ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קכ
מצות עדות[עריכה]
להגיד העדות בפני (בר"ד לפני) הדיינים בכל מה שנדעהו, בין שיתחייב בעדות מיתה או ממון המועד עליו או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר (ויקרא ה א) והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו. בכל ענין, חובה[1] עלינו להגיד העדות לפני הבית דין[2].
ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה, שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין, ובדיני שאר אסורין שבתורה, כגון שראה אחד שעבר על איסור, וכן בעדות נפשות שראה מי שהרג חברו, או בעדות מכות שהכה האחד את חברו -- בכל זה חייב האדם לבא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין כדי לבער הרע ולהפריש האדם מאיסור.
משרשי המצוה. לפי שיש במצוה זו תועלת גדולה לבני אדם, אין צריך להאריך בהם, כי ידועים הדברים לכל רואי השמש.
דיני המצוה. כגון החילוקין שגילו לנו חכמים זכרונם לברכה שהם במצוה זו בין איש לאיש שלא כל האדם חייב לבא לפני בית דין להעיד להם, שאם היה העד חכם גדול והבית דין פחות ממנו שיש לו להמנע אם ירצה מלהעיד לפניהם, שעשה של כבוד תורה דוחה עשה דעדות, [3], וכהן גדול גם כן אינו חייב להעיד אלא עדות שהיא למלך בלבד, ומלכי ישראל לא מעידין על אחרים ולא אחרים עליהם משום מעשה שהיה, כמו שבא בסנהדרין פרק כהן גדול[4]. אבל מלכי בית דוד מעידין ומעידין עליהם, ודנין אותם. ואין[5] נמנעין מלקבל עדות בשביל אהבה ושנאה, כי שארית ישראל לא יעשו עולה בעדותם. אבל לענין הדין אינו כן, שאין דנין האוהב והשונא, מפני שהשונא אינו רואה זכות, ולא האוהב חובה.
וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה[6] שעיקר עדות של תורה הוא מפי העדים ולא מפי כתבם, שנאמר (דברים יז ו) על פי וגו', אלא שחכמים מפני תקון העולם שימצאו בני אדם ללות תקנו שנחתוך הדין בממון על פי עדים שבשטר כמו מפיהם. והרמב"ן זכרונו לברכה [7] הקשה עליו בספר המצות הרבה על זה ויארך הענין אם באתי לכתב כולו. וכלל הדבר, כי הרמב"ן זכרונו לברכה סובר שעדות שטר דאורייתא הוא, דכתיב (ירמיהו לב מד) וכתוב בספר וחתום.
ומדיני המצוה. גם כן מה שאמרו זכרונם לברכה[8] כל אדם שהגיד (ס"א שהעיד) עדותו בפני בית דין וחקרוהו כרצונם אין יכול לחזור ולסתור דבר מכל מה שהגיד בפניהם ולומר שמוטעה או שוגג היה או שנזכר אחר כך שאין הדבר כמו שהעיד. ואפילו נתן טעם לדבריו -- אין שומעין לו. וכל עדות שבשטר הרי הוא כעדות שחקרוהו בית דין כרצונם ושוב אין העדים יכולים לחזור בהם בשום דבר שבשטר. ודנין על פי החתומין בכל דבר הכתוב בשטר, והוא שנהיה בריאים שאותם החתומים הם שחתמוהו אותו שטר לא זייפם מזייף. וזאת החקירה יש לנו לעשותה על פי אנשים שהכירו אותן חתימות שהן כתיבת אותם האנשים החתומים, וצריכין אנו שני עדים שיכירו שתי החתימות, כל אחת מהן יכירו שני העדים. וכן[9] אם שנים מן הדיינים בעצמן מכירין אותם די לנו בכך, או[10] אם החתומים בעצמם לפנינו ויעיד כל אחד על חתימתו - די בכך. אבל האחד אינו יכול להעיד על כתיבתו ועל כתיבת חברו. וכן אם כתב ידם יוצא ממקום אחר לפנינו מקיימין ממנו. ומפרש בגמרא[11] שאין מקיימין שטר אלא משני שטרות של שתי שדות שאכלום בעליהן שלש שנים אכילה גליה(?) בלא שום יראה ופחד מן תביעת בעלים, או משני שטרות של כתבות(?), והוא שיצאו מתחת ידי אחר לא מתחת ידי זה הרוצה בקיום, דחיישינן שמא הכל זייף. וכן משטר אחר שקרא עליו ערעור והוחזק בבית דין.
ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן[12] שבעדות של חתימה נאמן קרוב להעיד על כתיבת קרובו שהוא מכירה, ומצטרף עם אחר לקיים השטר, ושבעדות זה נאמן אדם בגדלו להעיד ולומר כשהייתי קטן ראיתי כתב אבי או אחי, ומכירה אני עכשיו שהיא אותה שראיתי, ומה שאמרו שעשרה בריות פסולות לעדות מן התורה, וכמו שכתבנו למעלה במצות[13] אל תשת רשע עד. וכן (וכמו) [14] מי שאינו במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ שהוא פסול מדבריהם, שחזקה עליו שהוא רשע, והרי כתיב (שמות כג א) אל תשת רשע עד. אבל אם יש בו דרך ארץ ועוסק בקצת מצות מקבלין עדותו אף על פי שהוא עם הארץ. נמצאת אומר, כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל, ועם הארץ בחזקת פסול עד שיחזק עמנו לטוב. וכן האנשים הבזוים ביותר פסולין מדבריהם, כגון האוכלין בשוק בפני הכל, וההולכים ערומים בשוק. ומכלל הבזוים[15] האוכלים צדקה של גוים בפרהסיא. ויתר פרטיה, מבוארים בסנהדרין ושבועות.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנשים, שאין הנשים בתורת עדות לקלות דעתן. והעובר עליה ולא העיד בדיני ממונות כשתבעוהו לעדות בעל דבר או בית דין, או בדיני נפשות ומכות או (?) ובאסורין של תורה מעצמו -- בטל עשה וענשו גדול מאד, כי בכח העדות יתקיימו הישובים, על כן נכתב בו (ויקרא ה א) אם לא יגיד ונשא עונו. ואם תהיה העדות אשר כבש עדות ממון וכחש בה העד ונשבע עליה, כלומר שנשבע שאינו יודע לו עדות -- חייב להביא קרבן עולה ויורד, ובתנאים הידועים בענין, כמו שמפורש במקומו בשבועות (דף ל.), והוא אחד משלשה קרבנות הבאין בין על שוגג בין על מזיד [16].
הערות[עריכה]
- ^ (פ"א מהל' עדות ה"א)
- ^ (ב"ק נה ב)
- ^ (כמבואר בשבועות לו ב) (פ"א מהל' עדות ה"ג)
- ^ (סנהדרין יט, א)
- ^ (סנהדרין כז, ב)
- ^ (פ"ג מהל' עדות ה"ד)
- ^ (בסהמ"צ בסוף השורש השני)
- ^ (כתובות יח ב)
- ^ (שם כא ב)
- ^ (שם כ ב)
- ^ (שם כ א)
- ^ (כתובות כח א)
- ^ (מצוה עה)
- ^ (קידושין מ ב)
- ^ (סנהדרין כו ב)
- ^ (כריתות ט א)