עבודת הקדש/בית מועד/ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · עבודת הקדש · בית מועד · ב· >>

השער השני[עריכה]

אבאר בו דיני אפייה ושחיטה ובשול ושאר הדברים המותרים משום אוכל נפש.

  • א. דין אפייה.
  • ב. דין שחיטה וכסוי דם.
  • ג. דין מראה סכין לחכם ביום טוב. ודין מליגת העור והפשט ומליחת הבשר.
  • ד. דין נמנין על הבהמה ביום טוב ושוקל בשר במקולין והלוקח מן הטבח ומן החנוני אם יכול לזכור לו סכום מקח ומשקל ומדה אם לאו.
  • ה. דין הלואת יום טוב.
  • ו. מכשירי האוכלין המותר והאסור מהן.
  • ז. דין פתיחת בית ופתיחת חביות ליטול מהן פירות יין ושמן.
  • ח. דין מכבה את הנר מפני דבר אחר ובקעת שלא תעשן עליו את הבית והקדרה ודין השחזת הסכין ותקון השפוד ועשון הפירות בבשמים לקלוט טעם הבושם.
  • ט. דין סלוק הטבלא וכלים שאכל בהם ונוטל קיסם לחצות בו שיניו.

פרק א[עריכה]

א. (ביצה כב, ב) אופין ביום טוב בין פת גדולה בין פת קטנה בין דקה בין עבה. ובפסח לא יאפה פת עבה כטפח, שמא מתוך שהוא עבה יבא לידי חימוץ עד שלא יתבשל, אלא אופה הוא פתין רקיקין. וממלאה אשה את התנור פת מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא. וממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא חתיכה אחת כדי שיאכלו משמנים. ולפיכך יראה לי שאפילו ליתן בקדרה חתיכה אחר חתיכה אפילו לאחר שהניח קדרה על גבי האש מותר. ומחמם נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד ובלבד שיתן את הכל קודם שיניח חבית על גבי האש.

ב. האופה מיום טוב לחול ואפילו לאחר שאכל אף על פי שאסור לעשות כן מדבריהם אינו לוקה שהרי אפשר שיזדמנו לו אורחים ויצטרך היום למה שאפה. הערים לאפות יותר הרבה ממה שצריך לשייר לחול או אפילו לשבת הסמוכה לו מאחריו, אם לא עירב כל הפת אסורה שהרבה החמירו במערים יותר מן המזיד.

פרק ב[עריכה]

א. לא ישחוט אדם את הבהמה ביום טוב אלא אם כן צריך לו לאכול ממנה ביום טוב, ואם היתה מסוכנת ומתיירא שמא תמות עד שלא תחשך אם יש שהות ביום כדי שיעור שיאכל ממנה כזית צלי שוחט ואינו נמנע ואף על פי שאינו אוכל ממנה לפי שחששו להפסד ממונו.

ב. עוף שטרפו לכותל או שדרסתו או רצצתו בהמה ושהה מעת לעת ולא עמד צריך בדיקה. ויש מי שהורה שאסור לשחטו ביום טוב חוששין שמא ימצא טריפה כיון שנולד בו ריעותא ונמצא שוחט לא לצורך, ויש מי שהורה להקל ולהתיר וכזה יראה לי.

ג. בהמה מסוכנת ששחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמטה כדרך שהוא עושה בחול אלא משנה ומביאה אברים אברים ואף על פי שמרבה בהלוך. ויש מי שהורה שלא אמרו אלא במסוכנת שיש לדבר קול שלא נשחטה מחמת יום טוב אבל שוחט את הבריאה מביאה אפילו במוט ובמטה, ויש מי שהורה כן אפילו בבריאה ולא אמרו במסוכנת אלא שדברו בהווה וכזה ראוי להורות. ומה יעשה בעור המסוכנת, יראה לי שאין מזיזו ממקומו אלא אם כן יש עליו בשר שלא התירו טלטול העור אלא בשוחט לצורך יום טוב שלא ימנע משמחת יום טוב (יא, ב), אבל זה להצלת ממונו הוא שוחט ולא ימנע מחמת הפסד העור, יותר ממה שמפסיד בעור משביח בבשר, אלא כיצד הוא עושה משייר אבר אחד ומביא עמו (ירושלמי פ"ג ה"ג).

ד. אותו ואת בנו שנפלו לבור, מעלה את הראשון על מנת לשחוט ואינו שוחט ומערים ומעלה את השני ושוחט אחד מהן איזה שירצה. ויראה לי שמערים ומעלה את שניהם זה אחר זה ואם רצה נמנע ואינו שוחט לא זה ולא זה כדי לחוס על ממונו התירו לו, וראוי לחוש ולהחמיר ושוחט אחד מהם.

ה. השוחט בהמה חיה ועוף ביום טוב, יש מן הגדולים שהתיר למרוט נוצה או צמר שבצואר לעשות מקום לסכין ואין הפרש בין מריטה שלפני שחיטה בין למריטה שלאחר שחיטה וזה וזה צורך אוכל נפש ומותר, ועוד שהרי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ויש מי שאוסר, וכן ראוי להורות הלכה למעשה.

ו. (ביצה ח, א) השוחט חיה ועוף ביום טוב לא ישחוט לכתחלה אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום או אפר כירה שהוסק מערב יום טוב ואפילו אפר סתם שלא הכינו מותר שסתם אפר כירה מוכן הוא. [לא הכין עפר ואין לו אפר כירה] לא ישחוט לכתחלה ואף על פי שיש לו עפר למטה ויש לו דקר נעוץ מבעוד יום, שאין נעיצת הדקר עושה הכנה גמורה. עבר ושחט ויש לו דקר נעוץ מבעוד יום בעפר תיחוח חופר בדקר ויכסה ואין אומרים ימתין עד לערב ויכסה. במה דברים אמורים בשוחט ביום טוב, שחט מערב יום טוב ולא כיסה אין מכסה אותו ביום טוב ואפילו באפר כירה ובעפר מוכן, וימתין עד מוצאי יום טוב ויכסה אם רשומו ניכר (ח, ב). היה לו עפר מוכן והוא לח הרבה אף על פי שלא נעשה כטיט אין מכסין בו שאין מכסין בעפר לח הרבה (עי' פסחים מז:). אפר כירה שהוסק ביום טוב אין מכסין בו נולד הוא ואסור לטלטלו, במה דברים אמורים בשנצטנן ואינו ראוי לצלות בו ביצה קלה, היה עדין חם מכסין בו שעודנו ראוי למלאכתו שהרי ראוי לצלות בו ולפיכך מכסין בו שמכסין אפילו באפר חם. ויראה לי שאם שחט ואין לו אלא אפר כירה שהוסק ביום טוב שמותר לכסות בו משום מצות כיסוי, ולא עוד אלא אפילו יש לו דקר נעוץ ואפר כירה שהוסק ביום טוב מכסה באפר ואינו מכסה בדקר נעוץ. הכניס עפר לגנתו ולחורבתו ועפר לכסות את גגו וסיד לסוד בו את ביתו, יראה לי שהן כדקר נעוץ ואין סומכין עליהן לשחוט לכתחלה ואם עבר ושחט מכסין בהם. מכניס אדם מלוא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו וסומך עליו לשחוט אף לכתחלה, במה דברים אמורים בשייחד לו קרן זוית שאם לא כן הרי הוא בטל במיעוטו לגבי הקרקע. (שם שו"ע שם סט"ז סי"ז שעה"צ קו). אין שוחטין את הכוי ביום טוב שספק חיה וספק בהמה הוא ולפיכך צריך כסוי מן הספק, ואי אפשר ביום טוב לפי שאין מטלטלין עפר ואפר שלא לצורך לפי שאינו מן המוכן שאפילו אפר כירה ועפר מוכן אינן מוכנים לספק אלא לודאי, ולא עוד אלא אפילו הכינו לכסות בו צואת התינוקות שהיא ספק אין מכסין בו הכוי משום גזירת התרת חלבו, [ואם שחט כיצד] יעשה ממתין עד הערב ויכסה. (ח, ב) נתערב דמו עם דם בהמה או דם בהמה בדם חיה ועוף אם יכול לכסות [הכל] בדקירה אחת יכסה ואין גוזרין דקירה אחת משום שתי דקירות, ואם לאו לא יכסה שהרי נמצא טורח ומטלטל מחמת דם הכוי ודם הבהמה.

פרק ג[עריכה]

א. אין מראין סכין לחכם ביום טוב לפי שנראה כמעשה חול כטבח שרוצה למכור בשר באיטליז, ותלמיד חכם רואה לעצמו בביתו ומשאילה לאחרים.

ב. (ביצה יא, א) מוליכין טבח וסכין אצל בהמה אפילו מרשות היחיד לרשות הרבים, ואין חוששין שמא ימלך ונמצא מוציא מרשות לרשות שלא לצורך יום טוב, וכן מוליכין בהמה אצל טבח וסכין. כיוצא בדבר מוליכין מדוך ותבלין אצל מדוכה ומדוכה ומדוך אצל תבלין.

ג. מולגין את הראש ואת הרגלים ומהבהבים אותן באור ואין טופלין אותן לא בחרסית ולא באדמה שאלו כמעשהו בחול. ואין גוזזין אותן במספרים שנראה כצריך לצמר. יש מן הגאונים שהורה שלא התירו למלוג כל הבהמה אלא ראש ורגלים בלבד אמרו ואף על פי שמתכוין לאכול עורה של בהמה לפי שאין עושין כן אלא המפונקין ביותר ואסרו לעשות זה כדרך שאסרו לגמר את הכלים, ועוד שנראין יותר כמעשה חול. ויש ממורי הוראה שהתירו ולא ראש ורגלים בלבד אמרו אלא שדברו בהווה, ולזה הדעת נוטה. אין מרגילין את העור ביום טוב. וכיצד הוא המרגיל מוציא את כל הבשר דרך הרגל האחד כדי שישאר כל העור שלם ולפי שטירחתו מרובה ואפשר בלא זה אסור, ועוד יראה לי לפי שנראה כמתכוין לעשות כלי.

ד. (ביצה יא, ב) מולח אדם כמה חתיכות זו אחר זו ואף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת, ומערים לומר זו אני רוצה וזו איני רוצה עד שימלח את כולם, ובמקום הפסד ממונו שלא יסריח הבשר התירו לו הערמה זו. ועוד יראה לי שלא אסרו הערמה אלא במקום פשיעתו כמי ששכח ולא עירב או עירב ולא שמרו ונאבד (ביצה יז, ב), אבל כל שבא לו מחמת שמחת יום טוב ולא פשיעתו גרמה לו מותר.

פרק ד[עריכה]

א. אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביום טוב אבל נמנין עליה מערב יום טוב ולמחר שוחטין ומחלקין ביניהן. כיצד אין פוסקין דמים לבהמה לכתחלה לומר בהמה זו שוה כך וכך ואני נוטל רביע ואני נוטל שליש, וכן לא יאמר אדם לחבירו הריני עמך לבהמה זו בסלע הריני עמך בשתים אבל אומר לו למחצה לשליש ולרביע, וכיצד יעשו וידעו כמה שוה בהמה זו שיפרע כל אחד דמים לפי מה שלקח, מביאין שני בהמות ואומר זו כזו. ויראה לי שאין נמנין אף מנין בני אדם על הבהמה לכתחלה לומר נמנה חמשה על בהמה זו שזה כמעשה חול, אבל נמנו עליה חמשה מערב יום טוב יכולין להוסיף למחר ולמנות עמהם עוד חמשה אחרים. כשהן מחלקין למחר לא יחלקו בפייס, שאין מפייסין ביום טוב כמו שאין מפייסין בשבת.

ב. (ביצה כח, א) וכן אין מחלקין במשקל שאין משגיחין ביום טוב בכף מאזנים כל עיקר ואפילו להניח אדם בשר בביתו במאזנים לא לישקול אלא לשמרו מן העכברים אסור, במה דברים אמורים במאזנים התלוין בטבעת שתולין אותן בה כששוקלין, לפי שנראה שנותנו שם לשקול כדרך שהוא עושה בחול. (שם ב) ולא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר אלא שוחט ומחלק לזה ולזה. ומקום שדרך הטבחים למכור לחלקים ידועים רשאי לומר לו תן לי חלק כך וכך ואין כאן חשש משום דרך חול. (שם א) ולא עוד אלא טבח אומן אסור לשקול בשר בידיו מפני שידיו כמשקל, אחר שאינו אומן שוקל בידו ונותן באומד לזה ולזה לא אסרו אלא דרך משקל, אבל הטבח האומן אף על פי שיודע לכוין דרך חתיכתו לחתוך ליטרא וחצי ליטרא חותך כדרכו ואינו נמנע. טבח אומן אסור לשקול בשר במים, כיצד אם היה אומן לכוין כשהוא נותן חתיכה בכלי של מים עד איזה שנת עולה הליטרא או החצי ליטרא הרי זה אסור שהמים נעשה לו כמשקל. אסור לעשות בית יד לבשר בכלי שזה מעשה חול, אבל ביד מותר שאין זה דרך חול. ומותר לחתוך את הבשר לסימן שלא תתחלף לו באחרת אותה חתיכה.

ג. הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי אחד, ואצל הטבח הרגיל אצלו ואומר תן לי כף אחת או ירך אחת, ואצל חנוני ישראל ואומר לו תן לי אתרוג אחד או ככר אחד או גלוסקא אחת ואצל פטם ישראל ואומר לו תן לי תור אחד או גוזל אחר ואצל החנוני ישראל ואומר לו תן לי עשרים ביצים וחמשים אגוזים ועשרים אפרסקין ועשרים רמונים ובלבד שלא יזכיר (לו) שם שום מדה ולא סכום מקח, כיצד לא יאמר לו תן לי קב או קביים ולא יפסוק לו דמים בסכום מה ששוה מה שלוקח ממנו וכן לא יאמר לו כך וכך כסף היה לך אצלי ועכשיו יהיה לך כך וכך, וכן לא יאמר לו חמשים אגוזים יש לך בידי תן לי חמשים ויהיו מאה שכל דברים אלו כמקח וממכר של חול. אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה יין אפילו הוא כלי של מדה המיוחד לכך ואין כאן מעשה חול שכן דרך בני אדם להביא על שולחנם יין בכלים של מדה, ובלבד שלא יזכיר לו שם מדה, ולא עוד אלא מותר לומר לו מלא לי כלי זה ולמחר נמדוד אותו.

ד. מודד הנחתום תבלין ונותן לתוך קדרתו כדי שלא יקדיח תבשילו. ויראה שהנחתום בלבד אמרו לפי שמוכר לרבים ולהפסד מרובה חששו אבל איש בביתו לא יתן במדה שלא חששו להפסד מועט שהרי אמרו (שם) לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו ביום טוב אלא קודר קב או קביים ונותן לפניה. ואפשר שאף בשאר כל אדם מותר ולא אמרו נחתום אלא שדברו בהווה שדרכו של נחתום ליתן לעולם במדה כדי שלא יקדיח תבשילו, וכן נראה מדברי קצת מן הגאונים. האשה מודדת קמח ונותנת לתוך עיסתה כדי שתטול חלתה בעין יפה אבל אין מורין כן למי שבא לישאל. ויש מי שהורה אף להורות כן ודבר זה מחלוקת שתי הישיבות, וראוי לחוש שלא להורות להקל.

פרק ה[עריכה]

א. שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן וכן אשה מחברתה ככרות אפילו בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, אבל לא יאמר לו בלשון הלואה שהלואה לזמן מרובה ושמא יבא לכתוב. הלוקח יין ושמן מחבירו ביום טוב אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו, ויראה לי כשמניחו אצלו סתם אבל לא יאמר לו הרי טליתי אצלך משכון שזה כמעשהו בחול ואסור.

ב הלואת יום טוב יש מי שאומר שנתנה ליתבע ובית דין נזקקין לו, ויש מי שנסתפק בדבר זה שמא אין בית דין נזקקין לו, ומכל מקום אם קדם מלוה ותפש מן הלוה אין מוציאין מיד המלוה, ואפילו נטל ממנו כלי למשכנו אין מוציאין ממנו שהדבר ספק ואי נזקקין לא לזה ולא לזה, ואם חזר הלוה ותפש ממנו כליו אין מוציאין מן הלווה ומחזירין למלוה כי שלו הוא שחזר ונטל. נטל הלוה כליו של מלוה כדי שיחזיר מלוה כלי שנטל ממנו מוציאין מלוה ומחזירין למלוה שלא הלואה יום טוב אנו מגבין אלא גזילה שגזל מן המלוה אנו מוציאין ממנו. ויראה לי כי לדברי כולם הלואת יום טוב שני נתנה ליתבע ובית דין נזקקין לה וגובין אותה בבין דין.

פרק ו[עריכה]

א. אין מבקעין עצים מן הקורות הראויות לבנין ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב בין חדשה בין ישנה, אבל מבקעין מן העצים המוכנים להסקה ומן הקורה שנשברה מערב יום טוב אם אינה ראויה עוד לבנין, וכשהוא מבקע לא יבקע בקרדום ובמגל ובמגירה שזה כמעשהו בחול אלא מבקע בקופיץ, ולא בצד הרחב שלו אלא בזכרות שלו (שם ע"ב). ולמה התירו בקוע עצים ביום טוב והלא יכול לבקע מערב יום טוב, לפי שאי אפשר לבשל ולאפות בלא עצים ואם שכח ולא בקע נמצא מתענה ביום טוב ולפיכך עשו אותו כדיכת המלח שהתירו על ידי שינוי. וגדולי המורים אמרו שלא התירו הבקוע אלא בקורות ועצים גדולים אבל עצים דקים שהן נוחין להדלק בלא בקוע אסור שמלאכה גמורה היא זו וחייב עליה משום טוחן. לא יתן אדם אבן על גבי בקעת כדי לשבור אותה אבל מכניסה בחור ושוברה. (תוספתא פ"ג ה"ו).

ב. אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר ליתן על גבי האסכלה לצלות עליהן את הדג כדי שלא יחרך שהרי הוא כמתקן כלי. ויש מן המורים שהורו להתיר באלו שמכשירי אוכלין מותרין כאוכלין. אין גורפין את התנור מן הלבנים והעפר שנפלו שם מערב יום טוב שהרי יכול היה לגרוף מערב יום טוב. נפלו שם ביום טוב אם אפשר לו לצלות בו בריוח בלא גריפה אסור לגרוף, ואם אי אפשר לו לצלות אלא בדוחק ומתירא שמא יחרך הצלי אם יגע בלבנה ובעפר שבתוך התנור גורף ואינו נמנע אם נפל שם ביום טוב. ולגרוף את התנור מן האפר והגחלים לאחר הסקה, יראה לי שהוא מותר ואף על פי שהוא מכבה אי אפשר בלא כן וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש והרי זה כמניח בשר על הגחלים (כג, א), והרי אמרו (לד, א) שאין מפיגין את התנור בצונן ואם בשביל לאפות מותר, ואין זה כמיתוק החרדל שאסור למתקו בגחלת של עץ (שבת קלד, א) שהרי החרדל בלא כבוי גחלת ראוי הוא לו למפונקין, ועוד שאפשר בגחלת של מתכת והוא ראוי ומצוי יותר.

ג. אין מגבלין את העפר לסתום פי התנור ואף על פי שצריך לכך, מפני שהגיבול מלאכה גמורה היא ואפשר לגבלו מערב יום טוב. היה שם טיט שעל שפת הנהר מותר לסתום בו את פי התנור, אף על פי שזה ממרח ומלאכה גמורה היא אי אפשר לעשות כן מערב יום טוב ומלאכת אוכל נפש היא ומותר, במה דברים אמורים בשנתקו והכינו על שפת הנהר מערב יום טוב ואם לא עשה כן הרי זה אסור. האפר אינו בן גיבול ואם בא לסתום בו פי התנור יש מן הגדולים שאמרו שלא יגבלנו במים ולא עוד אלא ליתן בתוכו מים חייב ששרייתו זהו גבולו (שבת שם), אלא נותנו על פי התנור יבש. וכל שאר המורים הורו שמותר אפילו לגבלו ולהכינו שאינו בן גיבול, וכזה יראה לי שאי אפשר לאפר לגבלו ולהכינו מבערב כעפר שהרי מתיבש הוא לשעתו וכל שאי אפשר לו מערב יום טוב מותר.

ד. אסור לסתור אוהלים ביום טוב ואפילו לצורך אוכל נפש, ולפיכך סוכה בריאה אין נוטלין ממנה עצים להסקה אפילו ביום טוב של פסח ועצרת שהרי סותר אוהלים ואפילו נפלה מעצמה אסורה שאין אדם יושב ומצפה אימתי תפול סוכתו. היתה סוכתו רעועה והתנה עליה מערב יום טוב מותר שהרי עשויה לכך ועוד שהרי התנה עליה, ואם לא התנה עליה אסור משום מוקצה ויש מוקצה ביום טוב. ומותר ליטול מן הסמוך לדפנות ממה שלא נארג עם הדפנות. נתן אגודות קנים וענפי אילן על גבי הסוכה נוטל מהן שלא ניתנו שם לסכוך אלא להצניען שם ולייבשם, נתן עליה סכך הרבה ועיבה אותה יותר מן הצריך לה לא יטול אפילו מן העליון שהכל נעשה לסכוך ויש משום סתירת אהל בעליון כבתחתון, ואם התנה עליה מותר שכבר גילה בפיו שאינו מניחו שם לסיכוך. סוכת החג סוכה של מצוה היא ולפיכך אין נוטלין ממנה אפילו ביום טוב אחרון של חג ואפילו רעועה, ואפילו התנה עליה אין תנאי מועיל בה שעל כרחו חל עליה קדושת החג, וכקדושת הגוף היא לכל ימי החג שהרי הוקשה לחגיגה ואין התנאי מועיל בה שאין תנאי מועיל להוציא קדושת הגוף מקדושתו שאין קדושת הגוף נפקעת בכדי (נדרים כט, א). ויראה לי שלא נאמרו דברים אלו אלא בסוכה שעשאה לשם חג אבל היושב בסוכת רועים ובורגנין וקייצין (עי' סוכה ח:) הרי היא כסוכה דעלמא שבשביל שנכנס זה ואוכל שם פתו לא נתקדשה זו. עוד יראה לי שאפילו בסוכה העשויה לשם חג אם התנה עליה ואמר איני בודל ממנה כל בין השמשות תנאי כזה מועיל בה, ולא אמרו שאין התנאי מועיל בה אלא באומר לכשתפול אטול ממנה או למחר אטול ממנה אבל באומר איני בודל ממנה כל בין השמשות תנאו קיים בעצי סוכה כמו בנויין, וכן הדין באומר לכשארצה אטול הרי זה מותר, ומכל מקום ראוי לחוש לא ליטול ממנה בשום תנאי אלא מן הנוין או מן הסמוך לה.

ה. אין מביאין עצים מן השדה ואפילו מן המכונסין אבל מביאין מרשות היחיד ואפילו מן הקרפף שלא הוקף לדירה, במה דברים אמורים מן המכונס אבל לא מן המפוזר. ובאיזה קרפף אמרו בקרפף שהוא סמוך לעיר ואף על פי שאין לו פותחת, ואם יש לו פותחת אף על פי שאינו סמוך לעיר מביאין ממנו כל שהוא תוך תחום שבת לעיר. ויש מי שהורה דבין תוך התחום בין סמוך לעיר אין מביאין ממנו אלא אם כן יש לו פותחת, והראשון נראה עיקר. איזהו סמוך לעיר, יראה לי כל שהוא סמוך לעיר תוך שבעים אמה ושירים שבתוך שעור זה הרי הוא נחשב מכלל העיר בכל מקום. עלי קנים ועלי גפנים אפילו מכונסין אין מביאין לפי שהרוח עשוי לפזרן ואין דעתו עליהן ואם הניח עליהן שום דבר שלא יפזרם הרוח מותר. מגבב אדם מן החצר קסמים ומדליק שכל מה שבחצר הרי הוא מוכן ואף על פי שמפוזרים בחצר, במה דברים אמורים במגבב ומדליק אבל מגבב ואוסף ציבורין ציבורין אסור לפי שנראה כמכנס לחול.

ו. (ביצה לב, א) אין עושין פחמין אפילו להסיק תחת תבשיל. (ביצה לג, א) אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים מפני שהוא מוליד ואפשר לו מערב יום טוב, וכל שאפשר לו מערב יום טוב ואינו אוכל נפש אסור ואפילו מכשירי אוכל נפש.

ז. (ביצה לב, ב) השופת קדרה ביום טוב לא יסדר כלי מכאן ומכאן וישפות עליהם את הקדרה שזה דרך בנין אלא אוחז הקדרה ומסדר תחתיה כלים שתשב עליהן, וכן העושה מדורה ביום טוב לא יערוך את העצים מכאן ומכאן וישים עליהן עצים כדי להדליק את האש בחלל שתחתיהן אלא אוחז העליונים בידו ומסדר תחתיהן את העצים מכאן ומכאן או נותנן בערבוב, וכן ביצים לא יעמיד שורה מכאן ושורה מכאן ונותן אחרים על גביהם ויתן את האור בחלל שביניהן שכל אלו כבונה אהל. אם כן האיך שופתין קדרה על גבי כירה, לא אסרו אלא בעושה הצדדין בידיו ונותן על גביהם שזה כבונה אבל ליתן על גבי כירה או על גבי כלי אחר אין זה כבונה. דברים אלו שאמרנו לא אמרו אלא בשעושה חלל ביניהן וצריך לחלל כאלו אבל בשאינו צריך לחלל מותר, לפיכך מותר לסדר ספסלי שולחן להושיב השולחן עליהן שאין צריך לאויר שתחת השולחן.

ח. (ביצה לד, א) אין מלבנין את הרעפים החדשים ביום טוב לצלות עליהם אלא אם כן נתחסמו בתנור קודם יום טוב לפי שעכשיו מתחסמין והרי זה עושה כלי, וכן אין מבשלין בקדרה חדשה אלא אם כן נתחסמה בתנור קודם לכן. תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר, ואופין בהן שאין מתחסמין בהסק זה לבד. וכן שפין את הקדרה ואת התנור, אבל אין שפין אותן במטלית להחליקן ולצחצחן ואין מפיגין אותן בצונן לאחר הסקה כדי לחסמן ולחזקן מפני (שחזקן) שמתקנן ועושה אותן כלי. נתחסמו מערב יום טוב והוחמו ביום טוב הרבה וחושש שמא תשרף שם פתו מותר להפיג חומן בצונן. אופין בפורני גדולה אם יש לו אורחין מרובים וכן מחמין חמין ביורה גדולה ואין חוששין שמא יאמרו לחול הוא עושה, אבל לא יאפה לכתחלה בפורני חדשה מפני שדרכה ליפחת ואם תפחת נמצא טורח שלא לצורך. אין נופחין באש במפוח לפי שנראה כאומן עושה מלאכה אבל נופחין בשפופרת.

ט. אין מסננין את החרדל במסננת שלו ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה אבל בגחלת של מתכת מותר. ולמה אין ממתקין אותו אף בגחלת של עץ והלא נותנין צלי על גבי גחלים ואף על פי שמכבה מפני שהחרדל אפשר מבערב, ועוד שהרבה מתקנין לימים הרבה והרי הוא כטוחן את החטים, אם כן למה שוחקין אותו מפני שהשוחק את החרדל הרי זו מלאכה כלאחר יד ככותש את החטים במכתשת קטנה, ויש מי שאומר מפני שנאכל לכל בלא מיתוק גחלים זולתי למפונקים, ויראה לי מפני שעיקר תקונו בשל מתכת ולא בשל עץ ולמה נתיר את הכבוי שהיא מלאכה גמורה, אבל ממתקין אותו על גבי גחלת של (עץ) [מתכת] ואינו חושש.

פרק ז[עריכה]

א. בית שהוא מלא פירות סתום ונפחת ביום טוב נוטל ממקום הפחת, אבל לא יפחות מן הבית יותר כדי ליטול מהן יותר. ויראה לי שלא נאמרו דברים אלו אלא בבית רעוע שדעתו על הפירות, ואם היה הבית בריא אסור שאין דעתו עליהם כשמן שבכוס וקערה ועששית (שבת מד, א). ויש מרבותי שאמרו שאפילו בית בריא ונפחת ביום טוב מותר ואינו דומה לכוס וקערה שהרי הם בסיס לדבר האסור ופירות אלו אינן בסיס לבית, ולגרוגרות וצימוקין אינו דומה שאינו מסלק דעתו מן הפירות עצמן אלא מפני שהן סגורין בבית והרי נפחת אבל מסלק הוא דעתו מן הגרוגרות והצימוקין (עצמן) מפני שהן עצמן אינן ראויין.

ב . שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יעשה לה פה יפה שנראה כעושה כלי ובשבת אמרו ואין צריך לומר ביום טוב, ולמה התירו לעשות כן לפי שאין בנין וסתירה בכלים קטנים כחביות וכיוצא בהן. היו כלים גדולים הרי הן כאהלים ויש בהן משום בנין וסתירה (עירובין לה, א). היו מחולקין ומחוברין במוסתקי אף על פי שהן גדולים כאהלים שובר ונוטל פירות שבתוכן ובלבד שלא ייפה את השבר להיות לו כפה. מתיז אדם ראש החבית של יין בשבת להניחה לפני האורחים ואין צריך לומר ביום טוב, שאין זה מתכוין לעשות פה לחבית אלא לתת להם יין בעין יפה, אבל לא יקבנה במקבות שאין זה אלא מתכוין לעשות לה נקב בברזא שאם לא כן יסיר המגופה שעל ראשה. נוקב אדם מגופה של חבית להוציא ממנה יין, במה דברים אמורים בנוקב המגופה מלמעלה אבל בנוקב מצדה אפילו מצדה של מגופה עצמה אסור ואין צריך לומר בגופה של חבית. אין חותכין שפופרת לשים אותה בנקב שבחבית, ביום טוב אמרו ואין צריך לומר בשבת. היתה שם ונפלה מחזירין אותה אפילו בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. היתה חתוכה ועומדת מערב שבת או מערב יום טוב, אף על פי שלא נתנוה בנקב מבערב נותנין אותה בנקב ואין חוששין שמא יבא לחתוך לכתחלה. חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך אחד שבת ואחד יום טוב, ושבכלים מתיר ומפקיע וחותך אחד שבת ואחד יום טוב. חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך. קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוק.

פרק ח[עריכה]

א. (ביצה כב, א) אין מכבין את הנר ביום טוב מפני דבר אחר אף על פי שאסור לשמש לאור הנר אלא כופה עליו את הכלי, ואם אין לו כלי מוציאו לחוץ. ואין מכבין את הבקעת שלא תעשן עליו את הבית, ואפילו בית שאוכל בתוכו ואין צריך לומר במכבה לחוס על הבקעת שאסור, ואפילו נפלה דליקה אינו מכבה מפני הצלת ממונו והצלת כלי תשמישו. היתה הבקעת מעשנת תבשילו מותר לכבותה שכל לצורך אוכל נפש מבעיר ומכבה, במה דברים אמורים בשאין לו אויר לפנותה שם אבל היה לו אויר או מקום אחר לפנותה מפנה ואינו מכבה (ירושלמי פ"ד ה"ד). ויראה לי להלכה שלא אסרו אלא ביום טוב ראשון של גליות וכן בשני ימים טובים של ראש השנה, אבל יום טוב שני של גליות מותר לכבותה אפילו משום דבר אחר כדרך שהתירו לכחול בו את העין (שם) ואפילו כן ראוי לחוש ולאסור.

ב. אין משחיזין את הסכין במשחזת של אבן אבל משחיזה במשחזת של עץ או על גבי חרס ועל גבי אבן ואין מורין כן לרבים ואפילו להורות לתלמידים אסור, במה דברים אמורים כשעמדה או נפגמה מערב יום טוב שהרי יכול היה לתקנה מערב יום טוב ולפיכך אינו עושה אלא בשנוי, אבל עמדה או נפגמה ביום טוב מחדדה אפילו במשחזת של אבן שמכשירי אוכלין שאי אפשר לתקנן מערב יום מותרין ביום טוב, ובמה דברים אמורים בשיכולה לחתוך אפילו עד ידי הדחק ואם לאו אסור שזה כעושה כלי גמור. ויראה ממקצת דברי הראשונים שאין משחיזין במשחזת של אבן לעולם ואפילו עמדה או נפגמה ביום טוב, והראשון נראה עיקר אלא שיש לחוש ולהחמיר כדבריהם.

ג. שפוד שנשבר ראשו ביום טוב, יש מי שהורה שמותר לתקנו שהרי אינו יכול להשתמש בו אבל אם נשבר מערב יום טוב שהיה יכול לתקנו מערב יום טוב או שנכפף ביום טוב וראוי להשתמש אסור אפילו לפשטו ביד לפי שזה טורח שלא לצורך. ויש מי שהורה לאסור בשנשבר או בשנכפף לגמרי ואפילו ביום טוב שאין עושין כלים ביום טוב ולא התירו אלא כשנעקם מעט. היה של עץ אין מחדדין אותו ואין מחליקין אותו בסכין שזה עושהו כלי גמור.

ד. מעשנין את הפירות בקטורת סמים כדי שיקלטו טעם הבושם, ואף על פי שנותן הבשמים על גבי האש ומכבה ומבעיר ומוליד ריח שזה כצולה בשר על גבי גחלים שמכבה ומבעיר ומוליד את הריח ומותר.

פרק ט[עריכה]

א. (שבת קמג, א) עצמות שאין עליהם בשר וכן קליפין שעל השלחן, אף על פי שראויין למאכל כלבים ובהמה אין מסלקין אותן ביום טוב מעל השלחן לפי שיש נולד ביום טוב כמו שיתבאר (ש"ה פ"א ה"א). וכיצד הוא עושה, אם צריך למקום השלחן מסלק את הטבלא כולה ומנערה, ואם צריך לטבלא מנערה והן נופלין מאליהן (ע"ש קמב, ב). ויראה לי שבין כך ובין כך מסלק את הטבלא ומנערה שאין העצמות והקליפין חשובין להיות הטבלא בסיס להן. וזה שאמרו ביום טוב אבל בשבת כל שהן ראויין למאכל בהמה מסלקן מעל השלחן וזורקן לפי שאין מוקצה ונולד בשבת. (עיין ביצה ב, א).

ב. (ביצה כח, ב) שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו אלא שומטו ומניחו בקרן זוית, במה דברים אמורים בשיש עליו בשר ואפילו פחות מכזית, היה עליו כזית בשר מטלטלו ומניחו במקום שירצה. אין עליו בשר ועודנו חם מסלקו כדי שלא יזוקו בו כדרך שמסלקין את הקוץ מרשות הרבים, ואם אינו חושש שמא יזוקו בו אינו מזיזו ממקומו. ולמה אסרו והלא מלאכתו להתר ביום טוב יראה לי מפני שהמוקצה מחמת מיאוס הוא ויש מוקצה ביום טוב. קערה שאכל בה וקדרה שבשל בה אסור לטלטלן ביום טוב מחמה לצל שאף הן מוקצין מחמת מיאוס, ולצורך גופן ולצורך מקומן מותר. היו עמו בבית מותר לטלטלן ולהוציאן לאיזה מקום שירצה מפני שנעשו לו כגרף של רעי וכן הדין לשפוד שצלו בו ולקליפין ועצמות.

ג. (ביצה יא, א) נוטלין את העלי לקצב עליו בשר ואף על פי שמלאכתו לאיסור שכל הכלים אף על פי שמלאכתן לאיסור ניטלין לצורך גופן ולצורך מקומן חוץ מאותן שמנו חכמים שמייחדן ומקצן למלאכתן מפני חסרון כיס. קצב עליו בשר לא יזיזנו מקומו ואפילו חושש שלא יגנב או מחמה לצל, אלא לצורך גופו ולצורך מקומו מותר כמו שבארנו. (ביצה לג, ב) נוטל אדם קיסם לחצוץ בו שניו במה דברים מן הקסמים הרכים הראויין למאכל בהמה היה קשה שאינו ראוי למאכל בהמה אסור לקטמו.