ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/פד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · פד· >>


מצוה פד - לשמוט ולהתיר לכל את צמח הארץ בשביעית

להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית, שהיא נקראת מפני המעשה הזה שנתחייבנו בה 'שנת השמיטה', ויזכה בפירותיה כל הרוצה לזכות, שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך(שמות כג, יא). ולשון מכילתא (שם) והלא הכרם והזית בכלל היה, כלומר שראש הפסוק שאמר "תשמטנה ונטשתה" יכלל כל מה שיצמח בארץ, בין פירות אילן או פירות אדמה, ולמה פרט הכתוב שני אלה? להקיש לכרם שאר מיני אילן, ללמד שכמו שיש בכרם עשה ולא תעשה, שהרי בפירוש נכתב עליו "ואת ענבי נזירך לא תבצור(ויקרא כה, ה), כמו כן כל שאר האילן יש בהן עשה ולא תעשה. ולפיכך פרט כרם וזית, ללמד על עניין זה, כי כוונת הכתוב דלאו דווקא כרם וזית לבד, אלא הוא הדין לכל שאר פירות האילן, אלא שהזכיר אחד מהם והוא מלמד לכולן, שזה מן המידות שהתורה נדרשת בהם. ומצוה זו שהיא להפקיר כל פירותיה והמצוה האחרת שצונו האל לשבות בה, כמו שכתוב בכי תשא "בחריש ובקציר תשבת(שמות לד, כא) -- קשר אחד להן.

משרשי המצוה. לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו עניין חידוש העולם, כי "ששת ימים עשה יי את השמים ואת הארץ(שמות כ, יא), וביום השביעי שלא ברא דבר, הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיוננו דֵבַר הקַדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פינותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמננו יום יום ושנה שנה על דבר זה, למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא תפרד לעולם העניין מבין עינינו תמיד, והוא כעניין שאנו מונין ימי השבוע בששת ימי עבודה והשביעי יום מנוחה. ולכן צוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה, לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ מצוה עליו להפקירם.

ועוד יש תועלת נמצא בדבר, לקנות בזה מידת הוותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה, שיוסיף האדם ביטחון בשם יתברך, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלמד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מידת הכילות הרבה ולא מיעוט הביטחון.

מדיני המצוה. מה הן הדברים מעבודות הארץ שהן לנו בחיוב שביתה זו מן התורה, כגון זריעה, זמירה, קצירה, בצירה. ואשר הן אסורות מדרבנן, כגון מזבל וחופר. ועבודות שבאילן כגון חותך ממנו יבלת, פורק ממנו עלין או בדין יבשים, מאבק באבק, או מעשן תחתיו להמית התולעת, סך הנטיעות, קוטם, או מפסג האילנות. ומה שהתירו לעשות כגון סוקרין בסקרא, ועודר תחת הגפנים, ודין עבודת בית השלחין. ושלא יעשה אשפה בתוך שדהו עד שיעבור זמן הזיבול ואחר כך שתהא גדולה ולא יהא נראה כמזבל, ושעוריה ממאה וחמשים סאה זבל ולמעלה. ומה שאמרו (מועד קטן ג:) שהחיוב להימנע מעבודת הארץ – שלושים יום קודם שנה שביעית, והיא הלכה למשה מסיני.

ודין שדה אילן, כמה זמן אסור בעבודה משנה שישית, ומהו נקרא שדה אילן, ואיסור הברכה והרכבה, מה יהא בנטיעותיו. ופירות שביעית מה דינן, דכל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חיטים ושעורים ופירות, אין עושין ממנו מלוגמא או רטיה, שנאמר בהן "לאכלה". ושאינו מיוחד למאכל אדם, כגון קוצים ודרדרים, עושין ממנו מלוגמא לאדם ולא לבהמה. ושאינו מיוחד לאדם ולבהמה, כגון פואה ואזוב וקורנית, הרי הוא תלוי במחשבת האדם; חשבן לאכילה -- דינן כמאכל, חשבן לעצים -- דינן כעצים. ויתר רבי פרטיה, כולן מבוארין במסכת הבנויה על זה והיא מסכת שביעית.

ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד ובזמן שישראל שם, שנאמר עליה "כי תבאו אל הארץ(ויקרא כה, ב). ומדרבנן נוהגת אפילו בזמן הזה, בארץ דווקא. וכל מקום (שבועות ו.) שהחזיקו בו עולי בבל, עד כזיב ולא כזיב בכלל, אסור בעבודה וכל הספיחים הצומחין שם אסורים באכילה, כי הם קידשו המקומות שהחזיקו בהם כבר עולי מצרים ולא עולי בבל. שהן מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהן אסורין היום מדרבנן בעבודה בשביעית, שהחמירו בהן, הספיחין שצומחין שם מותרין באכילה, אחר שלא נתקדש בעולי בבל. ומן הנהר ואמנה והלאה, מותר בעבודה.

סוריא, והוא מן המקומות שכבש דוד קודם שנכבשה ארץ ישראל כולה, וזהו הנקרא לרבותינו זכרונם לברכה (פ"א מהל' תרומות) כיבוש יחיד, והארץ הזאת היא כנגד ארם נהריים וארם צובה כל יד פרת עד בבל, כגון דמשק ואחלב וחרן ומקומות אחרים סמוכין לאלו, אף על פי שאין שביעית נוהגת בהן מן התורה, גזרו בהן שיהיו אותן המקומות אסורין בעבודה כארץ ישראל. אבל (משנה, ידים ד, ג) עמון ומואב ומצרים ושנער -- אף על פי שהן חייבין במעשר -- אין שביעית נוהגת בהן, וכל שכן שאין נוהגת בשאר חוצה לארץ.

והעובר עליה ונעל כרמו או שדהו בשביעית או אסף כל פירותיו לביתו בזמן שישראל על אדמתן, בטל עשה. ומכל מקום מותר לאסוף מהן מעט מעט לבית לאכול, ובלבד שתהא יד הכל שווה בהן, כאילו אין לקרקע בעלים ידועים.

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/084