נתיבות עולם/נתיב העבודה/טז

<< · נתיבות עולם · נתיב העבודה · טז · >>

האדם הזה אשר בראו השם יתב' ורצה לזכותו ולטהרו מן פחיתותו הגשמי, ולכך כאשר האדם נוטה אל הגשמי דהיינו אכילה ושתייה שלו שהיא גופנית שלא יהיה נוטה לגמרי אל הגשמי, ולכך המצוה שקודם שיאכל וישתה יטול את ידיו כי דבר זה הוא קדושה כמו שיתבאר ואז אין נוטה באכילה שלו אל הגשמי. ועוד כי אכילה של אדם אין ראוי לאדם שיהיה בטומאה דבר שהוא פרנסתו רק יהיה בטהרה, ולכך תקנו לאדם נטילת ידים:

ובפרק כל הבשר (חולין דף קו.) אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק נטילת ידים מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה, אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים, רבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים הא שטף טהור הא טבילה בעי ה"ק ואשר לא שטף טמא ע"כ הגמרא. ושם הקשו בתוס' מצוה לשמוע דברי חכמים וא"ת הלא משום סרך תרומה תקנו וא"כ מאי ועוד, ותירצו התוס' דתקנו משום נקיות. וקשה על זה דהא בסמוך קאמר לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות ולפי דבריהם כיון דאיכא נקיות ג"כ בפירות למה לא תקנו נטילה להם. ויש לישב בדוחק כי גבי לחם איכא סרך תרומה וגם נקיות ומשום שניהם תקנו, ואלו גבי פירות ליכא כולי האי סרך תרומה דאין תרומה בפירות מן התורה רק בזיתים וענבים ומשום זה לא גזרו. אבל דבר זה אין נראה כלל שיהיה חובה משום נקיות, אבל הטעם הוא כמו שאמר ר"א שדרש מן התורה שנאמר וידיו לא שטף במים כדלעיל, ומה שפי' רש"י ז"ל וכן פירשו בתוספות דאסמכוה ליה אקרא ועיקר הכתוב אתא למדרש וידיו לא שטף במים מה ידיו מאבראי לאפוקי בית הסתרים דלא לטמאו, וקשה כי לפי זה מה שאמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך שאמר מכאן סמכו לנטילת ידים מן הכתובים אסמכתא בעלמא, וא"כ מה שייך בזה מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך הלא גם לר"א בן ערך עיקר הטעם משום סרך תרומה. אבל בודאי נדרש עיקר זה המצוה מן הכתוב כי אף על גב דעיקר קרא אתי לדרוש מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי מ"מ יש ללמוד מזה נטילת ידים. כי יש לדקדק וכי רגליו של אדם או גופו או ראשו אינו מאבראי ולמה כתיב וידיו לא שטף במים. אבל ביאור דבר זה כי מה שבית הסתרים אינו מטמא הוא דבר חכמה, כי אין הטומאה שולטת רק בחוץ לא בנסתר ובנסתר הכל טהרה אבל בחוץ שם הטומאה כאשר ידוע לנבונים. ועתה קשיא למה נקט ידים דוקא אלא מפני כי הידים הם עוד חיצוניות יותר מכל הגוף, לפי שהידים מתפשטין לחוץ ביותר מכל האברים ולכך הצריך הכתוב לידים ורגלים טהרה במקדש הידים מכח התפשטות שלהם לחוץ, ושולטת בהם הטומאה, וזה אמרם מפני שהידים עסקניות הם, כלו' מפני כי התפשטות הידים בכל מקום בחוץ ולפיכך יש עליהם משפט טומאה. והרגלים צריכים קדוש מפני פחיתות שלהם שייך טומאה בהם ג"כ כאלו הם ג"כ יוצאים מן האדם, ולכך אלו שניהם בפרט צריכים טהרה. וקאמר ר"א שאם לא היה דבר זה כי יש טומאה בידים מה שאין נמצא בשאר איברים, למה כתב וידיו לא שטף, אלא שהידים יותר ויותר יש בהם טומאה שאף במקום שאין שאר אברים צריכים טהרה כגון לנטילת ידים צריכים הידים טהרה וזהו טעם נטילת ידים, ועל זה אמרו מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך. וכל זה מפני שהידים נכנסים לטומאה, וכאשר בא האדם לאכול מפני שהאכילה היא קיום גופו וחיות של אדם תלוי בזה, אין ראוי שיהיה בטומאה רק שיהיה אכילתו ופרנסתו בטהרה ובקדושה כמו שאמרנו, ולפיכך אמרו שאין צריך נטילה לפירות כי אין זה פרנסתו של אדם כלל רק הצריך לאכילתו שהיא פרנסתו. ורבא דקאמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך בא לפרש דקאמר מצוה לשמוע דברי חכמים ולמה תקנו נטילת ידים, ומעתה הכתוב הזה אסמכתא גמורה ברורה מאוד יוצא מזה נטילת ידים, רק דקאמר מכאן אסמכוהו חכמים לנטילת ידים, מפני שאין כאן מצוה מן התורה ומ"מ רמזה התורה ענין הידים שהם עלולים לטומאה. ובשביל זה גזרו על נטילתם, ופי' זה ברור מורה על המצוה הזאת:

במסכת סוטה (דף ד:) דרש רב עוירא זימנין אמר לה משמיה דר' אמי וזימנין אמר לה משמיה דר' אסי כל האוכל לחם בלא נטילת ידים כאלו בא על אשה זונה שנאמר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואשת איש נפש יקרה תצוד. ויש לשאול מה ענין זונה אל זה. ויש לך לדעת כי הזונה חסר לה הקדושה, ודבר זה ידוע שהרי חסירה קדושין שמקדשין האשה והזונה הוא ענין זנות גופני בלא קדושה, וכך כאשר יאכל אכילתו והיא גופנית בלא קדושה כי מים ראשונים עליהם נאמר והתקדשתם והנה דבר זה ממש כאלו בא על אשה זונה. ויש לך לדעת כי תשמיש נקרא אכילה בין באשה ובין באיש, באשה כתיב (משלי ל, כ) אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און, באיש נאמר (בראשית לט, ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל ועוד כתיב שתה מים מבורך, וכן בדברי חכמים (כתובות דף סה.) אוכלת עמו מלילי שבת לליל שבת וקאמר שם שהוא תשמיש כדאיתא התם. כלל הדבר קבלת דבר יקרא אכילה, שהאדם מקבל דבר שהוא אוכל, והאשה מקבלת בודאי האיש, והאיש מקבל את האשה כי כל חבור האחד מקבל את האחר ושניהם מקבלים זה מזה כמו שהוא כל חבור בעולם, ולכך נקרא הבעילה אכילה בין לאיש ובין לאשה כאשר האחד מקבל את האחר כמו שמקבל את האכילה, וזה שאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל, ולכך אמר כל האוכל בלא נטילת ידים שהיא קדושה לאדם שכן דרשו ז"ל (ברכות דף נג:) והתקדשתם אלו מים ראשונים וכו', ולכך נחשב האכילה הזאת כאשר היא בלא קדושה, כמו שבא על אשה זונה בלא קדושין שגם זה אכילה בלא קדושה, וראוי שיהיה אכילת האדם הגופני בקדושה שלא יהיה נמשך האדם אחר הגוף לגמרי, כמו שראוי שתהיה הביאה של אדם שלא תהיה גופנית רק ראוי לקדש האשה ולא יהיה עמה בזנות בלא קדושין:

ואמר ר"א אמר רבי זריקא כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. דבר זה מופלג בחכמה, וזה כי קדושת הידים היא קדושת התחלתו כי היד היא התחלתו של האדם כאשר יגביה ידיו למעלה מראשו, ובהתחלה דבר ההעדר כאשר כל התחלה היא אחר ההעדר, ולפיכך המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם כי נעקר מן התחלתו, ולפיכך כתיב בקרא (שמות ל, כא) ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, כי הידים הם התחלה והרגלים הם סוף ובשניהם דבק ההעדר בהתחלה ובסוף כאשר ידוע, וכאשר לא ירחץ ידיו ורגליו יש כאן מיתה וזה אצל כהנים, וכאן שיש לרחוץ ידיו מפני שהם התחלה המזלזל בנטילת ידים שהם התחלה נעקר מן התחלתו שהידים הם התחלה לאדם וכאשר חוטא בהתחלה נעקר מהתחלתו:

ואמר רבי חייא בר אשי אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה מים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה. תניא נמי הכי הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים. ואע"ג כי בברייתא מפרש טעמא גבי מים ראשונים שלא יחזרו המים ויטמאו היד, הנה רב לא פירש הטעם ולמה לא פירש רב הטעם כי אדרבה אמורא צריך לפרש יותר והיה לרב לפרש הטעם כמו בברייתא. רק כי דבריו הם ע"פ החכמה, כי קדושת הידים כאשר הם מתעלים למעלה כי כך ראוים לידים וכדכתיב (ויקרא ט, כב) וישא אהרן את ידיו ולכך נקרא נטילת ידים, וכתיב (ישעי' ס"ג) וינטלם וינשאם כי הידים בעצמם ראוי להם נשיאה, ולכך מים ראשונים צריך להגביה את ידיו, אבל מים אחרונים צריך להשפיל ידיו משום מלח סדומית שצריך הסרה בכח לכך ישפיל ידיו. ויש לך להבין כי מים ראשונים מצד הימין ולכך צריך להגביה ידיו כי ימין ה' רוממה, ומים אחרונים משום מלח סדומית והוא משמאל ולכך צריך להשפיל ידיו והבן זה והוא אמתי ברור:

ואמר ר' אבהו כל האוכל פת בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנא' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים אשר הדחתים שם. נראה כי המים יש בהם טהרה כאשר הם בכלי ובמקוה, וכאשר הם על היד יש בהם טומאה כי היד מקום מוכן לטומאה שהרי היד צריך טהרה, ולפיכך האוכל בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא, ויש לך להבין הראיה שהביא ככה יאכלו בני ישראל לחמם טמא בגוים אשר הדחתים שמה. כי כמו שנחשב כאשר ישראל בין האומות שאוכלים לחמם טמא בגוים ונחשב אכילת ישראל ביניהם ענין טומאה, אף כי אין נוגעים הלחם רק שנחשב האכילה שהיא בטומאה, כך נחשב טומאה כאשר אוכל את הלחם בלא נגוב ידים, ואף שכבר טהרו המים השניים את הראשונים היינו שאין מטמאים עוד היד, אבל על כל פנים לא הלכו המים הראשונים עצמם וכאשר אוכל בלא נגוב דומה זה שאוכל לחם טמא כיון שעל הידים הם המים. כי כן נמשלו למים כדכתיב (שיר השירים ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכן הרבה, ולכך האוכל בלא נגוב ידים קודם שיסלק המים אשר הם על הידים נאמר עליו ככה יאכלו ישראל לחמם טמא בגוים, והבן זה היטב ואין להאריך בזה: