עבודת הקדש/בית מועד/ג
השער השלישי
[עריכה]- א. אבאר בו אם מותר לעשות בו מלאכת אוכל נפש שלא לצורך ישראל ואפילו עושה בשתוף לו ולנכרים.
- ב. אבאר אם מזמנין את הגוי ביום טוב.
- ג. אבאר דין הדלקת הנר וכל הצריך לו.
- ד. דין טבילת כלים.
- ה. דין הדברים שאינן לצורך אוכל נפש אלא צריכין לנפש כרחיצה והבערת המדורה להתחמם כנגדה ולגמר את הכלים ולהריח וכיבוד הבית.
- ו. אבאר דין הוצאה שלא לצורך.
- ז. אבאר אם יש עירוב והוצאה ליום טוב כמו לשבת.
- ח. אבאר דין המתנות שאדם שולח ביום טוב לחברים. ודין מה שאדם מטלטל ומציל מפני הדלף ביום טוב. ודין קירוד וקרצוף של בהמה.
פרק א
[עריכה]א. אף על פי שהתיר הכתוב ביום טוב מלאכת אוכל נפש לא לכל התיר אלא לצורך ישראל בלבד, ולפיכך אין אופין ואין מבשלין לצורך הנכרי. היתה לו עיסה בשותפות עם הנכרי אין אופין אותה מפני חלקו של נכרי שהרי אפשר לו לחלקו בעיסה. היתה לו בהמה בשותפות עם הנכרי מותר לשוחטה, שאי אפשר לישראל לכזית בשר בלא שחיטה. העבדים והשפחות של ישראל לא יאפה ולא יבשל להם הדברים שאינן ראויין לישראל. ריבה מחמתן בקדרתו ובמשארותיו ותנורו, יראה לי שהוא מותר הואיל וראוי הכל לישראל ואפשר לפייס את עבדיו ושפחותיו בדברים אחרים, ואפילו אין לו עכשיו הואיל ואפשר שיזדמן לו במה שיוכל לפייסן, ולרבות בשבילן דברים שאינן ראויין לישראל כנבלה וכיוצא בה [יש] לאסור, ויש מי שאוסר לאפות להן פת קיבר שאין דרכו לאכול ממנו, והרי זה כאופה בפירוש לצורך העבדים. גוי המתלוה עם ישראל קודם יום טוב ומזונותיו על ישראל, אפשר להתיר מן הטעם הזה שבארנו.
ב. כלבים ובהמתו של ישראל אין אופין להם, שלא התיר הכתוב אלא לצורך נפש ישראל שנאמר יעשה לכם לכם ולא לכלבים. לפיכך אין מוציאין תבן ותבואה מרשות לרשות להאכיל לבהמתו שההוצאה מלאכה גמורה היא, ולא התירו אצלן אלא הטלטול לבד שהוא מדברי סופרים. עיסת הכלבים בזמן היא ראויה לרועים נאפית ביום טוב והוא שיש לו נבלה לפייס בה את הכלבים שאם רצה מאכיל את כלה לרועים ישראלים, ויראה לי אף על פי שאין לו עכשיו נבלה לפייסן בה הואיל ואפשר שתזדמן לו נבלה או דברים אחרים שאפשר לפייסן בהן.
פרק ב
[עריכה]א. אין מזמנין את הגוי ביום טוב חוששין שמא ירבה בשבילו בקדרה בפני עצמה דברים שאינן ראויין לישראל. נכנס הגוי אצלו ביום טוב מותר ליתן לו ממה שהכין לעצמו, ובלבד שיאמר לו אם דעתך נוחה במה שהכננו לעצמו מוטב אבל להרבות מחמתך אי אפשר וכיוצא בזה. ויש מגדולי המורים שאמרו שאף על פי כן אם יכול לישמט ממנו ישמט כדי שלא יצטרך לטרוח ולטלטל בשבילו, שמדוחק התירו לו לטלטל בשביל מי שאין מזונותיו על ישראל, ולא אמרו שמזמנין את הגוי בשבת ליתן לפניו ביד אלא שמראין לו מקום והוא נוטל לעצמו, ויראה לי שאין דרך הקרואים לעשות להן כן וכל שכן לבהמה שאינה בת דיעה, ומה שאסרו בחזיר (שבת קנה, ב) התירו בגוי, ומכל מקום הזהיר תבא עליו ברכה.
ב. נכנס נכרי אצל ישראל וסעד אצלו מטלטל את הכוס ששתה בו הגוי ואינו חושש משום שיורי כוסות של יין נסך, אף על פי שאינן ראויין לישראל כלל ואסורין אף בהנאה לפי שהשיורין אין חשובים כלום ובטלים הם אצל הכוס ומטלטלין על ידי הכוס.
פרק ג
[עריכה]א. זוקפין את המנורה ביום טוב להדליק בה את הנר ואפילו היא של חוליות לפי שאין בנין וסתירה בכלים, ולפיכך אפילו אין חוליותיה רפויין אלא רפויין ואינו רפויין מותר לזוקפה ביום טוב אף על פי שכיוצא בזה אסור אפילו לטלטלה בשבת, וכל שכן ברפויה גמורה שהיא אף בשבת זוקפין אותה. ויראה לי שלא אמרו אלא במנורה שאין עשוי לתקוע חוליותיה אבל עשויה לתקוע חוליותיה אסור לזוקפה.
ב. נרות סתומין וחלולין שעשאן מערב יום טוב אין חותכין אותן לשנים להדליק בהן, שזו מלאכה גמורה היא ועשיית כלי הוא ואסור. וכן בצים של יוצר לא ישקענו בידו לעשות לו בית קבול שהרי עושה הוא כלי. אין גודלין את הפתילה לכתחלה ביום טוב, ואין מהבהבין אותה באור כדי לכבותה מפני שהוא עושה פחם, ועוד שהוא עושה עכשיו כלי. ואינו חותך אותה לשנים, אבל ממעכה ביד, ושורה בשמן, ומניחה בפי שתי נרות ומדליק באמצע ונמצאת הפתילה נחלקת לשנים בשתי הנרות והוא שצריך לשניהם. מדליקין בפתילה אף על פי שאינה מהובהבת מערב יום טוב. כל הפתילות וכל השמנים שאמרו שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן ביום טוב חוץ משמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, לא אסרו בשבת אלא כדי שלא יבא לידי הטייה ולפיכך ביום טוב מותר. מוחטין את הפתילה בין ביד בין בכלי להסיר ראשה השרוף להרבות באורו, אף על פי שמכבה מה שמסיר מראש הפתילה ואינו חושש שהמכבה לצורך מותר כמבעיר לצורך.
ג. אין מסתפקין מן השמן שבנר שהמסתפק ממנו חייב משום מכבה, ולפיכך אסור אפילו לזקוף את הנר כדי למשוך את השמן מן הפתילה ותכבה. ולרבות בפתילות בנר אחד שהוא דולק, אם לרבות באורה יראה לי שהוא מותר, שזה לצורך וכמרבה עצים במדורה ואף על פי שימהר לכבות את הנר ואת המדורה, ואם לקרב כבויו הרי זה אסור שזה גורם לכבוי שלא לצורך אוכל נפש. אחר שנתברר שהמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה, אסור ליתן ביום טוב שפופרת של ביצה ואפילו של חרס מלאה שמן ונקובה על פי הנר כדי שתהא מטפטפת על פי הנר כדרך שאסרו בשבת, ואם היא של חרס וחברה היוצר מתחלה מותר.
ד. אין מניחין את הנר אפילו מערב יום טוב על גבי אילן, חוששין מתוך שמותר בטלטולו של נר שמא ישתמש באילן, מה שאין כן בשבת שמניחין את הנר מערב שבת על גבי אילן שהרי בודל הוא מן הנר בשבת ולא יבא להשתמש באילן.
ה. ויראה לי שמותר להדליק נרות בלילות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שהרי יש כאן צורך מצות היום שאם אין נרות דולקות לא יתאספו שם העם להתפלל, ומתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה שלא לצורך כל שיש צורך היום קצת, והרי זה כהוצאת ספר תורה לקרות בה. ובימים שאין בהם צורך רק לכבוד, יראה לי שכל כיוצא בזה אין מורין לא לאסור ולא להיתר והבא להדליק אין מונעין אותו.
פרק ד
[עריכה]א. כלי תשמיש חדשים הנלקחין מבית היוצר שצריכין טבילה אין מטבילין אותן לכתחלה ביום טוב לפי שנראה כמתקן כלי, אלא אם הוא כלי העשוי לדלות בו דולה בו והוכשר מאליו, וכן ממלא כוס וקיתון מים מן המעיין או מן הנהר לשתות והרי הן מוכשרין מאליהן. ויראה לי שאין דברים אלו אמורין אלא בדולה ונוטל מן המים שדרכן של בני אדם לשתות מהן [אבל לא מן המקואות שאין אדם עשוי לשתות מהן אסור], ואפשר שאף בזה [מותר] שיראה כדולה ונוטל לכביסה ברגליו. עבר והטביל את הכלים כדרכן במזיד לא ישתמש מהן ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, בשוגג ישתמש בהן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב שאין קונסין בכיוצא בזה שוגג משום מזיד.
פרק ה
[עריכה]א. מחמם אדם חמין לרגליו ואפילו מים שאינן ראויין לשתייה, שדבר זה צריך לכל נפש והרי הוא בכלל מה שאמר הכתוב אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם. חמין שהוחמו ביום טוב אסור לרחוץ בהם כל גופו ואפילו אבר אבר ואין צריך לומר כל גופו ביחד, ואין הפרש בדבר זה בין רוחץ בכלים בין רוחץ בקרקע, וכן הדין בחמין שהוחמו מערב שבת רוחץ בהן בשבת פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אפילו אבר אבר. חמין שהוחמו מערב יום טוב, הורו הגאונים שלמחר רוחץ בהן כל גופו ואינו חושש. רוחץ אדם בחמי טבריא בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, והורו רבותי שמותר אפילו במגופפין, ויש מי שאוסר במגופפין, והראשון עיקר. ואין מדיחין ואין סכין את הקרקע. ונותן שמן לסוך בו גופו במרחץ אפילו בכלי ראשון ואפילו על גבי גחלים, מה שאין כן בשבת שאין נותנין [פך] שמן בכלי ראשון אף בחמי טבריא ואפילו להפשיר שכלי ראשון מבשל, אבל נותנין בכלי שני ומותר שאין כלי שני מבשל והפשרו של שמן אינו בשולו. עושה אדם מדורה להתחמם כנגדה.
ב. אין עושין מוגמר ביום טוב שאין זה שוה לכל נפש אלא למפונקים, והרי זה מוליד ריח שלא לצורך אוכל נפש ואסור. כלי שנתגמר לא יכפה אותו על גבי בגדים כדי שיקלטו הבגדים את הריח שהרי מוליד ריח בבגדים. מטלטל אדם עצי בשמים להריח בהם ומניף בהם לחולה, ומוללן וקוטמן ומריח בהן ואפילו היו קשין וגסין וראויין לעשות מהן יד לקרדום. הורו הגאונים שמותר לכבד את הבית בשבת ואין צריך לומר ביום טוב ואין חוששין שמא ישוה הגומות שכל דבר שאין מתכוין מותר, ואף על פי שמזיז עפר וצרורות וקליפין האסורין לטלטל יראה לי שמותר מפני שהם לו כגרף של רעי.
פרק ו
[עריכה]א. מוציאין מרשות לרשות את הקטן למולו או שיש לו געגועין על אביו וכן את הלולב ליטלו ולצאת בו וספר תורה לקרות בו שכל אלו יש בהן צורך ליום קצת ושוין הן בצרכיהן לכל נפש ומתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי אף שלא לצורך אוכל נפש כל שיש בו צורך ליום, אבל אין מוציאין את האבנים וכל שאין בו צורך ליום השוה לכל נפש. מפתח שיש תחתיו אוכלים שיש בהם צורך ליום מותר להוציא בידו לחוץ, ואפשר אף על פי שאין האוכלים והכלים בחוץ מפני שצריך לשמרן ולהיותם מוכנים בידו אם יצטרך להם. מפתח של כלים שאין צריך להם ביום טוב אסור להוציאו בחוץ שאין זה אלא כהוצאת אבנים.
פרק ז
[עריכה]א. למה אסרו להוציא בחוץ ביום טוב כלים הניטלין בחצר, לפי שנאסרה הוצאה מרשות לרשות דבר תורה ביו"ט כבשבת בדבר שאין צריך ליום בהוצאתו. אין מוציאין מחצר לחצר כלים שאין בהם צורך ליום טוב אלא אם כן ערבו, שערוב והוצאה ליום טוב כמו שיש ערוב והוצאה לשבת.
ב. המוציא ביום טוב אפילו לצורך היום לא יוציא כדרך שהוא עושה בחול אבל משנה הוא קצת, כיצד היה מביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא על כתפו או לפניו, ואם אי אפשר לשנות מותר, במה דברים אמורים במביא מן החוץ אבל במפנה בביתו מזוית לזוית מותר בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. לעולם יהא אדם משנה קצת במשואו ביום טוב ממה שהוא רגיל לישא בחול, ואפילו אינו יכול לשנות רק בכסוי כפריסת בגד על המשאוי פורס כדי לשנות ממעשי החול, ואם אי אפשר מותר. ועל גבי בהמה לא יביא שאין משתמשין בבעלי חיים ביום טוב כבשבת, ועוד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. נשים הממלאות מים מן המעין לא יכסו את הכד בבגד [שמא תטבול אותו במים ותבוא לידי סחיטה, וכן לא תכסם בכיסויו] שמא יפול ותביא אותו בידה מרשות הרבים לרשות היחיד, ואם תקשרנו בפי הכד פעמים שיפסק ותבוא לידי קשירה, אלא מביאתו מגולה כדרכה ואינה חוששת שאי אפשר לה בלתי זה.
ג. אין הסומא יוצא לרשות הרבים במקלו, שהרי אפשר לו לצאת בלא מקל ונמצאת הוצאת המקל שלא לצורך, (שבת סו, א) אבל הקטע יוצא בסמוכות שלו לפי שאינו יכול להלך זולתו, וכן מי שנקטעו רגליו ואינו יכול להלך בלתי מקלות יוצא בהן שהן כרגלים לפסח, ואפילו אין קשורין בו שאין לחוש שמא יפלו ויוליכן בידו שהרי אינו יכול להלך בלתי אם ישען עליהם. אין הרועה יוצא בתרמילו. ואחד האיש ואחד האשה אין מוציאין אותן בכסא, במה דברים אמורים בשאין רבים צריכין לו אבל היו רבים צריכין לו לדרוש להם או לדברים הצריכין לצבור מותר אחד האיש ואחד האשה, יתירה האשה שרבים צריכין לה שמכתפין אותה ויוצאה על זרועות אנשים, כיצד זה מניח יד על כתף חברו וחברו מניח זרועו עליו והיא יושבת על זרועות שניהם. דבר זה באשה מותר מפני שהיא נבעתת שמא תפול, אבל האיש אינו נבעת ואסור שזה יותר כמעשה חול. פעמים שאפילו האיש מותר, כיצד חכם שמביאין אותו תלמידיו לדרוש בצבור ומתירא שמא יפול מפני דוחק הצבור, או שמוליכין אותו במרוצה עד מקומו מפני כבוד הצבור שעומדין מפניו מכתפין אותו ומותר.
פרק ח
[עריכה]א. משלחין מנות ביום טוב איש לרעהו, ומשלחין אף בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין ויינות שמנים וסלתות. ויש מי שהורה שאין משלחין חטים ושעורים ועדשים, לפי שאי אפשר לטחון אותן ביום טוב ואף בחול אינן ראויין אלא לאחר טחינה, וכל שאין נהנין ממנו בחול כמות שהוא אין משלחין אותו ביום טוב. מדברי קצת מן הגדולים נראה לי שאף אלו משלחין אותן, שהרי החטים ראויין לעשות מהן עססיות במכתשת קטנה או לעשות מהן קלי ושתיתה וכתיב (שמואל-ב יז, כח עי"ש ובע"ז לח, ב וברש"י ד"ה שתיתאה) פול ועדשים וקמח וקלי, וכן השעורים ליתן לפני הבהמה, ויראה לי שזה עיקר. כל שנאותין בו בחול כמות שהוא ואין צריך אומן לתקנו משלחין אותו ביום טוב ואף על פי שאין ראוי להשתמש בו ביום טוב, כיצד משלחין תפילין תפורין ביום טוב, ולמה התירו כן ולהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים לפי ששמחה היא לו שמתכבד במתנותיו אצל חברו והרי זה כצורך היום. ולא כל דבר התירו אלא את שאין צריך אומן, כיצד משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין מפני שראויין להתכסות בהן ולהציען תחתיו. ולא עוד אלא אפילו יש בהן כלאים של דבריהם אם קשין הם משלחין אותן, שמותרין להציען תחתיו ולהתכסות בהן. אין משלחין סנדל המסומר ביום טוב, ואף על פי שנאותין בו בחול החמירו בו שלא לשלחו ביום טוב מפני התקנה שגזרו עליו. משלחים סנדל התפור, אבל לא את שאינו תפור מפני שצריך עדיין לאומן.
ב. כשמשלח לא ישלח על ידי שלשה בני אדם מפני שיש לו קול גדול ונעשו כמי שמוליכין לשוק למכור, במה דברים אמורים מין אחד על ידי שלשה אבל אם שלח כל מין ומין על ידי אחד מותר ואפילו היו שלשה מינין או ארבעה על ידי שלשה או ארבעה בני אדם. ואין מנהיגין את הבהמה במקל, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויראה כמוליכה לשוק למכור.
ג. מי שהיו לו פירות על הגג ומתירא שמא יפסדו מחמת הגשמים מפנה אותן מזוית לזוית, אבל לא יושיטם מגג לגג אפילו בגגין השוין, ולא ישלשלם בחבל מן הגג ולא יורידם דרך סולמות אבל משילין אותן דרך ארובה שבגג לבית, אין ארובה בגג אין משילין אותן מן הגג לחצר ומן החצר לבית, היה הגג מוקף גדר והיו חלונות בכותלי הגג לא יטרח להעלותם לחלון ולשלשלם דרך החלון לבית לפי שזה טורח מרובה לו. ואין משילין שיעור מרובה כדי שלא יטרח הרבה ביום טוב, וכמה שיעורו ארבע וחמש קופות ולא יותר, ויש מי שהורה שאפילו הרבה משילין משום הפסד ממונו. ודבר זה ביום טוב התירו אבל לא בשבת. ומכסין את הפירות מפני הגשמים ואפילו פירות של טבל שאין ראויין לו ביומן, וכן כדי יין וכדי שמן. ואפילו הלבנים מכסין כדי שלא יטשטשו בגשמים שלהפסד ממון חששו, ובשבת אמרו ואין צריך לומר ביום טוב. וכן נותנין כלי תחת הדלף אפילו בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, ואפילו בדלף שאינו ראוי כדי שלא יטנף הבית. נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע.
ד. גרף של רעי ועביט של מימי רגלים מוציאין אותו לאשפה, וכשהוא מחזיר הכלים למקומן נותן בהם מעט מים ומחזירן. כשהתירו להוציא גרף של רעי לא על ידי כלי בלבד התירו, אלא אפילו בפני עצמו מוציאו שלא תמאס עליו דירתו. אין עושין גרף של רעי לכתחלה, כיצד היה גרף במקום שאינו דר שם לא יאמר אכניס שם כלי תשמישי כדי שיעשה עלי גרף רעי ואוציאנו, במה דברים אמורים שלא במקום הפסד ממונו אבל הוצרך לעשותו להצלת ממונו מותר, כיצד היה דלף יורד לתוך ביתו שאינו דר שם ומתיירא שמא יפול מחמת כינוס המים מכניס שם כלי תשמישו ומטתו כדי שיהא הדלף עליו כגרף של רעי ומוציא המים לחוץ.
ה. מקרצפין ומקרדין את הבהמה ביום טוב, אף על פי שהקרוד פעמים עושה חבורה אינו מתכוין לכך ולפיכך מותר. מצדדין אבנים של בית הכסא, שאין זה אלא כבנין עראי ומשום כבודו לא גזרו בכך.