סידור בית יעקב (עמדין)/שער המפקד
שער המפקד. לירח ניסן. ממנו נכנסין לי"ב מבואות. מבוא א. לר"ח
מבוא א - פרשת נשיאים
[עריכה]
(א) בו נברא עולם לדעת ר״י. בו חרבו פני האדמה לדעת ר״י. בימי חזקיה המלך החלו לקדש בו בית ה'. (שנה וו חל בא'). בימי עזרא כלו בו לחקור אחר נושאי הנכריות. והוא זמן עצי כהנים. ארח בן יהודה [תענית פ"ב]. בארץ ישראל כשהגיע זמן פסח ולא ירדו גשמים, מתענין. בו נולדו אבות בז מתו. בו נדבר הקב״ה עס מרע״ה בסנה והיחה פקידה לגאולת מצרים, שבו בפרק בשנה הבאה, בו עתידין להגאל:
(ב) הוא ראשון לחדשים. שנאמר "החודש הזה לכם" (אותיות מלך) "ראשון". מזלו טלה. שבטו ראובן:
(ג) אינו חל אלא באגה״ז [מולדו בשנה זו (תקז״ל) ז׳ כ' תשב]:
(ד) הוא ר״ה למלכים ולרגלים ולעבוריס ולתרומת שקלים. קרבנות הבאין באחד בניסן מצוה להביא מן החדש. ויש אומרים אף לשכירות בתים:
(ה) ונקרא פרוס הפסח [נפקא מינה לנודר בלשון זה] .והוא גורן למעשר בהמה לדעת ר״ע וחבריו [שקלים פ"ג]:
(ו) ומתחילין לשאול ולדרוש בהלכות פסח לדעת רשב״ג [פסחים ו]:
(ז) נטל עשר עטרות. בו הוקם המשכן בשנה שניה ליציאת מצרים, והקריב נחשון ראשון לחנוכת המזבח, ואחריו שאר נשיאים, כל אחד יומו. לפיכך נוהגיס יחידים לקרות בר״ח ניסן וי״א ימיס שאחריו, פרשה של כל נשיא ונשיא דבר יום ביומו (ע״ל בשער נקנור) [והוא קריאה לחנוכה]. אחר כך אומרים:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתָּאִיר הַיּוֹם בְּחַסְדְּךָ הַגָּדוֹל עַל נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין דְּמִתְחַדְּשִׁין כְּצִפָּרִין וּמְצַפְצְפִין בִּשְׁבָחִין וּמְצַלְאִין עַל עַמָּא קַדִּישָׁא יִשְׂרָאֵל. רבש"ע תַּכְנִיס וּתְעַיֵּל הָנָךְ צַפָּרֵי קַדִּישֵׁי לַאֲתַר קַדִּישָׁא דְּאִתָּמַר עַלֵּיה עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁבְּאִם אֲנִי עַבְדְּךָ מִשֵּׁבֶט [פלוני] שֶׁקָּרָאתִי בְּתוֹרָתֶךָ פָּרָשָׁה שֶׁל הַנָּשִׂיא הַיּוֹם. אֲזַי יָאִירוּ נָא עָלַי כָּל נִיצוֹצִין קַדִּישִׁין וְכָל הָאוֹרוֹת קְדֻשּׁוֹת הַכְּלוּלוֹת בִּקְדֻשַּׁת זֶה הַשֵּׁבֶט לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בְּתוֹרָתֶךָ וּבְיִרְאָתֶךָ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ כָּל יְמֵי חַיַּי אֲנִי וְזַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם אָמֵן סֶלָה:
סדר הנשיאים
[עריכה]
נשיא ליום א'
[עריכה]
וַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּמְשַׁ֨ח אֹת֜וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ וְאֶת־כׇּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ וְאֶת־כׇּל־כֵּלָ֑יו וַיִּמְשָׁחֵ֖ם וַיְקַדֵּ֥שׁ אֹתָֽם׃
וַיַּקְרִ֙יבוּ֙ נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רָאשֵׁ֖י בֵּ֣ית אֲבֹתָ֑ם הֵ֚ם נְשִׂיאֵ֣י הַמַּטֹּ֔ת הֵ֥ם הָעֹמְדִ֖ים עַל־הַפְּקֻדִֽים׃
וַיָּבִ֨יאוּ אֶת־קׇרְבָּנָ֜ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה שֵׁשׁ־עֶגְלֹ֥ת צָב֙ וּשְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר עֲגָלָ֛ה עַל־שְׁנֵ֥י הַנְּשִׂאִ֖ים וְשׁ֣וֹר לְאֶחָ֑ד וַיַּקְרִ֥יבוּ אוֹתָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן׃
וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
קַ֚ח מֵֽאִתָּ֔ם וְהָי֕וּ לַעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְנָתַתָּ֤ה אוֹתָם֙ אֶל־הַלְוִיִּ֔ם אִ֖ישׁ כְּפִ֥י עֲבֹדָתֽוֹ׃
וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֶת־הָעֲגָלֹ֖ת וְאֶת־הַבָּקָ֑ר וַיִּתֵּ֥ן אוֹתָ֖ם אֶל־הַלְוִיִּֽם׃
אֵ֣ת ׀ שְׁתֵּ֣י הָעֲגָל֗וֹת וְאֵת֙ אַרְבַּ֣עַת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י גֵרְשׁ֑וֹן כְּפִ֖י עֲבֹדָתָֽם׃
וְאֵ֣ת ׀ אַרְבַּ֣ע הָעֲגָלֹ֗ת וְאֵת֙ שְׁמֹנַ֣ת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י מְרָרִ֑י כְּפִי֙ עֲבֹ֣דָתָ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃
וְלִבְנֵ֥י קְהָ֖ת לֹ֣א נָתָ֑ן כִּֽי־עֲבֹדַ֤ת הַקֹּ֙דֶשׁ֙ עֲלֵהֶ֔ם בַּכָּתֵ֖ף יִשָּֽׂאוּ׃
וַיַּקְרִ֣יבוּ הַנְּשִׂאִ֗ים אֵ֚ת חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּי֖וֹם הִמָּשַׁ֣ח אֹת֑וֹ וַיַּקְרִ֧יבוּ הַנְּשִׂיאִ֛ם אֶת־קׇרְבָּנָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃
וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד לַיּ֗וֹם נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לַיּ֔וֹם יַקְרִ֙יבוּ֙ אֶת־קׇרְבָּנָ֔ם לַחֲנֻכַּ֖ת הַמִּזְבֵּֽחַ׃
וַיְהִ֗י הַמַּקְרִ֛יב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן אֶת־קׇרְבָּנ֑וֹ נַחְשׁ֥וֹן בֶּן־עַמִּינָדָ֖ב לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃
וְקׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃
כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃
פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃
שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃
וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתּוּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּינָדָֽב׃ יהי רצון וכו'
נשיא ליום ב'
[עריכה]בַּיּוֹם֙ הַשֵּׁנִ֔י הִקְרִ֖יב נְתַנְאֵ֣ל בֶּן־צוּעָ֑ר נְשִׂ֖יא יִשָּׂשכָֽר׃ הִקְרִ֨ב אֶת־קׇרְבָּנ֜וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן נְתַנְאֵ֖ל בֶּן־צוּעָֽר׃ יהי רצון וכו'
נשיא ליום ג'
[עריכה]בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֹֽן׃ קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֹֽן׃ יהי רצון וכו'
נשיא ליום ד'
[עריכה]בַּיּוֹם֙ הָרְבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר׃ קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר׃ יהי רצון וכו'
נשיא ליום ה'
[עריכה]בַּיּוֹם֙ הַחֲמִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽישַׁדָּֽי׃ קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן שְׁלֻמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽישַׁדָּֽי׃ יהי רצון וכו'
נשיא ליום ו'
[עריכה]בַּיּוֹם֙ הַשִּׁשִּׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל׃ קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל׃ יהי רצון וכו'
נשיא ליום ז'
[עריכה]בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אֶפְרָ֑יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃ קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֱלִישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃ יהי רצון וכו'
נשיא ליום ח'
[עריכה]בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָהצֽוּר׃ קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָהצֽוּר׃ יהי רצון וכו'
נשיא ליום ט'
[עריכה]בַּיּוֹם֙ הַתְּשִׁיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעֹנִֽי׃ קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעֹנִֽי׃ יהי רצון וכו'
נשיא ליום י'
[עריכה]בַּיּוֹם֙ הָעֲשִׂירִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י דָ֑ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּֽי׃ קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּֽי׃ יהי רצון וכו'
נשיא ליום י"א
[עריכה]בְּיוֹם֙ עַשְׁתֵּ֣י עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עׇכְרָֽן׃ קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עׇכְרָֽן׃ יהי רצון וכו'
נשיא ליום י"ב
[עריכה]בְּיוֹם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן׃
קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃
כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃
פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃
שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃
וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן׃
זֹ֣את ׀ חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ מֵאֵ֖ת נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל קַעֲרֹ֨ת כֶּ֜סֶף שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֗ה מִֽזְרְקֵי־כֶ֙סֶף֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֔ר כַּפּ֥וֹת זָהָ֖ב שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵֽה׃
שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָ֗ה הַקְּעָרָ֤ה הָֽאַחַת֙ כֶּ֔סֶף וְשִׁבְעִ֖ים הַמִּזְרָ֣ק הָאֶחָ֑ד כֹּ֚ל כֶּ֣סֶף הַכֵּלִ֔ים אַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃
כַּפּ֨וֹת זָהָ֤ב שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה֙ מְלֵאֹ֣ת קְטֹ֔רֶת עֲשָׂרָ֧ה עֲשָׂרָ֛ה הַכַּ֖ף בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ כׇּל־זְהַ֥ב הַכַּפּ֖וֹת עֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָֽה׃
כׇּל־הַבָּקָ֨ר לָעֹלָ֜ה שְׁנֵ֧ים עָשָׂ֣ר פָּרִ֗ים אֵילִ֤ם שְׁנֵים־עָשָׂר֙ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר וּמִנְחָתָ֑ם וּשְׂעִירֵ֥י עִזִּ֛ים שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר לְחַטָּֽאת׃
וְכֹ֞ל בְּקַ֣ר ׀ זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֗ים עֶשְׂרִ֣ים וְאַרְבָּעָה֮ פָּרִים֒ אֵילִ֤ם שִׁשִּׁים֙ עַתֻּדִ֣ים שִׁשִּׁ֔ים כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי־שָׁנָ֖ה שִׁשִּׁ֑ים זֹ֚את חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ אַחֲרֵ֖י הִמָּשַׁ֥ח אֹתֽוֹ׃
וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֙רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו׃ יהי רצון וכו'
- ביום י"ג יאמר זה:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת׃
וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
וְזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה׃
(ח) באחד בניסן יתחילו להקריב מלואים לעתיד במהרה בימינו. לכן המצפים לישועה ראוי להם לעשות זכר לדבר. ולקרות גם כן אותה פרשה בנביא יחזקאל (סימן מ"ג) מן ויאמר וגו' אלה חוקות המזבח. עד נאם ה' אלהים. אח"כ קורא עוד שם (סימן מ"ה) מן כה אמר ה' בראשון באחד לחודש. עד וכפרתם את הבית. ושני פרשיות הללו ראויים לאמרם מר"ח עד ז' בו בכלל. אכן פרשה ראשונה יאמר גם ביום ח'. ויאמר אחריהם לשון בקשה. שיראנו ה' בנחמה ובעבודה במהרה בימינו אמן:
יח וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם. יט וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה לְשָׁרְתֵנִי פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת. כ וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע קַרְנֹתָיו וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה וְאֶל הַגְּבוּל סָבִיב וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ. כא וְלָקַחְתָּ אֵת הַפָּר הַחַטָּאת וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ. כב וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי תַּקְרִיב שְׂעִיר עִזִּים תָּמִים לְחַטָּאת וְחִטְּאוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ בַּפָּר. כג בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא תַּקְרִיב פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן הַצֹּאן תָּמִים. כד וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי יְהוָה וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַיהוָה. כה שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ. כו שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ ידו [יָדָיו]. כז וִיכַלּוּ אֶת הַיָּמִים וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה. (יחזקאל מג, יח-כז)
יח כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ. יט וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. כ וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת. (יחזקאל מה, יח-כ)
(ט) מריש ירחא עד תמניא ביה. אתוקם תמידא. דלא למספד (ואין צריך לומר דלא להתענאה). ואף על גב דקיימא לן בטלה מגילת תענית. היינו לעניין תענית יחיד. אבל לגזור תענית ציבור לא בטלה. כן הוא דעת הראב"ד. והרא"ש והטור ושאר פוסקים עומדים בשיטתו. וכן עיקר. לפי זה היה מקום לומר שאסור לגזור תענית ערב ר"ח ניסן. דוק. איברא לאו מילתא היא. דהא ראש חודש ניסן גופיה בטיל מדין מגילת תענית. לפי שהוקבע בו יום מיתת צדיקים. הלכך לא שייך למיסר יום שלפניו. כדאמרינן גבי יום טוריינוס:
(י) ברם בניסן בלאו הכי אין מתענין (אפילו אותן יחידים שמתענין כל השנה ב' וה') ולא מספידין. עד שיצא החודש כולו. לפי שפשטה קדושה בכולו. כדאיתא במסכת סופרים:
(יא) עמו"ק עיין מור וקציעה שהקשיתי על זה. שנראה לכאורה כמתנגד לשיטת תלמודנו. דאי הכי למאי הילכתא קיימא לן בטלה מגילת תענית? ותו, אי איתא להא דמסכת סופרים, למאי איצטריך במגילת תענית למיסר הנך יומי? הא איתסרו וקיימו מימות משה רבינו ע"ה. ומשנינא, דשאר מגילת תענית, דאית לה דין דברי סופרים כשאר תורה שבעל פה. שחל חיובה על כל ישראל וקבילו להו כולהו. מיהו חזקיה בן גוריון וסיעתו, לדרייהו לחוד הוא דתקון. ולבתר הכי רשות הוא. ואיפליגו בה אי קבילו עלייהו תו בתר הכי או לא. והכא בחודש ניסן אליבא דמסכת סופרים, במנהגא תליא מילתא. ולא פשטה בכלל ישראל. והדורות האחרונים קיבלוהו עליהם להחמיר בכך. והיכא דנהוג נהוג, ויש להם על מה לסמוך:
(יב) ונפקא מינה נמי בין מנהגא לדברי סופרים, לעניין נדר תענית. דלא חייל אמגילת תענית. מה שאין כן בהך מנהגא דמידחי ודאי מקמי נדר. עמ"ש בס"ד בחיבורי באריכות:
(יג) ומה שאנו מקילין בתענית מיתת אב ואם. ודכוותה בתענית חתן. היינו משום דאתי מנהג ומבטל מנהג. וכן הוא העיקר. לכתחילה אין מקבלין בניסן אפילו תענית יחיד. אם לא לצורך גדול. ואם קיבלו בלשון נדר, אין אחר קבלה כלום:
(יד) תענית חלום בו. ודאי לא צריך למיתב תענית לתעניתו:
(טו) ואם התענה תענית חלום בשבת ערב ר"ח ניסן. י"ל שמתענה בר"ח ניסן, שהוא יום מיתת צדיקים. וכן דעת המגן אברהם. ואינו נראה לי. אבל אם התענה שבת שבתוך ניסן, נראה לי שמתענה יום א' שאחריו בניסן. דימי ניסן מנהגא בעלמא. ולא דמי לר"ח דאורייתא. אע"ג דלפי דעה הנ"ל י"ל איפכא. העיקר כמ"ש. ועיין עוד לקמן:
(טז) ידוע שבר"ח ניסן מתו בני אהרן [סוף מגילת תענית] ומן הסתם הוא גם כן יום מיתת האעבות. לפיכך המתענה בו אין תופסין אותו על כך:
(יז) כל ימי ניסן אין אומרים תחנון. ולא יהי רצון שאומרים אחר קריאת התורה בב' וה'. ולא צידוק הדין ולא קדיש בבית הקברות. ואין מזכירין נשמות. ולא צו"ץ צדקתך, וצדקתך, צדקתך:
(יח) ר"ח ניסן שחל בשבת. אז הוא פרשת החודש. מוציאין ג' ס"ת. קרו שיתא בסדר היום. ז' וביום השבת ובראשי חדשיכם. ואומרין חצי קדיש על ב' הספרים ביחד. וקורין למפטיר בס"ת שלישי, החודש הזה. ומפטיר באחד לחודש:
מבוא ב - עד ערב פסח
[עריכה](א) ביום ב׳ דניסן שרף משה פרה ראשונה. והקריב נשיא יששכר. וקורין פרשתו כנ״ל. ביום ג' נשיא זבולן. ביום ד', ראובן. ביום ה׳, שמעון. ביום ו', גד. ביום ז', אפרים. בו נשא יחזקאל על פרעה. ביום זה ישלמו מלואים שלעתיד (בשנה זו הוא שבת. וקורין ויקרא):
(ב) ביום ח׳, נשיא מנשה. בו באו לאולם ה׳ לטהר בית חיינו. בתמניא אתוקם חגא דשבועיא (אולי רמז על זה הנביא במה שכתב: "והיה ביום השמיני והלאה". והיה לו לומר "מיום". וק"ל). בט', נשיא בנימין:
(ג! בי׳, דן. בו מתה מרים. ונראה לי שאין נכון להתענות בו בשביל זה. כי בסדר עולם רבה ראיתי כתוב, שמתה בא׳ בניסן. עם שבפ"י כתוב גם כן י״ב ניסן. ע״כ טעות סופר יש. ועוד שהוא יום טוב גם כן, שבו עלו ישראל מן הירדן. מלבד הנס של לקיחת פסח מצרים שהיה בו. וביום זה אירעו כמה ניסים בעבר הירדן ימה כו'. בי"א, אשר. בי"ב, נפתלי:
(ד) שבת הסמוך לפסח, נקרא שבת הגדול (בשנה זו הוא בערב פסח. קורין צו), מפני נס גדול שנעשה בו כנודע. עמו"ק:
יוצר לשבת הגדול
[עריכה][החזן מתחיל ברוך אתה וכו' עד ומושיע ומגן]
שיר מרובע על סדר א"ב מן א עד מ ואחר כך חרוז אחר לסיום הברכה. וכל היוצר (חוץ מפיוט אז רוב ניסים) חיבר ר' יוסף בר שמואל טוב עלם:
אלהים. כשדרכת להכות המצרים, והרגת כל חילם והרסת כל מבצריהם. אז גאלת עמך שמחים בכלי זמר. והוצאתם חופשי וביררתם כבורר סולת יפה לערבה וללוש פת נקיה:
בצעדך. מלשון צעד ודריכה. בתקת. חתכת. כמו "בתקוך בחרבותם" (יחזקאל טז):
בנבל קתרוס. מיני כלי זמר:
הגרת. השפלת מרום לעומק כל חיל מצרים. ונתרוקנו מכל טוב והושפלו לארץ והוכו מכה טריה. וישראל שהיו עזובים זרח להם זכות דם פסח ומילה. ונחלצו מצרה והוכבסו והולבנו ברחיצה יפה: הגרת. השפלת. כמו "לארץ מגרת" (תלים פט):
נחבסת. מלשון חז"ל. גולגולת שנחבסה (חולין מ"ב):
זנוחה. עזובה:
ונגהצה. מלשון חז"ל בגדים מגוהצין. מכובס ומלובן היטב:
טרם. קודם שבטל והוסר מישראל, מרירת השעבוד מהמצרים המענים אותם, נצמח ישועה לישראל השמורים מה׳ כבבת עין. ואז עשית נזר תפארה לתורה המשיבת נפש שציוותה על השבת. במה שהקדמת ליתן להם מתנת השבת להשיב נפשם מעבודה קשה:
סלה. תמיד אני חייב לרוממך המושיע ושליט בעליונים ותחתונים. על שהוצאתני חפשי מבית פרעה שהחשיך עיני בשעבוד. מעליט. מחשיך. כמו "ועלטה היה" (בראשית טו, יז): וסכות על ראשי להגן עלי ולהשאיר לי פליט. והגנת בעדי והצלתני ופסחת על בתי ישראל, ובזה מלטתני ממכת בכורות:
שיר מרובע. ע״פ א״ב מן מ עד ת (ואות ש״ת כפול) וחרוז לסיום הברכה:
מִמַּסְגֵּר אָסִיר כְּצֵאת לַחוֹפֶשׁ. נִתְנוֹסֵס נֵס בִּטְבִיעַת רֶפֶשׁ. סִגַּבְתָּם חוֹק מַרְגּוֹעַ וְנוֹפֶשׁ. עֲרוֹךְ תְּחִלָּה לִמְשִׁיבַת נֶפֶשׁ: פֵּרוּשׁוֹ וְטַעֲמוֹ צִוִּיתָ בְּמָרָה. צִחֲצוּחַ דָּתוֹ לְהָבִין וּלְגָמְרָה. קְבִיעַת קְדֻשָּׁתוֹ בִּזְכִירָה וּשְׁמִירָה. רוֹן לְהָפִיק בְּתוֹדָה וְזִמְרָה: שְׁפָטִים גְּדוֹלִים עָשִׂיתָ בְּצֹעַן. שִׁפְרַרְתָּ אֹהֶל בַּל יִצְעַן: חזן תִּעוּבִים פַּסּוּ בְּאַף לְהַכְנִיעָן. תָּקְפָה חֲרָדָה בֶּאֱדוֹם וּכְנָעַן:
לִבְּךָ וְעֵינֶיךָ לְהֵיכָלָךְ תְּשׁוֹבֵב. דָּשֵׁן וְשָׁמֵן לְעַמְּךָ יְנוֹבֵב: חזן תְּכוֹנֵן אֻלָמָךְ מִזְבֵּחַ וְסוֹבֵב. לְהַגְשִׁים תֶּחִי יְשֵׁנִים דּוֹבֵב:ברוך אתה יהוה מחיה המתים
ממסגר. בהגיע זמן להוציא אסירי כלא ממסגר לחפשי. ונתרבה הנס לטבוע המצרים בטיט הים. אז חיזקת ישראל במצות שבת למנוחה. וניתנה לפני התורה המשיבת נפש:
פירושו. עניין וטעם שבת צוית במרה, שיבינו היטב תורתו כשיותן להם אחר כך כל התורה, ושיקבעו קדושתו בזכירה על היין ובשביתה ממלאכה, ולהתפלל בו בשיר ושבחה:
שפטים. נקמות גדולות עשית במצרים. ושכנת בתוך ישראל באוהל ומשכן ואחר כך בבית עולמים, שלא ימוט. ומצרים המתועבים כלו באפו שחרה בם להכניעם. ואז חרדו מאוד גם אדום וכנען:
(שפררת. עניין אוהל. כמו "ונטה שפרירו" (ירמיהו מג, י):)
לבך. נבקשך שתתן עיניך ולבך לשוב להיכלך. וצו ברכתך להצמיח לנו פירות שמנים. ותכונן לנו בית המקדש שבו אולם ומזבח וסובב. ונזכה לגשמי ברכה שבם יחיו המתים ישיני עפר:
- שיר מרובע. וחתום יוסף בר שמואל. והל׳ כפול
ישעי. ה' מושיעי ואני מתכבד בו, והוא לחוזק לי ואני נס אליו ביום צר לי. ועומד תמיד לריב ריבי עם הגוזלים אותי. ונפרע וגובה מהם כל הקנס שחייבים לי לפי דינו:
בהלו. בעת שהייתי חביב לו והאיר באורו על ראשי. רכב מהר על עב קל לגרשני ממצרים, שעוניתי שם בעבודה קשה:
שיחת. השחית כל תוקף המחלישים אותי וחרשו על גבי. ונוהג אותי לבית המקדש, בית מלונו ושכינת כבודו. ומשמים שלח רפואה למכאובי.
מהדאיבי. מדאבון נפשי בחול:
נחלת יעקב. בלי מצרים:
יִמְלוֹךְ יהוה לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדוֹר וָדוֹר הַלְלוּ יָהּ:
וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל אֵל נָא:
כֶּרֶם חֶמֶד נְטַע שַׁעֲשׁוּעִים. בְּלוּסָה וּמְכֻסְכֶּסֶת שִׁנֵּי רְשָׁעִים. וְנִגְלֵיתָ לְחַלְּצָהּ מִבֵּין פּוֹשְׁעִים. בְּחֵיל אֲלָפִים רְבָבוֹת תִּשְׁעִים. וּבְצֶדֶק נִפְקַד לְתֵשַׁע וְתִשְׁעִים. הֻעֲמָסָה מַשָּׂא פְּרָדִים תִּשְׁעִים. פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ מְלָכִים וְשׁוֹעִים. שָׁלְחָה קְצִירֶיהָ וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים. לְחֶלְקָהּ נָטְלָה שִׁבְעָה מִשִּׁבְעִים. שֶׁעִשּׂוּר נְכָסִים לַבָּנוֹת קְבוּעִים. וּבִישִׁימוֹן דֶּרֶךְ הָלְכוּ אַרְבָּעִים. מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ אוֹכְלִים וּשְׂבֵעִים. קְדֻשָּׁתוֹ מְתַנִּים וְרֶנֶן מַבִּיעִים:
חַי וְקַיָּם נוֹרָא וּמָרוֹם וְקָדוֹשׁ:כרם. ישראל, שהם כרם נחמד ונטיעות שה' משתעשע בם. היו במצרים מלוכלך בחומר ולבנים ומעוכים ע״י שיני רשעים. ונגלה ה׳ להוציאם משם, וירד לשם עם חיילותיו, צ׳ אלף רבוא:
(בלוסה. מלוכלכת. לשון חז״ל: "על הבלוסין" (משנה מקואות ט ה). "פתו בלוסה" (שבת דף עו:):
מכוסכסת. מעוכה. לשון משנה: "וצריך לכסכס" (משנה נידה ט ז). ויש גורסין מכוססת. לשון חז״ל: "הכוסס חטה" (ברכות דף לז.)).
ובצדק. ובזכות אברהם שנפקד בזרע לצ״ט שנה. יצאו ממצרים כל אחד טעון במשא צ' חמורים מטוב מצרים:
פנית. אתה ה׳ גרשת מפניהם ל״א מלכים עשירים. והיו בארץ ישראל כגפן שהגדילה ענפיה למרחוק. ותמיד עלו עמהם מושיעים. וירשו לחלקם ארן ז׳ עמים, מעשר מע׳ אומות. כמשפט הבנות לעשור נכסים. והלכו במדבר מ׳ שנה. ואכלו המן שטעמו בו כל מעדני מלכים. וספרו ברנה קדושת ה':
- שיר מרובע וחתום יוסף בר שמואל חזק
ירדת למצרים להציל עמך מידם. וליתן להם תורה נעימה שהיא אורח היים. כי כן דרכך להרים פעמי רגלך להחרים ולהכניע בזעמך המושלים בישראל בפרך:
וכהתם. כשנשלם זמן שעבוד מצרים. כלו שרי מעלה וגדודי מטה. והגיע עת יחוד כנסת ישראל עם דודה. וצמח ישועה לישראל:
סוד. כשיצא הסוד במעון קדשו. שיצאו ישראל עגומי נפש מיגון לשמחה ורווחה. מיהרו השלוחים לילך אליהם לשביה, והם משה ואהרן הדומים לב' ילידי צביה, תאומים ושקולים:
פרוס. כשבאו לפרעה היה יום משתה. וכל המלכים שלחו לעטרו במתנות. וכל הבא למלך, המנחה הולך לפניו:
(פרוס. פריסת השולחן לסעודה: ארעהו. נזדמן לפרעה שר המדינה: אשכר. דורון):
בשער. בעת הכנת הסעודה. באו משה ואהרן שלוחי ה׳ ועמדו פתח פלטרין. וראו הרשעים שאין בידם שום מנחה, אפילו מין מאכל, והגידו לפרעה:
(קוטפי מלוח. תואר לרשעים: קומץ. מעשה טיגון. כקומץ מנחה הנעשה בשמן. וקלוח. מעשה קדירה.כמו "וכבשר בתוך קלחת" (מיכה ג, ג):)
נרהב. פרעה בגאותו גינה אותם. ומיהר לחיילותיו ומינה ופקד אותם. שמי שהביא מתנה יכנס מיד, ואלו באחרונה:
שאל. פרעה שאלם, מי ה׳ הדורש, ומי הם הנדרשים. והשיבו כי ה' שהפך הרים משרשם אמר כלה כו':
(פתן חרש. נחש זקן הוא חרש באוזן א׳, ואוטם הב׳, ולא ישמע לחש. וכן עשה עצמו פרעה הנקרא תנין):
מרד. ומכל מקום מרד בזדון ואחז דרך מעוקל, ואמר: מה לי לשמוע בקולו, כיון שלא פייס אותי במתנה, ושלח אתכם ריקם כעני בפתח נעמד על המקל. ואז חיפש בספריו כל אומה ואלהיה, אם יש בם ה' שנאמר בו "ידיו גלילי זהב" (שיר השירים ה, יד). ומשה ואהרן עמדו נגדו לדבר קשות במשפט, ואמרו: אל תפנה לאלילים חללים, כי ה' חי וקיים:
אויל. אתה שוטה, המוכן לעברה וזעם. לא תמצאנו שם, כמו לכהן בבית הקברות. ובסוף דבר תדע שהוא בעל גבורות ואין דומה לו:
לובש. ואז ה' לבש צדקה ונאזר בגבורה להשיב גמולו על אכזריותו. והפך עליו דרכו, והשיב עמלו בראשו:
חנמל. הרג בברד גפנם, שקמותם בחנמל ומקניהם לרשפים. והיה רוח זלעפות מנת כוסם של בעלי הכשפים. וכרעו נפלו שרי מעלה מקבלי הכישופים. ונפלו עד עפר לבלוע ולשאוף אויר הארץ:
חתום יוסף
שיר מפולש ע״פ א״ב. ואחר הת' חתום טוב עלם
אמנה. אמונה רבה היה אז בישראל. ולא התרעמו כלל, לצעוק ולומר מה נאכל במדבר:
(גוע. עניין צעקה. כמו הלוך וגעו (שמואל א ו, יב): ודבר. מנהיג):
זריזים. משה ואהרן הזריזים, מיהרו להזמין לישראל קרואי ה', ובטחו בה' הזן כל ברואיו, הטוב ומיטיב ליראיו ואין מחסור להם:
יחיד. ה' המיוחד, שמר להם האמונה לדורות למידה גדולה, לפורעם שכר על חסדם, כאמור: "זכרתי לך חסד נעוריך" וגו' (ירמיהו ב, ב):
(שרועה. גדולה, כמו "שרוע וקלוט" (ויקרא כב, כג):
ושרב. חום:
שב. זקן):
עדרים. ישראל שהיו כעדר במדבר. השכילו דעת והחכימו. ונשאו בהשכמה בצקם טרם יחמץ: צרורות כו':
קטוף. אחר שערכו העיסה לעוגות קטנות, היו סדורים על ראשיהם קודם החימוץ, ותך השמש עליהם ונאפית מצה ואכלום כך:
(קמוצה. מלשון קומץ):
תופיני. ואפיה זו הספיק להם על ס"א סעודות לאכול בטיבול כדרך עולם. ואכלו משירי בצק זה המשומר בידם, עד ט"ז אייר, שהמטיר להם לחם משמים:
(במשטר. בטיבול. מלשון חז"ל, "משטר קא שטר ואכיל" (פסחים דף מד.): וארחו. לשון סעודה):
וּבְכֵן וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:
אָז רוֹב נִסִּים הִפְלֵאתָ בַּלַּיְלָה. בְּרֹאשׁ אַשְׁמוֹרוֹת זֶה הַלַּיְלָה. גֵּר צֶדֶק נִצַּחְתּוֹ כְּנֶחֱלַק לוֹ לַיְלָה: ויהי בחצי הלילה דַּנְתָּ מֶלֶךְ גְּרָר בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה. הִפְחַדְתָּ אֲרַמִּי בְּאֶמֶשׁ לַיְלָה. וְיִשְֹרָאֵל יָשַֹר לָאֵל וַיּוּכַל לוֹ לַיְלָה: ויהי בחצי הלילה זֶרַע בְּכוֹרֵי פַּתְרוֹס מָחַצְתָּ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. חֵילָם לֹא מָצְאוּ בְּקוּמָם בַּלַּיְלָה. טִיסַת נְגִיד חֲרוֹשֶׁת סִלִּיתָ בְּכוֹכְבֵי לַיְלָה: ויהי בחצי הלילה יָעַץ מְחָרֵף לְנוֹפֵף אִוּוּי הוֹבַשְׁתָּ פְּגָרָיו בַּלַּיְלָה. כָּרַע בֵּל וּמַצָּבוֹ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה. לְאִישׁ חֲמוּדוֹת נִגְלָה רָז חֲזוֹת לַיְלָה: ויהי בחצי הלילה מִשְׁתַּכֵּר בִּכְלֵי קֹדֶשׁ נֶהֱרַג בּוֹ בַּלַּיְלָה. נוֹשַׁע מִבּוֹר אֲרָיוֹת פּוֹתֵר בִּעֲתוּתֵי לַיְלָה. שִֹנְאָה נָטַר אֲגָגִי וְכָתַב סְפָרִים בַּלַּיְלָה: ויהי בחצי הלילה עוֹרַרְתָּ נִצְחָךְ עָלָיו בְּנֶדֶד שְׁנַת לַיְלָה. פּוּרָה תִדְרוֹךְ לְשׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה. צָרַח כַּשּׁוֹמֵר וְשָֹח אָתָא בוֹקֶר וְגַם לַיְלָה: ויהי בחצי הלילה קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה. רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה. שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה. תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה:אז. רוב הניסים שעשה ה' היו בלילה. והרוב מהם היו בחצי ליל זו, והוא ליל פסח:
בראש אשמורות. הוא חצות:
גר צדק. חיזקת לאברהם ונצח הד' מלכים בחלוק הלילה:
דנת. את אבימלך למיתה:
ארמי. לבן, כאמור: "אמש אמר אלי... ויוכח אמש" (בראשית לא, מב):
וישראל. יעקב נאבק עם מלאך עשו ונצחו בלילה:
לאל. למלאך:
פתרוס. מצרים:
חילם. ממונם, דכתיב: "וינצלו את מצרים" (שמות יב, לו):
טיסת. פריחת. "כנשר יטוש" (איוב ט, כו), תרגומו "כנשרא דטייס". פירוש: סיסרא, שר הצבא היושב בחרושת, מיהר לבוא על ישראל. ואתה ה' דרכתו על ידי הכוכבים ממסילותם שנלחמו בו:
יעץ. סנחריב שחירף ה', והניף ידו על ירושלים ובית המקדש החמודים, דרך בזיון, ונתן עצה איך להחריבם. הפרת עצתו, ומלאכך יצא בלילה והכם, ונשארו פגרים סרוחים:
בל. עבודה זרה של בבל. והעובדים ומציבים אותה הושפלו בלילה:
נטר. שמר:
אגגי. המן:
ספרים. להשמיד היהודים:
נצחך. חזקך, במה שבלילה נדדת שנת המלך. עד כאן סיפור הניסים. וזה בקשה לעתיד:
פורה. למלאך השומר ישראל וצועק לך מה יהא מהגלות הדומה ללילה. תענהו, שתדרוך שונאיך כענבים בגת:
צרח. אז ה' כשומר. ויאמר בא אור לצדיקים וחושך לרשעים:
וּבְכֵן כָּל מַחֲמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ:
שיר מרובע ע"פ א"ב בתוספת מלת מרשות או מטעם. והוא רשות לסדר שאחר זה
בחיל. באימה:
תיבה. לשון חז"ל. עובר לפני התיבה:
אתישבה. עניין ישוב הדעת:
מטעם. מרשות:
טוען. נושא עולמו:
גדושה. מרובה. מלשון מדה גדושה:
בדת[1] חדשה. לחדש הלכות בתורה:
בסבר. ברשות. כמו "סברי מרנן":
תעדיף. אף שאני קטן בעיני כקומץ. אתה ה' תגדיל אותי ותחזקני ביתרון דעת:
בלי שמץ. שלא אכשל בהלכה ולא אהיה לבוז ולשמצה:
שיר מרובע על סדר א"ב. ומסדר דיני ביעור חמץ והגעלה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
מבוא ג - לערב פסח
[עריכה]בו שמונה דלתות.
דלת א. לליל י"ד
[עריכה](א) בין שמשא וכוכבי. שואבין מיא דלישה למצה דמצוה. וכשחל ערב פסח בשבת. ישאבו אור ו׳ שהוא בין השמשות דליל י״ג. ואם שכחו יכולין לשאוב אחר שקיעת החמה ביום ו׳. או על ידי נכרי וישראל עומד על גביו:
(ב) אבל לכתחילה ישאבם ישראל גדול פיקח. ויאמר בשעת שאיבה לשם מצת מצוה:
(ג) אור (עיין לח״ש) לי״ד (וכשחל בשבת לי״ג), בודקין את החמץ לאור הנר (עמו״ק) מיד אחר תפילת ערבית (בין ביחיד בין בציבור תפילת ערבית קודמת. כן הוא העיקר). אפילו תלמיד חכם דקביע ליה עידניה, לא לפתח בגרסיה נגהי ארביסר עד דבדיק. וכל שכן שלא יתחיל במלאכה:
(ד) ואם התחיל מבעוד יום (היינו לפני חצי שעה סמוך ללילה.) (עיין עמודי שמים) העיקר כמאן דאמר פוסק [ובמלאכה כולי עלמא מודו]. ואם התחיל אחר שהגיע זמן הבדיקה, ודאי פוסק לדברי הכל:
(ה) עיין מור וקציעה שהשגתי על מה שכתב במגן אברהם בטעם הדבר. ונפקא מינה לעניין דינא דתלמיד חכם שתורתו אומנתו. דלדידי לא יפסיק בכל גוונא. ואין צריך לומר כשהתחיל בהיתר, דאף החולק יודה בזה. וכהאי גוונא בתלמוד תורה דרבים דחמיר. נראה לי שאינו מפסיק. וכן דינו בכל גווני. והוא שיש שיעור לדבר. לאפוקי היכא דאינה שעה קצובה:
(ו) כיוצא בה. לא יאכל באותה שעה סעודה קבועה (אפילו התענה ביום) קודם שיבדוק. מיהו טעימה ודאי שריא [וקודם בדיקה אומר]:
(ז) הבודק מברך (אם אין ידיו נקיות, צריך ליטלם. ואפילו בסתם ידים נכון הדבר לרחצן כל פעם שיזכיר השם):
(ויכול להוציא אחרים המכוונים לברכתו):
(ח) ובודק כל המקומות שברשותו שמכניסין בהן חמץ, ואף על פי שהבית נתכבד. עמו״ק בטעם שאין אומרים שהחיינו. ותשובה לדברי ט״ז במה שכתב על הרא״ש בדין המפסיק בבדיקה. לכתחילה ודאי אינו רשאי להפסיק בה אפילו בשיחה:
(ט) אחר שגמר בדיקתו. יזהר בחמץ שמשייר למאכלו. להצניעו היטב שלא יצטרך בדיקה שנית. וחמץ שמצא ורוצה לבערו, נוהגין לשמרו עד שעת הביעור ולשרפו (כמו שכתבנו לעיל). וצריך ליזהר בו שלא יאבד ויהא זקוק לבדוק עוד:
(י) מיד אחר הבדיקה. יבטל כל חמץ שברשותו הבלתי ידוע לו. שמא נעלם ממנו. ויאמר:
ג' פעמים כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִיכָּא בִּרְשׁוּתִי. דְּלָא חֲמִיתֵיהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ. לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא:
כששליח מבטל, אומר דְּאִיכָּא לִפְלוֹנִי בִּרְשׁוּתֵיהּ. דְּלָא חַמֵי לֵיהּ וּדְלָא בִּעֲרֵיהּ כו':
[יהי רצון מלפניך יהוה אלהינו ואלהי אבותינו. שתזכנו לתור ולחפש בנגעי בתי הנפש. אשר נואלנו בעצת יצרנו הרע. ותזכנו לשוב בתשובה שלימה לפניך. ואתה בטובך הגדול. תרחם עלינו. ותסייענו ותעזרנו על דבר כבוד שמך. ותצילנו מאיסור חמץ אפילו בכל שהוא. בשנה זו ובכל שנה ושנה. כל ימי חיינו. אמן וכן יהי רצון]:דלת ב. ליום ערב פסח
[עריכה](א) בבוקר השכם מתפללין. אין אומרים מזמור לתודה, ולמנצח, ולא אל ארך אפים:
(ב) אוכלין כל ארבע. והוכחתי בלחם שמים, שכל שעות שנזכרו בדברי רז״ל, הם השוות. ודבר ברור הוא בס״ד. עיין מור וקציעה סימן תל״ג. יש אומרים שנהגו לאכול מאכלי חלב. ואין בזה ממש:
(ג) אסור לאכול מצה כל היום.
(ד) תולין כל חמש. ומאכיל לבהמה לחיה ולעוף. ומוכרו לנכרי. ומותר בהנאתו. עיין לחם שמים:
(ה) ושורפין (עיין שם ומו״ק) בתחילת שש. ועכשיו נהגו לשרוף בסוף חמישית. כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו (עיין מו״ק):
(ו) קודם שריפה מבטלין פעם ב׳. ואומר:
[וישרפנו ויאמר:
יהי רצון מלפניך יהוה אלהינו ואלהי אבותינו. שתרחם עלינו. ותצילנו מאיסור חמץ אפילו מכל שהוא. לנו ולכל בני ביתנו ולכל ישראל, בשנה זו ובכל שנה ושנה, כל ימי חיינו. וכשם שביערנו החמץ מבתינו ושרפנוהו. כך תזכנו לבער היצר הרע מקרבנו תמיד כל ימי חיינו. ותזכנו לידבק בך ובתורתך ובאהבתך, ולידבק ביצר הטוב תמיד, אנחנו וזרענו וזרע זרענו, מעתה ועד עולם. כן יהי רצון. אמן:
יהי רצון מלפניך יהוה אלהי ואלהי אבותי. כשם שאני מבער החמץ מביתי ומרשותי. כן יהוה אלהינו ואלהי אבותינו, תבער כל החיצונים, ואת רוח הטומאה תבער מן הארץ. ואת יצרנו הרע תעבירהו מאתנו ותתן לנו לב בשר. וכל הסטרא אחרא וכל הקליפות וכל הרשעה, כעשן תכלה. ותעביר ממשלת זדון מן הארץ. וכל המעיקים לשכינה, תבערם ברוח בער וברוח משפט כשם שהעברת את מצרים ואת אלהיהם בימים ההם ובזמן הזה:](ז) הביטול ודאי צריך להיות דווקא קודם ששית, לפי שאחר זמן איסורו אינו ברשותו לבטלו. גם כשחל ערב פסח בשבת, צריך לבער בערב שבת קודם חצות:
(ח) אם שכח להפריש חלה מלחם חמץ בשבת זו, עיין ש״י (סימן קל״ג) שהוריתי לשייר ממנו קצת. ואם יש כהן טהור אוכלה, הוא או בהמתו. ואין צריך לחזר אחריו, שאפילו זר יכול לאכלה על ידי ביטול ברוב:
(ט) אין עושין לשבת זו תבשיל מקמח ולחם חמץ, שקשה לקנחו היטב. ואם עבר ועשה והמאכל דבוק בקדרה, מדיחו מעט להעביר החמץ. אחר שאכל סעודת שחרית ינער המפה שאכל עליה, ויקנח הקערות והקדרות ויטמנם מן העין, והנותר בלחם יתן לכותים או לכלב או כופה עליו כלי ומבערו בחול המועד. עיין מו״ק. אחר כך יבטל קודם שעה ששית, כדינו:
דלת ג. לתענית בכורים
[עריכה](א) מנהגן של ישראל שהבכורות מתענין בערב פסח. בין בכור מאב בין בכור מאם, ובכור כהנים ולויים. יש אומרים אפילו נקיבה בכורה:
(ב) יש אומרים שהאב או אם מתענין בשביל בכור קטן. ואין בכל זה מנהג מוחלט, אלא רשות הוא ולא חובה. גם גדול הבית אם ירצה להתענות מנהגא הוי:
(ג) ובלאו הכי אנשי מעשה מתענין בו, כדי שיאכלו בלילה מצה לתיאבון. (יש לומר עוד טעם אחר, מפני שבו כתב המן ספרים להשמיד כל היהודים). והכל לפי מה שהוא אדם:
(ד) כשחל בשבת, יש אומרים שמקדימין להתענות ביום ה׳. וטוב הדבר לנהוג כן. ויש אומרים הואיל ואידחי אידחי, לכן אין להטילו חובה, אחר שכל עיקר אינו אלא מנהג שספקו להקל:
(ה) הבכורות יכולין לאכול בסעודת מצוה:
דלת ד. לדינים הנוהגים מחצות היום ואילך
[עריכה](א) מתחילת שעה שביעית ולמעלה אסור לאכול חמץ דבר תורה בלאו. ואסור בהנאה. ומתבטל בששים:
(ב) אף אחר חצות מותר לאכול מצה עשירה. ויכולין לקיים בה סעודה שלישית כשחל ערב פסח בשבת. אבל ק״ק אשכנזים אין אוכלין אותה אפילו בערב פסח כהאי גוונא. עיין מו״ק. והם יקיימוה במיני תרגימה:
(ג) בשבת אין מסדרין הספסלין. ולא מכינין בו שום דבר לצורך הלילה:
(ד) מתחילת שעה עשירית ולמעלה. אסור כל אדם הבריא לאכול פת, אפילו מצה עשירה. אבל אוכל הוא מעט בשר פירות וירקות. ובלבד שלא ימלא כריסו מהן. וכן יין מותר לשתות כשיעור שגורר תאות המאכל. ובלבד שלא ישתכר ממנו, באופן שקץ במאכלו, גם יבוא להשתקע בשינה ויתבטל ממצות הלילה. שמע מינה מיהא, דאין צריך למנוע משאר דברים חוץ מן המצה, דאם כן מיין נמי למנעי לגמרי, משוס ד׳ כוסות של לילה:
(ה) איסטניס, שאם אוכל אפילו מעט לא יוכל לאכול בלילה, הכל אסור לו, בין רב למעט:
דלת ה. לעניין מלאכה בערב פסח
[עריכה](א) עד חצות, מקום שנהגו לעשות, עושין. שלא לעשות אין עושין. והני מילי במלאכות גמורות דווקא:
(ב) אפילו במקום שנהגו לעשות, לא יתחילו בי״ד, אלא ג׳ אומניות, שהן החייטין הספרין הכובסין. אבל שאר אומניות, אם התחיל בהם קודם י״ד, יגמור עד חצות. ויש מתירין בג׳ מלאכות אלו להתחיל אפילו במקום שנהגו שלא לעשות. ואם התחיל מבעוד יום בשאר אומניות והן לצורך המועד, עושה עד חצות:
(ג) יש אומרים לדידן מקום שנהגו שלא לעשות הוא. ואינו מנהג פשוט בכל מקום:
(ד) אפילו במקום שנהגו לעשות עד חצות. מחצות ולמעלה אסור. (עיין מו״ק). ואינו רואה סימן ברכה בה:
(ה) אפילו בחינם אסור במלאכה גמורה. אבל הקלה, כגון מעט תיקון כלים לצורך יום טוב ושבת, מותר. ואם עושה להשתכר, אף היא אסורה. (מוליכין ומביאין כלים מבית האומן כל היום, אף שלא לצורך המועד):
(ו) על ידי אינו יהודי בבית של ישראל, הלכה כדברי המיקל. ומותר להסתפר אחר חצות על ידי אינו יהודי. אבל לא מספר ישראל אפילו בחינם. ולכתחילה יש לאסור אפילו מספר אינו יהודי. צפרנים מותר ליטול:
(ז) כל מאי דשרי בחול המועד, כל שכן דשרי בערב פסח:
(ח) אין מקיזין דם בשום ערב יום טוב:
(ט) נכנסין למרחץ אחר חצות. ונהגו אנשי מעשה הבריאים לטבול בערב יום טוב. עיין מור וקציעה:
דלת ו. לאפיית מצה
[עריכה](א) נהגו שלא ללוש מצת מצוה עד אחר חצות ערב פסח. בזמן הקרבת קרבן פסח. וכשחל בשבת, אופין כך בערב שבת:
(ב) לכתחילה מהדרין אחר קמח חיטין. ומדקדקין לעשות פת נקייה:
(ג) אין לשין ולא עורכין ולא אופין אותה על ידי מי שאינו בר חיוב מצוה מדין תורה:
(ד) ומצוה בו יותר מבשלוחו. ביחוד במצוה זו החמורה, וחביבה כאכסנאי דאתי לקצין. שראוי לכל אדם שיתעסק בה הוא בעצמו. ואמר האר"י ז"ל, שאם טורח בה עד שמזיע, הוא תיקון גדול לקרי. על כל פנים יעמוד על העוסקים בה וישגיח שתהא נעשית כדין וכהלכה. ויסייע במלאכתה כל מה שיוכל כדי להיטפל במצוה:
(ה) אין ללוש יותר מעשרון בבת אחת. עיין מור וקציעה:
(ו) בשעת נתינת קמח, וכן בהטלת מים לעיסה, וכ בעריכת המצה, אומר: לשם מצת מצוה:
(ז) בשעת לישה אומר: כל פירורים שיפלו מעיסה זו בשעת לישה ועריכה, והנדבק ממנה בכלים, יהיו הפקר. וינקה כלי הלישה היטב בין עיסה לעיסה:
(ח) עושין שלוש מצות מעשרון. ומסמנין אותן, לידע איזו היא ראשונה. חותך מהעיסה חתיכה ראשונה, עושה חריץ א', ועורך אותה תחילה, ועושין אותה רקיקין. שנייה אחריה, בב' חריצין, והיא גדולה שבשלשתן. אחר כך שלישית, בג' חריצין. וכסדר הזה הם נאפין אם אפשר. להקדים לתנור הנחתך ונעשה ראשון לכהן. ואחריו הנעשה ללוי. ובאחרונה הנעשה לישראל. ובלבד שלא ישהא להניח בלי עסק, אם נגמרה מלאכת ועריכת האחרון קודם. כי אין דברים הללו מעכבים, ואינם אלא למצוה מן המובחר; ואם מניחה על השולחן להמתין על הראשון, יצא שכרו בהפסדו:
(ט) ובדרך זו עושין ג' מצות לצורך ליל שני. ולא יאפה ביום טוב אם לא בשעת הדחק. ונוהגין לעשות גם כן ג' מצות לספקות. שאם יישברו מהמצות יקח מאלו למצוה. לפיכך מדקדקין גם בהם ככל האפשרי:
(י) אחר אפייה, יתן כל המצות בסל אחד. שאם אולי לא היה בעיסה אחת כשיעור, הכלי מצרפן לחלה. ומפריש מאחת על כולן. ואם לא עשה כן, צריך להפריש מכל אחת ואחת:
(יא) אם שכח ליטול מקצת, ונתערבו, ואינו מכיר אחת החייבת, צריך ליטול מכל אחת ואחת. או יעשה עיסה אחרת ויקיפנה להן ויטול ממנה על אותן שנתערבו. וכל זה בברכה (עיין ש"י סימן קלד):
(יב) ואם שכח ולא הפריש חלה עד שקדש היום, אוכל והולך[2], ומשייר ממנה לחול המועד, אחר כך מפריש:
(יג) המצוה היא של האשה. ואם קדם הבעל ועשאה, נראה לי שמשלם לה י' זהובים, עיין לחם שמים במהדורא. ואם אין לו אשה, מצוה דידיה היא ודאי. ולא יעשה על ידי אשה שאינה שלו כמו שעושין הבורים. וכן יעשה כשאשתו יולדת או חולה, אז יקיימנה בעצמו:
(יד) בשעת הפרשה מברכין:
הכנת הדברים הצריכין לסדר
[עריכה]יין
(א) יחזור אחר יין (אדום, אם אין הלבן משובח) לארבע כוסות. ואם אין לו מעות, ילוה או ימכור איזה חפץ אז ישכור עצמו (ונר בבית, עדיף מד׳ כוסות). ואפילו המתפרנס מצדקה לא יפחתו לו מן ד׳ כוסות. ומי שאין לו אלא ד׳ כוסות, ישתה כולם בליל א׳ ולא ישאיר לליל ב׳:
(ב) נדר אז נשבע בכולל מהיין, צריך למצוא פתח לנדרו ממקום אחר ולהתירו. ומי ששונא יין או שמזיקו, ידחוק את עצמו וישתה ד׳ כוסות, אם אין היין סכנה לו:
(ג) במקום שאין יין מצוי, יחזור אחר צימוקים שיוצא מהם לחלוחית קצת על ידי דריכה בלי שרייה במים. וישרה אותם במים עד שיהא בהם טעם יין הרבה. ואם אין מצוי. יקח מע״ד במקום ששותין אותו בפסח. ואם אין מצוי. יקח עפיל קוואס או לאקריץ ואינגבר וואסיר (ולא יברך כי אם אכוס קידוש וכוס ברכת המזון), אם הוא שם שתיית רוב ההמון כל השנה. ויש אוסרין:
כוסות
(א) יקח כוסות יקרות. ואם תשיג ידו, יהיו מכסף. והכוס יחזיק על כל פנים רביעית (ולא יהא גדול ביותר, ופיו לא יהא צר), שהוא ביצה ומחצה, ולדעת הצל״ח ג׳ ביצים:
(ב) יכין לכל אחד כוס מלא. ולא פגום. אפילו לקטן וקטנה שלא הגיעו לחינוך ואין יודעין מעניין קדושת יום טוב. ויכין עוד כוס אחד גדול. ונקרא כוס של אליהו הנביא. ויריק הנשאר מהכוסות לשם, ושותה ממנו תוך הסעודה:
(ג) ישטוף וידיח הכוסות מבעוד יום. ויכין כלי שבור תחת השלחן, לזרוק לתוכו מהכוס כשיאמר העשר מכות:
שולחן והסבה
(א) יערוך השולחן מבעוד יום. ויפרוס עליו מפה לבנה. וכלים נאים, אפילו שאין צריך לסעודה. אפילו משכונות הנכרי. ומותר להשתמש בהם. אך כלי אכילה ושתיה יסדר על שולחן אחר מיוחד ויעטרו בפרחים ושושנים ובשמים:
(ב) יכין מקום מושבו מבעוד יום, במצעות נאות ממשי ורקמה. והמוסיף מוסיפין לו. ולא יעזוב ביד אשתו שעיניה צרה על כלי חמדתה. ויכין מושבו שיהא אחוריו לצפון ופניו נגד הנרות שבדרום:
(ג) יכין לצד שמאלו מקום להסב עליו דרך חירות. ואם אין לו כרים, יסב על הספסל או על השולחן או על ירך חבירו. ולא על ירך עצמו ולא על פניו ולא על גבו. ולא יסב על צד ימינו. ואין חילוק בין אטר לאחר. ויש אומרים שאטר יסב על שמאל דידיה:
(ד) בן אצל אביו, אפילו הוא רבו מובהק. ותלמיד אצל רבו שלימדו אומנות. צריך הסבה. ומשרת שהולך אנה ואנה, צריך הסבה על כל פנים באכילת כזית מצה ואפיקומן ושתיית ד׳ כוסות:
(ה) תלמיד אצל רבו שלימדו תורה, אפילו אינו רבו מובהק. וכן אצל תלמיד חכם מופלג בדורו, אפילו לא לימדו כלום. אין צריך הסבה כשאוכלין על שולחן אחד, אלא אם כן נתן לו רבו רשות. וכן אשה אינה צריכה הסבה:
(ו) אבֵל, אפילו על אביו ואמו (ואפילו נקבר מתו בערב פסח, אם נהג אבילות על כל פנים שעה אחת קודם הלילה), צריך הסבה, רק על כר אחד או על ירך חברו. אונן בב' הלילות חייב בכל מצוות ליל זה, חוץ מהסיבה. וההגדה ישמע מאחר, ובדליכא, אומר בעצמו. ואינו צריך לדלג המדרשים:
מצת מצוה
יבזבז ממונו להכין ג' מצות שמורות משעת קצירה, אפילו אינו נזהר ביתר המצות. ויהיו גדולות, וביותר האמצעית. וכשהם קטנים, יחלק לבני ביתו השיעורים משאר מצות. אפילו אינם מהג' ואינם שמורות. כדי שיאכל הוא כשיעור ממצה זו:
מרור וכורך
(א) יכין סלאטה[3] ואם אין מצוי, יקח עלי החריין לחין (ולא יבשים או כמושים), אפילו נשרו במים יותר ממעת לעת. וטוב להוציאם מהמים תוך המעת לעת ולהחזירם. ויזהר למעך החלל שבין העלין. וישער כזית בהעלין עצמן:
(ב) אם אין לו עלין, יקח הקלח שבו גדלים העלין, אפילו מה שטמון בקרקע (ויותר טוב ליקח כשיעור עובי אצבע היוצא למעלה מהקרקע), ולא השרשים קטנים המתפצלים לכאן ולכאן:
(ג) יוצא בקלח לח ויבש, וכל שכן כמוש. ולא במבושל או בכוש בציר או בחומץ חזק כשיעור כבישה. אבל נשרה במים אפילו יותר ממעת לעת, יוצא בו. וטוב להוציאו תוך המעת לעת ולהחזירנו:
(ד) יפרד הקלח על מורג חרוץ. ויפזר אותו מגולה ויפיג חריפותו. ולא על זמן ארוך עד שיתהפך מר למתוק:
(ה) אם אין לו חריין, יקח שאר ירק מר, אפילו אינו מחמישה מינים שבמשנה. אך לא יברך עליו:
(ו) חולה או איסטניס מותר ליקח איזה מין מרור שערב עליו ביותר:
(ז) לכורך, יכין קלח. ואם רוצה ליטול העלין, מה טוב:
חרוסת
(א) יעשה החרוסת (עב) מתפוחים בארין אגוזים שקדים רימונים תאנים ותבלין צמרינד אינגבר[4]. ולא ידוך אותם הדק, שיהיו ארוכין כתבן. וירכך החרוסת בחומץ או יין אדום:
(ב) יזהר לעשות המרור והחרוסת מבעוד יום. ואם שכח, יעשה בלילה על ידי שינוי, שיטה המכתשת לצדדין או ידוך בקערה. והחריין יגרור על השולחן או המפה, ולא לתוך הקערה:
כרפס ומי מלח
(א) יכין ירק שברכתו האדמה, כגון קרויט[5] כבוש או ערד אפיל[6]. ואם אין לו, יקח פעטרעסקי. ואם אין לו, יקח בצל (וכשגדל הירק בכלי בבית, מברך שהכל). ואם אין לו, יקח ירק שברכתו שהכל:
(ב) מי מלח עזין, היינו ב' שלישין מלח, לא יעשה ביום טוב אפילו מעט, רק חלושין. וכשחל פסח בשבת ושכח להכין המי מלח מבעוד יום, יעשה בשבת רק מעט, לטיבול זה לבד:
ב' תבשילין
(א) הזרוע תהיה של טלה. ואם אין לו, יקח זרוע אחר ומעט בשר עליה. ואם אין לו, יקח שאר חתיכות בשר, אפילו בלי עצם. ולאו דווקא צוואר עוף:
(ב) הזרוע יהא מבושל, ואחר כך צלוי על גחלים. ולא יזרקנה אחר סדר ליל ב', רק יניחה מחר לתבשיל יום טוב ואוכלה. ולא יאכלנה בליל פסח אפילו החולה:
(ג) שכח לצלותה מבעוד יום, יצלנה בלילה ואוכלה בשחרית יום טוב א'. וצולה אחרת בליל ב' ואוכלה מחר ביום ולא במוצאי יום טוב. והביצה נכון יותר שתהא מבושלת ומבעוד יום, לא צלויה:
הקערה
(א) יסדר הקערה מבעוד יום, ויניחה במקום מיוחד עד הלילה. וזה סדרה. יקח קערה גדולה ונאה, וניח מפה יפה עליה, ועליה ג' מצות, סימן ג' למטה וסימן א' למעלה. ובין כל מצה יפסיק במפה. ויתן מפה נאה ולבנה למעלה לכסות כולם. ועליה מניח זרוע מימין וביצה משמאל ומרור לברכה תחתיהן באמצע, כסגול. ואחר כך יניח חרוסת בימין וכרפס בשמאל (לשפת המצה, ובולט ממנה לחוץ), ומרור לכריכה תחתיהן באמצע, כסגול ב'. ויעמיד המי מלח על השולחן בצד הכרפס. ואין לשום שאר מצות על השולחן:
(ב) [כשחל ערב פסח בשבת, לא יכין צרכי הסדר מבעוד יום, וכן ביום טוב א']:
דלת ז
[עריכה]נייחד לו שם,
שער הקרבן
[עריכה]אמר יעקב. כשהגיעני השם יתברך לעת כזאת לעיין בסדר עבודה דקרבן פסח שהעתיק בסדר היום בקצרה, ראיתיו והנה גם הוא עלול מחילוף יתיר וחסר. אור ביאור ההכרחי עליו קדר. וקצת כפל לשון ובלבול סדר נאדר. והנני פורט והולך כדרכי ליתן רווח בין עדר לעדר. כי אין התורה נקנית אלא בסימנין וניתוח פרקים וחשבון נגדר. ואציב לו ציונים לזכור התמיהות הראשיות והעיקריות שיש עליו ולשים מחשך ספקות לאור לא נעדר.
א שלא הזכיר זמן הקרבה ביחוד. וקדימתו בחל ערב פסח בערב שבת:
ב ולא פרט על מי מוטל חיובו ביחוד:
ג לא פקד מה המעכב בעשייתו:
ד ולא שינוי הפשטו בשבת לדברי הכל:
ה מה שכתב: "וממרסין בדם הפסח", שגגה היא, כי לא נזכר זה אלא בעבר ושחט הפסח קודם התמיד. ומאן דכר שמיה? ונראה שהשמטה יש בלשונו, חסורי מחסרא והכי קתני: ואם קדם כו'. מכל מקום קשיא למאי אצטריכא? מי איכפל לאשמעינן כל חלוקי דינים המקריים? והא לישנא קלילא נקט ושייר במאי דצריך ודאי. ומאי שנא הך דנסבה כדי?
ו הניח הקרבת אליה למזבח בפשיטות. ולא התנה שזהו בכבש בלבד. כי עז אין אלייתו קרבה:
ז נשמט ממנו משך זמן הקטרת חלביו. וחילופו בין חול לשבת:
ח בעניין צליית הפסח לא נטפל כלל, ודין ניקורו עזב:
ט וכן השמיט לגמרי עסק אכילתו, עם היותה מצות עשה (בס"ד נציג אותה לבד במקומה):
י והאחרונה קשה ביותר, שלא שם זכרון לחגיגת י"ד, שהוא קרבן שלם בפני עצמו דבר תורה, עם היותו רשות.
הרי גם כאן נמצאו עשרה דברים קשים. מלבד קיצורים ועניינים סתומים בלתי מפורשים. ועל פי הדברים האלה יאמר היום [כך היתה כו'. ומקודם יאמר זה:
כדי שנשלמה פרים שפתינו. ראוי לעסוק בסדר קרבן פסח בערב פסח אחר תפילת המנחה, שהיא נגד תמיד של בין הערבים. ויש אומרים לאמרו אחר קטורת קודם ה' צבאות עמנו:
רבון העולמים. אתה צויתנו להקריב קרבן הפסח במועדו, בארבעה עשר לחודש הראשון. ולהיות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם קוראים את ההלל. ועתה בעונותינו חרב בית המקדש ובטל קרבן הפסח, ואין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו, ונשלמה פרים שפתינו. לכן יהי רצון לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו. שיהיה שיח שפתותינו חשוב לפניך. כאלו הקרבנו את הפסח במועדו ועמדנו על מעמדו ודברו הלוים בשיר והלל להודות לה'. ואתה תכונן מקדשך על מכונו. ונעלה ונקריב לפניך את הפסח במועדו. כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך. כאמור:
דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית: ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות איש לפי אכלו תכוסו על השה: שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו: והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים: ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם: ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו: אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו: ולא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו: וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא ליהוה:
כךְ היתה עבודת קרבן פסח בארבעה עשר בניסן. אין שוחטין אותו אלא אחר תמיד של בין הערבים. ערב פסח בין בחול בין בשבת, היה התמיד נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה. ואם חל ערב פסח להיות ערב שבת, היו שוחטין אותו בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה, והפסח אחריו. כל אדם מישראל, אחד האיש ואחד האשה(א), כל שיוכל להגיע לירושלים בשעת שחיטת הפסח(ב), חייב בקרבן פסח. מביאו מן הכבשים או מן העזים. זכר תמים בן שנה(ג). ושוחטו בכל מקום בעזרה, אחר גמר עבודת תמיד הערב ואחר הטבת הנרות. ואין שוחטין הפסח ולא זורקין הדם ולא מקטירין החלב על החמץ(ד). שחט השוחט(ה) וקיבל דמו כהן שבראש השורה בכלי שרת. ונותן לחבירו וחברו לחברו. כהן הקרוב אצל המזבח (זורקו) זריקה אחת כנגד היסוד(ו). וחוזר הכלי ריקן לחבירו וחבירו לחבירו, מקבל את המלא ומחזיר את הריקן. והיו הכהנים עומדים שורות ובידיהם בזיכין שכולן כסף או כולן זהב, ולא היו מעורבים. ולא היו לבזיכין שוליים, שלא יניחום ויקרש הדם.
אחר כך תולין את הפסח באונקליות(ז), ומפשיט אותו כולו, וקורעין בטנו ומוציאים אימורים. החלב שעל הקרב. ויותרת הכבד. ושתי הכליות וחלב שעליהן. והאליה(ט) לעומת העצה. נותנן בכלי שרת ומולחן ומקטירן הכהן על המערכה, חלבי כל זבח וזבח לבדו, בחול ביום, ולא בלילה שהוא יום טוב. אבל אם חל ערב פסח בשבת, מקטירין והולכין כל הלילה. ומוציא קרביו וממחה אותן עד שמסיר מהן הפרש(י). שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו דוחין את השבת. שאר עניניו אין דוחין.
בשלש כתות הפסח נשחט. ואין כת פחותה משלושים אנשים. נכנסה כת אחת, נתמלאה העזרה, נועלין אותה. ובעוד שהן שוחטין ומקריבין וכהנים תוקעין, החליל מכה לפני המזבח. הלוים קורין את ההלל. אם גמרו קודם שיקריבו כולם, שנו. אם שנו, שלשו. על כל קריאה תקעו והריעו ותקעו. גמרה כת אחת להקריב, פותחין העזרה. יצתה כת ראשונה, נכנסה כת שניה. נעלו דלתות העזרה. גמרה, יצאה שניה, נכנסה שלישית. כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית. אחר שיצאו כולן, רוחצין העזרה מלכלוכי הדם ואפילו בשבת. אמת המים היתה עוברת בעזרה, שכשרוצין להדיח הרצפה, סותמין מקום יציאת המים והיא מתמלאה על כל גדותיה, עד שהמים עולין וצפין ומקבצין אליהם כל דם ולכלוך שבעזרה. אחר כך פותחין הסתימה ויוצאין המים עם הלכלוך, נמצאת הרצפה מנוקה. זהו כבוד הבית.
יצאו כל אחד עם פסחו(יא) וצלו אותם. כיצד צולין אותו? מביאין שפוד של רימון. תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו, ותולהו לתוך התנור והאש למטה. ותולה כרעיו ובני מעיו חוצה לו. ואין מנקרין את הפסח כשאר בשר(יב). בשבת אינן מוליכין את הפסח לביתם, אלא כת הראשונה יוצאין בפסחיהן ויושבין בהר הבית(יג). השניה יוצאין עם פסחיהן ויושבין בחיל. השלישית במקומה עומדת. חשכה יצאו וצלו את פסחיהן.
כשמקריבין את הפסח בראשון, מקריבין עמו ביום י"ד זבח שלמים, מן הבקר או מן הצאן, גדולים או קטנים, זכרים או נקבות. והיא נקראת חגיגת ארבעה עשר. על זה נאמר בתורה: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר". ולא קבעה הכתוב חובה, אלא רשות בלבד. מכל מקום היא כחובה מדברי סופרים, כדי שיהא הפסח נאכל על השבע. אימתי מביאין עמו חגיגה? בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמועט. ונאכלת לשני ימים ולילה אחד. ודינה ככל תורת זבחי שלמים. טעונה סמיכה ונסכים ומתן דמים שתים שהן ארבע ושפיכת שיריים ליסוד. זהו סדר עבודת קרבן פסח וחגיגה שעמו בבית אלהינו שיבנה במהרה בימינו. אמן:
[אשרי העם שככה לו. אשרי העם שה' אלהיו. אלהינו ואלהי אבותינו, מלך רחמן [רחם עלינו], טוב ומיטיב הדרש לנו. שובה אלינו בהמון רחמיך, בגלל אבות שעשו רצונך. בנה ביתך כבתחלה וכונן מקדשך על מכונו. והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו, והשב שכינתך לתוכו. והשב כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם. והשב ישראל לנויהם. ושם נעלה ונראה ונשתחוה לפניך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון: יהיו לרצון וגו']
הערות
[עריכה](א) בני ביתו הגדולים והטהורים ונימולים. וכשם שמילתו מעכבת מלעשות הפסח ומלאכול בו, כך מילת בניו הקטנים ומילת עבדיו בין גדולים בין קטנים וטבילת אמהותיו מעכבת.
(ב) ולעניין החיוב לבוא וליראות את פני ה' ולעשות חובת הרגל, הוכחתי בתשובה (ש"י סימן קכז) שהקרובים לירושלים בתוך מהלך שלושים יום, בין בארץ בין בחוץ לארץ, ודאי חייבים לעלות לרגל, ואין צריך לומר להקריב קרבן פסח במועדו. יעויין שם דברים נחמדים בעניין זה בס"ד.
(ג) אינו טעון סמיכה.
(ד) אפילו היה כזית חמץ ברשותו של אחד מבני החבורה בשעת אחת מהעבודות של קרבן פסח, הוא לוקה, והפסח כשר.
(ה) אפילו זר.
(ו) עיין פרק איזהו מקומן.
(ז) או במקלות דקים. מניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה.
(ח) ובשבת עד החזה, ומשם ולמטה שקל ליה בברזי.
(ט) אם היה ממין הכבשים. עיין בהקישורים ליעקב מה שכתבתי בס"ד.
(י) כדי שיהיו נקיים כשצולהו עמם.
(יא) ועור שלו.
(יב) עלח"ש פרק כיצד צולין ובמהדורא וש"י סימן יא.
(יג) עיין קונטרס בניין בית הבחירה.
לתוספת ביאור סדר קרבן פסח בזמן הבית. נביא בכאן מ"ש בשבט יהודה עדות בן נכר נציב הרומיים. שהיה עד ראיה בירושלים. ומאשר ומקיים כל הכתוב במשנה תורה שבע"פ ע"פ חז"ל. עם הרחבה ותפארת בדברים שאינם מגופי הלכותיו. ממנו יראה הדר כבוד בית אלהינו. ונדע מה שאבדנו בחטאינו. ונתפלל בלב שלם להשי"ת יחזיר עבודת בית מקדשו במהרה בימינו. וזה לשונו:
כשמגיע ראש החודש הנקרא אצלם ניסן. יוצאים רצים ושלוחים במאמר המלך והשופטים לכל סביבות ירושלים. לכל מי שיש לו מקנה צאן ובקר. ימהר להביא המקנה. כדי שימצאו עולי רגלים די זבחיהם וגם למאכלם. כי העם רב מאד. וכל מי שלא היה בא לזמן הקצוב. היו מחרימין כל ממונו לקדשי הבית. אז היו כל אנשי מקנה ממהרים ובאים. ובנחל סמוך לירושלים היו מעבירין המקנה בנחל כדי שירחץ וינקה מכל לכלוך. ואמרו שלזה אמר שלמה: "שעלו מן הרחצה". ובהגיעם להרים אשר סביב לירושלים, היה הרבוי כל כך עד שלא נראה דשא. כי כולו הפך לבן מלבנינות הצמר. ובהגיע יום העשור. כי בי"ד מן החדש היו עושין אותו קרבן. היו יוצאין כולם לקנות את הזבח הנקרא אצלם פסח. ומתקנת היהודים. שכשיוצאין לעבודה זו. לא יאמר שום אדם לחבירו גש הלאה. או שיאמר הניחני ואעבור. אפילו היה האחרון שלמה או דוד מלכם. ושאלתי לכהנים כי זה אינו מדרך המוסר. והשיבו כי הוא להראות שאין גבהות לפני המקום בזמן הכנת עבודתו. כל שכן בעבודתו ממש. ובאותם שעות כולם שוים לטובה. והגיע יום י"ד לחדש. היו עולין במגדל גבוה שבמקדש. קראוהו העברים לול. וכבש שלו עשוי כמין קאנפריו שלנו. ושלשה חצוצרות של כסף בידם. ותוקעים. ואחר תקיעה מכריזין ואומרים. עם ה׳ שמעו. הגיע זמן שחיטת הפסח לשם מי ששכן שמו בבית הגדול והקדוש הזה. וכאשר שמעו העם הקריאה. היו לובשים בגדי מועד. כי מחצי היום ולמטה היה יום טוב לכל היהודים, לפי שהוא זמן הקרבן. ובפתח העזרה הגדולה היו עומדים י״ב לוים מבחוץ. וגזרי כסף בידם. וי״ב מבפנים. וגזרי זהב בידם. אלו שבחוץ, ליישב ולהתרות בבאים שלא יזיקו זה לזה. לרוב המהירות והפחז. ושלא יכנסו בערבוביא ויבואו למחלוקת. וכבר אירע בפסח אחד שמעכו שם זקן אחד עם קרבנו לרוב הלחץ. והעומדים בפנים, היו גם ליישב היוצאים שלא ידחקו זה לזה. וכן אלו היו נועלין שערי העזרה כאשר ראו שנכנסו מה שיש בו די בפעם אחת. ובהגיע אל מקום השחיטה. שורות שורות של כהנים היו. וכפות של כסף וכפות של זהב בידם. ושורה שהתחלתה של כסף, כולה של כסף. ושל זהב, כולה של זהב. וכל זה להדור ותפארת . וכל אחד מן הכהנים שבראש השורה. מקבל כף אחת מדם השחיטה. ונותנה לחבירו, וחבירו לחבירו. עד מקום המזבח. ושבראש המזבח, היה מחזיר הכף ריקם. ונותנה לחבירו, וחבירו לחבירו, עד סוף. באופן שכל כהן וכהן היה מקבל כף אחת מלאה, ומחזיר כף אחרת ריקנית. ולא היה זה לזה עכוב. כי היו כל כך זריזים בעבודה זו. עד שהיו הכפות נראות רצות ובאות כחצים ביד גבור. ושלשים יום מקודם היו מרגילים עצמם בעבודה זו. רואים מקום הטעות אשר אפשר. או מכשול שיסופק להם. ושני עמודים גדולים גבוהים. ועליהם שני כהנים בחצוצרות של כסף בידם. ותוקעים בהתחלת קרבן כל כת וכת. כדי להשמיע לכהנים העומדים שם על דוכנם. שיאמרו ההלל בקול רנה ותודה. ובכל כלי שיר אשר להם. וכל הכלים היו מוציאין שם ביום ההוא. וכן בעל הקרבן אומר ההלל. ואם עדיין לא נגמרה השחיטה, חוזרין וקורין. אחר השחיטה היו יוצאים אל העזרות. ושם כל הכותלים סביב משיני ברזל ומזלגות לתלות הקרבן ולהפשיט. ושם אגודות אגודות של מקלות, שכאשר לא ימצא מזלג פנוי, לוקח מקל א' על כתף חבירו ומפשיט. ונותן מה שראוי לחת למזבח. ויוצא והולך בשמחה וטוב לבב. כמו שהולך למלחמה ונצח. כי דופי וקלון מתמיד היה ביניהם, מי שלא קרב קרבן הפסח במועדו. והכהנים בשעת אותה עבודה היו לובשים אדום. מפני שלא יראה דם אם יפול על הבגד. והלבוש לבוש קצר עד השוק. ועומדים יחפים. ובתי היד עד הזרוע לבד. כדי שלא יעכב בשעת אותה עבודה. ועל ראשן כובע קטן. ושלש אמות מצנפת קשור סביבו. והכהן גדול היה לו ארבעים כריכות מצנפת. כפי מה שספרו לי. והוא מצנפת לבן. והתנורים שהיו צולין בהם הקרבן, היו על פתחיהם. ואמרו לי, כי הוא לפרסם האמונה ולשמחת חחג. ואחר הצליה אוכלים בקול הלל ורנה. ונשמע קולם למרחוק. ואין שער משערי ירושלים שינעל הדלת בלילי הפסח. מפני כבוד העוברים והשבים כי רבו. עכ"ל הרומיי.
וכשקרא מלך ספרד אלפונסו הגדול דברי האגרת הזאת. אמר כלשון הזה. היהודים ראויים לכבוד על אשר כך נמצא בהם. וכתב בעל הספר ז"ל. ואני שלמה שלחוני לקבץ לפדיון שבויי מאלאגא. ושם בחצר המלך בקשו הגוים להגיש קרבן פסח. ועשו בפעל מזבח ושורות כהנים עם כלי כסף. ומשוררים אומרים ההלל. ותמהו העם והמלך מאד. אמר המלך. יהודים שכך ראו ונאבד מהם. טוב מותם מחייהם. עד כאן הסיפור ההוא:
העתקתיו. אולי יראו יקחו מוסר בני עמנו. וילמדו קל וחומר להשתוקק אל העבודה הקדושה מתי תשוב לציון ותחזינה עינינו. ויתאוננו על חורבן בית חמדתנו. ויתפללו ויתחננו בלב שלם לאלהינו. ישיב שבותנו ויעלנו לארצנו. יבנה עירנו. ויכונן מקדשנו. ובעבודתו במהרה נשמח כולנו. אמן כן יהי רצון:
דלת ח
[עריכה]שער האיתון ייקרא. בו מבואר הכנות המצטרכות לכניסת יום טוב הקדוש הלז. ולו ד' חלונות:
(א) אסור לומר 'בשר זה לפסח'. ואם אמר כך בבשר שהוא שלו, יקברנו. אכן בעוף, וכל שכן דג, אין לחוש. והכי נמי שרי למימר 'הני חיטי לפסחא':
(ב) אסור לעשות גדי מקולס, היינו שלם, ראשו על כרעיו וקרבו:
(ג) צריך לעשות ב' תבשילין, א' זכר לפסח, והב' לחגיגה. ונהגו בבשר וביצה. הבשר יהיה מהזרוע, צלוי על גחלים. וצריך לצלותו מבעוד יום, לפי שאין אוכלין צלי בלילה זה. והביצה בין מבושלת בין צלויה. וצריך לעשותה גם כן מבעוד יום, אפילו אם אוכלין אותה בליל א', לפי שאינו מפיג טעמו:
(ד) לכתחילה יש ליזהר להדיח ולמלוח הבשר של יום טוב מערב יום טוב. ואם שכח לעשותו, מותר להדיחו ולמלחו ביום טוב. ודווקא קודם אכילה. מיהו במקום הפסד, דהיינו שיש לחוש שיסרח הבשר, מולחו אף לאחר אכילה על ידי הערמה. כלומר, אחר שמלח חתיכה, חוזר ומולח אחרת, ואומר: בזו אני רוצה:
(ה) מי מלח עזין, דהיינו ב' שלישין מלח, אפילו מעט, אסור לעשות ביום טוב. אבל עושה הוא מי מלח מועטין בלתי חזקים, לצורך טיבול הלילה:
(ו) גם החרוסת יכין מבעוד יום. ויעשנו מפירות שנמשלו בהם ישראל, כגון תפוחים תאנים רמונים שקדים אגוזים. ונותנין עליו עצי בשמים קנה וקינמון, הדומין לתבן שהיו מגבלין בו הטיט. לכן עושין אותו עב זכר לטיט. ונותנין בו יין אדום, זכר לדם. ויוכל ליתנו בתוכו אף ביום טוב:
(ז) יכין כרפס ומרור, וכל צרכי סעודת הלילה:
(ח) יזמין בשר דגים ויין כפי כחו מן המשובח, למצות שמחת יום טוב כי רבה היא, אף כי ביום זה שיצאנו בו לחירות עולם. כי ערב פסח הוא א' מד' פרקים שמשחיטין הטבח בעל כרחו, והעמידו חכמים דבריהם בו על דין תורה. ויהא שולחנו ערוך מבעוד יום (ואם הוא שבת, ע"ל). ויעשה פתילות לצורך שני הלילות (ואם חל בה' או בא', לשלשה לילות) כדי להסב מיד כשתחשך. ואפילו הוא בבית המדרש יפסיק לימודו, שמצוה למהר ולאכול בשביל תינוקות שלא יישנו. אבל לא יאמר קידוש עד הלילה:
(י) אם התחיל לאכול קודם שעה עשירית (לסעודת מצוה) ומשכה סעודתו עד הלילה, דינו כמו בשבת ויום טוב. עיין מטת זהב:
(יא) יסדר השולחן יפה בכלים יקרים. ויציע מצעות נאות כפי יכלתו. יכין מושבו בהסיבה דרך חירות:
(יב) מצוה לרחוץ ולגלח בערב יום טוב, וללבוש בגדים נאים ליום טוב. ויהיו טובים משל שבת:
חלון ב. לעירוב תבשילין
[עריכה]פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
מבוא ד
[עריכה]לליל א' דפסח. לו שתי דלתות.
דלת א לתפילה
[עריכה](א) כל מקום שנאמר בו שבות. מוסיפין מחול על הקודש. וכשיעור תוספת שבת (נתבאר בפרוזדור דמוסך השבת) כך של יום טוב:
(ב) מצוה להדליק נרות ליום טוב כמו בשבת. ומברך עליהן. ברוך אתה יהוה אלהינו מלך העולם. אשר קדשנו במצותיו. וצונו להדליק נר של יום טוב: ואין צריך לברך שהחיינו. עמ"ש בש"י (סימן ק"ז). מיהו כי מברכי לא מחינן בידייהו. וטוב ויפה להדליק קודם שנכנסין לבית הכנסת. ואם לאו, מדליק בלילה כשנכנס לבית:
(ג) במנחה מתפללין כסדר החול דניסן. במדינות אלו מניחין עירוב חצרות קודם ערבית. ואם חל יום טוב בערב שבת, מכריזין עירוב תבשילין. להזכיר כל מי שלא הניח עדיין:
(ד) מתפללין ערבית, קורין קריאת שמע בברכותיה. צריך ליזהר כשאומרים מעריבים, לחתום "גאל ישראל", ולא ישנו ממטבע חכמים. ופרוס. וידבר משה. ש"צ אומר חצי קדיש. ועומדין להתפלל בלחש:
(למנחה ולמוסף) כִּי שֵׁם יהוה אֶקְרָא הָבוּ גוֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ:
אֲדֹנָי שְֹפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ:
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא. אֵל עֶלְיוֹן. גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים וְקוֹנֵה הַכֹּל. וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה:
מֶלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִׁיעַ וּמָגֵן: בָּרוּךְ אַתָּה יהוה, מָגֵן אַבְרָהָם:
אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִׁיעַ מוֹרִיד הַטָּל:
בחורף מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגָּשֶּׁם:
מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד מְחַיֶּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר. מִי כָמוֹךָ בַּעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דוֹמֶה לָּךְ מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה:
וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים: בָּרוּךְ אַתָּה יהוה מְחַיֶּה הַמֵּתִים:
בחזרת הש"ץ התפילה אומרים כאן קדושה:
אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלְלוּךָ סֶלָה. כִּי אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ אָתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה יהוה הָאֵל הַקָּדוֹשׁ:
אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים. אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ. וְרָצִיתָ בָּנוּ. וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת. וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ. וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ. וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵינוּ קָרָאתָ:
אתה. ק"נ תיבות עם הכולל, כמניין מילוי אהי"ה דההי"ן: בחרתנו מכל העמים כו'. עיין לעיל ב"אתה יצרת":
[אם חל יום טוב במוצאי שבת אומרים זה]
ותודיענו. תיבותיו כמניין חכמה. שכן אמרו רז״ל (ברכות דף לג.), מתוך שהבדלה חכמה קבעוה בברכת חכמה. ונגד שם ע״ב עם הכולל. ועם התיבה כנגד שם אכדט״ם: משפטים. כי הרגלים הם פרקים שהעולם נדון בהם: ומועדי קודש. בעולת ראיה: נדבה. נגד חול המועד שמביאין בו נדרים ונדבות: ותורישנו. לשון ירושה: וכבוד מועד. בשביתה ממלאכה: וחגיגת הרגל. חיבור הויה ואהיה במילוי יודין. גימטריא רגל. שלמי חגיגה: ותבדילנו. עיין לוח ארש:
שמחתנו. שכתוב בו "ושמחת". לפי שבא בזמן אסיפה: באהבה. נראה דעת הלבוש (התכלת סימן תפז) שאין לאמרו, ומי שאומרו, גם בחול אומרו. ואין למחות, כי נמצא בספרים קדמונים. ולפי זה הגרסא מכוון מאד. כי ידוע שכוונת ברכה רביעית של תפילת יום טוב בשם אהי"ה דההין. שכל המועדות באימא עילאה מקרא קדש. אלה מועדי ה', ראשי תיבות אמא:
והשיאנו. לשון "וישא משאת" (בראשית מג, לד): אלהינו ואלהי אבותינו. צריך לאמרו לעולם. ובסידורים נסגר בטעות: מקדשי. כן הוא הנוסח הנכון: מקדש השבת. שקבועה ועומדת, ואין קדושתה תלויה בישראל. אבל קדושתן של ישראל תלויה בו, שהיא שקולה ככל התורה: וישראל. דמקדשי לזמנים:
רְצֵה יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְֹרָאֵל (וּבִתְפִלָּתָם) וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה. וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וְאִשֵּׁי יִשְֹרָאֵל. וּתְפִלָּתָם (מְהֵרָה) בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְֹרָאֵל עַמֶּךָ:
וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים: בָּרוּךְ אַתָּה יהוה הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן:[כשמגיע הש"ץ בתפילתו בקול רם למודים, כורע עמו, ואומר מודים דרבנן בשחיה אחת: (תמצא בתפילת שחרית של חול)]
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא יהוה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד (צוּרֵנוּ) צוּר חַיֵּינוּ מָגֵן יִשְׁעֵנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ. עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶךָ. וְעַל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ. וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת. עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם. הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ (כִּי) מֵעוֹלָם. קִוִּינוּ לָךְ:
וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵּא (תָּמִיד) שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד:
וְכֹל הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה וִיהַלְלוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת לְעוֹלָם כִּי טוֹב הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ וְעֶזְרָתֵנוּ סֶלָה (הָאֵל הַטּוֹב): בָּרוּךְ אַתָּה יהוה הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת:לש"ץ אלהינו ואלהי אבותינו. ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה על ידי משה עבדך האמורה מפי אהרן ובניו. כהנים עם קדושך. כאמור:
[יכוין לומר זה ברעותא דליבא לשם ברכה לעם הקדוש. ויזהר בדקדוק התיבות היטב. ויטה ראשו כל פעם כרשום פה ואם לאו עונשו גדול מאוד. וכשפונה לשמאל תחילה, מעורר דין על הציבור ח"ו:]:
יברכך יהוה (פניו להיכל) וישמרך (נגד ימינו) [קהל כן יהי רצון]: יאר יהוה (נגד ההיכל) פניו אליך ויחנך (נגד שמאלו) [קהל כן יהי רצון]: ישא יהוה פניו (נגד ההיכל) אליך (נגד ימינו) וישם לך (נגד שמאלו) שלום (נגד ימינו) [קהל כן יהי רצון]:
שִֹים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה חַיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְֹרָאֵל עַמֶּךָ. בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד (יַחַד) בְּאוֹר פָּנֶיךָ כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ יהוה אֱלֹהֵינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד וּצְדָקָה (וְרַחֲמִים) וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם. וְטוֹב יִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ (בְּרוֹב עוֹז וְשָׁלוֹם): בָּרוּךְ אַתָּה יהוה הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל בַּשָּׁלוֹם:
יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך יהוה צורי וגואלי:
קדיש שלם. ואינו מחזיר התפילה:
(ה) כשחל בשבת. אומר ש"ץ וקהל אחריו, ויכלו. ואין אומרים מעין ז':
(ו) ואין מקדשין בבית הכנסת. כמו שכתבתי בעמודי שמים. ועיין שם דין במה מדליקין:
(ז) שכח לומר אתה בחרתנו. והזכיר של יום טוב ביעלה ויבא. יצא. ואם לאו, לא יצא:
(ח) הולך מיד לביתו. ומראה לביתו פני שמחה. ואומר בקול רם: אתקינו סעודתא דא. דאיהי סעודתא דמהימנותא דמלכא עילאה. דא איהי סעודתא דקב"ה ושכינתיה:
ולא ידבר בליל זה שיחת חולין, ויזהיר לביתו על זה. ויעשה הסדר בשמחה. ויכוין לעשות נחת רוח לבוראו יתברך:
הגדה של פסח
[עריכה]- להגדה של פסח, ראו: סידור בית יעקב (עמדין)/הגדה של פסח
נסתם הפתוח במבוא ד ונפתח הסתום במבוי ה, ליום ט"ו בניסן, בו ה' שבילים על סדר היום.
מבוא ה
[עריכה]שביל א
[עריכה]לתפילת שחרית
סדר ספירת העומר
[עריכה]- סדר ספירת העומר, ראו בדף סידור בית יעקב (עמדין)/סדר ספירת העומר
משעול ג. לקצירת העומר
[עריכה]נכון לומר בליל ב' דפסח עניין קצירת העומר. וזהו:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
משעול ד
[עריכה]בני חוץ לארץ עושין בליל ב' דפסח ככל הסדר של ליל א'. ולעניין שכחת זמן דליל ב, עיין לעיל בשער השיר:
מבוי ז. ליום ט"ז בניסן
[עריכה]פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
מבוי ח. לחול המועד
[עריכה]בו ד' מסילות. מסילה א לראשון דחול המועד, ג' דפסח, י"ז בניסן:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
מבוי יב. לשאר ימי ניסן
[עריכה](א) בערב כ"ד ניסן, סופרין ט:
(ב) כבר נראה לי שאין אומרים תחנון בכל ימי ניסן. ודין תענית בו, עיין במבוי א:
(ג) אמר רבא לרבנן במחוזא, לא תיתו קמאי ביומי ניסן:
(ד) ולא קבעינן בהו זמנא:
(ה) אל תעמוד בפני השור בשעה שעולה מן האגם. בשחור וביומי ניסן:
(ו) האי מאן דנפק ביומי ניסן וחזא אילני דמלבלבי, אומר:
ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם, שלא חסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות, ואילנות טובות, להנות בהם בני אדם:
(ז) נוהגין שלא לישא אשה בין פסח לעצרת, שלא להרבות שמחה בימים אלו שמתו בהם תלמידי רבי עקיבא. כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (ובעוונותינו הרבים כמה קהילות נחרבו באותו פרק, בגזרת תתנ"ו באשכנז, ובשנת ת"ח בפולניא). ועוד, שהם דוגמת ספירת נקיים מטומאה:
(ח) ולכן נהגו גם כן איסור בתספורת, כעניין שמגדלת האשה שערה בימי ספירת זובה (ומשפט נקיון רשעים בגיהנם לדברי ר' יוחנן בן נורי, מפסח עד העצרת. קללות שבתורת כהנים, נקראין לפני עצרת). ובכתבי אר"י המתיק סוד העניין, שהם ימי דינין, התלויין בשערות:
(ט) ודין נישואין ותספורת שווין בכולן. ושניהן מותרין במקום מצוה כל דהו:
(י) גם מנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בימי ספירת עומר כל הלילה. ובאמת אף לאנשים יש מקום למנהג זה, כמו שכתבו כמה גדולים. ועשיתי לו סמיכות נאות, עיין מו"ק. והיינו במלאכה גמורה וארוכה:
(יא) כ"ה ניסן סופרין י':
(יב) כ"ו בו סופרין י"א:
(יג) הוא יום מיתת יהושע בן נון:
(יד) כ"ז בניסן סופרין יב:
(טו) כ"ח בו סופרין יג:
(טז) ביום זה הקיפו את יריחו ז' פעמים ונפלו חומותיה ונלכדה מנעולה של ארץ ישראל לפני יהושע ובני ישראל. וראוי להזכיר הנס הגדול ולתת שבח והודיה להשי"ת על זאת ביום זה (בשנה זו הוא שבת. קורין בו פרשת שמיני. מכריזין החודש ואוחרים אב הרחמים ואין מזכירין נשמות. ומתחילין לומר פרכקי אבות):
(יז) כ"ט ניסן סופרין י"ד. במנחה אין נופלין על פניהם:
(יח) ל' דניסן הוא א' דראש חודש אייר (בשנה זו הוא ביום ב') סופרין בו טו:
(יט) יצא ניסן ולא ירדו גשמ ים כו'. היו בצער מעצירת גשמים וירדו. עיין לעיל בשער הגיא. ואם ירדו יותר מדאי, עיין שער יכניה:
סליקו י"ב מבואות דשער המפקד