ספרי על במדבר כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


<< · ספרי על במדבר · כז · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותקרבנה בנות צלפחד - כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה. אמרו: לא כרחמי ב"ו רחמי המקום! ב"ו רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא על הזכרים ועל הנקבות, רחמיו על הכל, שנאמר תהלים קמה טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו:

בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה - מגיד הכתוב שכשם שהיה צלפחד בכור - כך היו כולן בכורות; וללמדך שהיו זכאות בנות זכאי. וכל מי שמעשיו סתומים מעשה אבותיו סתומים, והכתוב מייחסו לשבח - הרי זה צריק בן צדיק; וכל מי שמעשיו סתומים ומעשה אבותיו סתומים, והכתוב מייחסו לגנאי - הרי זה רשע בן רשע.

ר' נתן אומר: בא הכתוב ללמדך שכל צדיק וצדיק שגדל בחיק רשע ולא עשה כמעשיו - להודיע כמה צדיק גדול, שגדל בחיק רשע ולא עשה כמעשיו. וכל רשע שגדל בחיק צדיק ולא עשה כמעשיו - להודיע כמה רשע גדול, שגדל בחיק צדיק ולא עשה כמעשיו. עשו גדל בין ב' צדיקים, בין יצחק ובין רבקה - ולא עשה כמעשיהם. עובדיה גדל בין ב' רשעים, בין אחאב ואיזבל - ולא עשה כמעשיהם, ונתנבא על עשו שגדל בין ב' צדיקים - בין יצחק לרבקה ולא עשה כמעשיהם; שנאמר עובדיה א חזון עובדיה כה אמר ה' אלהים לאדום:

ולמשפחות מנשה בן יוסף - כשם שחיבב יוסף את ארץ ישראל כך חיבבו בנות צלפחד.

ואלה בנות צלפחד מחלה נועה חגלה ומלכה ותרצה - או כל הקודם במקרא קודם במעשה? תלמוד לומר במדבר לו ותהיינה מחלה תרצה חגלה ומלכה ונועה בנות צלפחד, מלמד שכולם שקולות, זו כזו:

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותעמודנה לפני משה - מגיד הכתוב שלא עמדו אלא בשנת הארבעים, בשנה שמת בה אהרן שנאמר במדבר לג ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים:

לפני משה ולפני אלעזר הכהן - אם משה לא היה יודע, אלעזר היה יודע? אלא סרס המקרא ודרשהו, דברי ר' יאשיה. אבא חנין אומר משום ר' אליעזר: בבית המדרש היו ובאו ועמדו לפניהם:

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

אבינו מת במדבר - ר' עקיבא אומר: נאמר כאן מדבר ונאמר להלן במדבר טו מדבר. מה מדבר האמור להלן צלפחד, אף מדבר האמור כאן צלפחד:

והוא לא היה בתוך העדה - זו עדת מלינים: הנועדים על ה' - זו עדת מרגלים: בעדת קרח - זו עדה של קרח:

כי בחטאו מת - שלא החטיא את אחרים עמו:

ובנים לא היו לו - שאם היתה לו בן לא היינו תובעות.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו - ר' יהודה אומר: נאמר כאן שם ונאמר להלן דברים כה שם. מה שם האמור להלן נחלה, אף שם האמור כאן נחלה. ומה שם האמור להלן זרע, אף שם האמור כאן זרע:

כי אין לו בן - למה נאמר? והלא כבר נאמר ובנים לא היו לו! מה ת"ל כי אין לו בן? שהיו חכמות ודורשות: הא אם היה לו בן לא היינו תובעות:

תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו - ר' נתן אומר יפה כח נשים מכח אנשים: אנשים אומרים במדבר יד נתנה ראש ונשובה מצרימה, ונשים אומרות תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו:

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקרב משה את משפטן לפני ה' - א"ר חידקא: שמעון השקמוני היה לי חבר, מתלמידי ר' עקיבא ואמר: יודע היה משה שהבנות נוחלות. על מה נחלקו? אם ירשו בראוי כבמוחזק ואם לאו. ראויה היתה פרשת נחלות שתאמר על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד שנאמרה על ידן. לכך מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר ה' אל משה כן בנות צלפחד דוברות. יפה תבעו בנות צלפחד, שכך כתובה פרשה לפני במרום. אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו.

כיוצא בו אתה אומר במדבר לו "כן בני יוסף דוברים".

כיוצא בו אתה אומר במדבר יד "ויאמר ה' סלחתי כדבריך", או עתידות אומות העולם לומר: אשרי אדם שהמקום הודה לדבריו:

נתון תתן להם אחוזת נחלה. זו נחלת אביהן:

בתוך אחי אביהם. זו נחלת אחי אביהם:

והעברת את נחלת אביהן להן. מגיד שבנות צלפחד נטלו ג' חלקים בנחלה: חלק אביהם, וחלק אבי אביהם, וחלק אביהם שהיה בכור.

ר' אליעזר בן עקיבא אומר: אף חלק אחי אביהן נטלו:

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש. אין לי אלא לשעה. לדורות מנין? תלמוד לומר "ואל בני ישראל תדבר לאמר".

בכולם הוא אומר "ונתתם", וכאן הוא אומר "והעברתם". ר' אומר: אין לך מעביר בנחלה, אלא בת, מפני שבנה ובעלה יורשים אותה.

מנין שהאב קודם לאחיו בנחלה? - היה ר' ישמעאל בר' יוסי אומר: הרי הוא אומר "והעברתם את נחלתו לבתו". מפני הבת מעביר אתה את האב, ואי אתה מעביר מפני האחים.

ומנין שהאב יורש? אמרת ק"ו: ומה אחים מן האב, שאינן באים אלא מכח אב, הרי הם יורשים את האב, שאין אחים באים אלא מכח האב - ודין הוא שיורש.

ומנין לעשות את בת הבן כבן? אמרת, ק"ו הוא: ומה בנות צלפחד, שלא היו אלא לשעה, עשה את בת הבן כבן - ק"ו לדורות.

מנין לעשות נקבות כזכרים? הרי אתה דן: הואיל והבנים יורשים, ואחי האב יורשים. מה בנים, עשה נקבות כזכרים - אף בכל היורשים עשה נקבות כזכרים. ומה בנים, הקדים זכרים לנקבות - אף בכל היורשים הקדים זכרים לנקבות. ומה בגואלם, עשה בנים כאבותם - אף בכל היורשים נעשה בנים כאבותם.

ומנין שהבת יורשת? הרי הוא אומר: במדבר לו "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל". אין לי אלא בת. בת הבן מנין? אמרת ק"ו: ומה בת, שהורע כחה במקום הבן, הרי היא יורשת - בת הבן בן, שיפה כחו במקום הבן - דין הוא שתירש!

ומנין שהאיש יורש את אשתו? ת"ל "ממשפחתו - וירש אותה", דברי ר' עקיבא.

ר' ישמעאל אומר: אינו צריך, שהרי כבר נאמר במדבר לו "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל" ואומר "ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה אחר". ואומר יהושע כד "ואלעזר בן אהרן מת". וכי מנין היה לפינחס בהר אפרים? אלא שנשא אשה מבני אפרים, ומתה - וירשה. כיוצא בו דברי הימים א ב "ושגוב הוליד את יאיר, ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד", שנשא אשה מבני מנשה, ומתה - וירשה:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואם אין אחים לאביו. ממשפחתו - ממשפחת אביו. או אינו אלא ממשפחת אמו? ת"ל במדבר א "למשפחותם לבית אבותם", מגיד שמשפחות הולכות אחרי אבות:

וירש אותה. לענין שאמרנו:

והיתה לבני ישראל לחקת משפט. נתנה תורה דעת לחכמים לדרוש ולומר: כל הקרוב בשאר - כשר הוא בנחלה:

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה הר נבו - זו נחלה בני ראובן ובני גד. בשעה שנכנס משה לנחלת בני ראובן ובני גד שמח, ואמר דומה אני שהותר לי נדרי. התחיל שופך תנחומים לפני המלך. משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטרין שלו. נכנס לשער - והוא אחריו, לטרקלין - הוא אחריו; כיון שבא ליכנס לקיטון אמר לו: בני, מכאן ואילך אתה אסור. כך בשעה שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח, ואמר דומה אני שהותר לי נדרי! התחיל שופך תחנונים לפני המקום. והלא דברים ק"ו: ומה אם משה, חכם גדול אב החכמים ואב הנביאים, אע"פ שיודע שנגזרה עליו גזירה - לא מנע עצמו מן הרחמים, ק"ו לשאר בני אדם:

דברים ג ואתחנן אל ה' - במיני תחנונים: בעת ההיא לאמר - שאין ת"ל, אלא א"ל: הודיעני אם אני נכנס לארץ ואם לאו: אדוני - אדון לכל באי העולם: אלהים - בדין בראת את העולם: אתה החילות - אתה החילות לפתוח פתח לעבדך, בשעה שנכנסתי לנחלת בני ראובן ובני גד. ד"א: אתה החלות את השבועה: כתבת בתורה שמות כב זובח לאלהים יחרם - ובניך עבדו ע"ז, ובקשתי רחמים ממך וסלחת! אתה החלות את השבועה: להראות את עבדך - נסים וגבורות, שנאמר ויאמר משה אסורה נא ואראה: את גדלך - זו מדת טובך, שנאמר במדבר יד ועתה יגדל נא כח ה': ואת ידך - זו ימינך שפשוטה לכל באי העולם, שנאמר שמות טו ימינך ה' נאדרי בכח, ואומר תהלים מד ימינך וזרועך ואור פניך, ואומר ישעיה מה בי נשבעתי: החזקה - שאתה כובש ברחמים את מדת הדין, שנא' מיכה ז מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע. ואומר מיכה ז ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו... תתן אמת ליעקב: אשר מי אל בשמים ובארץ - שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו: מדת ב"ו הגדול מחבירו - מבטל גזירות חבירו; אבל אתה - מי יכול למחות על ידך? וכן הוא אומר איוב כג והוא באחד ומי ישיבנו. ר' יהודה בן בבא אומר: משל באדם שנתון בקונטריסים של מלכות, אפילו נותן ממון הרבה - אי אפשר ליעקר, אבל אתה אומר "עשו תשובה ואני מקבל"! שנא' ישעיה מד מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך. ר' אומר: אשר מי אל בשמים ובארץ - חוץ מכאן. ישראל אומר דברים ד וידעת היום והשבות אל לבבך... אין עוד - אלא אף באומות העולם: אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך - כמעשיך במצרים, וכגבורותיך על הים. ד"א כמעשיך וכגבורותיך על נחלי ארנון: אעברה נא ואראה - אין נא אלא לשון בקשה: הארץ הטובה אשר בעבר הירדן - וזו היא שרבי יהודה אומר: ארץ כנען היא טובה, ולא נחלת בני ראובן ובני גד: ההר הטוב - זו ירושלים: והלבנון - זה בית המקדש, וכן הוא אומר זכריה יא פתח לבנון דלתיך, ואומר ישעיה י והלבנון באדיר יפול, וי"א: לבנון - מינה עליהם את מלכיהם:

ויתעבר ה' בי - כאדם שאומר נתעבר בי פלוני, ונתמלא עלי חימה: למענכם - שאתה גרמתם. וכן הוא אומר תהלים קו ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורה: ולא שמע אלי - ולא קיבל תפלתי. ר' נתן אומר: הרי הוא אומר איוב לו הן אל כביר לא ימאס תם, אין הקב"ה מואס תפלתם של רבים; אבל כאן לא קיבל תפלתי: ויאמר ה' אלי - אמר לו למשה: בדבר הזה רב לך, שאין מניחים את הצדיקים לבוא לידי עבירה חמורה. מכאן היה ר' ישמעאל אומר: משל להדיוט - לפום גמלא שיחנא. ד"א: אם משה, חכם חכמים גדולים, אבי נביאים, לא נשא לו פנים - ק"ו לשאר כל אדם. המענים את הדין והמעותין את הדין - עאכ"ו: רב לך - אמר לו: הרבה שמור לך, הרבה צפון לך, שנאמר תהלים לא מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ואומר ישעיה סד ומעולם לא שמעו ולא האזינו, ולא ראתה אלהים זולתך, יעשה למחכה לו. ד"א: רב לך - אמר לו הרבה יגעת, הרבה עמלת, צא משה ונח! שנא' דניאל יב לך לקץ הימין ותנוח. אמר לו: אם לאו - אכנס כהדיוט! א"ל: אין המלך נכנס כהדיוט. אמר לו: אם לאו אעשה תלמיד ליהושע! אמר לו: רב לך, הרב נעשה תלמיד לתלמידו? אמר לו: אם לאו אכנס דרך אויר, או דרך חלל! אמר לו: ושמה לא תבוא. אמר לו: אם לאו עצמותי יעברו את הירדן! אמר לו: כי לא תעבור את הירדן הזה, וכי המת יכול לעבור? אלא אמר לו: משה, אף עצמותיך לא יעברו את הירדן: אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה - אמר לו: בדבר הזה אל תבקש ממני, אבל בדבר אחר גזור עלי ואני אעשה. משל למה הדבר דומה? למלך שגזר על בנו גזרה קשה, והיה הבן ההוא מבקש מאביו. אמר לו בדבר הזה אל תבקש ממני, אבל בדבר אחר גזור עלי ואני אעשה, איוב כב ותגזר אומר ויקם לך. אמר לו: אם לאו הראני! אמר לו: בדבר זה אני עושה:

עלה ראש הפסגה - מגיד הכתוב שהראהו המקום למשה את הרחוק כקרוב, את שאין גלוי כגלוי, את כל הקרוי ארץ ישראל, שנאמר דברים לד ויראהו ה' את הארץ ואת נפתלי ואת הנגב ואת הככר ויאמר ה' אליו זאת הארץ.

ר' עקיבא אומר: מגיד הכתוב, שהראהו המקום למשה את כל חדרי ארץ ישראל, כשלחן ערוך, שנא' ויראהו ה' את הארץ. ר' אליעזר אומר: נתן כח בעיניו של משה, וראה מסוף העולם ועד סופו. וכן אתה מוצא בצדיקים שרואים מסוף העולם ועד סופו, שנאמר ישעיה לג מלך ביופיו תחזינה עיניך; ונמצאת אתה אומר ב' ראיות הם: אחת ראייה של נחת ואחת ראייה של צער. באברהם הוא אומר בראשית יג שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם - זו היא ראייה של נחת. במשה הוא אומר עלה אל הר העברים, עלה ראש הפסגה - זו היא ראייה של צער. נמצאת אתה אומר שתי קריבות הם: אחת קריבה שהיא לשום שמים ואחת קריבה שאינה לשום שמים. דברים ד ותקרבון ותעמדון תחת ההר - זו קריבה לשום שמים. דברים א ותקרבון אלי כלכם - זו קריבה שאינה לשום שמים: דברים ג וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו - צוהו על דברי תלמוד. ר' יהודה אומר: צוהו על הגבעונים, צוהו על המשאות ועל הטרחות ועל הריבות: כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם - מגיד שאין יהושע נפטר מן העולם עד שהנחיל לישראל את הארץ: אשר תראה - מגיד שראה משה בעיניו מה שלא הלך יהושע ברגליו: ונשב בגיא מול בית פעור - אמר להם ראו איזו עבירה עברתם, ואמר לכם המקום עשו תשובה ואני מקבל, ואני כמה בקשות בקשתי ולא נסלח לי. רבי יהודה בן בבא אומר: מג' מקומות שבאו ישראל לידי עבירה חמורה, ואמר להם המקום עשו תשובה ואני מקבל. כיוצא בו אתה אומר שמות יז ויקרא שם המקום ההוא מסה ומריבה על ריב בני ישראל. מהו אומר? שמות טו ויאמר אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה. ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה - דברים י ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. וכאן הוא אומר ונשב בגיא מול בית פעור - ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים:

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

וראית אותה ונאספת אל עמיך גם אתה - מגיד שנתאוה משה למיתתו של אהרן, שנא' כאשר נאסף אהרן אחיך.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

על אשר מריתם פי במדבר מריבה במדבר סין - ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף משה ואהרן בהיכרת מתו, שנא' דברים לב על אשר לא קדשתם, הא אם קדשתם אותי - עדין לא הגיע זמנכם ליפטר. שני פרנסים עמדו: אחד אמר אל יכתב סורחני, ואחד אומר יכתב סורחני. דוד אמר אל יכתב סורחני, שנא' תהלים לב לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. משה אמר יכתב סורחני: על אשר מריתם פי במדבר סין במריבת העדה להקדישני. משל למה הדבר דומה? לב' נשים שהיו לוקות בבית דין. אחת לוקה על שקלקלה ואחת לוקה על שגנבה פגי שביעית. זו שגנבה פגי שביעית אומרת: בבקשה מכם הודיעו סורחני, שלא יהו העומדים סבורים לאמר כשם שזו קלקלה אף זו קלקלה! תלו לה הפגים בצוארה, והיו מכריזין לפניה על הפגים זו לוקה.

ר' אליעזר המודעי אומר: בוא וראה כמה צדיקים חביבים לפני הקב"ה, שבכל מקום שמזכיר מיתתם שם מזכיר סרחונם; וכל כך למה? לפי שלא יהיה להם פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בהם בסתר, לפיכך מתו. וכך בארבע מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן, ובכל מקום שהוא מזכיר מיתתן מזכיר סרחונם, להודיע שלא היה בהם אלא זו בלבד. והרי דברים ק"ו: ומה אם כך חס המקום בשעת הכעס, ק"ו בשעת רצון, שנאמר ישעיה מט כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

וידבר משה אל ה' לאמר - להודיע שבחן של צדיקים, שכשהם נפטרים מניחים עצמן ועוסקין בצורך צבור:

לאמר - אין ת"ל לאמר! מה ת"ל לאמר? אלא אמר לו: הודיעני נא אם אתה ממנה עליהם פרנסים אם לאו, עד שהשיבו הקב"ה ואמר לו קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח אלהים בו וסמכת את ידך עליו.

ר' אלעזר בן עזריה אומר: בד' מקומות בקש משה לפני הקב"ה והשיבו את שאלותיו. כיוצא בו אתה אומר שמות ו וידבר משה לפני ה' הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, שאין ת"ל לאמר, מה ת"ל לאמר? אלא אמר לפניו הודיעני נא אם אתה גואלם ואם לאו, עד שהשיב המקום על שאלותיו, שנאמר ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו. כיוצא בו אתה אומר במדבר יב ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה, שאין ת"ל לאמר, ומה ת"ל לאמר? אלא אמר לפניו הודיעני נא אם אתה רופא אותה אם לאו, עד שהשיבו הקב"ה על שאלתו, שנאמר ויאמר ה' אל משה ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם ז' ימים. כיוצא בו אתה אומר דברים ג ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, אין ת"ל לאמר, אלא אמר לו הודיעני אם אכנס לארץ אם לאו, עד שהשיבו המקום ויאמר ה' אליו רב לך. אף כאן אין ת"ל לאמר, אלא אמר לו: הודיעני נא אם ממנה אתה עליהם פרנסים ואם לאו! עד שהשיבו המקום: קח לך את יהושע בן נון.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר - מגיד הכתוב שכל הרוחות אין יוצאות אלא מלפניו.

ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: סימן זה יהיה בידך, שכל זמן שאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונו, שנאמר איוב יב אשר בידו נפש כל חי. מת - נתונה באוצר, שנאמר שמואל א כה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. שומע אני בין צדיקים בין רשעים? ת"ל ואת נפש אויביך יקלענה בכף הקלע:

איש על העדה - זה יהושע, שנא' תהלים עח לחם אבירים אכל איש, ולמה פירש הכתוב? שלא להטיל מחלוקת בין בניו ובין אחיו:

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

אשר יצא לפניהם אשר יוציאם ואשר יביאם - לא כדרך שאחרים עושים, שהם משלחים חיילות, והם באים לבסוף; אלא כשם שעשה משה, שנאמר ויאמר ה' אליו אל תירא אותו, וכשם שעשה יהושע, שנאמר וירץ יהושע ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו, וכשם שעשה פנחס, שנאמר במדבר לא וישלח אותם משה אלף למטה לצבא.

אשר יצא לפניהם - בראש. ואשר יבוא לפניהם - בראש, שנאמר דברי הימים א יא ויעל בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש.

אשר יצא לפניהם - בגדוד. ואשר יבוא לפניהם - בגדוד.

אשר יצא לפניהם - בכרך ואשר יבא לפניהם - בכרך. אשר יוציאם - בזכיות. ואשר יביאם - בזכיותיו. אשר יוציאם - במנין. ואשר יביאם - במנין, שנאמר במדבר לא ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש וגו'. ולמה הוצרכו כפרה? לפי שזנו עיניהם מן הערוה:

ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה - ועליו מפורש בקבלה שיר השירים א הגידה לי שאהבה נפשי, כענין שנא' ירמיה מג ועטה את ארץ מצרים כאשר יעטה הרועה את בגדו, שלמה אהיה כעוטיה על עדרי - אברהם יצחק ויעקב.

צא וראה מה הקב"ה השיבו: אם לא תדעי לך היפה בנשים - מעולה שבנביאים.

צאי לך בעקבי הצאן - בעקבים אני עושה עמהם.

ורעי את גדיותיך - מנין אתה אומר, שהראהו המקום למשה כל הפרנסים העתידים לשמש את ישראל מיום שיצאו מן המדבר עד שיחיו המתים? שנא' צאי לך בעקבי הצאן.

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון - את שבלבך. קח לך מה שבדוק לך, ועליך מפורש משלי כז נוצר תאנה יאכל פריה.

איש אשר רוח בו - שיכול להלוך כנגד רוחות של כל אחד ואחד:

וסמכת את ידך עליו - א"ל תן תורגמן ליהושע, להיות שואל ודורש ומורה הוראות בחייך. כשתפטר מן העולם, לא יהי ישראל אומרים בחיי רבו לא הורה, ועכשיו הוא מורה. מיד מעמידו מן הארץ, והושיבו אצלו על הספסל.

רבי נתן אומר: כיון שהיה יהושע נכנס לארץ היה משתיק את התורגמן, עד שנכנס ויצא וישב במקומו:

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

ונתת מהודך עליו - ולא כל הדרך. נמצינו למדים פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה:

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולפני אלעזר הכהן יעמוד - שהיה יהושע צריך לאלעזר, ואלעזר ליהושע:

ושאל לו - שומע אני בינו לבין עצמו? ת"ל במשפט האורים. שומע אני בקול גדול? ת"ל ושאל לו. הא כיצד? עומד ומדבר בשפתותיו, וכהן גדול משיבו על שאלותיו:

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויעש משה כאשר צוה ה' אותו - הלך ועשה בשמחה, ולא הורע בעיניו בין בנו לבין בן אחיו:

ויקח את יהושע - לקחו בדברים והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא:

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויסמוך את ידיו עליו - ככלי מלא וגדוש, וכן הוא אומר שמות לג ומשרתו יהושע בן נון נער. כיוצא בו אתה אומר יהושע א לא ימוש ספר התורה הזה, והלא דברים ק"ו: ומה יהושע שנא' לו דברים לד ומלא אותו רוח חכמה, נאמר בו לא ימוש - שאר בני אדם על אחת כמה וכמה!

ויצוהו כאשר צוה ה' את משה. מה צוה הקב"ה את משה בשמחה - כך צוה משה ליהושע בשמחה. שומע אני שחסר משה? ת"ל בן מאה וכ' שנה אנכי היום, שנא' לא כהתה עינו - בין טמא לטהור, בין איסור להיתר. ולא נס ליחה - בעולמו בתורה: