ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שפו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · שפו· >>


מצוה שפו - לעשות ציצית

להטיל ציצית בבגד שנתכסה בו, שנאמר (במדבר טו, לח): "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת".

וזה החיוב הוא כשיהיה לבגד ארבע כנפים או יותר, דכתיב (דברים כב, יב): "עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ", ויש בכלל חמש או יותר ארבע. ויהיה שיעורו גדול כדי שיוכל להתכסות בו ראשו ורוב גופו של קטן המתהלך בשוק לבד מבלי שומר, ולפי הדומה שזמן זה הוא כבר שית כבר שבע. ושיהיה הטלית מצמר או מפשתים, זהו הבגד שאנו חייבין להטיל בו ציצית כשנתכסה בו. היה חסר דבר אחד מכל אלה, כגון שיש לו פחות מארבע כנפים, או שיעור גדלו פחות מזה שאמרנו, או שהוא משאר המינין, פטור מן הציצית מן התורה, כגון בגדי משי או אפילו של צמר גמלים או ארנבים או מנוצה של עזים, כל אלו פטורין מן הציצית מן התורה, שאין נקרא בגד סתם אלא בגד של צמר רחלים וכבשים או בגד פשתים, וכן לענין צרעת הבגד, כמו שכתבתי במקומו (מצוה קעב).

שורש המצוה נגלה בכתוב, שהיא למען נזכור כל מצוות השם תמיד, ואין דבר בעולם יותר טוב לזכרון כמו נושא חותם אדוניו קבוע בכסותו אשר יכסה בו תמיד ועיניו ולבו עליו כל היום, וזהו שנאמר בו בכתוב (במדבר טו, לט): "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'". ואמרו זכרונם לברכה (תנחומא קרח, יב) כי מלת ציצית תרמוז לתרי"ג מצוות עם צירוף שמונה חוטין שבציצית וחמשה קשרין שבו.
ועוד אומר לי לבי שיש בו רמז וזכרון שגופו של אדם ונפשו הכל לה' ברוך הוא, כי הלבן רמז לגוף שהוא מן הארץ שנבראת מן השלג שהוא לבן, כדאשכחן בפרקי רבי אליעזר (פ"ג), הארץ מהיכן נבראת, משלג שתחת כסא הכבוד. וחוטין רמז אל הגוף, כענין אמרם כי תחילת בריאת הגוף הוא כעין חוטין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בפרק המפלת, אמר רב עמרם תנא שני ירכותיו כשני חוטין של זהורית, שני זרועותיו כשני חוטין של זהורית. והתכלת אשר עינו כעין הרקיע ירמוז לנפש שהיא מן העליונים, ולזה רמזו באמרם (מנחות מג, ב), מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד, י): "וַיִּרְאוּ אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'", ואומר (יחזקאל א, כו): "כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא", ותחת כסא הכבוד מקום שנפשות הצדיקים גנוזות שם, ומפני כן אמרו (מנחות לט, א) שכורכין חוט התכלת על הלבן, שהנפש היא העליונית והגוף תחתון. ואמרו שם שעושין ממנו שבע בריכות או י"ג לרמז הרקיעים והאוירים שביניהם, וכמו שאמרו שם, תנא הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על י"ג, לא יפחות משבע כנגד שבעה רקיעים, ולא יוסיף על י"ג כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהם.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם מג, ב) שהכסות של חמש כנפים או שש או יותר אין מטילין בו ציצית אלא בארבע כנפים ממנו המרוחקות. ומה שאמרו (שם כח, א) שארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת. ומה שאמרו (שם לח, א) שהתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, ואין הענין לומר שהן שתי מצוות, שהכל מצוה אחת היא, אלא לומר שאין מעכבין זה את זה, כגון אנו היום שאין אנו מוצאין תכלת שלא נמנע מפני זה מהטיל חוטין לבנים מבלי תכלת בטלית, ונברך עליהן כאילו הוא בשלמותו עם התכלת. וכן בזמן שהתכלת נמצא, מי שלא היו לו חוטין לבנים יכול להטיל תכלת בסדינו ומתעטף בו ומברך עליה.

וצבע התכלת הזה שנצטוינו בו דומה לעין הרקיע בטהרו, והוא נעשה בדם דג אחד שנקרא חלזון שעינו דומה לעין הים, ובים המלח הוא מצוי, וצובעין בו פתיל של צמר. וזה ימים רבים לישראל לא שמענו מי שזכה לתכלת בטליתו. וצריך צביעה לשם מצותו. והחוטין הלבנים גם כן צריכין טויה לשם המצוה. ואין טוין אותן מצמר הנאחז בקוצין כשהצאן רובצין ביניהם, ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה, ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד, ואין עושין אותן מצמר הגזול ולא משל עיר הנדחת ולא משל קדשים, ואם עשה פסול. ציצית שטוה אותה גוי פסולה, שנאמר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וְעָשׂוּ", אבל עשאה ישראל בלא כוונה דיעבד כשרה. ושמעתי מגדולים‏[1] שהעשיה אינה כשרה בנשים.

כיצד עושין הציצית, מעבירין ארבעה חוטין בכנף הבגד, שהן שמונה ראשי חוטין כשהן תלויין בכנף, ואין תולה אותן סמוך ממש לשפת הבגד ולא רחוק, אלא סמוך כשיעור גודל מראשו עד הפרק ראשון, כדאמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן בגמרא (שם מב, א), וצריך להרחיק כמלוא קשר גודל. ועושה אחד מהן גדול כדי שיכרוך בו האחרים, וקושרן בחמשה מקומות קשר כפול, ובין קשר וקשר עושה שלש חוליות ובאמצעות הקשר האחרון עושה ארבע חוליות, שנמצאו בין כולן י"ג חוליות. ועושה החוטין ארוכים בכדי שיספיקו שיהיה בהן שני חלקים ענף, כלומר בלא קשרים וחוליות, מלבד הקשרים והחוליות, זהו עיקר מצותו לכתחילה, אבל דיעבד אפילו בחוליה אהת יצא. וכן בדיעבד אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשאר בהן אלא כדי עניבה כשר, אבל נפסק אפילו חוט אהד מהן מעיקרו פסול.

ומי שיש לו כסות ארבעה כנפים, כל זמן שאינו מתכסה בה אינו חייב להטיל בה ציצית, שהלכה כרב דאמר (שם מב, ב) ציצית חובת גברא, כלומר חיוב האיש הוא לעשות ציצית בבגד כשהוא מתכסה בו, אבל בבגד המונח בקופסא אינו חייב להטיל בה ציצית, שאין הלכה כמאן דאמר חובת מנא הוא, כלומר שאם היו לו לאדם כמה טליתות של ארבעה כנפים בביתו אפילו לא יתכסה בהן לעולם חייב להניח בכולם ציציות, זה אינו, אלא הלכה כרב כדאמרן.

ומי שיש לו טלית של פשתן מטיל בו ציציות של פשתן, דלית הלכתא כבית שמאי דאמרי (שם מ, א) סדין בציצית פטורה, כלומר דטלית של פשתן מכיון שאי אפשר לו להטיל בו תכלת לעולם משום כלאים, כי התכלת ודאי עמרא הוא שצבע התכלת לא היה יפה בפשתן לעולם אלא בצמר, והתורה חייבה אותנו בתכלת גמור, ומכיון שאי אפשר להטיל חוט צמר בפשתן לעולם משום כלאים, אף חוטין של לבן כלומר של פשתן אין מניחין בו, וזהו שאמרו סדין בציצית בית שמאי פוטרין, ואין הלכה כמותם, דטעמא דידהו משום דלא דרשי סמוכין, והלכה כבית הלל דדרשי סמוכין דסברי דלאו דכלאים אינו בציצית, שהתורה אמרה (דברים כב, יא): "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז וְגוֹ' גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה", כלומר אבל גדילים תעשה לך משעטנז, ומשום הכי קא סברי בית הלל דסדין בציצית חייבת, כלומר דמניחין ציצית של פשתן בטלית של פשתן, והלכה כמותם. אבל אין מניחין בו תכלת, גזרה משום קלא אילן, כלומר גזרה שמא יצבעו אותו בצבע אחר שאינו תכלת ויהיה כלאים שלא במקום מצוה. והקשו בגמרא במנחות שם על דבר זה, לא יהא אלא לבן, כלומר, לבית הלל דדרשי סמוכין למה נגזור בזה, שאפילו יהיה קלא אילן מה בכך הרי אמרנו דכלאים הותרו בציצית, כלומר אפילו בלבן, כלומר אפילו להניח בטלית של פשתן ציציות של צמר לבן, ואין צריך לומר של צמר צבוע בתכלת כמצותו. ופריק, הני מילי דאמרי בית הלל דכלאים הותרו בציצית מדרשא דסמוכין היכא דליכא מיניה, כלומר היכא דלא אפשר לן במיניה כגון טלית שהוא של פשתן שאם אתה רוצה להטיל בו תכלת על כל פנים אתה צריך צמר שאי אפשר לתכלת אלא מצמר, בענין זה סמכי בית הלל אדרשא דסמוכין, ומחייבי להטיל תכלת בסדין, אבל היכא דאיכא מיניה, כלומר היכא שאתה רוצה להניח חוטין לבנים בלא תכלת בטלית של פשתן אי אפשר לך להניחם בו צמר מכח אותה דרשא דסמוכין, שהרי חוטין לבנים מפשתן אפשר לך לעשותם, והיינו דרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה, ועכשיו יכול אתה לקיים את שניהם, דכיון שאי אתה רוצה להניח בו תכלת, לגבי לבן הרי בפשתן אפשר לך, וכיון שכן אם תעשה מצמר הוו לחו כלאים ואסור, ותו לא מידי.
ומפני שיש בענינים אלה הרבה פירושים הארכתי לך מעט בכאן, ובמה שעלה במצודתי ערכתי לפניך שלחן ואם תזכה בני האמת תבחן, ואם אולי מדרך היושר ידאר לך לסתור דרכי במקום זה או באחר לא תשא פני אב ורבן, והנני קורא מעתה סתירתך בנין.

ודע, שאף על פי שאין חיוב מצוה זו מן התורה ‏[2] אלא כשיש לו לאדם כסות ארבעה כנפים, כמו שאין חיוב מצות מעקה אלא במי שיש לו גג, אף על פי כן הזהירונו חכמים במצוה זו הרבה ואמרו שראוי לחזר עליה, ואמרו (שבת לב, ב) שהזהיר בה זוכה ומשמשין אותו עבדים רבים. שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות, שנאמר "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'", ואמר רבי אלעזר שהזהיר בה ובתפילין ובמזוזה מובטח הוא שלא יחטא לעולם, שנאמר (קהלת ד, יב): "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִּמְהֵרָה יִנָּתֵק".

ודיני מצוה זו במסכת מנחות פרק רביעי תמצא אותן ‏[3].

ונוהגת מצוה זו בזכרים, בכל מקום ובכל זמן, אבל לא בנקבות. ואם רצו הנקבות להתעטף מתעטפות בלא ברכה כדעת קצת המפרשים ‏[4], וקצתם אמרו אפילו בברכה ‏[5].

ועובר על זה ולבש בגד צמר או פשתים גדול כשיעור שאמרנו והוא שלו ולא הטיל בו ציצית ביטל עשה זה, ואם הוא של שאר מינין ביטל מצוה מדרבנן. ואם אינו שלו אלא ששאל אותו. כל שלשים יום. כלומר מיום ששאלה עד תשלום שלשים יום פטורה מן הציצית ‏[6], מכאן ואילך חייב להטיל בו ציצית.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' ר"ת הביאו הרמ"א סי' יד סעיף א)
  2. ^ ( פ"ג מהל' ציצית ה"יח)
  3. ^ או"ח מסי' ח' עד כ"ב]
  4. ^ (רמב"ם פ"ג ה"ט)
  5. ^ (ר"ת בתוס' ר"ה לג א ד"ה הא ר' יהודה)
  6. ^ (רמב"ם שם ה"ד)

קישורים חיצוניים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/386