמש אסור אפילו לפשטו ביד לפי שזה טורח שלא לצורך. ויש מי שהורה לאסור בשנשבר או בשנכפף לגמרי ואפילו ביום טוב שאין עושין כלים ביום טוב ולא התירו אלא כשנעקם מעט. היה של עץ אין מחדדין אותו ואין מחליקין אותו בסכין שזה עושהו כלי גמור.

ד. מעשנין את הפירות בקטורת סמים כדי שיקלטו טעם הבושם, ואף על פי שנותן הבשמים על גבי האש ומכבה ומבעיר ומוליד ריח שזה כצולה בשר על גבי גחלים שמכבה ומבעיר ומוליד את הריח ומותר.

פרק ט[עריכה]

א. (שבת קמג, א) עצמות שאין עליהם בשר וכן קליפין שעל השלחן, אף על פי שראויין למאכל כלבים ובהמה אין מסלקין אותן ביום טוב מעל השלחן לפי שיש נולד ביום טוב כמו שיתבאר (ש"ה פ"א ה"א). וכיצד הוא עושה, אם צריך למקום השלחן מסלק את הטבלא כולה ומנערה, ואם צריך לטבלא מנערה והן נופלין מאליהן (ע"ש קמב, ב). ויראה לי שבין כך ובין כך מסלק את הטבלא ומנערה שאין העצמות והקליפין חשובין להיות הטבלא בסיס להן. וזה שאמרו ביום טוב אבל בשבת כל שהן ראויין למאכל בהמה מסלקן מעל השלחן וזורקן לפי שאין מוקצה ונולד בשבת. (עיין ביצה ב, א).

ב. (ביצה כח, ב) שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו אלא שומטו ומניחו בקרן זוית, במה דברים אמורים בשיש עליו בשר ואפילו פחות מכזית, היה עליו כזית בשר מטלטלו ומניחו במקום שירצה. אין עליו בשר ועודנו חם מסלקו כדי שלא יזוקו בו כדרך שמסלקין את הקוץ מרשות הרבים, ואם אינו חושש שמא יזוקו בו אינו מזיזו ממקומו. ולמה אסרו והלא מלאכתו להתר ביום טוב יראה לי מפני שהמוקצה מחמת מיאוס הוא ויש מוקצה ביום טוב. קערה שאכל בה וקדרה שבשל בה אסור לטלטלן ביום טוב מחמה לצל שאף הן מוקצין מחמת מיאוס, ולצורך גופן ולצורך מקומן מותר. היו עמו בבית מותר לטלטלן ולהוציאן לאיזה מקום שירצה מפני שנעשו לו כגרף של רעי וכן הדין לשפוד שצלו בו ולקליפין ועצמות.

ג. (ביצה יא, א) נוטלין את העלי לקצב עליו בשר ואף על פי שמלאכתו לאיסור שכל הכלים אף על פי שמלאכתן לאיסור ניטלין לצורך גופן ולצורך מקומן חוץ מאותן שמנו חכמים שמייחדן ומקצן למלאכתן מפני חסרון כיס. קצב עליו בשר לא יזיזנו מקומו ואפילו חושש שלא יגנב או מחמה לצל, אלא לצורך גופו ולצורך מקומו מותר כמו שבארנו. (ביצה לג, ב) נוטל אדם קיסם לחצוץ בו שניו במה דברים מן הקסמים הרכים הראויין למאכל בהמה היה קשה שאינו ראוי למאכל בהמה אסור לקטמו.


מתוך: עבודת הקדש/בית מועד/ג (עריכה)

<< · עבודת הקדש · בית מועד · ג· >>

השער השלישי[עריכה]

  • א. אבאר בו אם מותר לעשות בו מלאכת אוכל נפש שלא לצורך ישראל ואפילו עושה בשתוף לו ולנכרים.
  • ב. אבאר אם מזמנין את הגוי ביום טוב.
  • ג. אבאר דין הדלקת הנר וכל הצריך לו.
  • ד. דין טבילת כלים.
  • ה. דין הדברים שאינן לצורך אוכל נפש אלא צריכין לנפש כרחיצה והבערת המדורה להתחמם כנגדה ולגמר את הכלים ולהריח וכיבוד הבית.
  • ו. אבאר דין הוצאה שלא לצורך.
  • ז. אבאר אם יש עירוב והוצאה ליום טוב כמו לשבת.
  • ח. אבאר דין המתנות שאדם שולח ביום טוב לחברים. ודין מה שאדם מטלטל ומציל מפני הדלף ביום טוב. ודין קירוד וקרצוף של בהמה.

פרק א[עריכה]

א. אף על פי שהתיר הכתוב ביום טוב מלאכת אוכל נפש לא לכל התיר אלא לצורך ישראל בלבד, ולפיכך אין אופין ואין מבשלין לצורך הנכרי. היתה לו עיסה בשותפות עם הנכרי אין אופין אותה מפני חלקו של נכרי שהרי אפשר לו לחלקו בעיסה. היתה לו בהמה בשותפות עם הנכרי מותר לשוחטה, שאי אפשר לישראל לכזית בשר בלא שחיטה. העבדים והשפחות של ישראל לא יאפה ולא יבשל להם הדברים שאינן ראויין לישראל. ריבה מחמתן בקדרתו ובמשארותיו ותנורו, יראה לי שהוא מותר הואיל וראוי הכל לישראל ואפשר לפייס את עבדיו ושפחותיו בדברים אחרים, ואפילו אין לו עכשיו הואיל ואפשר שיזדמן לו במה שיוכל לפייסן, ולרבות בשבילן דברים שאינן ראויין לישראל כנבלה וכיוצא בה [יש] לאסור, ויש מי שאוסר לאפות להן פת קיבר שאין דרכו לאכול ממנו, והרי זה כאופה בפירוש לצורך העבדים. גוי המתלוה עם ישראל קודם יום טוב ומזונותיו על ישראל, אפשר להתיר מן הטעם הזה שבארנו.

ב. כלבים ובהמתו של ישראל אין אופין להם, שלא התיר הכתוב אלא לצורך נפש ישראל שנאמר יעשה לכם לכם ולא לכלבים. לפיכך אין מוציאין תבן ותבואה מרשות לרשות להאכיל לבהמתו שההוצאה מלאכה גמורה היא, ולא התירו אצלן אלא הטלטול לבד שהוא מדברי סופרים. עיסת הכלבים בזמן היא ראויה לרועים נאפית ביום טוב והוא שיש לו נבלה לפייס בה את הכלבים שאם רצה מאכיל את כלה לרועים ישראלים, ויראה לי אף על פי שאין לו עכשיו נבלה לפייסן בה הואיל ואפשר שתזדמן לו נבלה או דברים אחרים שאפשר לפייסן בהן.

פרק ב[עריכה]

א. אין מזמנין את הגוי ביום טוב חוששין שמא ירבה בשבילו בקדרה בפני עצמה דברים שאינן ראויין לישראל. נכנס הגוי אצלו ביום טוב מותר ליתן לו ממה שהכין לעצמו, ובלבד שיאמר לו אם דעתך נוחה במה שהכננו לעצמו מוטב אבל להרבות מחמתך אי אפשר וכיוצא בזה. ויש מגדולי המורים שאמרו שאף על פי כן אם יכול לישמט ממנו ישמט כדי שלא יצטרך לטרוח ולטלטל בשבילו, שמדוחק התירו לו לטלטל בשביל מי שאין מזונותיו על ישראל, ולא אמרו שמזמנין את הגוי בשבת ליתן לפניו ביד אלא שמראין לו מקום והוא נוטל לעצמו, ויראה לי שאין דרך הקרואים לעשות להן כן וכל שכן לבהמה שאינה בת דיעה, ומה שאסרו בחזיר (שבת קנה, ב) התירו בגוי, ומכל מקום הזהיר תבא עליו ברכה.

ב. נכנס נכרי אצל ישראל וסעד אצלו מטלטל את הכוס ששתה בו הגוי ואינו חושש משום שיורי כוסות של יין נסך, אף על פי שאינן ראויין לישראל כלל ואסורין אף בהנאה לפי שהשיורין אין חשובים כלום ובטלים הם אצל הכוס ומטלטלין על ידי הכוס.

פרק ג[עריכה]

א. זוקפין את המנורה ביום טוב להדליק בה את הנר ואפילו היא של חוליות לפי שאין בנין וסתירה בכלים, ולפיכך אפילו אין חוליותיה רפויין אלא רפויין ואינו רפויין מותר לזוקפה ביום טוב אף על פי שכיוצא בזה אסור אפילו לטלטלה בשבת, וכל שכן ברפויה גמורה שהיא אף בשבת זוקפין אותה. ויראה לי שלא אמרו אלא במנורה שאין עשוי לתקוע חוליותיה אבל עשויה לתקוע חוליותיה אסור לזוקפה.

ב. נרות סתומין וחלולין שעשאן מערב יום טוב אין חותכין אותן לשנים להדליק בהן, שזו מלאכה גמורה היא ועשיית כלי הוא ואסור. וכן בצים של יוצר לא ישקענו בידו לעשות לו בית קבול שהרי עושה הוא כלי. אין גודלין את הפתילה לכתחלה ביום טוב, ואין מהבהבין אותה באור כדי לכבותה מפני שהוא עושה פחם, ועוד שהוא עושה עכשיו כלי. ואינו חותך אותה לשנים, אבל ממעכה ביד, ושורה בשמן, ומניחה בפי שתי נרות ומדליק באמצע ונמצאת הפתילה נחלקת לשנים בשתי הנרות והוא שצריך לשניהם. מדליקין בפתילה אף על פי שאינה מהובהבת מערב יום טוב. כל הפתילות וכל השמנים שאמרו שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן ביום טוב חוץ משמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, לא אסרו בשבת אלא כדי שלא יבא לידי הטייה ולפיכך ביום טוב מותר. מוחטין את הפתילה בין ביד בין בכלי להסיר ראשה השרוף להרבות באורו, אף על פי שמכבה מה שמסיר מראש הפתילה ואינו חושש שהמכבה לצורך מותר כמבעיר לצורך.

ג. אין מסתפקין מן השמן שבנר שהמסתפק ממנו חייב משום מכבה, ולפיכך אסור אפילו לזקוף את הנר כדי למשוך את השמן מן הפתילה ותכבה. ולרבות בפתילות בנר אחד שהוא דולק, אם לרבות באורה יראה לי שהוא מותר, שזה לצורך וכמרבה עצים במדורה ואף על פי שימהר לכבות את הנר ואת המדורה, ואם לקרב כבויו הרי זה אסור שזה גורם לכבוי שלא לצורך אוכל נפש. אחר שנתברר שהמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה, אסור ליתן ביום טוב שפופרת של ביצה ואפילו של חרס מלאה שמן ונקובה על פי הנר כדי שתהא מטפטפת על פי הנר כדרך שאסרו בשבת, ואם היא של חרס וחברה היוצר מתחלה מותר.

ד. אין מניחין את הנר אפילו מערב יום טוב על גבי אילן, חוששין מתוך שמותר בטלטולו של נר שמא ישתמש באילן, מה שאין כן בשבת שמניחין את הנר מערב שבת על גבי אילן שהרי בודל הוא מן הנר בשבת ולא יבא להשתמש באילן.

ה. ויראה לי שמותר להדליק נרות בלילות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שהרי יש כאן צורך מצות היום שאם אין נרות דולקות לא יתאספו שם העם להתפלל, ומתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה שלא לצורך כל שיש צורך היום קצת, והרי זה כהוצאת ספר תורה לקרות בה. ובימים שאין בהם צורך רק לכבוד, יראה לי שכל כיוצא בזה אין מורין לא לאסור ולא להיתר והבא להדליק אין מונעין אותו.

פרק ד[עריכה]

א. כלי תשמיש חדשים הנלקחין מבית היוצר שצריכין טבילה אין מטבילין אותן לכתחלה ביום טוב לפי שנראה כמתקן כלי, אלא אם הוא כלי העשוי לדלות בו דולה בו והוכשר מאליו, וכן ממלא כוס וקיתון מים מן המעיין או מן הנהר לשתות והרי הן מוכשרין מאליהן. ויראה לי שאין דברים אלו אמורין אלא בדולה ונוטל מן המים שדרכן של בני אדם לשתות מהן [אבל לא מן המקואות שאין אדם עשוי לשתות מהן אסור], ואפשר שאף בזה [מותר] שיראה כדולה ונוטל לכביסה ברגליו. עבר והטביל את הכלים כדרכן במזיד לא ישתמש מהן ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, בשוגג ישתמש בהן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב שאין קונסין בכיוצא בזה שוגג משום מזיד.

פרק ה[עריכה]

א. מחמם אדם חמין לרגליו ואפילו מים שאינן ראויין לשתייה, שדבר זה צריך לכל נפש והרי הוא בכלל מה שאמר הכתוב אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם. חמין שהוחמו ביום טוב אסור לרחוץ בהם כל גופו ואפילו אבר אבר ואין צריך לומר כל גופו ביחד, ואין הפרש בדבר זה בין רוחץ בכלים בין רוחץ בקרקע, וכן הדין בחמין שהוחמו מערב שבת רוחץ בהן בשבת פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אפילו אבר אבר. חמין שהוחמו מערב יום טוב, הורו הגאונים שלמחר רוחץ בהן כל גופו ואינו חושש. רוחץ אדם בחמי טבריא בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, והורו רבותי שמותר אפילו במגופפין, ויש מי שאוסר במגופפין, והראשון עיקר. ואין מדיחין ואין סכין את הקרקע. ונותן שמן לסוך בו גופו במרחץ אפילו בכלי ראשון ואפילו על גבי גחלים, מה שאין כן בשבת שאין נותנין [פך] שמן בכלי ראשון אף בחמי טבריא ואפילו להפשיר שכלי ראשון מבשל, אבל נותנין בכלי שני ומותר שאין כלי שני מבשל והפשרו של שמן אינו בשולו. עושה אדם מדורה להתחמם כנגדה.

ב. אין עושין מוגמר ביום טוב שאין זה שוה לכל נפש אלא למפונקים, והרי זה מוליד ריח שלא לצורך אוכל נפש ואסור. כלי שנתגמר לא יכפה אותו על גבי בגדים כדי שיקלטו הבגדים את הריח שהרי מוליד ריח בבגדים. מטלטל אדם עצי בשמים להריח בהם ומניף בהם לחולה, ומוללן וקוטמן ומריח בהן ואפילו היו קשין וגסין וראויין לעשות מהן יד לקרדום. הורו הגאונים שמותר לכבד את הבית בשבת ואין צריך לומר ביום טוב ואין חוששין שמא ישוה הגומות שכל דבר שאין מתכוין מותר, ואף על פי שמזיז עפר וצרורות וקליפין האסורין לטלטל יראה לי שמותר מפני שהם לו כגרף של רעי.

פרק ו[עריכה]

א. מוציאין מרשות לרשות את הקטן למולו או שיש לו געגועין על אביו וכן את הלולב ליטלו ולצאת בו וספר תורה לקרות בו שכל אלו יש בהן צורך ליום קצת ושוין הן בצרכיהן לכל נפש ומתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי אף שלא לצורך אוכל נפש כל שיש בו צורך ליום, אבל אין מוציאין את האבנים וכל שאין בו צורך ליום השוה לכל נפש. מפתח שיש תחתיו אוכלים שיש בהם צורך ליום מותר להוציא בידו לחוץ, ואפשר אף על פי שאין האוכלים והכלים בחוץ מפני שצריך לשמרן ולהיותם מוכנים בידו אם יצטרך להם. מפתח של כלים שאין צריך להם ביום טוב אסור להוציאו בחוץ שאין זה אלא כהוצאת אבנים.

פרק ז[עריכה]

א. למה אסרו להוציא בחוץ ביום טוב כלים הניטלין בחצר, לפי שנאסרה הוצאה מרשות לרשות דבר תורה ביו"ט כבשבת בדבר שאין צריך ליום בהוצאתו. אין מוציאין מחצר לחצר כלים שאין בהם צורך ליום טוב אלא אם כן ערבו, שערוב והוצאה ליום טוב כמו שיש ערוב והוצאה לשבת.

ב. המוציא ביום טוב אפילו לצורך היום לא יוציא כדרך שהוא עושה בחול אבל משנה הוא קצת, כיצד היה מביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא על כתפו או לפניו, ואם אי אפשר לשנות מותר, במה דברים אמורים במביא מן החוץ אבל במפנה בביתו מזוית לזוית מותר בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. לעולם יהא אדם משנה קצת במשואו ביום טוב ממה שהוא רגיל לישא בחול, ואפילו אינו יכול לשנות רק בכסוי כפריסת בגד על המשאוי פורס כדי לשנות ממעשי החול, ואם אי אפשר מותר. ועל גבי בהמה לא יביא שאין משתמשין בבעלי חיים ביום טוב כבשבת, ועוד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. נשים הממלאות מים מן המעין לא יכסו את הכד בבגד [שמא תטבול אותו במים ותבוא לידי סחיטה, וכן לא תכסם בכיסויו] שמא יפול ותביא אותו בידה מרשות הרבים לרשות היחיד, ואם תקשרנו בפי הכד פעמים שיפסק ותבוא לידי קשירה, אלא מביאתו מגולה כדרכה ואינה חוששת שאי אפשר לה בלתי זה.

ג. אין הסומא יוצא לרשות הרבים במקלו, שהרי אפשר לו לצאת בלא מקל ונמצאת הוצאת המקל שלא לצורך, (שבת סו, א) אבל הקטע יוצא בסמוכות שלו לפי שאינו יכול להלך זולתו, וכן מי שנקטעו רגליו ואינו יכול להלך בלתי מקלות יוצא בהן שהן כרגלים לפסח, ואפילו אין קשורין בו שאין לחוש שמא יפלו ויוליכן בידו שהרי אינו יכול להלך בלתי אם ישען עליהם. אין הרועה יוצא בתרמילו. ואחד האיש ואחד האשה אין מוציאין אותן בכסא, במה דברים אמורים בשאין רבים צריכין לו אבל היו רבים צריכין לו לדרוש להם או לדברים הצריכין לצבור מותר אחד האיש ואחד האשה, יתירה האשה שרבים צריכין לה שמכתפין אותה ויוצאה על זרועות אנשים, כיצד זה מניח יד על כתף חברו וחברו מניח זרועו עליו והיא יושבת על זרועות שניהם. דבר זה באשה מותר מפני שהיא נבעתת שמא תפול, אבל האיש אינו נבעת ואסור שזה יותר כמעשה חול. פעמים שאפילו האיש מותר, כיצד חכם שמביאין אותו תלמידיו לדרוש בצבור ומתירא שמא יפול מפני דוחק הצבור, או שמוליכין אותו במרוצה עד מקומו מפני כבוד הצבור שעומדין מפניו מכתפין אותו ומותר.

פרק ח[עריכה]

א. משלחין מנות ביום טוב איש לרעהו, ומשלחין אף בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין ויינות שמנים וסלתות. ויש מי שהורה שאין משלחין חטים ושעורים ועדשים, לפי שאי אפשר לטחון אותן ביום טוב ואף בחול אינן ראויין אלא לאחר טחינה, וכל שאין נהנין ממנו בחול כמות שהוא אין משלחין אותו ביום טוב. מדברי קצת מן הגדולים נראה לי שאף אלו משלחין אותן, שהרי החטים ראויין לעשות מהן עססיות במכתשת קטנה או לעשות מהן קלי ושתיתה וכתיב (שמואל-ב יז, כח עי"ש ובע"ז לח, ב וברש"י ד"ה שתיתאה) פול ועדשים וקמח וקלי, וכן השעורים ליתן לפני הבהמה, ויראה לי שזה עיקר. כל שנאותין בו בחול כמות שהוא ואין צריך אומן לתקנו משלחין אותו ביום טוב ואף על פי שאין ראוי להשתמש בו ביום טוב, כיצד משלחין תפילין תפורין ביום טוב, ולמה התירו כן ולהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים לפי ששמחה היא לו שמתכבד במתנותיו אצל חברו והרי זה כצורך היום. ולא כל דבר התירו אלא את שאין צריך אומן, כיצד משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין מפני שראויין להתכסות בהן ולהציען תחתיו. ולא עוד אלא אפילו יש בהן כלאים של דבריהם אם קשין הם משלחין אותן, שמותרין להציען תחתיו ולהתכסות בהן. אין משלחין סנדל המסומר ביום טוב, ואף על פי שנאותין בו בחול החמירו בו שלא לשלחו ביום טוב מפני התקנה שגזרו עליו. משלחים סנדל התפור, אבל לא את שאינו תפור מפני שצריך עדיין לאומן.

ב. כשמשלח לא ישלח על ידי שלשה בני אדם מפני שיש לו קול גדול ונעשו כמי שמוליכין לשוק למכור, במה דברים אמורים מין אחד על ידי שלשה אבל אם שלח כל מין ומין על ידי אחד מותר ואפילו היו שלשה מינין או ארבעה על ידי שלשה או ארבעה בני אדם. ואין מנהיגין את הבהמה במקל, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויראה כמוליכה לשוק למכור.

ג. מי שהיו לו פירות על הגג ומתירא שמא יפסדו מחמת הגשמים מפנה אותן מזוית לזוית, אבל לא יושיטם מגג לגג אפילו בגגין השוין, ולא ישלשלם בחבל מן הגג ולא יורידם דרך סולמות אבל משילין אותן דרך ארובה שבגג לבית, אין ארובה בגג אין משילין אותן מן הגג לחצר ומן החצר לבית, היה הגג מוקף גדר והיו חלונות בכותלי הגג לא יטרח להעלותם לחלון ולשלשלם דרך החלון לבית לפי שזה טורח מרובה לו. ואין משילין שיעור מרובה כדי שלא יטרח הרבה ביום טוב, וכמה שיעורו ארבע וחמש קופות ולא יותר, ויש מי שהורה שאפילו הרבה משילין משום הפסד ממונו. ודבר זה ביום טוב התירו אבל לא בשבת. ומכסין את הפירות מפני הגשמים ואפילו פירות של טבל שאין ראויין לו ביומן, וכן כדי יין וכדי שמן. ואפילו הלבנים מכסין כדי שלא יטשטשו בגשמים שלהפסד ממון חששו, ובשבת אמרו ואין צריך לומר ביום טוב. וכן נותנין כלי תחת הדלף אפילו בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, ואפילו בדלף שאינו ראוי כדי שלא יטנף הבית. נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע.

ד. גרף של רעי ועביט של מימי רגלים מוציאין אותו לאשפה, וכשהוא מחזיר הכלים למקומן נותן בהם מעט מים ומחזירן. כשהתירו להוציא גרף של רעי לא על ידי כלי בלבד התירו, אלא אפילו בפני עצמו מוציאו שלא תמאס עליו דירתו. אין עושין גרף של רעי לכתחלה, כיצד היה גרף במקום שאינו דר שם לא יאמר אכניס שם כלי תשמישי כדי שיעשה עלי גרף רעי ואוציאנו, במה דברים אמורים שלא במקום הפסד ממונו אבל הוצרך לעשותו להצלת ממונו מותר, כיצד היה דלף יורד לתוך ביתו שאינו דר שם ומתיירא שמא יפול מחמת כינוס המים מכניס שם כלי תשמישו ומטתו כדי שיהא הדלף עליו כגרף של רעי ומוציא המים לחוץ.

ה. מקרצפין ומקרדין את הבהמה ביום טוב, אף על פי שהקרוד פעמים עושה חבורה אינו מתכוין לכך ולפיכך מותר. מצדדין אבנים של בית הכסא, שאין זה אלא כבנין עראי ומשום כבודו לא גזרו בכך.


מתוך: עבודת הקדש/בית מועד/ד (עריכה)

<< · עבודת הקדש · בית מועד · ד· >>

השער הרביעי[עריכה]

בביאור דיני עירוב תבשילין.

  • א. במה מערבין וכמה שיעור העירוב.
  • ב. מי שמערב על אחרים אם צריך להודיען קודם שחשיכה. ואם צריך לזכות על ידי אחרים. והמזכה על ידי מי מזכה.
  • ג. דין מי שנאכל עירובו או מי ששכח ולא עירב אם מותר להניח מיום טוב לחברו ולהתנות אם לאו. ואם יש הפרש בדבר זה בין שני ימים טובים של גליות לשני ימים טובים של ראש השנה.
  • ד. אבאר דין מי שלא עירב ולא ערבו לו אחרים וערב ואפה. ולא אבאר כאן דין עירובי חצרות ועירובי תחומין לפי שכבר בארתי דין כל אחד ואחד מאלו בשער בפני עצמו בבית נתיבות.

פרק א[עריכה]

א. יום טוב שחל להיות ערב שבת אין אופין לכתחלה מיום טוב לשבת כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול, לפיכך הצריכו חכמים לעשות תבשיל אחד להיכר שסומך עליו ומבשל ואופה מיום טוב לשבת והוא הנקרא עירובי תבשילין, ונקרא כן מפני שהוא כאלו מערב יום טוב ושבת להיותם יום אחד להכין ולבשל מיום טוב לשבת כדרך שהוא מבשל ביום טוב לצורך היום. ב. תבשיל זה שסומכין עליו בין מבושל בין צלי בין שלוק בין כבוש ואפילו מעושן. ואינו צריך אלא תבשיל אחד וסומך עליו לעשות בו כל צרכיו בין לבשל בין לאפות, אלא שנהגו להניח פת ותבשיל. הפת לבדו אין סומכין עליו משום עירוב שאין סומכין אלא על דבר שראוי ללפת בו את הפת, ולפיכך אין מערבין בריפות שאין אוכלין פת בפת. מערבין בעדשים שאף הן באין ללפת, ולפיכך אפילו עדשים שבשולי קדרה מערבין בהן. שמנונית שעל גבי הסכין גוררו וסומך עליו. דגים קטנים מלוחין אין בהן משום בשולי גוים, ואף על פי כן אם בשלן גוי סומך עליהן משום עירובי תבשילין. שיעור ערוב זה כזית בין לאחד בין למאה, פחות משיעור זה אינו כלום בין בתחלתו בין בסופו, ושיעור זה שאמרנו למטה אבל למעלה אין לו שיעור.

פרק ב[עריכה]

א. מערב אדם על כל בני עירו, ואף על פי שלא הודיעם עד לאחר שחשכה סומכין עליו שהערוב צריך דעת המניח ואין צריך דעת מי שהניחו לו, וצריך שיאמר ערוב זה עלי ועל מי שלא עירב, עירב על אנשים ידועים יאמר הרי זה עלי ועל פלוני ופלוני. המערב על מי שלא עירב אין סומכין על עירובו אלא כל שהן עמו תוך תחום שבת ואפילו מי שעירב עירובי תחומין ויכול לבא אצלו אינו סומך עליו שלא נתן דעתו מן הסתם אלא על שהוא תוך תחומו, ולפיכך אם פירש אפילו על מי שיכול לבא אצלו על ידי עירוב תחומין אף הן סומכין עליו. המניח את העירוב על אחרים צריך לזכות, וכשהוא מזכה אינו מזכה על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפתחו הכנעניים מפני שידן כידו ולא על ידי אשתו שיד האשה כיד בעלה, אבל מזכה הוא על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, ויש מי שהורה שבניו הגדולים הסמוכין על שלחנו הרי הן כקטנים ואינו מזכה על ידיהם. המערב על כל בני עירו והיה שם מי שאינו רגיל לסמוך עליו אלא מערב לעצמו ושכח ולא עירב הרי הוא יכול לסמוך על עירובו של זה, במה דברים אמורים בשלא שכח אלא פעם אחת לפי ששוגג הוא אבל אם שכח פעם אחר פעם פושע הוא ואין דעת המניח על הפושעים, ויראה לי שאם היה דעת המניח אפילו על הפושעים מותר. ב. המניח את העירוב מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ויאמר בדין עירובא יהא שרי לי ולכל בני עירי או לפלוני ולפלוני למיפא ולבשולי ולאטמוני ולמעבד כל צריכין מיומא טבא לשבתא. וכתב גאון שצריך לומר ולאדלוקי שרגא ולאפוקי שמי שלא עירב אף הוא אסור להדליק את הנר מיום טוב לשבת, ויש מי שהורה שאין צריך שלא הצריכו עירוב אלא לצרכי אכילה ולא להדלקת הנר ולהוצאה, ודברי הגאון נראה לי עיקר.

פרק ג[עריכה]

א. המניח עירובי תבשילין ונאכל עירובו או שאבד עד שלא אפה ועד שלא בישל ועד שלא הטמין לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין עליו לא לו ולא לאחרים, ולא אחרים אופין ומבשלין לו משלו אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור. אם התחיל בעיסתו ונאכל עירובו עד שלא גמר גומר. ב. שכח ולא הניח עירוב ולא הניחו לו אחרים הוא נאסר וקמחו נאסר, ולפיכך לא יאפה ולא יבשל לאחרים וכן אין אחרים אופין ומבשלין לו משלו, וכיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין ומבשלין ונותנין לו. לא היו שם אחרים להקנות להם קמחו או שלא רצה להקנות קמחו לאחרים אופין לו בצמצום פת אחת וטומנין לו קדרה אחת וצולין לו דג קטן ומדליקין לו את הנר, ויראה לי שאף הוא אופה ומבשל ומטמין לו קדרה לעצמו כן בצמצום שכדי חייו התירו לו שלא יתענה בשבת. ג. מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה, כיצד שני ימים טובים של גליות הסמוכין לשבת מלפניו ושכח ולא הניח עירוב עומד בראשון ואומר אם היום קדש ולמחר חול אין בדברי כלום ואם היום חול ולמחר קדש בעירוב זה יהא מותר לי לאפות ולבשל ולהטמין ולעשות כל צרכי מיום טוב לשבת. במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה כקדושה אחת הן ולפיכך אי אפשר לו להתנות.

פרק ד[עריכה]

א. מי שלא עירב ועבר ואפה מותר, במה דברים אמורים בשעבר בשוגג ואפילו במזיד, אבל אם הערים ואפה ליום טוב הרבה יותר מן הצריך לו ליום טוב כדי להותיר לשבת ואומר ליום טוב הכנתי, קונסין אותו והרי כל מה שהותיר אסור שהרבה החמירו במערים יותר מן המזיד. אפה ובשל ליום טוב הרבה כסבור שיבאו אצלו אחרים לסעוד אצלו ולא באו וכן כל כיוצא בזה שאין כאן הערמה, כל מה שהותיר מותר לשבת.


מתוך: עבודת הקדש/בית מועד/ה (עריכה)

<< · עבודת הקדש · בית מועד · ה

השער החמישי[עריכה]

א. אבאר בו אם יש איסור מוקצה ונולד ביום טוב אם לאו, ומוקצה אם אסור דבר תורה או מדברי סופרים כדי לעמוד על דין ספקו.

  • ב. אבאר דין בהמות שמביאין קצבין עכו"ם ביום טוב למקולין של ישראל ואינו יודע אם הביאום מחוץ לתחום אם לאו. וכן דין שאר המוקצין, וראיית טריפה ביום טוב, ודין מי שאסר על עצמו דבר אם מותר לטלטלו אם לאו, ואם נשאל עליו לחכם והתיר לו אם מותר אפילו לאכילה אם לאו.
  • ג. אבאר דין נוטל יוני שובך ויוני עלייה, והולכת סולם של שובך, ודין יונים הרדיסאות ואווזין ותרנגולין ותרנגולת העומדת לגדל ביצים ותרנגולת שלקחה סתם.
  • ד. אבאר דין ביצה שנולדה ביום טוב וספקתה, וביצים הנקחין מן העכו"ם ביום טוב. ודין עגל שנולד ביום טוב ואפרוח שנולד ביום טוב, [ודין עצים שנשרו מן האילן ביום טוב או פירות שנשרו ביום טוב].
  • ה. אבאר שמלאכות האסורות לעשות [על ידי ישראל אסור] אף על ידי הנכרי, פעמים מדברי סופרים ופעמים אפילו מדברי תורה.

פרק א[עריכה]

א. אף על פי שאמרו שאין מוקצה ונולד בשבת, ביום טוב אסורין, ולמה החמירו ביום טוב יותר מן השבת לפי שהשבת חמורה ולא יבאו לזלזל בה אבל יום טוב קל ואם אתה מתיר לו יבאו להקל ולזלזל בו. זו שאמרנו שהמוקצה והנולד אסורין ביום טוב לא מן התורה אלא מדברי סופרים לפיכך הולכין בספק להקל. במה דברים אמורים בדבר שאינו קרוב לבא לידי אסורי תורה אבל אם היה קרוב ליגע בשל תורה הולכין אף בספיקו להחמיר כשל תורה, כיצד פירש מכמורת או רשתות לחיה ולעופות מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בהן חיה ועוף ואינו יודע אם ניצודו מערב יום טוב או לאחר שחשכה הרי אלו אסורין, אף על פי שהן ספק מוכנים לפי שאם אתה מתיר כן קרוב הדבר להתיר את הצידה שאסורה דבר תורה ולפיכך החמיר בספיקו. ואפילו כן אם מצא המכמורת והרשתות מקולקלין מבערב הרי אלו מותרין, בידוע לא נתקלקלו מבערב בלתי אם לכדו וכמו שכתבתי למעלה.

ב. כל העצים ואפילו הרטובין ביותר מוכנים הן להסקה, אף על פי שהרטובים אינן ראוין להסיקן תחת תבשילו בפני עצמן ראויין הן להיסק גדול בתערובת עצים יבשים ולפיכך כלם מוכנים הן להסקה, אבל אין מטלטלין את הבקעת לא לסמוך בה את הדלת ולא אפילו לסמוך בה את קדרת תבשילו לפי שלא נתנו העצים אלא להסקה. נוטל אדם מקל עץ לצלות בו [בשר כשפוד דכשם שמותר לצלות בגחלתו כך מותר לצלות בו], במה דברים אמורים בעץ יבש הראוי להסיקו תחת תבשילו בפני עצמו אבל רטוב שאינו ראוי להסק בפני עצמו אסור, שאין אומרים מתוך שמותר לצלות בתערובת גחלתו מותר לצלות בו בפני עצמו. לא תכנס אשה לבית העצים ליטול מהן אוד לתקן בו את האש שבתנור, אלא אם הוכן מערב יום טוב לכך שלא נתנו העצים אלא להסקה. וכן אוד שהותקן מערב יום טוב לתקן בו האש ונשבר ביום טוב אין מסיקין בו, לפי שהוא כנולד ומסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. שוחט אדם בהמה חיה ועוף בין מערב יום טוב בין ביום טוב ומשליך בני מעיים לפני כלבו ולפני שונרו אם ירצה.

פרק ב[עריכה]

א. (מ, א) אין משקין ושוחטין את הבהמות המדבריות לפי שהן מוקצות אבל משקין ושוחטין את הבייתות, ואלו הן בייתות כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך לתחום.

ב. כבר בארנו (לעיל פ"א ה"א) שאין המוקצה אלא מדברי סופרים והולכין בספיקו להקל, ולפיכך גוי שהביא בהמה למקולין ישראל אף על פי שהובאו לצורך ישראל אם ידוע שלנו חוץ לתחום אסורות ואם ספק מותר, ואם הביאום לצורך [הגויים או] אפילו סתם בעיר שרובה גוים מותר שהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכל שמביא לצורך הרוב הוא מביא. בהמות הידועות שדרכן ללון חוץ לתחום ונמצאו בעיר ביום טוב אני אומר שמא מבערב הכניסן לתחום וחוץ לחומה לנו ומותרות, וכל שכן השוחטין בבקר שחזקה מבערב הכניסום לתוך התחום, ולא ראיתי לאחד מרבותי שחשש לדבר זה.

ג. העז העומדת לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת שיחדה לביצתה ופירות המיוחדין לסחורה ושוורים העומדים לחרישה ביום טוב אסורין שכבר בארנו שיש מוקצה ביום טוב, [אבל בשבת הראוי מהן ביומן כפירות העומדין לסחורה מותרין שאין מוקצה בשבת]. הבד שטענו עליו את הקורה מערב שבת וכן מערב יום טוב והשמן זב מתחת הקורה למחר נולד הוא, שאינו ראוי בין השמשות לא לאכול ולא למשקה, ולפיכך ביום טוב אסור ובשבת מותר שיש נולד ביום טוב ואין נולד בשבת. מחצלות הכרוכות ועומדות לסחורה אסור לטלטלן ביום טוב אבל בשבת מותר. הדגים המלוחין שמצניעין לסחורה פעמים מכסין אותן במחצלאות וכיוצא בזה והרי המחצלאות נמאסין ומוקצין הן ביום טוב מחמת מאוסן, אבל בשבת מותר לטלטלן שאין מוקצה בשבת ואפילו מחמת מיאוס אלא מחמת איסור בלבד, והוא שדחאו בידים כנר שהדליקו בו באותה שבת.

ד. היה אוכל בתאנים או בענבים בחול והותיר מהן והעלן לגג לייבשן הרי אלו מוקצות ואסור לאכול מהן עד שייבשו, בשבת אמרו ואין צריך לומר ביום טוב, במה דברים אמורים בגרוגרות וצמוקין מפני שהן מסריחות בנתים ומסלק דעתו מהן אבל שאר הפירות שהעלן לייבשן ואין מסריחין בנתים מותרים שאין מסלק דעתו מהן. אין מוקצה לחצי שבת ולחצי יום טוב, ואפילו גמרו בידי שמים ואין צריך לומר גמרו בידי אדם, כיצד העלה תאנים וענבים לגג לעשותן גרוגרות וצמוקין ונתייבשו ונראו לאכילה מערב שבת או מערב יום טוב ואחר כך נדחו משחשכה ולא היו ראויין לאכילה ובו ביום חזרו ונתקנו ונראו הרי אלו מותרין, ואף על פי שאין גמרן תלוי בידי אדם אלא בידי שמים, דבר זה לאכילה אמרו ואין צריך לומר שאין מוקצה לחצי שבת ויום טוב ליאסר בטלטול. גרוגרות וצמוקין שנתייבשו קצת ולא נגמרו ויש מקצת אנשים אוכלין מהן כן ומקצת שאין אוכלין כן, הרי אלו צריכין הזמנה מבערב, ואם הזמינן מותרין ואם לאו אסורין. מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מבערב מותר.

ה. הכלים והאוכלים מטלטלין אותן לכל דבר ועושה אדם מהן כל צרכו ואין אומרים לא נתנו הכלים אלא לתשמישן והאוכלין לאכילה, ולפיכך מסיקין באגוזים ותמרים, אבל אם אכלן אין מסיקין בקליפיהן ובגרעיניהן לפי שהן כנולד. וכן מסיקין בכלים [ואם] נשברו ביום טוב אין מסיקין בשבריהם, במה דברים אמורים בשאין השברים ראויין לכעין מלאכתן הראשונה אבל אם היו ראויין לכעין מלאכתן הראשונה הרי הן בראיותן וככלים הן ומסיקין בהן, איזהו מעין מלאכתן שברי עריבה הראויין לצוק לתוכן מקפה זכוכית לצוק לתוכן שמן. היו ראויין למלאכה אחרת, שברי ערבה לכסות בהן את החבית שברי זכוכית לכסות בהן פי הפך, כבר יצאו אלו מתורת כלי ואסור להסיק בהן ואפילו לטלטלן ביום טוב, אבל בשבת מותרין לטלטל כל שראויין אפילו למלאכה אחרת. נשברו מערב יום טוב בין ראויין למלאכה בין שאינן ראויין למלאכה מסיקין בהן שהרי הן כעצים ומוכנים להסקה, במה דברים אמורים להסיק בהן אבל לסמוך בהן את הדלת ואת הקדרה אם אין ראויין אפילו למלאכה אחרת אסור שלא נתנו אלא להסקה, ואם ראויין למלאכה אחרת מותר שהרי הוכנו מבערב למלאכה אחרת ותורת כלי עליהם. כשאמרו מסיקין בכלים ובלבד שלא יהא מהפך בהם לאחר שאחזה בהם האור ואכלה קצתן לפי שנעשו שברי כלים והרי הן כנולד וכשהוא מהפך באיסור הוא מהפך, [ואם ריבה עליהם עצים מוכנים מותר להפך בהם שבהיתר הוא מהפך].

ו. כל הכלים שמלאכתן להיתר מותרין לטלטל בין בשבת בין ביום טוב ואפילו מחמה לצל ואין צריך לומר לצורך גופן ולצורך מקומן, ואפילו הן כבדין הצריכין שני בני אדם לטלטלן מטלטלין בשנים, ויראה לי שמטלטלין אפילו בארבעה או בחמשה בני אדם.

ז. הכלים שמלאכתן לאיסור אין מטלטלין אותן אלא לצורך גופן ולצורך מקומן, לצורך גופן כיצד היה צריך לישב עליהן או לפצע בהן את האגוזים מותר, נוטל אדם קרדום לחתוך בו דבלה ומגירה לגור בה את הגבינה וקורנס לפצוע בו אגוזים. באי זה קורנס אמרו בקורנס של אגוזים וקורנס של נפחים ואפילו בקורנס של זהבים, אבל קורנס של בשמים לא יטול לפי שאדם מקפיד עליו שלא יתקלקל וקובע לו מקום להיות מיוחד למלאכתו. כיוצא בדבר אמרו שכל הכלים שאדם מקפיד עליהן לייחדן למלאכתן אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן בין בשבת בין ביום טוב, לפיכך יתד של מחרישה וסכין של טבחים ששוחטין בו וסכין של רצענין שכל אלו הבעלים מקפידין עליהן שלא יתקלקלו אסור לטלטלן. כל הכלים שהתירו לטלטלן לצורך מקומן לא להזיזן בלבד מן המקום שהוא צריך לו התירו אלא כל שהן בידו מוליכן ומניחן באיזה מקום שירצה, ואפילו ברחוק מקום ומבית לבית.

ח. מדוכה בזמן שיש בה שום וכיוצא בה מן הנדוכין במדוכה מטלטלין אותה אפילו מחמה לצל, ואם ריקה אין מטלטלין אותה אלא לצורך גופה או לצורך מקומה כשאר כלים שמלאכתן לאיסור. בזמן שיש בה שום למה מטלטלין אותה והלא לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, לפי שלא נאסרה המדוכה אלא מחמת מלאכה זו של שחיקת שום וכיוצא בה ועכשיו הרי היא משמשת היתר במלאכתה נמצא האוסרה מתירה כקדרה המטלטלת עם התבשיל. המדוכה מלאכתה להיתר ביום טוב ולפיכך אפילו אין בה שום מטלטלין אותה אפילו מחמה לצל.

ט. עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב אסור לטלטלן ולהסיקן, ואם נשרו לתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכנים כדי שלא יהפך באיסור ומדליקן. אין מסיקין בעצים שבמוקצה ולא מתחילין בערימת התבן לפי שאין מתחילין באוצר, במה דברים אמורים בתבן הראוי למאכל בהמה או לגבל בו את הטיט, אבל בתבן סרוח ושמעורב בקוצים מותר לפי שאינו ראוי לא למאכל ולא לגבל בו את הטיט ומוכן הוא להסקה.

י. (שבת קנו, ב) רואין את הטריפה ביום טוב, נמצאת טריפה אין מטלטלין אותה, ולפיכך יראה שאין רואין את הטריפה אלא במקום שאם תמצא טריפה לא יהא צריך להזיזה ממקומה, אלא שלא ראיתי לאחד מן הראשונים שחשו לדבר זה. בהמה בריאה שמתה בין בשבת בין ביום טוב לא יזיזנה ממקומה ואפילו להריצה לפני כלבו שאין אדם מצפה אימתי תמות בהמתו והרי זו כגרוגרות וצמוקים שאין דעתו עליהם כלל, היתה מסוכנת מבערב ולמחר מתה מותר לחתכה לפני הכלבים שמוכנת היתה זו מבערב לכלבים. היתה חולה מבערב ולמחר מתה, בשבת מותר לחתכה לפני הכלבים אבל ביום טוב אסור, שיש מוקצה ביום טוב ואין מוקצה בשבת.

יא . האוסר הככר על עצמו בנדר או בשבועה מותר לטלטלו לפי שהככר מותר אצל אחרים ולא אסרו אלא על עצמו, ומאכילה אסרו ולא בטלטול, ומה בין זה לגרוגרות וצמוקין שמקצה אותן מדעתו לאכילה ולפיכך אין מטלטלין אותן לפי שאינן ראויין לא לו ולא לאחרים, הא אין זה דומה אלא לגוי שהביא פירות שאין במינן במחובר שאסורין לזה ומותרין לזה ומותרין לכלן בטלטול. נשאל עליה בשבת או ביום טוב מותרת לו אפילו באכילה שלא הקצה אותם מדעתו לחלוטין, אף על פי שצריך לאחרים להתירו לפי שהנדרים נתרין אף בשלשה הדיוטות והדיוטות היודעין לפתוח את הנדר מצויין הן ודעתו סומכת עליהן שאם ירצה ימצא מי שיזדקק לו. תלה נדרו בחכם אפילו בא חכם והתירו, יראה לי שהוא אסור שהחכם אינו מצוי להתיר לו נדרו ולחלוטין סילק דעתו ממנה.

פרק ג[עריכה]

א. אווזין ותרנגולין ותרנגולת שלקחה סתם הרי הן כמזומנין ומותר ליקח ולשחוט מהן ביום טוב, וכן יונים הרדיסאות אינן צריכין זימון וצדין אותן ושוחטין אותן ביום טוב. חיה שקננה בפרדס העופרים שלה מותרין ואין צריכין זמון שהרי הן כנצודין בקטנותן, אבל האם אסור לצודה שכל הצריך לצידה אסור, ואסור לשחטה דמוקצת היא, במה דברים אמורים בפרדס הסמוך לעיר אבל בשאינו סמוך לעיר אפילו העופרים שאינן מחוסרין צידה צריכין זימון שאין דעתו עליהם מן הסתם כמו שכתבתי למעלה. יוני שובך ויונה עליה וצפרים שקננו בטפיחים ובבורות מחוסרין הן צידה ואסור לצודן, היו מדדין או מפריחין קצת שאינן חסירין צידה מותר לצודן אבל צריכין הן זימון מערב יום טוב שאינן מן המוכן, וכיצד הוא עושה עומד מערב יום טוב ואומר זה וזה אני נוטל למחר ואינו צריך ליטול ולנענע, צפור דרור צריך לקשור בכנפיה כדי שלא תתחלף באמה.

ב. זימן שחורים [ולבנים אלו בקן שלהן] ואלו בקן שלהן, ולמחר השכים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים כלן אסורין, ואין אומרין שמא נתחלפו מקן לקן לבנים במקום שחורים ושחורים במקום לבנים, אלא חוששין שאלו פרחו והלכו להן בשאר הקינים ושבשאר הקינין באו לכאן. במה דברים אמורים בשיש שם יתרים מאלו שלא זימנן ואף על פי שאלו קרובים זה לזה יותר, שכל מקום שיש רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואפילו במקום קורבה המוכחת. זימן שנים בתוך הקן ומצא שלשה כולן אסורין, שאפילו תאמר שהשנים לא זזו ממקומן הרי נתערב ביניהן אחר שלא הוכן, ואינו בטל אצל הרוב שאין בעלי חיים בטלין, ולא עוד אלא שיש לו מתירין ואפילו באלף אינו בטל. זימן שלשה ומצא שנים מותרין, שאני אומר השנים מונחין במקומן והשלישי זז והלך לו. זימן (לפני) [בתוך] הקן ומצא בדף שלפני הקן העשוי לנוח בו יוני השובך או אפילו שלא בדף אלא שמצאן חוץ לקן אסורין, שאני אומר שאותן שבתוך הקן הלכו להם ואלו אחרים הם שבאו מן הרוב שבשאר הקינים. היו שם שני קינים זה למעלה מזה וזימן בתחתונה ולא זימן בעליונה והשכים ומצא בתחתונה ולא מצא בעליונה אסורין שאני אומר שבתחתונה הלכו להם ושבעליונה הם שנשתרבבו ובאו בתחתונה, ולא עוד אלא אפילו זימן בעליונה ולא זימן בתחתונה והשכים ומצא בעליונה ולא מצא בתחתונה אסורין שאני אומר את שבעליונה הלכו להם ואותם שבתחתונה נסתרכו ועלו לעליונה, במה דברים אמורים בשמצאן חוץ לקן אבל מצאן בתוך הקן לעולם מותרין שאני אומר כאן נמצאו וכאן היו. מצאן על פתח הקן מותרין כאלו מצאן בתוך הקן. דברים אלו שאמרנו בשיש שם קינים אחרים תוך חמשים אמה, אבל אם אין שם אלא הם והם אינן מפריחין אלא מדדין, מותרין, שאלו מהיכן באו שאין המדדה מדדה יותר מחמשים אמה. היה שם קן אחר תוך חמשים ואינו כנגד קן זה אלא מן הצד בקרן זוית מותרין, שאין המדדה מדדה אלא כשרואה את קנו אבל כל שאינו רואה את קנו אינו מדדה אפילו תוך חמשים אמה.

ג. סולם של שובך מוליכין אותו משובך לשובך בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ואין חוששין שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך ששובכו מוכיח עליו, אבל סולם של עלייה לא יוליך ואפילו ברשות היחיד, ולא עוד אלא אפילו להטותו בשובך אחד מחלון לחלון אסור.

פרק ד[עריכה]

א. (ב, א) ביצה שנולדה ביום טוב אסורה ואפילו מתרנגולת העומדת לאכילה, ואין צריך לומר כשנולדה בשבת שאסור לגומעה חיה. (ג, ב) כשם שאסור לאכלה כך אסור לטלטלה שכל שהוא אסור לכל מוקצה גמור הוא ואסור לטלטלו. שבת ויום טוב הסמוכין זה לזה נולדה בזה אסורה בזה, שאין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב. שני ימים טובים של גליות נולדה בזה מותרת בזה שהאחד מהן חול, ואם הראשון חול החול מכין ליום טוב ואם הראשון קדש והשני חול אין החול צריך הכין. שני ימים טובים של ראש השנה כקדושה אחת הן וכיום ארוך הן, לפיכך נולדה בזה אסורה בזה שכן ביצה שנולדה ביום טוב אסורה ביומה. השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים אפילו הן גמורות מותרות, ואפילו ביום טוב שלאחר השבת ואין צריך לומר ביום טוב בעלמא, לפי שאין הביצה נגמרת עד שתצא לחוץ מחיי האם לא לגדל אפרוחים ולא להיות טעמה חשוב כביצה הנולדת וכל שלא נגמרה הכנתה בשבת או ביום טוב הרי זו מותרת, ולמה לא גזרו עליה כשם שגזרו על הביצה שנולדה ביום טוב דעלמא לפי שהביצים הנמצאים גמורים במעי האם דבר שאינו מצוי הוא ואין גוזרין בדבר שאינו מצוי תדיר. כבר נתבאר שהביצה שנולדה ביום טוב או בשבת כשם שאסרוה באכילה כך אסור לטלטלה, ואף על פי שאסור לטלטלה מטלטלין את הכלי לכסותה, אבל אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה לפי שאין מבטלין כלי מהיכנו.

ב. כל שתשמישו ביום אינו יולד אלא ביום ותרנגול אינו משמש אלא ביום ואינו מוליד אלא ביום, לפיכך אפילו בדק מערב יום טוב בקינה של תרנגולין ולא מצא בה ביצה ולמחר השכים בעוד לילה ומצא בה ביצה מותרת בידוע שלא נולדה בלילה, ואף על פי שבדק יפה יפה מבערב ולא מצא אני אומר בודאי מערב יום טוב יצאה רובה והרי היא כנולדת וחזרה והטילה לאחר שחשכה, במה דברים אמורים בשיש עמה זכר ואפילו קרוב לה תוך ששים בתים לפי שאינה סופנת מן הקרקע כל שיש זכר קרוב לה, לא היה עמה זכר קרוב לה תוך שיעור זה סופנת היא מן הקרקע לעתים ואפילו בלילה ולפיכך אפשר שתלד לעתים בלילה, ואם בדק מערב יום טוב ולא מצא והשכים לשחר ומצא בה ביצה אסורה שאני אומר שנולדה בלילה, ולמה אין תולין גם בזו ביציאת רובה לפי שדבר זה אינו מצוי כל כך ומוטב נתלה אותה בלידת לילה שהרי בדק. לא בדק מבערב ביצה מותרת שאפילו רוב הסופנות מן הקרקע אינן יולדות אלא ביום, ולפיכך מטילין אותה לזו אחר הרוב המצוי ואין חוששין ללידת לילה שהוא מיעוט דמיעוט שאינו מצוי. היה זכר עמה תוך שיעור זה אלא שהנהר מפסיק בינה לבין הזכר הרי זה כמי שאין עמה זכר שאי אפשר לו לעבור אצלה, במה דברים אמורים בשאין בנהר מעבורת, אבל אם היה שם אפילו קורה ואפילו חבל עוברין מעבר הנהר אל העבר הרי הוא כמי שהזכר עמה שעליהן הוא עובר ובא. לפיכך לוקחין ביצים מן הנכרי בלילי ימים טובים של גליות שהאחד מהן חול, וכן בליל ראשון של שני ימים טובים של ראש השנה אבל בליל שני אסור שמא ביום ראשון נולדה. אף על פי שבכל מקום הולכין אחר הרוב כבר נהגו שלא ליקח ביצים מן הגוי ביום טוב, אף על פי שהרוב אינן בני יומן אני אומר חומר הוא שהחמירו בכל מקומות בדבר זה מפני שיש לה מתירין. המוצא ביום טוב ביצה בקינה של תרנגולין ונסתפק בה אם נולדה מאמש או היום או זה שלשה ימים הרי זו אסורה, ואין צריך לומר אם היה יום טוב שלאחר השבת שהרי זה ספק בשל תורה שמא מאמש נגמרה ונולדה היום ואסורה דבר תורה, אלא אפילו ביום טוב דעלמא אסורה לפי שכל דבר שיש לו מתירין הולכין בספקו לחומרא אפילו בספק של דבריהם.

ג. ביצה שנולדה ביום טוב שנתערבה באלף אחרות כולן אסורות, שכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו בטל. ספיקה שנתערבה באחרות יש מי שהורה שכולן מותרות לפי שהוא ספק ספיקא, ואפילו בספק בשל תורה הולכין בספק ספיקא להקל ואפילו יש לו מתירין, ויש מי שאוסר גם בזו שאין הולכין בספק ספיקא להקל אלא בספקי התערובות בלבד, והראשון יראה לי עיקר. ויראה שנתערבה באחרות ומאלו באחרות כל שבתערובת השני מותרות שהרי יש כאן ספק ספיקא הבאות מן התערובות כולן, וכולן מורין בספיקות אלו להתיר.

ד. עצים או פירות שנשרו בשבת אסורין ביום טוב, וכן פירות שנשרו ביום טוב אסורין בשבת, שהרי זה כמי שהשבת ויום טוב מכין האחד לחבירו ואינו בדין. אפרוח שנולד ביום טוב ונפתחו עיניו בו ביום או שיצאו עליו כנפיו עמו, יש מי שהורה להתירו בו ביום הואיל ומתיר עצמו בשחיטה שנתחדשה לו, והגאונים אסרו דמוקצה הוא ואין אנו אומרים הואיל כזה ועליהם אנו סומכין לאסור, לפיכך יום טוב ושבת הסמוכה לו בין מלפניה בין מלאחריה נולד בזה אסור בזה כביצה שאין האחד מכין לחבירו. עגל שנולד ביום טוב ונתברר שכלו לו חדשיו אם היתה אמו עומדת לאכילה אף הוא מותר שהרי הוא מוכן על גב אמו, לפיכך אם היתה שבת סמוכה לו מאחריו אם שחטו בשבת לחולה שחלה מבעוד יום מותר לבריא באומצא שהרי יום טוב הכין זה כבר לעצמו ולא לשבת והרי זה כמותיר לשבת ומותר. נולד בשבת הסמוכה ליום טוב מלפניו אסור ביום טוב לפי שהשבת לא הכינה לעצמה שאי אפשר לו לשוחטו וכל שאסור ביומו אסור למחרתו שנראה כמכין לחבירו, ויש מי שהורה גם בזה להקל שהשבת הכין לעצמו אלא שאיסור אחר גרם לו שאי אפשר לשוחטו ואם יש לו חולה בתוך ביתו מותר ומותר אף לבריא באומצא, ונראין דבריהם. ועגל שנולד ביום טוב מן הטריפה מותר שאף הוא מוכן אגב אמו שהרי מוכנת היא לכלבים כשהיא חיה, ולפיכך הרי העגל במעי אמו כדבר המוכן שהוא טמון בתוך דבר שאינו מוכן. שיירי פתילה שיירי מדורה, שירי שמן שכבו בשבת, יש מי שהורה שאסור להדליקן ביום טוב שהרי זה כאלו שבת הכינה ליום טוב.

פרק ה[עריכה]

א. אחד גרים ותושבים ואחד עבד ואמה של ישראל אפילו אינם תושבים אין עושין מלאכה לישראל בשבת ויום טוב דבר תורה, שנאמר וינפש בן אמתך והגר, בעבד ערל וגר תושב דבר הכתוב. גר תושב שאסר הכתוב יש מי שהורה שאינו אסור אלא בשנעשה שכירו של ישראל, ולא יראה לי כן שמקרא מלא דיבר הכתוב ואפילו בשאינו שכיר אצל ישראל. וכן העבד והאמה יש מרבותי שהורו שלא אסר אותן הכתוב אלא בשהן תושבים, ולא יראה לי כן אלא אפילו אינן תושבים כל שהן של ישראל, ויראה לי שהעבד והאמה לא במלאכת רבן בלבד אסרן הכתוב אלא לכל ישראל, אלא שעושין מלאכה לעצמן כישראל בחול.

ב כל מלאכה שישראל אסור לעשותה ביום טוב ובשבת לא יאמר לגוי לעשותה, שהאמירה לגוי שבות. עשאה הגוי מעצמו על דעת ישראל יראה לי שצריך למונעו, שלא אמרו גוי על דעת עצמו הוא עושה אלא בדליקה בלבד שאם בא לכבות אין צריך לומר לו אל תכבה. ליקט הגוי עשבים לבהמתו לא יאכיל אחריו ישראל ביד לפי שהעשבים אלו מוקצים הם ואסור לטלטלן. ולא עוד אלא אסור לו להעמיד בהמתו עליהם, שאדם מעמיד בהמתו על גבי עשבים מחוברים בשבת והיא אוכלת ואין חוששין שמא יעבור ויתלוש ביד ויתן לפניה שהכל זריזין הן באיסורין של תורה, אבל אין אדם מעמיד בהמתו על המוקצה שמא ישכח ויטלטלנו בידיו, אבל עומד הוא בפני בהמתו והיא הולכת מעצמה ואוכלת. גוי שמילא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל. היה הגוי מכירו של ישראל וליקט עשבים או שמילא מים לבהמתו לא ישקה ולא יאכיל אחריו ישראל, וכן בכל דבר שיש בו לרבות בשביל ישראל, והוא שילקט או ידלה וימלא בפני ישראל חוששין שמא ירבה בשביל ישראל. עשה גוי מלאכה לצורך עצמו אם אי אפשר לו לרבות בה בשביל ישראל מותר להשתמש באותו דבר, כיצד עשה הגוי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל, וכן אם הדליק [את] הנר לעצמו משתמש בו ישראל נר לאחר נר למאה. נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי פסקי רבנו מס' צרור החיים שלא הובאו בחיבור זה ובחידושיו וכ"כ מורי הרשב"א ז"ל שכן היה מקובל שלא לטלטל את המת ביום טוב ראשון כלל דלא התירו למת על ידי ככר או תינוק (שבת קמב, ב) אלא דוקא למת המוטל בחמה שלא יסריח אבל בענין אחר אסור לטלטלו. (הל' יו"ט סי' ב'). מלוין את המת ביום טוב שני אפילו חוץ לתחום וכן כתב בעל הלכות ז"ל. והרמב"ן ז"ל התיר החזרה מחוץ לתחום וכן הורה מורי הרשב"א ז"ל. וטעמיה דתחומין דרבנן ויום טוב שני דרבנן אתי דרבנן ומבטל דרבנן. (שם). קטעים מספר עבודת הקודש הארוך (בית מועד) מלוקטים מספרים אחרים (חידושים על הרמב"ם מגאונים קדמונים, בראש ספר מעשה רוקח על הרמב"ם): שנינו שם (ביצה לג, ב) אין מלבנין את הרעפים כו' ואוקימנא בחדשים ואר"י מפני שצריך לבדקן ואמרי לה מפני שצריך לחסמן, כלומר שצריכים היסק ראשון כדי שיתקשו ובזה הם נעשים כלי ואסור לעשות כלי בי"ט ואפילו לצורך אוכל נפש שהרי אפשר לו מעיו"ט. והרב משה ז"ל פסק (פ"ג הי"א) כלשון זה האחרון, ונראה שפסק כן מפני ששאל ר"י מר"ז (לד, א) הא דתנן דרסה או טרפה לכותל וכו' אפילו שהתה מעל"ע צריכה בדיקה מהו לשחטה ביום טוב כו' והדר ליה תנינא וכו' וא"ל ר"י אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה ושתיק ליה ר"ז, אלמא קבלה מיניה. ויש מי שפסק כל"ק ומחזיקינן ריעותא בין ברעפים בין בבהמה שדרסה או טרפה בכותל. ומסתברא לי כדברי הרב ז"ל דהא משמע דר"ל נסיב ההוא טעמא, דגרסינן התם ת"ר אחד מביא את האור וכו' עד אר"ל הכא בקדירה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה, אלמא ליבון רעפים מפני שמחסמן הוא דאי משום טורח שלא לצורך בשבת לא שייך ההוא טעמא כלל דאין הפרש בין מטלטל הבדוקות למטלטל שאינן בדוקות, ואי משום שבודקן באור אין כאן חיוב חטאת וכל המנויים כאן חייב חטאת ואדרבא כל שלא יכלה לקבל ליבונה פטור עליה וכל שקבלה ליבונה חייב עליה משום מכה בפטיש שהרי גמרה להיות כלי, אלמא ליבון רעפים משום שצריך לחסמן הוא, כן נראה וכפירש"י ז"ל. הרשב"א ז"ל בת"ה. (בקצר ש"ב פ"ו ה"ח). (שם) וז"ל הרשב"א ז"ל אין מוציאין את האור וכו' בגמרא (לג, ב) פירש משום דקא מוליד, והרב משה ז"ל (פ"ד ה"א) כתב בו טעם אחר מפני שאפשר לו להוציאו מערב יום טוב, ואפילו לר"י (כח, ב) לא התיר מכשירין שאפשר לעשות מערב יום טוב. ואפשר שדעת הרב ז"ל לומר שכל עצמן לא אסרו מוליד כזה אלא שאפשר לו מערב יום טוב הא לאו הכי הוו שרי דלא עדיף מוליד ממבעיר ואופה דמלאכות גמורות נינהו דאורייתא ומותרות משום אוכל נפש ע"כ. (בקצר ש"ב פ"ו ה"ו עיי"ש בהערה). (שם) ע"ש (ברמב"ם פ"ד ה"ט) אין משחיזין וכו' [את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה ע"ג העץ או ע"ג חרש או אבן ואין מורים דבר זה לרבים כדי שלא יבאו לחברה במשחזת עכ"ל הרמב"ם] כתב הרשב"א ז"ל אין דבר זה מחוור בעיני דא"כ אין לך מקום שנדרוש כר"י דאמר (כח, ב) לכם לכל צרכיכם וכדאמר בגמרא מאן תנא בהשחזה אסור דלא כר"י וכו' ור"ח דהוה דריש להו מדלא מאין התם ופליגא דר"ח. וכתב סברתו להתיר בשנפגמה (ו)ביו"ט, ובסוף דבריו כתב שראוי להחמיר למעשה כדברי רבינו ז"ל. עיין בת"ה. (בקצר ש"ב פ"ח ה"א). (שם) ע"ש (ברמב"ם פ"ה ה"ז) אבל משלחין קטניות וכו'. וראיתי להר"ר משה ז"ל שהתיר בעדשים (עי' בש"ס יד, ב) שכך כתב אבל משלחין קטניות וכו' וא"כ אמאי לא פסק בהם לאיסור אם נחלקו ב"ה (במשנה שם) בכל אותן המנויים בברייתא דתניא (שם) ר"ש מתיר וכו' עד עדשים לעשות מהם רסיסין. ואולי דעתו ז"ל דכיון דלא קתני במתניתין אלא תבואה סתם ש"מ דלא נחלקו ב"ה אלא בתבואה בלבד ואין בכלל תבואה אלא חמשת המינין בלבד ו(כ)דאסיקנא בנדרים בר"פ הנודר מן (הדגן) [הירק] (נה, א). הרשב"א ז"ל בת"ה. (בקצר ש"ג פ"ח ה"א). (בשיטה מקובצת ביצה כד, ב) ואפילו באו (פירות) בשבת דרך רשות הרבים התירם ר"ת כיון שהוא דבר שאפשר לישראל ליהנות ממנו בהיתר שילך שם ישראל ובלבד שלא יאמר לו לך והביא לי, ולפי זה פת שאפה העכו"ם לעצמו בשבת מותר לישראל אפילו הביאו הגוי דרך רשות הרבים בשבילנו, וכן כתב כו' כל כתבי הקדש (שבת קכב, א תוד"ה משקה) גבי מילא מים לבהמתו וכו'. ואין הרשב"א ז"ל סובר כן כמו שכתב בשבת פ' שואל (שבת קנא, א סוד"ה עשו) דכיון שהביאן דרך רה"ר בשבת או דרך כרמלית שהוא איסורא דרבנן אסורין עד לערב בכדי שיעשו כאיסור דמחובר ואפילו למי שלא באו בשבילו וכמו שכתב בעבודת הקדש הארוך. (בקצר בית נתיבות שער ה' פכ"ה). (שם כח, ב). (אחר שהאריך בדברי הרשב"א בחידושיו בענין מה להראות סכין לחכם) ונראה דמכח קושיות אלו חזר בו הרשב"א בספר עבודת הקדש שכתב ואינו מחוור פי' בעל המאור ז"ל משום דקשיא דהא דאמר חכם רואה לעצמו ומאי קמ"ל פשיטא עכ"ל. הרי שהקשה בהפך דפשיטא דשרי. (בקצר ש"ב פ"ג ה"א). (מגיד משנה פ"ג הט"ו מהל' יו"ט) וכתב הרשב"א ז"ל שמה שאמרו (ביצה יד, ב) אבל לא בנפה, הוא מפני שיש בה בשבת חיוב חטאת ולא רצו להתירה ביום טוב, ומתוך הטעם הזה יצא לו שכל מה שיש בו בשבת חיוב חטאת כגון בורר שלא לאכול לאלתר אלא להניח בו ביום אפילו ביו"ט אסור וכן הדין בשני מיני אוכלים. (בקצר ש"א פ"ה ה"א ע"ש בהערה). (ארחות חיים הלכות יו"ט סעי' ו'). (בנידון הא דביצה ל, א אהני נשי דקא מליין חצבייהו מיא וכו') וכתב הרשב"א ז"ל ואפילו אינו יכול לשנות רק בפריסת בגדים על המשאוי פורש כדי לשנות ממעשה חול אבל הממלא מים מן המעין לא יכסה הכד בבגד שלא תטבול אותו במים ואם תכסה אותו בכוסיין שמא תפול ותביא אותה בידה מרשות הרבים לרשות היחיד והוצאה מרשות לרשות אסורה ביום טוב דבר תורה בדבר שאין בו צורך כמו בשבת ואם תקשרנו בפי הכד פעמים שתפסק ויקשרנו אבל ישנה בכל היכולת ואם אי אפשר לשנות נושא בלתי שינוי עכ"ל. (בקצר ש"ג פ"ז ה"ב). (ארחות חיים הלכות יו"ט סעי' י"ב). (ובנידון הא דעיסת כלבים וכו' ביצה כא, א). וכן הדין בעיסת גוי או שפחה שמזונותן עליו כל זמן שישראל אוכל מפתן או מתבשילן נאפית ביום טוב אין ראוי ליחד להם פת או מנה לבדה. והרשב"א ז"ל כתב שאפילו מיחד להם הם עצמן הן מבשלין ולא שכיח דמבשל להו ישראל, ולענין פת נמי אפשר כמו שאמרו בעיסת כבלים, וגם כן יש להתיר אפילו עכו"ם המתלוה עם ישראל מערב יום טוב ומזונותיו על ישראל עכ"ל. (בקצר ש"ג פ"א ה"א).