משתמש:עורך מתחיל/חזון איש אורח חיים/חלק 3
סימן קכא
א) מנחות נ"ג א' מנין לכל המנחות שנלושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו, הא דנלושות במים הוא משום ששמנן מועט ואי אפשר לאפותן בלא מים ובמש"כ תו' לק' נ"ז א' ד"ה מנחת, וזהו מכונת התורה אף שלא נאמר, והא דנלושות בפושרין משום שהפת יותר טוב כשנלוש בפושרין ואין הפושרין חובה אלא רשות ומשום הידור מצוה מצוה בפושרין, והא דשאיל הכא מנין היינו אהא דתנן ומשמרן שלא יחמיצו, ופירוש המשנה שמצוה לשמרן לשם מצה והיינו בשעת לישה ועריכה ואפילו נותן דעתו שלא יחמיצו ותהי' מצה וכמו במצות מצוה של פסח ואהא שאיל מנין ומסיק מתהי' [וכן הוא ברש"י ד"ה מנין, ולא יתכן לפרש מצוה לשמרן משום שלא יחמיצו אבל א"צ לשמה דזה לא מצינו בפסח דהא בפסח בעינן לשמה, ועוד סברא הוא כיון דחימוץ פוסל צריך שימור], ויש לעי' אי גם באכילתן מקיים מצות אכילת מצה מלבד מצות אכילת קדשים, והא דאמר יבמות מ' א' שאינו אוכלה חלוט אלא מצה היינו מפרטי מצות אכילת קדשים, וכן נראה, ולא אתפרש אי איכא עיכובא בלשן ואפאן שלא לשמן.
פסחים ל"ח ב' יצאו אלו שאין משתמרין לשם מצה אלא לשם זבח, היינו לשם מצה של זבח וכדפרש"י ור"ל אע"ג דגם מצות תודה צריכין שימור לשם מצה וא"כ נאפו לשם מצות מצוה מ"מ כיון דנאפו לשם מצות של מצוה אחרת פסולין, ולמדנו שגם מצה שבתודה צריכה שימור לשם מצת מצוה אע"ג דחלות תודה לא איקרו מנחה כדאמר מ"ו ב' מ"מ ילפינן ממנחות דגילוי מלתא בעלמא הוא, ואע"ג דלישה ואפי' דתודה בעודן חולין מ"מ מהני להו מחשבת לשמה.
ויש לעי' במנחת סלת שקומצה בעודה סלת והשירים נאכלין מצה, אי צריך ג"כ לישה ואפי' לשם מצה, ואת"ל דצריך לשמה, יש לעי' בבלילה שלא עשאה לשם מצה אי נפסלת המנחה כיון שאין כאן מצה הראוי' לאכול שיריה כמצותה, אבל משום מנחה גופה שנבללה שלא לשם מצה לית לן בה כיון שהקומץ נקטר בלא אפי' לא שייך בו לישה לשם מצה שאין מצה אלא לחם האפוי מצה אבל קמץ זה שנקטר בלא אפי' לא מקרי מצה אלא יש בו איסור חמץ, וכן מנחת נסכים א"צ בלילה לשם מצה אלא יש בה איסור חמץ למאן דרבי בה בגמ' נ"ז ב' לאיסור חמץ.
ב) כ' הר"מ פ"ו מה' חו"מ ה"ה דלא ממעטינן מלחם עוני אלא נלושה ביין שמן ודבש אבל שאר מי פירות לא חשיבא ומקרי לחם עוני, וכ' המ"מ שם דדוקא בנתן לתוכן מים אבל אם עשאן במ"פ לחוד אין יוצאין בהן משום דחסר לשמה דעיקר לשמה היינו שימור לשם מצה וזו שנעשה במ"פ בלא מים אין מחמיץ לעולם וא"צ שימור [אבל אין כאן פסול משום דלא בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון וכדממעטינן אורז דהכא בה' מיני דגן קיימינן ובאין לידי חימוץ כשיתן לתוכו מים ואע"ג דהשתא לית בהו מים לית לן בה שהגוף הוא הקמח והמים אינם מהוים רק צורתו ולא בעינן רק שהגוף בא לידי חימוץ] ונראה ראי' לזה מהא דאמר בירו' פסחים פ"ב ה"ד יכול יוצא אדם ברבוכה ת"ל ושמרתם כו' ומיהו י"ל שאני רבוכה שאינה באה לידי חמץ כלל אבל לשה במי פירות הרי צריך לשמרם שלא יבואו מים לתוכה ותחמיץ, וברמב"ן במלחמות פסחים ל"ו א' כ' דבלא מים מקרי לא בא לידי חימוץ, וגם חסר כאן שמירה, ולפ"ז הא דהצריך בגמ' ל"ו א' למעט עיסה שנלושה ביין שמן ודבש מלחם עוני אינו אלא ביש בה מים, אבל אפשר שאין כן דעת הר"מ שסתם שיוצאין במצה שנלושה במ"פ, גם בר"ן כתב לחלוק על דברי הרמב"ן אלא שהראה לדברי חידושיו ולא ראינום, [ומיהו אפשר דמודה הר"מ דיש כאן חסרון שימור אבל זה אינו אלא להידור מצוה אבל עיקר מצות שימור מקיים בזה שמשמרה שלא יבואו עליה מים וכמש"כ לק' סק"ג בשם רמב"ן ותימא על המ"מ שכ' לפסול דיעבד משום חסרון שימור ואפשר שכונת המ"מ משום שלא בא לידי חימוץ אף שהזכיר בדבריו גם שימור].
ולכאורה דברי הירושלמי נגד גמ' דידן יבמות מ' א' דאמר דרבוכה אדם יוצא בה יד"ח בפסח והיינו בחלטו ואפאו וכמש"כ תו' פסחים ל"ו ב', ומ"מ א"צ שמירה דאחר שחלטו אינו בא לידי חימוץ ואפשר דהירושלמי איירי בחלטו קמח ולא היה שעת שימור כלל ובגמ' איירי בעירב בו מים ולשו ואחר כך חלטו ואפאו, וכל ששמרו בשעת לישה סגיא וכדאמר מ' א' דדוקא בשעה שצריך שימור ואינו משמר פסול אבל כשאינו צריך שימור לית לן בה ומיהו אי חלט הקמח שאין כאן שימור בשום מלאכת העיסה פסול אבל כל ששמר בשעת לישה וחלט כשר.
ג) ולדעת רמב"ן מתפרש הא דאמר בגמ' נ"ג א' מנין לכל המנחות שנלושות בפושרין כו' היינו דבעי מנין שנותנין בהן מים דהרי כיון דילפינן מקרא דצריך שימור לשם מצה ע"כ צריך ליתן מים דאם עשאן בשמן לחוד אין כאן שימור לשם מצה, אבל לדעת הר"מ יש לפרש דבעי מנין דבעי שימור וכמש"כ סק"א, [איברא הרמב"ן פסחים מ' א' הוכיח דאף ביבשים שייך שימור מהא דאמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי הפיכו לשום מצוה, ומסיק דהא דאמר רבא מצוה ללתות היינו מצוה בעלמא שיהא השתדלות בשימור מרובה אבל שימור שלא יבואו עליהם מים נמי שימור הוא, ולפ"ז הא דכתב הרמב"ן דבלא מים חסר שימור כונתו דאי אפשר לפרש הא דר"ע בלא מים דודאי למצוה בעינן ליתן מים, אבל צ"ע כיון דאינו פוסל דיעבד שפיר איצטריך טעם דלחם עוני לפסול דיעבד].
חביתין דבאין רבוכה מ"מ בעי שימור לשם מצה והן בכלל כל המנחות נלושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו, ואע"ג דלאחר חליטה לא שייך בהן שימור מ"מ בשעת לישה משמרן ואמנם לפ"ז היה ראוי להקדים לישה לחליטה אבל ל' הר"מ דבולל וחולט ולש וכמש"כ מנחות סי' כ"ו סק"ט, ואמנם הר"מ לשיטתו דשייך שימור אף בלש במ"פ שזה שמשמרן ממים חשיב שימור, אבל לדעת רמב"ן ראוי ללוש ואח"כ לחולטו.
ואע"ג דמצה של חביתין אינו בכלל מצה גמורה ובשאר מנחות רבוכה פסול דלאו מצה גמורה היא מ"מ לא נתבטל מצות מצה מחביתין והרי גם בפסח חשיב רבוכה מצה.
נ"ז א' מנחת נסכים מי פירות הם כו', לדעת רמב"ן לא שייך שימור לשם מצה במנחת נסכים לריה"ג שאין נותנין בתוכה מים, ומ"מ אין כאן פסול [ואע"ג דלריה"ג לא אתרבי מנחת נסכים לחימוץ מ"מ י"ל דיש בה מצות מצה שהרי נלוש במ"פ מצה הוא אלא דהוי מצה עשירה ולא איתרבי לחימוץ דלא מש"ל בה חימוץ] דלא נאמר שימור לשם מצה אלא באפויות דאין מצה אלא האפוי אבל מנחת נסכים אפי' למ"ד מגבלה במים א"צ שימור לשם מצה אלא איסור חמץ.
ד) פסחים ל"ה א' טעמא דר"ל משום דהוו להו מי פירות כו', בתוס' פירשו דדוקא כרת אין בו אבל חמץ נוקשה הוי ובעלמא אשכחן דהנילוש במי פירות אין בו איסור כלל וכדאמר ל"ט ב' הא דעבדי' במישחא ומלחא ושרי משום דמ"פ אין מחמיצין וכדפרש"י שם, ואמרו מ' א' פלוגתא דאביי ורבא, ורבא שרי לכתחלה, וכן במנחות נ"ז א' דמרבה ריה"ג מנחת נסכים לחימוץ ופריך מי פירות נינהו ואמר ר"ל דקסבר ריה"ג מגבלה במים והיא כשרה ואי הוי חמץ נוקשה שפיר י"ל דריה"ג סבר כר"מ דנוקשה בלאו וחשיב חמץ וכדאמר נ"ג א' מדלקי עלי' חמץ הוא, אלא ש"מ דמ"פ אין מחמיצין כלל ואפי' נוקשה לא הוי, ולזאת פירשו דהכא במים ומ"פ קיימינן וזה הוי חמץ נוקשה ואין בו כרת, ויש עוד ראי' דמים ומ"פ מקרי נוקשה מהא דאמר מנחות נ"ד א' בחימצה בתפוח דחשיב נוקשה אע"ג דאית בה מים, ומיהו אפשר דחימצו בתפוח גרע טפי שהתפוח יש בו סגולת החימוץ ואי זה עיקר חמץ אבל כשלש במ"פ ומים ועמדה העיסה עד שנתחמצה ע"י המים י"ל דהוי חמץ גמור [ואפשר דאף בחימצה בתפוח אם עמדה העיסה עד שנתחמצה מאליה כשרה אלא החימוץ שע"י התפוח אינו חמץ, ולכן אין מחמיצין בתפוחים, והא דאמר בגמ' נוקשה מיהא הוי היינו כח התפוח אע"ג דמ"פ לחודיהו אין מחמיצין כלל מ"מ ע"י המים מי פירות מחמיצין כח נוקשה שהמים מסייע להן אבל מ"פ אין מגרעין כח חימוץ המים, ובאמת לענין תרומה א"צ דין חימוץ דכל טעם אוסר אלא קושטא קאמר דנוקשה הוי] וזו נראה דעת הר"מ פ"ה מה' חו"מ שכתב סתם שאם נותן בה מים עם הפירות מחמצת ואם איתא דזו עיקר מימרא דר"ל לאשמעינן דמ"פ ומים עושין חמץ נוקשה ולפיכך אין בה כרת הו"ל להביא מימרא דר"ל ולמה השמיט דינא דגמרא אלא נראה דס"ל דמים ומ"פ הוי חמץ גמור ור"ל במ"פ לחוד איירי וכרת לאו דוקא אלא אף איסורא לית בה וכ"כ המ"מ שם, ומ"מ אין הכרח בדעת הר"מ דמ"פ ומים הוי חמץ גמור דכיון דר"ל איירי במ"פ לחוד אין לנו בהדיא בגמ' דמ"פ ומים חשיב נוקשה ואפי' אי מוכח כן מהא דחימצה בתפוחים מ"מ כיון שנאמר רק דרך משא ומתן אפשר שלא הביאו הר"מ, ומיהו אי מ"פ ומים אין בה כרת ראוי לפרש כן דברי ר"ל ויהי' זה שאמר אין בו כרת דוקא.
ה) חולין כ"ג ב' אלא דר"י לר"י מאי ספיקא הוי ונפיק כו', פלוגתת ר"מ ור"י היא בתרתי, אחת, בגדר שיאור דלר"מ שיאור הכסיפה פניה, אבל קרני חגבים חמץ גמור וחייבין עליו כרת, ולר"י הכסיפה פניה מצה גמורה, וקרני חגבים שיאור, ועוד נחלקו בדין שיאור דלר"מ שיאור בלאו והאוכלו בארבעים וכדאמר פסחים מ"ג א' ולר"י האוכלו פטור כדתנן שם מ"ח ב', וכן ס"ל לר"א וחכמים שם מ"ג א' דלא מרבינן נוקשה, ונראה דלר' יהודה ודאי נוקשה של בעלי אומניות השנויות ר"פ א"ע אינן אלא מדרבנן דודאי שיאור של קרני חגבים לא גרע מהן ואי ר"י ס"ל נוקשה בעינא בלאו ודאי שיאור בכלל זה ומדפטר ר"י בשיאור שמעינן דלית לי' ריבויי דנוקשה, [וכן משמע בגמ' דאמר אי שיאור דר"מ לר"מ מדלקי עלי' חמץ הוא משמע דלר"י מספקא לי' משום דלר"י לא לקי אשיאור אבל אינו מסתפק שיסבור ר"י שאינו נוקשה כלל אלא מצה], והלכך מבעי לי' לר"ז מ"ט דר"י דאית לי' שיאור ישרף [ומשמע דעבר עלי' בב"י וכמש"כ תו' ב' א' ומש"כ המ"א סי' תמ"ב סק"א לפרש ישרף משום שאסור לאפותו ביו"ט ויבא לידי חמץ גמור אינו מספיק דבכלל שיאור ישרף אפי' פת שאפאו שיאור, ואפי' בחוה"מ דאפשר לאפותו כדין דבר האבוד, ועי' באחרונים שהקשו על המ"א דע"כ במועד איירי וכמש"כ הר"ן דביו"ט אסור לשרפו], והאוכלו פטור אי משום דמספקא לי' שהוא חמץ גמור כר"מ או שהוא נוקשה וס"ל דנוקשה הוי מצה גמורה, ומספיקא אמר ישרף והאוכלו פטור, או קים לי' שהוא נוקשה ונוקשה לא אתרבי לחמץ ומ"מ מצה לא הוי, ולפיכך האוכלו פטור ומ"מ ישרף מדרבנן, ואע"ג דמה"ת מותר באכילה מ"מ כיון דרבנן אסרוהו משום חמץ החמירו בו גם לאסור להשהותו וחייבו לשרפו, ומשום דזו חומרא יתירה נסתפק ר"ז דדלמא לר"י ספיקא הוי.
והנה במתנ' מ"ח ב' דתנן שיאור ישרף והאוכלו פטור משמע דבין בשיאור דר"מ לר"מ ובין בשיאור דר"י לר"י [וכמש"כ הרא"ש והר"ן בדעת הרי"ף וכ"כ הרמב"ן במלחמות ר"פ א"ע] ואע"ג דר"מ גופי' ס"ל שם מ"ג א' דשיאור האוכלו בארבעים תנא דמתני' ס"ל כר"מ בגדר שיאור ושנאו בלשון חכמים אבל לא ס"ל כר"מ במאי דרבי נוקשה ללאו, ולתנא דמתני' שיאור דהכסיפו פניו ישרף והאוכלו פטור, ולכאורה מבעי לי' לר"ז גם לתנא דמתנ' בשיאור דר"מ אי האי ישרף היינו מדרבנן או משום ספיקא, אבל ל"מ כן דא"כ למה לא פירשו כן בגמ' דמבעי לי' לתנא דמתנ' ותהא הבעיא להלכה דהא קיי"ל כמשנה אחרונה וכמש"כ הפוסקים דמתנ' מ"ח ב' פליגא אמתנ' דר"פ דקתני בנוקשה הרי אלו באזהרה, וגם לא מסתבר דתנא דמתנ' מספקא לי' בשיאור של הכסיפו פניו שיהא חמץ גמור דהא לר"י הוא בדין מצה גמורה ולר"מ הוי נוקשה ולכן נראה דבשיאור דר"מ ודאי טעמא דמתנ' דישרף מדרבנן אע"ג דמה"ת מותר באכילה החמירו ומ"מ בדר"י מספקא לי' כיון דמתיר שיאור דר"מ בהנאה כדאמר מ"ג א' נותנו לפני כלבו, בדין הוא שיקיל גם בשיאור דידי' אי קים לי' דלאו חמץ הוא ולכך מספקא לי' דלמא סבר ספיקא הוא.
ולפ"ז אין לן נפקותא לדינא בהאי בעיא דר"ז למאי דקיי"ל כר"מ בגדר שיאור דהיינו הכסיפו פניו ובזה ודאי בריה הוא ואינו חמץ ומ"מ במקום דבעינן מצה לא סגי בהכי.
ו) איברא כשנדקדק בדבר יש בהא דר"ז שתי בעיות נפרדות דמבעי לי' אי מסתפק ר"י בשיאור שיהא חמץ גמור, גם מבעי לי' בנוקשה לר"י כיון דאינו אסור מה"ת משום חמץ אפשר שהוא מצה מה"ת וא"כ יש מקום לומר דלר"י ודאי לאו חמץ הוא והוא מצה מה"ת, ויש מקום לומר דודאי לאו מצה הוא והוא מסתפק בו שהוא חמץ, ור"ז נקט קצות הספק שיהא לר"י או חמץ גמור או מצה או בריה, אבל בכלל זה שני ספיקות נפרדות, ולפ"ז נהי דלר"מ אין כאן ספק של חמץ גמור מ"מ יש כאן ספק לתנא דמשנה אחרונה פסחים שם דשיאור היינו הכסיפו פניו והאוכלו פטור, מה דינו לענין מצה בתודה אי יוצאין בו משום מצה.
ולכאורה סוגיא דמנחות נ"ג א' דלא כר"ז דפריך שם ר"ח ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור דר"י לר"י ומסקינן מקרא דמצה תהיה אימעיט שיאור, הנה קים להו דבלא קרא באמת שיאור בכלל מצה ומקרא אימעיט דלאו מצה היא, ואמנם נראה דדוקא במנחה אימעיט מקרא דמצה תהי' אבל בתודה י"ל דיוצאין בשיאור משום מצה דתודה לא איקרי מנחה כדאמר מ"ו ב', ולכך מספקא לי' לר"ז, ואע"ג דלר"ח איצטריך קרא במנחות מ"מ י"ל דבתודה פסול בלא קרא דהתם במנחות בעי קרא לעכב ובעי למימר מקרא לא תאפה חמץ ולזה אמר דשיאור לא אימעיט מהאי קרא דשיאור לאו חמץ הוא, אבל בתודה לא בעי קרא לעכב דכיון דהצריכה תורה בתודה ב' מינים מצה וחמץ ע"כ אם לא הביא מצה פסול שהרי כולו חמץ, והלכך מספקא לי' בשיאור אי יוצאין בו משום מצה או דלמא לאו מצה הוא, ומיהו במנחות אפי' לאו מצה הוא י"ל שאינו מעכב אע"ג דלמצוה בעי מצה ולא שיאור, דלא מצינו שנה עליו הכתוב לעכב אלא בחמץ וכדכתיב לא תאפה חמץ וכן למאי דמסיק דבמנחה שיאור פסול מקרא דמצה תהיה מ"מ בתודה מספקא לן כיון דליכא בה קרא לעכב אלא חילוק המינין מעכב ואפשר דשיאור בכלל מצה, ולפ"ז י"ל דלמצוה ודאי בעינן מצה ולא שיאור, ואפשר דגם למצוה סגי בשיאור בתודה וכן במנחה י"ל דאי לאו קרא דמצה תהי' הוי כשר שיאור וממצה תהי' ילפינן דבעינן מצה גמורה והא דפריך במנחות ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור ומשמע דפריך מנ"ל עיכובא, מ"מ י"ל דלר"ש {א"ה, כמדומה דצ"ל דלר"ז} גם למצוה בעי קרא למאי דמספקא לי' דלר"י כשר שיאור משום מצה.
ואפשר דלא מספקא לי' להעמיד ספק בדעתו של ר"י אלא להאי צד דבתודה יוצאין בה משום מצה דיעבד וכיון דחשיב מצה בשום צד אין ראוי לחכמים לגזור עליו משום חמץ לאסרו בהנאה ובב"י ולפיכך מספקינן ליחס ספק בדעתו של ר"י, אבל אי ליכא שום צד שיוצאין בה משום מצה שפיר י"ל דאסרוה חכמים בחומרת חמץ, ולפ"ז אין ספק לר"מ אליבא דתנא דמשנה אחרונה דפסחים שיהא יוצא בה משום מצה כיון דאין בה ספק חמץ גמור וע"כ חכמים אסרוה וכיון דחכמים אסרוה ע"כ לאו מצה היא בשום צד, ורק לר"י מספקא לי'.
ז) ל"ו א' אין לשין את העיסה בפסח ביין ושמן ודבש כו', לאביי לק' ל"ט ב' מ' א' דמ"פ מחמיצין [והוי חמץ נוקשה ואסור באזהרה או מדרבנן] איירי כאן בין במים בין בלא מים ות"ק אסר משום דממהר להחמיץ ואסרוהו חכמים אע"ג דלא נמנע שישתמר ויהי' מצה מ"מ אסרו חכמים לר"ג אפי' דיעבד ולרבנן לכתתלה, ולרבא בלא מים מותר והכא במים ותערובות יין שמן ודבש עסקינן, ור"ע מתיר לכתחלה, דאע"ג דממהר להחמיץ מ"מ כל שאופהו בזריזות ולא החמיץ מותר, אבל אין לומר דר"ע ורבנן פליגי אי מ"פ מחמיצין ואיירי בלא מים וגם ר"ע ס"ל דבדבר הממהר להחמיץ אין לשין וגם מודה דמ"פ ומים ממהרין להחמיץ וכן מ"פ לחוד אלא ר"ע מתיר ביין שו"ד משום דאין חימוצן חימוץ אלא סרחון דא"כ לא יתכן הא דקתני ואע"פ שאין לשין מקטפין דהו"ל למתני ושוין שאין לשין במים ויין, ואע"פ שאין לשין מקטפין, כיון דקיטוף הוא ע"י מים ויין וזה אסור בלישה לכו"ע ראוי להקדימו ולפרשו, [וזו נראה כונת הרי"ף בסוגין והרא"ש דקדק עליו שאין כאן דיוקא, ובס' ק"נ כ' דמלשון הגמ' אתאן לת"ק מוכח דלר"ע אין לדון בקיטוף ואין זה מוכרע כל כך אלא משום דר"ע לא איירי באיסור של ממהר להחמיץ ורק ת"ק איירי בו לזה פי' דהא דסיים ואע"פ שאין לשין מקטפין הוא סיום דברי ת"ק].
וכתב הרי"ף דקיי"ל כר"ע דלשין לכתחלה במים ותערובות יין כריב"ל דאמר מכאן ואילך תלושו לי בחלבא, והרז"ה והרא"ש השיבו דאין ראי' מהא דריב"ל דלמא הא דריב"ל בחלבא בלא מים, והרמב"ן השיב דא"כ אין ראי' מהא דריב"ל דביום ראשון אסור משום מצה עשירה כר"ע דלמא משום דחסר להו שימור כיון דאי אפשר לי' לבוא לידי חימוץ [וזה מצוה לכתחלה להידור, אבל מעיקר הדין חשיב שימור מה שמשמרו שלא יבא עליו מים וכמש"כ לעיל סק"ג] ועוד כיון דאי אפשר לבוא לידי חימוץ לאו מצה היא, ואין לומר דהא דמייתא מריב"ל היינו דבשאר הימים לית לן בה דזה מלתא דפשיטא דמצה עשירה לאו חמץ היא ולא שייך לדון עלה רק לענין מצות חובה אלא דהוי ס"ד דהא דאמר ר"ע שבתי היה אצל ר"א ור"י ולשתי להם כו' היינו אפי' המצות חובה וא"כ הדר בי' ר"ע מההיא דאמר דלאו לחם עני הוא, וע"ז מייתא מריב"ל דאינו כן דבאמת מצות חובה פסול כשנילושו ביין שו"ד, ואם איתא דריב"ל בלא מים אין ראי' לפסול משום מצה עשירה דיש בזה חסרון אחר דחסר שימור, אלא ע"כ ריב"ל נמי איירי בלש במים ושמעינן דלא חיישינן שמא ימהר להחמיץ וכר"ע, מיהו עיקר דברי רמב"ן דבלש בלא מים חשיב כלא בא לידי חימוץ אין כן דעת הר"מ וכמש"כ לעיל ס"ק ב', מיהו הא דכתב הרמב"ן דאסר כאן שמירה והיינו לכתחלה למצוה כדאמר רבא מצוה ללתות זהו מוכרח מהא דרבא ולא נחלקו עליו בגמ' אלא דסגי בשמירה דלישה אבל היכי דאין נותן בה מים כלל לכו"ע ראוי למנוע מזה דאין כאן מצות שימור בהידורה ואפשר דמודה בזה הר"מ.
ח) מנחות נ"ד א' משום רחב"ג אמרו מחמיצין כו', אין לפרש דפליגי אי חמץ נוקשה סגי בתודה ובשתי הלחם דלא יתכן לפ"ז הא דאמר כמאן אזלא הא דתנן תפוח שרסקו כו' מה ענין זה לפלוגתתן הלא לכו"ע אינו אלא חמץ נוקשה, אלא נראה דרחב"ג חשיב לי' חמץ גמור, ות"ק חשיב לי' נוקשה וכדמסקינן, והא דלא סגי בנוקשה כתבו תו' לעיל נ"ג א' דאינו אלא לכתחלה דמצותו בחמץ גמור, אבל דיעבד כשר לר"מ דנוקשה לקי עלי', וכדאמר לעיל מדלקי עלי' חמץ הוא, וכן אמרו חולין כ"ג ב', מיהו לדעת הרי"ף ר"פ א"ע דקיי"ל דנוקשה דרבנן ודאי לא חשיב נוקשה חמץ בתודה ושתי הלחם, ורחב"ג חשיב לי' חמץ גמור, כ"ז פי' תו' שם.
עוד כתבו תו' לעיל שם לפרש דלכו"ע לאו חמץ גמור הוא אלא דלמאי דאמר כמאן אזלא כו' סבר דלרבנן לאו חמץ הוא כלל ולרחב"ג הוי נוקשה ולכו"ע סגי בנוקשה ולמסקנא לכו"ע הוי נוקשה ופליגי אי סגי בנוקשה ולפ"ז פליגי אי נוקשה דאורייתא או דלכו"ע דאוריתא ואפ"ה לרבנן לא סגי ואפשר דלמצוה לכתחלה וכמש"כ תו' וכדמוכח בגמ' דאמר מדלקי עלי' חמץ הוא.
ויש לעי' בהא דאמר רשב"ל פסחים ל"ה א' דעיסה שנלושה ביין שמו"ד אין חייבין על חימוצה כרת ופי' תו' והרא"ש דהיינו בנלושה במים וביין, למה לא פירשו בגמ' דהא דר"ל כתנאי שנחלקו אי מחמיצין בתפוחים למאי דפירשו תו' נ"ג א' דלכו"ע לא סגי בנוקשה ורחב"ג סבר דהוא חמץ גמור, וי"ל דעיסה שנלושה במים ויין י"ל דמים מחמיץ לחוד חימוץ גמור והיין מחמיץ לחוד חימוץ דידי' שאינו חימוץ ואפשר דהיין מסייע למים וממהר להחמיץ חימוץ גמור, ואפשר דהיין מקלקל גם חימוץ המים ואין כאן חימוץ גמור ומהא דנחלקו רחב"ג ורבנן אי מחמיצין בתפוחים הי"ל דלכו"ע המים מחמיצין חימוץ גמור ומ"מ ס"ל לרבנן דאין מחמיצין בתפוחים דזה שממהר להחמיץ ע"י התפוח אינו חימוץ אלא נוקשה שאין המים מהפכין לתפוח להזדווג עמהן לחימוץ גמור, ומוטב להשהות העיסה להתחמץ ע"י מים לחוד שאין תועלת במהירות חימוצה הנעשה ע"י התפוח, ורחב"ג סבר שנזדווגו המים והתפוח וממהרת העיסה להחמיץ חימוץ גמור, אבל לענין פסח אשמעינן רשב"ל דע"י היין בטל חימוץ המים ואפי' שהתה זמן הרבה שהיתה מתחמצת בלא יין מ"מ אין חייבין על חימוצה כרת וזה לא שמעינן מפלוגתתן ור"ל כרבנן ואליביהו אצטריך לאשמעינן.
ובס' ל"ה כתב ג"כ בדעת הר"מ דמ"פ ומים מחמיצין חמץ גמור, אלא שהוסיף דלדעת הר"מ מחמיצין בתפוחים אם כבר לשן במים ופלוגתתן בגמ' בחימץ בתפוחים בלא מים, וזה תימא דא"כ הו"ל למתני אין לשין בתפוחים אבל אין מחמיצין משמע דלשן במים כדינן [ואפשר דלשן בלא מים אלא במי פירות פסול שאין זה בא ממה שאמרה תורה, ועי' מל"מ פ"ה מה' אי"מ ה"א, דכל פירות האילן בכלל דבש, ואע"ג דשתי הלחם וחמץ שבתודה אין מקריבין אותו מ"מ אין זה בכלל לחם סתם שבתורה] אבל למש"כ לעיל אע"ג דמים ומ"פ מחמיצין מ"מ אין מחמיצין בתפוחים שהוספת החימוץ ע"י התפוחים אינו חמץ הרצוי שבתורה, והא דמ"פ ומים הוי חמץ גמור היינו שהמים מחמיצין חימוצן הטבעי כמו בזמן שהן לבדן.
ומש"כ עוד בל"ה שם לדעת תו' דאם חימץ בתפוחים דיעבד כשר דנוקשה כשרה דיעבד, יש להוסיף דזה דוקא למ"ד נוקשה בלאו, אבל הרי"ף וש"פ הכריעו דנוקשה דרבנן וכמש"כ לעיל וא"כ פסול דיעבד בחמץ שבמנחה.
ט) נ"ג א' ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור, יש לעי' לדעת תו' והרא"ש פסחים ל"ה ל"ו דמים ויין חשיב נוקשה א"כ ע"כ לא תאפה חמץ היינו נוקשה דהא המנחה בלולה בשמן ואף שנלושית בפושרין מ"מ מים ושמן חשיבא נוקשה וע"כ הזהירה תורה במנחה על נוקשה וא"כ שיאור נמי בכלל, וי"ל דמ"מ מש"ל חמץ גמור בלשה בפושרין קדם שנתן השמן ולאחר שקדשן בכלי קדוה"ג כבר הן באזהרת לא תאפה חמץ, ואף לאחר שקיים מתן שמן בכלי עדיין ראוי' לחימוץ קדם שנתן כל שמנה דשמן מועט ומים מרובין אינן עושין נוקשה כמש"כ במ"ב סי' תס"ב בבה"ל בשם הפמ"ג.
מיהו בגמ' משמע דבעי קרא עיכובא בשיאור אבל פשיטא לי' דמצוה במצה ולא בשיאור, ולמאי דמסיק שיאור פסול, ואפשר דגם בלאו לא תאפה חמץ אתרבי שיאור דכל דפוסלה מחמת פסול חמץ, אפשר דהוי בכלל הלאו.
מיהו בתו' נ"ד א' ד"ה אין, לא משמע כן שכתבו לצדד דמ"פ לחוד נמי הוי נוקשה והא דאמר נ"ז ח' דאי אפשר לרבויי מנחת נסכים דמ"פ הוא, היינו כר"י דשיאור לא אתרבי ולא הוי בכלל חמץ ונסתייעו מסוגין דאמר ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור אלמא שיאור דר"י לר"י אינו בכלל חמץ לענין מנחות, מבואר בדבריהם דאע"ג דמסקינן דשיאור פסול מ"מ לאו ליכא, וכן משמע בסוגין דהא ידע דלמצוה בעינן מצה ולא שיאור ולא בעי רק עיכובא מנ"ל ואם איתא דקרא דלא תאפה חמץ נלמד מדין מצותו וכל חימוץ שמפסיד מצותו הוא בכלל הלאו ראוי למיליף ממצותו לכתחלה ולרבויי שיאור בכלל הלאו, ומדאמר ואימא ל"ת חמץ אלא שיאור שמעינן דלאו בחמץ דוקא נאמר וא"כ למסקנא נמי.
י) נ"ב ב' תוד"ה מניין, תימא מתנ' היא כו', נראה דר"א סבר דמצוה ילפינן מקרא דמצות תאכל, ועיכובא מקרא דלא תעשה ולא תאפה אע"ג דעיקרו למיקים גברא בלאו מ"מ שמעינן נמי עיכובא, וא"כ מעיקרא דמשיב לי' על שאלה מנין דבאות מצה הביא קרא דמצות תאכל, ולבסוף לעיכובא מביא לי' סיומא דקרא לא תאפה והיינו לא תעשה ולא תאפה דתרויהו צריכי להדדי וכדאמר לק' נ"ה ב' אפיה בכלל היתה כו', וגם ר"א ס"ל דאי לאו קרא דלמצוה לא הוי ילפינן מקרא דלא תאפה לעיכובא אלא קרא למיקים גברא בלאו קאתא אלא השתא דאיכא מצוה ילפינן מקרא דלא תאפה לעיכובא דאע"ג דאיצטריך ללאו מ"מ קרי לי' שנה עליו הכתוב לעכב וס"ל דכן הוא המדה למדרש.
שם ור"ת מפרש דמבעי לי' לר"פ כו', עיקר קושיתם אינו אלא אהא דמייתא קרא דלא תאפה ולא מייתא קרא דלא תעשה ואהא תירץ ר"ת משום דקרא דלא תאפה מתפרש טפי אלא מצה משום דבקרא כתיב מצה ושפיר אימעיט שיאור וחלוט ומה שסיימו שהוא דחוק ומגומגם משום דמשמע דר"פ שאיל מנ"ל דחמץ פסול, ומ"מ י"ל דנהי דר"פ שאיל שיהא כשר גם חמץ מ"מ ר"א נקיט קרא דלא תאפה משום דבעי לדיוקא אלא מצה וודאי ידע ר"א דאיכא דאינו בכלל חמץ גמור ומ"מ פסול במנחה, וכן משמע בדברי ר"א דלא לחנם סיים אלא מצה.
ור"פ דשאיל מנ"ל עיכובא משום דהוי משמע לי' דקרא דלא תאפה ולא תעשה למיקים גברא בלאו וכקושית רבינא.
שם ואימא ל"ת חמץ למיקם גברא בלאו בעלמא ואפסולי לא מפסלא, נראה דאפי' בקומץ לא שמעינן למפסל אע"ג דסיים קרא כי כל שאור וגו' לא תקטירו, מ"מ י"ל דלאו איכא ופסול ליכא, ואם הקטיר הורצה, וגם אין לשורפו מיד אלא טעון עיבור צורה, ואפשר דזה שכבר הוקדש ונתחייב בהקטרתו אע"ג דנתחמץ חייב בהקטרתו אי לא מפסל, ודוקא בהביא חמץ בתחלה קאי בלאו, ואפשר דבנתחמץ מקצתו איירי ויכול להקטיר קומצו מאותו שלא נתחמץ.
שירי מנחת סלת מצותה לאוכלה מצות דוקא ואסור לאוכלה מבושל ואפי' חלטה ואפאה אח"כ דחשיבא מצה לענין פסח מ"מ בשירי מנחה בעינן מצה טפי, וכ"ז מבואר יבמות מ' א', וסוגיא בשירי מנחה איירי, דהא קרא מצות תאכל במנחת סלת כתיב וכן פריך שם והכתיב לא תאפה חמץ חלקם כו' וכן פריך שם מצות אמר רחמנא, ופרש"י ותו' דהיינו במנחת ח' למלואים וכ"ז בשירי מנחת סלת איירי.
והנה לאחר הקטרת הקומץ אין נפקותא בשירים אלא לענין מצות אכילה אבל המנחה כבר הורצה ואפי' אם אכל את השירים חמץ אבל אם חלט השירים בין קמיצה להקטרה אפשר דחשיב כאבדו שיריה, ואם חלטה קדם קמיצה ודאי פסולה, ואפי' במנחת סלת וכש"כ במנחות האפויות וכדאמר בהדיא מנחות נ"ג א' ואימא לא תאפה חמץ אלא חלוט ומסקינן דחלוט פסול מקרא דמצה תהי', ובר"מ פי"ב מה' מעה"ק הי"ד ושם הי"ז באו הדברים סתומין ולא פירש שחובה לאפותה וגם לא הביא דין פסול חלוט.
יא) טור סי' תס"ב מ"פ אין מחמיצין ורבו בזה הדעות לרש"י כו', דברי רבנו קצרים, ויש כאן רק ב' דעות במ"פ בלא מים, לפרש"י והראב"ד רפ"ה מה' חו"מ הוי חמץ נוקשה, ולדעת ר"ת מותר לגמרי, וכ"ד הר"מ שם והרא"ש פ' ב"ש והמ"מ שם כתב שכן דעת הגאונים, וכן נראה דעת הרי"ף שפי' הא דאין לשין ביין שו"ד בעירוב מים, ופלוגתא זו הוא בשהתה העיסה עד שהחמיצה, דלדעת ר"ת אין חימוץ זה חימוץ של חמץ שהזהירה עליו תורה בפסח ובמנחות, ויש עוד מחלוקת תנאי פסחים ל"ו א' במ"פ דת"ק סבר דהן ממהרות להחמיץ, ולפיכך אין לשון לכתחלה עיסה של מ"פ, ור"ע סבר דלשין במ"פ לכתחלה, ועוד נחלקו ר"ג וחכמים בדיעבד דר"ג סבר דאסור דיעבד, וחכמים סברי דדיעבד מותר, ועוד נחלקו אם קיטוף דינו כלישה, או קיטוף מותר, ולדעת ר"ת פלוגתא זו במ"פ ומים, ולדעת רש"י אף במ"פ לחוד.
ונחלקו הפוסקים בהכרעת ההלכה, דעת הרי"ף דהלכה כר"ע דמותר ללוש לכתחלה במ"פ בעירוב מים, ואין לנו נפקותא בפלוגתת ר"ג וחכמים לענין דיעבד, ולא בפלוגתת תנאי בקיטוף, ודעת הרא"ש דהלכה כת"ק דלכתחלה אסור ללוש עיסה במ"פ ומים, וכ"ד בה"ג והרי"צ גיאות, אלא שנחלקו לענין דיעבד דבה"ג פסק כר"ג דאסור דיעבד, והרי"צ גיאות פסק כחכמים דמותר דיעבד, וכ"ד הרא"ש, ולפרש"י דפלוגתתן במ"פ בלא מים ודאי הלכה כר"ע דהא ריב"ל עבד עובדא כותי'.
יב) ובשו"ע הכריע כדעת ר"ת דמ"פ בלא מים אין מחמיץ כלל ואפי' נוקשה לא הוי, ועם מים אין לשין לכתחלה ודיעבד מותר, והרמ"א כתב דאפי' מ"פ בלא מים אסור מצד המנהג ואפי' דיעבד נוהגים איסור, אם לא לצורך זקן או חולה, ואפשר להקל אפי' בהחמיץ, ונראה דיש להקל לצורכן אפי' במ"פ ומים אם אי אפשר במ"פ לחוד, והיינו בלא החמיץ, כמו שהכריע בשו"ע עיקר הדין, ואע"ג דלכתחלה אסור נראה דלצורך זקן וחולה כדיעבד דמי.
וטעם מנהג זה משום שחוששין שמא יערבו מים, והגר"א כתב שחוששין לדעת רש"י והראב"ד דברייתא ל"ו א' פליגא וס"ל דמ"פ מחמיץ, והדבר צריך פירוש שאם ברייתא איירי במ"פ בלא מים, ור"ע ג"כ מודה דמ"פ מחמיצין בי"ח רגעים, אלא שמותר לאפותו בזריזות, א"כ רבא מ' א' וסוגיא דמנחות נ"ז ב' דאמר מ"פ אין מחמיצין כמאן, ואמנם אביי בגמ' מ' א' אפשר דמפרש כן, או דמפרש דר"ע דפליג נמי מודה דמ"פ ממהר להחמיץ אלא דס"ל דחימוץ דמ"פ לאו חמץ הוא אלא סרחון, ואביי פוסק כת"ק ולא כר"ע, אבל רבא וסוגיא דמנחות ע"כ ס"ל דברייתא במ"פ ומים, או דאיירי בלא מים ור"ע סבר דאינו מחמיץ והלכה כר"ע, והא דריב"ל ג"כ מכרעא דהלכה כר"ע כיון דת"ק אוסר אפי' מ"פ בלא מים, ואמנם בתו' מנחות נ"ד א' ד"ה אין, כתבו לישב שיטת רש"י ולא נשארו בקושיא אלא מהא דותיקא.
ומדת המים לא נאמר בהו שיעור ומשמע דאפי' מעט מים המעורב במ"פ [וכ"ה בהדיא בר"מ פ"ה ה"ב] או מעט מ"פ במים [לענין ממהר להחמיץ] וזה מוכח מהא דאין מקטפין אע"ג דכולו מים, ומאן דשרי לא שרי אלא בקיטוף אבל לערב מעט יין שו"ד מודה דאסור. [א"ה, עי' לק' סי' קכ"ב סקי"א].
ומ"פ ומים דשרינן דיעבד לא נתפרש אי שיעוריהו כשאר עיסה שאם אין רואין בה סימני חימוץ אין חוששין לה עד כדי הילוך מיל, ומדלא יהבו שיעורא ש"מ דהוי כשאר עיסה לגי' רש"י ל"ו א' תאכל מיד, ואפי' לגי' רי"ף תאפה מיד, היינו לכתחלה, אבל דיעבד הרי זו כשאר עיסה וכ"כ במ"ב סק"ח בשם א"ר, אבל מש"כ המ"ב דבשוגג ודאי מותר דלא חמיר מפושרין משמע דמפרש דברי המ"א והח"י משום קנס וזה תימא דאי משום קנס הרי אסרינן לי' לאפות ואף אם יאפה מיד אסור, והכא קיי"ל דתאפה מיד אף אם לש במזיד, אלא כלפי זה שאמרו חכמים תאפה מיד למדנו שלא פליגי על ר"ג אלא באפה מיד, אבל אם שהה, שהיה לחכמים כאפה מיד לר"ג, ולר"ג אף אם אפה מיד אסור דר"ג דאמר ישרף אינו משום קנס דלא קנסו אלא באכילה אבל לא אסרו שהיה כמש"כ ב"י סי' תנ"ה והביאו המ"ב שם ס"ק ל"ג, ועוד דר"ג אף בלש שוגג קאמר, דחושש משום חמץ, וה"נ הא דתניא ושוין שאין לשין בפושרין לר"ג אסור משום חמץ ולדידן תאפה מיד [אם לא כשלש במזיד דאז איכא קנסא] אבל אם שהה שפיר י"ל דלא נאמר שיעור מיל אלא בצונן אבל בחמין כל שהניחה בלא עסק אסור, ואסורה בהנאה ובשהיה [א"ה, עי' לק' סי' קכ"ב סק"ט].
ומ"פ ומים לא הוי אלא חמץ נוקשה וכדאמר ר"ל ל"ה א' אין חייבין על חימוצו כרת והיינו במ"פ ומים לפי' ר"ת ודעמי' וכן אמרו במחמץ בתפוחים וכמש"כ לעיל, אלא שהר"מ השמיט ד"ז וכמש"כ לעיל, וכתב במ"ב בשם הפמ"ג דאם רובו מים הוי חמץ גמור, וכן משמע בגמ' ל"ה א' עיסה שנלושה ביין שו"ד אין חייבין על חימוצה כרת, משמע דעיקר לישתה במ"פ.
ולענין מצה עשירה אף מ"פ ומים הוי מצה עשירה כדמוכח בגמ' ל"ו א' דאמרו דר"ע לא אמר אלא ביום שני אף דר"ע איירי במ"פ עם מים, וכן בגמ' ל"ה א' אמרו טעמי' דר"ל דכל שאין יוצאין בה משום מצה אין חייבין עלי' משום חמץ אע"ג דר"ל במ"פ ומים, ושיעור מי פירות כתבו אחרונים דאפי' במ"פ מעט.
תנ"ה ס"ג וי"א דבשוגג מותר, ולדעת האוסרים מבואר ברש"י פסחים מ"ב א' דהאי שוגג קרוב למזיד, ומשום קנסא, אבל אין חוששין לחימוץ מעיקר הדין כיון דאין בה סימני חימוץ וכמו דשרינן בצקות של נכרים, ומש"כ הרא"ש שם דאסור משום חימוץ היינו דלכתחלה אסור משום חימוץ וממילא משום קנסא אסרינן דיעבד למחשבו כחמץ.
ואם אפה במי פירות ומים ושהה אחר הגלגול [דעד שיעור מיל מותר בכל עיסה כמש"כ לק' ס"ק ט"ז] הביא המ"ב פלוגתת אחרונים, וכמש"כ לעיל, ונראה דבצק החרש דתנן דאינו אסור אלא א"כ יש כיו"ב שהחמיץ אבל סתמא מותר דיעבד עד שיעור מיל, כולל כל מיני בצקות, דכיון דאלו מתירין דיעבד נילש בחמה ובפושרין הו"ל לגמ' לפרש דאם שהה אסור דיעבד, וכן ראיה מהא דשרינן בצקות של נכרים ולפרש"י אפי' לא לש קמן דסמכינן בזה שאין בו סימני חימוץ והסכים עמו הרא"ש סי' כ"ו, וכ"ד בעה"ע והריצ"ג שהביא הרא"ש סי' ל"א, והדבר מצוי שהעיסה כבר נשתהתה אחר הגלגול ולמה לא נחוש שלש בחמה ובפושרין, ולפ"ז אף אם שהתה המצה נגד התנור עד מיל מותר מעיקר הדין אלא שאסרינן דיעבד משום קנסא, ובשוגג קנגען בפלוגתת הפוסקים, והא דיהבו רבנן שיעורא כדי הילוך מיל, והרי ע"כ אין בצק הצונן והחם שוין, צ"ל דשיעורא בבצק החם אלא דלא פלוג חכמים והחמירו בשיעור מיל בכל עיסה, ואמנם לדעת אחרונים דאסרי בלש במ"פ ומים אם לא אפה מיד משמע דה"ה לש בפושרין וא"כ ה"ה לש בחמה, וכן הדין בהשהה המצה כנגד פי התנור, ואין לנו שיעור בזה, ואף לדעת המקילים אפשר דבעינן שיראה שלא הכסיפו פניה, ואפשר דעד שיעור מיל מותר אף שלא ראה.
יג) ל"ה ב' תוד"ה מי, ואפי' אם משימים מים עמהם אכתי לא הוי אלא חמץ נוקשה, לפרש"י היה אפשר לומר דמ"פ לחודיהו הוי חמץ נוקשה, ועם מים הוי חמץ גמור, אבל לפר"ת ע"כ מ"פ ומים הוי חמץ נוקשה, דעל זה אמר ר"ל אין חייבין על חימוצו כרת, ומש"כ מהרש"א אינו מובן.
שם ובמי ביצים נסתפק רש"י כו', מלשונם משמע דאי יהבינן להו דין מ"פ אינם מחמיצים, וקשה הלא רש"י ס"ל דגם מ"פ מחמיצין, ואין נפקותא אלא לענין כרת, ומדבריהם משמע דרש"י מסתפק למעשה.
יד) מ"א א' תוד"ה מאי, ואר"י דלעיל איירי לפי המסקנא דהכא, לרנב"י אליבא דרבנן, לכתחלה אין ליתן קמח לתוך חרוסת אפי' ע"מ לאוכלן מיד, ואם נתן לא אסרינן דיעבד ומותר לאוכלן מיד, ודוקא מיד אבל אם שהה אסור דיעבד שאין חומץ ע"י תערובות צומת אפי' לר"י, והו"ל חמץ נוקשה כדין מ"פ ומים, והיינו דתניא תאכל מיד אבל לאחר זמן לא, ואע"ג דמ"פ ומים ממהרין להחמיץ, ולכך אין נותנין לכתחלה, מ"מ אין אוסרין דיעבד, ור"מ אוסר דיעבד, [ואפשר דחכמים דאמרי תאכל מיד אפי' לר"ג דאמר ל"ו א' תשרף מיד, דחומץ יש בו גם כח מעכב להחמיץ כדאמר בגמ' לא מצמית צמית ולא חמועי מחמע, ור"ל אינו צומת שלא יחמיץ עוד לעולם אבל מונע את החימוץ לשעתו ואינו כשאר מ"פ הממהר להחמיץ כשמעורב במים, ור"מ דאמר תשרף מיד אפי' כרבנן דר"ג דאמרי תאפה מיד, [ואפי' לר"ע דמתיר ללוש לכתחלה ביין שו"ד], דחומץ יש בו כח להחמיץ ור"מ חושש שהוא מחמיץ וכשהוא מחמיץ ממהר להחמיץ יותר משאר מ"פ].
ונותן קמח לתוך הקדירה דאסרינן לת"ק חומץ ואח"כ קמח אתיא בין כר"מ בין כרבנן דלכתחלה לכו"ע אין נותנין קמח לתוך חרוסת, ואם נתן לא נתבאר בגמ' לעיל אם אסור דיעבד, ונראה דלרנב"י הוי במחלוקת ר"מ ורבנן, ולר"כ לכו"ע ישרף מיד, ולרנב"י אליבא דרבנן, דוקא בהרתיחו מיד דאם שהה לכו"ע מחמיץ.
ויש לעי' לי"א דנותן החומץ ואח"כ נותן את הקמח, אי לא שרי רק בנותן סמוך לרתיחתו ובהא דשרו רבנן דיעבד מתירין י"א לכתחלה [ולר"כ פליגי י"א וס"ל דחומץ כחרדל, ומקילים גם לכתחלה] אבל בנותן צונן ושוהה עד שירתיח מודים, דחומץ מעורב לא צמית, או די"א מתירים אפי' בשוהה, וסתמא דברייתא רהיטא דבכל אופן שרו, וא"כ פליגי האי י"א על ר"מ ורבנן גם לענין זמן מרובה דלכו"ע זמן מרובה אסור, דרבנן לא התירו אלא לאכול מיד, ואפשר דהא דאמרו רבנן תאכל מיד אינו אלא לכתחלה אבל דיעבד מותר דחומץ אינו מחמע.
החילוק בין נותן הקמח ואח"כ החומץ להפכו, נראה דהיינו במים מועטים ובלילתו עבה, וכשנותן אח"כ החומץ מתערב במים ולא נחלש חורפו ומחלט לעיסה, וזה אפשר אף לרבנן דפליגי על ר"י וס"ל שאין חומץ בעין צומת דהתם לענין להוציא אח"כ את החטה מן החומץ ולטוחנה ולעשות ממנה עיסה דלענין זה אין החומץ כחליטה, אבל חומץ עצמו אינו מחמע כשהוא בעין, והנה קשה למאי דבעי למימר מאן י"א ר"י הלא גם ת"ק אומר נותן את הקמח ואח"כ נותן את החומץ, והא דר"י דנותן את החטה לתוך החומץ ה"ז כנותן החומץ על העיסה, וי"ל דהוי ס"ד דאם כח החומץ לחלט כמו דס"ל לר"י אז גם כשהחומץ מעורב במים יש בכחו לחלט או לעכב עלה שלא תחמיץ, אבל אם אין בכח החומץ לחלט אלא לעכב את החימוץ, כשהחומץ מעורב אינו מעכב את החימוץ, ומסיק דאף לר"י דחומץ בעין חולט חומץ מעורב אינו מעכב את החימוץ.
והנה מוכח למאי דס"ד די"א ר"י, דאפשר דאינו מצמית ומ"מ מעכב החימוץ, וזה אינו אלא למאי דמסיק דמצמית לא צמית וחמועי לא מחמע, אבל לר"א לא ס"ד כלל די"א ר"י דא"כ ת"ק דלא כר"י ואיך התיר קמח ואח"כ חומץ, וזו כונת התו'.
ולר"א צ"ל דת"ק סבר כר"י דחומץ צמית, וי"א ס"ל דאף בתערובות צמית, וא"כ לדידן דאין הלכה כר"י גם ליתן קמח ואח"כ חומץ אסור, וע"כ עולא לא ס"ל כר"כ דמשמע דעולא הוסיף לאסור את המותר מן הדין ולר"כ אחד זה ואחד זה אסור מן הדין, ואמנם כל זה לר"א אבל אפשר דר"כ גופי' לא ס"ל כר"א וסבר דקמח ואח"כ חומץ מותר שאין החומץ מחמע אף דלא צמית, ודוקא כשלא נתערב במים אבל כשנתערב במים ונחלש אינו מונע מלהחמיץ וממילא ממהר להחמיץ.
בטוש"ע סי' תס"ד פסקו כר"כ דדוקא בחרדל פליגי רבנן, ובב"י יהיב טעמא משום דר"א סבר כותי', ומיהו בגמ' משמע דנדחו דברי ר"כ דבגמ' קבעו דברי רנב"י לבסוף דאמר דשמיע לי' דברי ר"כ ולא ס"ל, וראית ר"א דחו בגמ', אלא כיון דבגמ' אמרו תניא כותי' דר"כ הכי הלכתא ורנב"י לא שמיע לי' האי ברייתא, ומיהו בתו' פי' דשמיע לי' ברייתא וסבר דמתנ' פליגא, ומ"מ כיון דבגמ' קבעוה לסיעתא הכי קיי"ל.
טו) מ"ו א' מתנ' בצק החרש כו', פרש"י סתום, והר"מ פ"ה הי"ג והראב"ד שם פירשוה, הר"מ פי' דאחד מסימני חימוץ הוא השמעת קול ע"י משמוש הבצק, ואמר התנא שאם הבצק חרש, בזה יש סימן חימוץ, אם חברו כיוצא בו שנילש בו בזמן שנילש הוא החמיץ, גם הוא אסור, ואמרו בגמ' שאם אין כיו"ב שיעורו בי"ח רגעים, והראב"ד פי' דהשמעת קול הוא סימן שלא החמיץ ואף אם חברו החמיץ הוא מותר, ואפי' אם שהה יותר בכדי מיל בלא עסק, אלא שאם הבצק חרש אז אם יש כיו"ב שהחמיץ גם הוא אסור.
ויש עוד סימן חימוץ הכסיף פניו, ואף אם לא שהה כלום כיון שהכסיף פניו הוא אסור, וכל זמן שעוסק בבצק אינו מחמיץ שאמרו מ"ח ב' היינו דאף אם שהה הרבה לית לן בה, ולא עוד אלא שאין זמן העסק נכנס בחשבון י"ח רגעים ואיננו חמץ בלא סימן חימוץ אלא אם שהה י"ח רגעים בלי עסק, ואם הכסיף פניו אפי' תיכף אחר שהפסיק לעסוק עמו ה"ז אסור, אבל סימני חימוץ בשעה שהוא עוסק בו הוא דבר שאי אפשר, דכ"ז שהוא עוסק בבצק אינו מחמיץ.
טז) סי' תנ"ט ס"ב אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ, המ"ב פי' הדבר בפשוטו דאם הניחוהו בלא עסק הוא אסור דודאי החמיץ אף שלא הכסיפו פניו ולא שהה שיעור מיל, ואמנם זה דבר שאי אפשר שהרי תנן בצק החרש אם יש אחרת שהחמיצה כו' ואמרו שאם אין אחרת שיעורה מיל, אע"ג שכבר נתעסקו בלישתה, וכמבואר כאן בשו"ע, וכן מבואר בר"מ פ"ה הי"ג ובראב"ד שם, והרי ר"ג התיר במתנ' מ"ח ב' להיות ממתין אחר הקיטוף ב' אפיות וג' היסקות, והיה מובטח שלא תחמיץ, ורבנן לא פליגי אלא לענין לכתחלה, ואילו היו פליגי דיעבד לא היה משתמע תנא מלאשמעינן, וגם לא מסתבר כלל פלוגתא רחוקה כזו דלמר הוי חמץ גמור ולמר נהגינן כן לכתחלה, ומיהו מצינו בלש ביין שו"ד ל"ו א' דלר"ג ישרף ולר"ע מותר לכתחלה, אבל לר"ג נמי חומרא דרבנן היא, ועוד דהתם אי אפשר להחמיר, אבל הכא בג' נשים למה נקיל להמתין הלא אפשר לעשות כחכמים, ומהא דלש ביין שו"ד דאמר תאפה מיד, וכ"ה בשו"ע תס"ב ס"ב, מבואר דבעלמא רשאי להמתין עד מיל, ובגמ' מ' א' בצקות של נכרים ממלא כריסו מהם ופרש"י דלא הכסיפו פניו והסכים עמו הרא"ש וליחוש דהחמיץ משום שכבר הפסיק לעסוק בהם, והא דאיתא בתשובת הרא"ש כלל י"ד סי' ד' מיד הוא מחמיץ וכן הוא בלשון רי"ו נ"ה ח"ג ר"ל מיד הוא הולך ומתחמץ ויתכן שיכסיפו פניו ואם הכסיפו פניו הוא חמץ מיד, אבל אין חוששין לזה דיעבד דלא שכיח הדבר דאם היה הדבר שכיח לא היה ר"ג מתיר להשהות לכתחלה ב' אפיות וג' היסקות, ועוד הרי הרמב"ן עשה כן לכתחלה כדאיתא בד"מ סק"ג בשם תשובת הרשב"א, ולעיל ס"ק י"ב נתבאר פלוגתת אחרונים בלש במ"פ ומים ושהה ולא אפה מיד אם אסור דיעבד, ומבואר דאפה במים לחוד לית דינא ודיינא דעד י"ח רגעים לא אסרינן, וכן בטור מבואר דשיעורא י"ח רגעים אחר שגמר לעסוק בו.
וכן מהא דאמרו מ"ב א' אשה לא תגביה ידה מן התנור, מבואר שאין אסור דיעבד, וכ"מ בגמ' ז' א' ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו כו' אלמא דהיא בחזקת שלא החמיצה ומצי לבטל לה.
ואמנם הד"מ פי' דברי הרא"ש שאסור דיעבד וכתב דדברי התה"ד הם נגד דברי הרא"ש, אבל נראה דחזר בו הרמ"א שהרי הביא דברי התה"ד על דברי המחבר שהביא דברי הרא"ש, אלא דדברי הרא"ש לכתחלה ודברי התה"ד לענין דיעבד אי שהיות מצטרפות.
ובשה"ג בשם ריא"ז כתב דזקנו התיר להסיק התנור לאחר עריכה והוא ז"ל אוסר, ומבואר דלא דנו לענין דיעבד, ובסי' תס"א ס"ב אסר להדביק ואח"כ להסיק לכתחלה, ובמ"ב שם כתב דאם לא שהה י"ח רגעים עד התחלת אפיה מותר, וכ"ה בב"י בשם סמ"ק.
מן האמור נלמד דפירורי בצק הנשארים בכלי הלישה והעריכה אינם מחמיצים בפחות משיעור מיל ואם מתערבים במצה קדם שעברו עליהם י"ח רגעים מותר דיעבד, ואם מתעסקים בהם ע"י לישת המצה ועריכתה, אם אפשר לחשוב זה כמעשה גמורה, צריך י"ח רגעים לאחר כן ואין השהיות מצטרפות, ואי לא חשיב האי עסק כיון דהפירור מונח במקומו השהיות מצטרפות.
והמ"ב דחק לפרש דיש חילוק בין שהה אחר לישה לשהה אחר קיטוף או שיש חילוק בין חום לחום, אבל לא יתכן כל זה שאין דברי רבותינו שם כדברים מחודשים ודברי הרא"ש ורי"ו נראים כשונים הלכות ידועות ופשוטות, אלא כונתם לקבוע הזריזות החיובית באפיית המצה, והא דהזכירו שמתחממת קושטא דמלתא קאמרי דאילו היתה צוננת לא היה כל כך לחוש אבל שיעור י"ח רגעים שאמרו בגמ' הוא לאחר החימום.
הא דאמרו ל"ו א' ואם לש ישרף מיד, וכן הא דאמרו מ"ב א' עברה ולשה ר"א אמר אסור, ופי' הר"ן אפי' בשוגג שמא נתחמץ ולא מינכר, ר"ל מה שלא הכסיפו פניו אין ראי' שלא החמיצה שהרי בצק החרש אם יש כיו"ב שהחמיץ אסור וכן אם שהה כדי הילוך מיל, אע"ג דלא הכסיפו פניו, וה"נ בהני דממהרים להחמיץ חוששין שמא החמיצו אע"ג דאין בו סימני חימוץ, ואפשר דבהני לא נאמר כללא כל שעוסקים בו אינו מחמיץ וחוששין להם שהחמיצו אף בתוך ההתעסקות בהם, ואפשר שכל זמן שעוסקין בהם אינם מחמיצין אבל תיכף כשמפסיקין מלהתעסק בהם הם מחמיצין מיד, וכן הא דהביא בשה"ג ס"פ א"ע מהירו' דבד' מילין לא מהני עסק, אפשר דמחמיצין מיד כשמפסיקין ולא בזמן שעוסקין בהן.
יז) פסחים מ"ח ב' רג"א ג' נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד זא"ז, מבואר דזה השיעור הוא מחושב ומוגבל שאפשר להתיר, שאם ד' נשים ילושו כאחת יש חשש חמץ, ומבואר ברי"ף ובר"מ בפי' המשנה דכל אחת מסיקה את התנור [וזה מוכח מהא דשאל ר"ע בעצים לחים או יבשים] ויש כאן שהיה של ג' היסקות וב' אפיות, [וכ"ה בירו'] והנה שיער ר"ג לדורו דבהפסקה זו אנו בטוחים שלא תשהה עיסה השלישית י"ח רגעים ולא תבוא לידי חימוץ, אף באינה זריזה ובתנור צונן ועצים לחים, [תנור צונן יש לפרש שקשה לחממו, [שו"ר שכ"ה בפרש"י], ואפשר דר"ל דאינו חם כל כך והאפיה נמשכת] ור"ע שאל דמ"מ אין שיעור לעצלות ולקושי ההיסק ואי אפשר להורות הוראה כללית והשיב ר"ג דמ"מ אין מכשול דתלטוש בצונן ולא תחמיץ אף בי"ח רגעים, [ומיהו נראה דלטישת צונן אינה עבודה גמורה שתבטל את השהיות [כמבואר בתה"ד סי' קכ"ג והובא בד"מ סי' תנ"ט] אלא הכא אין הנידון משום שהיה י"ח ר. אלא החשש שמא יראו בה סימני חימוץ ולזה מהני לטישת צונן לצננה שלא תמהר להחמיץ] אבל ר"ע סבר דאין להורות היתר אלא כל אחד יחמיר עד שיהי' בטוח שלא תבוא עיסתו לידי חימוץ, וחכמים קבעו שלא תשהה האשה כלל, ומ"מ התירו שלש נשים בסדר דתנן, ואע"ג דאפשר דתקדים המקטפת לגמור קיטופה קדם שתגמור האופה אפייתה ותשהה העיסה מעט, כיון שההפסקה מועטת, ואע"פ שאמרו מ"ב א' לא תגביה ידה מן התנור ופי' הראשונים ז"ל שלא תעסוק בדבר אחר, הכא לא מקרי עוסקת בדבר אחר.
ר"ן שם י"מ דוקא כשיעור זה כו' דאלת"ה סדרא דג' נשים למה לי אבל כו', דברי הר"ן סתומין דהרי במשנתנו לא הוזכר כלל דין אשה עוסקת בבצק יותר מן הרגיל ובברייתא קתני לה כ"ז שעוסקת בבצק אינו מחמיץ, ואפשר דזה מרומז במתנ' דלא נחלקו חכמים על ר"ג אלא במפסקת וממתנת שיעור ב' אפיות וג' היסקות, ולא נשנה במשנה עוסקת בבצק עד שתגמרנה שתים הראשונות אפיתן, ומשמע דבזה ליכא פלוגתא ומודים חכמים לר"ג בזה, וכמו שפי' בברייתא, והנה קשיא לי' להר"ן לחכמים למה הוזכרו ג' נשים הלא כל אחת לשה ועורכת ואופה בלא שהיה כלל, ולזה י"ל דנקט ג' לאשמועינן דאם אחת מארכת בלישה ועריכה עד שגומרות חברותיה אפייתן לית לן בה, אבל אם מארכת יותר מזה אסור אף שעוסקת בבצק כל הזמן, ולזה מסיק הר"ן דאינו כן אלא אפי' עוסקת בבצק יותר מכאן לית לן בה, ובשה"ג הביא מהירו' דאין לשהות יותר מד' מילין.
ומש"כ הר"ן דר"ע לא קאי אר"ג כונתו ז"ל דאם היה דין עוסק בבצק דוקא בשיעור ג' נשים היה אפשר לפרש הא דר"ע גם על זה דלא כל הנשים ולא כל התנורים ולא כל העצים שוים.
יח) ל"ט ב' אדמבשל לי' מחמע, פרש"י דליכא לאוקמי' בנותן לתוך קדרה רותחת דא"כ הו"ל חלוט, ושמעינן מכאן דאין מעלה רתיחה תנאי בחליטה, דאי חליטה דוקא במעלה רתיחה, אפשר למבושל ביד סולדת ואינה מעלה רתיחה, אלא כל שעומד על האש ויש בחומו כדי לבשל מקרי חליטה, ואפשר דאין בישול גמור אלא במעלה רתיחה, ואין לומר דאע"ג דיד סולדת מחמיץ דא"כ תקשה לי גם באפוי אדאפה לי' מחמע אלא ודאי כל שהי"ס אינו מחמע, וכ"מ בפרש"י ד"ה אדמבשל, שכתב בעוד שהמים פושרין כו' משמע דוקא פושרין, ולכך ל"ק לי' באפיה דאפי' הוא בתנור חם והו"ל י"ס ואינו מחמיץ, אבל בבשיל קשיא לי' אדמבשל לי' מחמע.
שו"ר דע"כ י"ס ע"ג האש לא חשיבא חליטה דהא כתב הר"מ פ"ה ה"ג אין מבשלין חטים במים כו' ולא קמח ואם בשל ה"ז חמץ גמור כו' ואם הרתיח המים הרבה כו', מבואר להדיא די"ס ע"ג האש אינו חליטה, וע"כ קושית הגמ' אדמבשל לי' מחמע שאם נותן אפי' במים שיס"ב מחמע, אבל נראה דכל שהעיסה י"ס אינה מחמצת דהחום מטרידה שהרי י"ס בכלי ראשון מקרי בישול מה"ת כדאמר חולין ק"ד ב' שמא יעלה באילפס ראשון, אלא חוששין שמא עד שיגיע הבצק לי"ס מבפנים יהי' פושרין ויתחמץ, ומש"כ הר"מ שם ואם הרתיח המים הרבה כו' ה"ז מותר מפני שהוא מתבשל מיד קדם שיחמיץ ר"ל דמגיע תכף לחום שהי"ס שזה כח הבישול.
ולפי דרכנו למדנו מדברי הר"מ דאין חילוק בזה בין עיסה לגרעין וגם בגרעין אין מים חמין שהיס"ב מקדימין בישולו לחימוצו שהרי כתב שאם בשלו חטין במים ה"ז חמץ גמור, ואפשר דרישא דכתב הר"מ ה"ז חמץ גמור איירי בנתן החטים והקמח במים צוננים ונתנן על האש לבשל, וסיפא דהרתיח המים הרבה מותר לכתחלה, ומים חמין שלא הרתיח הרבה ה"ז ספק דלמא קדים החימוץ, ולעיל סי' קי"ט סק"ז כתבנו להקל בגרעין שנפל למים חמין שי"ס וטעות הוא בידי שזה נגד דברי הר"מ המפורשין [והמ"מ כתב שזה מן התוספתא ולא מצאתיו בתוספתא].
והא דלא חיישינן גם באפיה אדאפה לי' מחמיץ דחום התנור חשיב כהרתיח הרבה, וקדם לעולם בישולו לחימוצו, והא דאמרו מ' א' לא ליחרוך אינש תרי שבולי בהדי הדדי, צ"ל דגרעין אין החום נכנס בו מהר, ובהגה"מ פ"ה כתב בשם תשובת מהר"מ דלא אמר אביי אלא בהבהבן באש אבל בתנור חום התנור קדם לחימוצו, מיהו ראיתו ז"ל צ"ע דהוכיח כן מהא דאמר לא לימחי אינש קדרא כו' משמע דקמחא דאבישונא שרי, ועוד דתנן מנחות ס"ז ב' ומוצאין כו' קמח קלוי, ויש לעי' הלא מודה אביי דחדא חדא שרי.
שם והוא דעביד טיף להדי טיף, בתה"ד סי' קכ"ג פי' דעבודה גמורה מבטלת את הכנת החימוץ ולא תחמיץ עוד עד שתשהה י"ח ר. אחר העבודה, ואשמעינן ר"פ דדלף לא חשיב כעבודה גמורה לבטל את העבר, ואם לא היה טיף להדי טיף היו השהיות מצטרפות [ונראה דאם עברו י"ח ר. בדלף שלא בטיף טיף חשיב חמץ דנגיעת המים בקמח אינה פוחתת את הזמן דנקודה אין לה שטח, וה"נ פגישה אין לה זמן].
ובמ"ב סי' תס"ו בשעה"צ אות פ' כ' בשם המא"מ לפרש דאם אינו טיף להדי טיף אינו פועל כלום, ולפ"ז י"ל דכל מונע לשעה מבטל את העבר, ונ"מ בדלף טיף להדי טיף והפסיק וחזר ודלף טיף להדי טיף אי בטל הפסק הראשון, דלדברי התה"ד לא בטל הפסק הראשון, ולפי' המא"מ בטל הפסק הראשון, ואמנם אין לנו לנטות מדברי התה"ד ז"ל בלא ראיה גדולה ומכרעת, ואין לנו אלא דברי התה"ד, ואמנם דלף טיף להדי טיף נראה דחשיב עבודה גמורה לבטל את העבר דכיון דעיקר אשמעינן ר"פ דדלף יחידי אינו מבטל את העבר משמע דטיף להדי טיף מבטל את העבר, דאל"כ הו"ל לר"פ לומר והוא דלא הפסיק בשהיות עד שיעור מיל ואין נ"מ בין טיף להדי טיף לטיפות מפוזרות.
יט) ל"ט ב' לא ליחלט אינש כו', חליטה מעכבת את החימוץ אע"ג דאין הגרעינים והקמח מתבשלים בישול גמור [וכדפריך בגמ' אדמבשל לי' מחמע ופרש"י דאי אפשר לומר דנותן ברותחין דא"כ כבר הוא חלוט] אבל קלוי ואפוי אינם מעכבים את החימוץ אלא א"כ נגמרו שיעור הצריך, ובקלוי חיישינן שמא לא נגמר [וכדאמרו לא לימחי אינש קדרא כו'] ודוקא ליתנן לקדרה, אבל לאוכלן כמו שהן מותר שהרי אין בהן מים, ודעת הר"מ פ"ה ה"ג, דדוקא בגרעינים חיישינן לזה אבל לא בקמח, אבל בב"י סי' תס"א הביא בשם רי"ו והגה"מ בשם סמ"ק לאסור, ובאפוי אין חוששין שמא נשאר מקצתו שלא נאפה יפה אפי' לדעת הפוסקים דגם בקמח חיישינן שמא לא נקלה יפה, דבנילש ונאפה החום נכנס בכולו טפי, וכל שאין חוטין נמשכין הימנו הרי כולו בחזקת אפוי, וכשם שמותר לאכול את המצות ולא חיישינן שמא נשאר בו בצק שלא נאפה ה"נ מותר לשרותו במים, שאם היה מקום לחוש שנשאר בצק היה אסור לאכלו דנהי דלא אחמיץ בתנור מחמת שהוא חם שהיס"ב מ"מ כשהוציאו ונעשה פושרין הוא מחמיץ, וכיון דמחזיקין דהוא אפוי כולו גם לשרותו ולבשלו מותר, ואמנם אם נתערב מעט קמח במצה שלא נילש, הדין נותן שאסור לבשלו או לשרותו לדעת רי"ו, והמ"א סי' תס"ג כתב דאפשר דזה חשיב כקולה קליות כיון דהמצה מפסקת בין האור לקמח, מיהו סתמא לא חיישינן שמא נשאר באפוי קמח שלא נילש שהרי אמרו בגמ' ל"ט ב' אפוי שבשלו אינו בא לידי חימוץ, ואי חיישינן דלמא לא נילש יפה יפה א"כ נפל דין זה בבירא, ובר"מ שם כתב בהדיא דאפוי מותר לבשלו לכתחלה, וכ"ה בטור ס"ס תס"ג בשם רי"ף ורא"ש ופי' כן חסיסי בגמ' מ' ב', ובס' מעשה רב כתב דאם נשאר קמח דינו כקליות וכונתו כקמח שנקלה וזה דלא כמ"א, וגם דעתו כדעת הר"מ, ואמנם אין זה עיקר הטעם אלא עיקרו דלא חיישינן לזה.
במ"ב סי' תס"ג סק"ח, כתב להחמיר בקלה קמח ובשלו, לענין אכילה ולהתיר בהנאה, ויהיב טעמא בשה"צ דרה"פ מחמירים ואם רוב הפוסקים מחמירים ראוי לאסור בהנאה כדין קמח קליות, אבל לא מצינו מי שחולק על הר"מ רק הרי"ו והסמ"ק, ומצינו דעת רש"י מ' ב' דמפרש חסיסי קמח קלוי, ואם דעת רש"י דרבא פליג על ר"י {א"ה, כמדומה דצ"ל מר זוטרא} ומתיר קימחא דאבישונא א"כ הלכה כרבא וכש"כ בקלה את הקמח, אבל מדברי הר"מ מבואר שפי' חסיסי כפרש"י וחילק בין קולה קליות לקולה קמח ולא פליג רבא על ר"י {א"ה, כמדומה דצ"ל מר זוטרא} ואפשר דזה גם דעת רש"י, ומדברי התו' אין ראיה דס"ל דגם קולה קמח אסור כיון דלא הוזכר זה בגמ' לא משמע להו לפרש כן דהו"ל לגמ' לפרש, אבל בעיקר הדין אין ראי' דהתו' פליגי, אף שרי"ו סמך על דברי תו' אין כונתו רק על עיקר קמחא דאבישונא, ולכן אין דין זה מוכרע, וראוי להחמיר אחרי שהרי"ו מחמיר והוא בתרא.
כ) מ' א' לא ליחרוך אינש תרי שבולי כו', והא דלא מציל להו החום מלהחמיץ נתבאר לעיל ס"ק י"ח, ואפשר דלאחר שהוציאן מחמצי דהא חיישינן דלמא לא בשיל שפיר.
ל"ט ב' הא דעבדי' במישחא ומילחא, במ"ב סי' תס"ג ס"ב בבה"ל הביא דברי הריטב"א שכתב דעה אחת דמלח הנעשה ממי הים [שמתיבש ע"י השמש או ע"י בישול] דינו כמים, אבל הנחצב מן ההרים דינו כמ"פ, ודעה החולקת וס"ל דגם הנחצב מן ההר דינו כמים, כן הביא פלוגתא בהא דשרינן הכא משחא ומלחא, דאיכא דס"ל דמעט מלח הניתן לטעם לא חשיב כמ"פ ומים [נראה דכיון דטבע כל הדברים להשתפר ע"י המלח וטבע המלח להזדווג עמהן לא חשיב תערובות אלא המלח מתבטל, והר"ן הוסיף שהמלח עצמו משתנה צורתו משאר מים] ואיכא דסברי דהכא מבשלים מקדם הותיקא ואח"כ נותנים המלח, ומ"מ מבואר מדברי הר"ן והריטב"א דמיא ומ"פ אפי' מים מועטים אסור ומשמע דאפי' מערבים מקדם מ"פ ומים ואח"כ נותנין הקמח לא אמרינן דכבר נתבטלו המים, דאל"כ הלא אפשר לפרש כן מישחא ומילחא דאמרו, ובמ"ב סי' תס"ב ס"ג בבה"ל הביא דעת כמה אחרונים להקל בנתערבו מים במ"פ קדם שנתן לתוכן הקמח, ותמוה אחר שהנידון מפורש בר"ן וריטב"א ואין לנו מן הראשונים מי שחולק בזה למה נטה מדבריהם, ולא עוד אלא שאם נאמר דמים בטילי במ"פ אין לנו שיעור בדבר וכל שמ"פ מרובים מים שבתוכן בטלי, וזה נגד הגמ' מ' ב', דבעי למימר מאן י"א ר"י ואמרו כי אשמעינן לי' לר"י ה"מ דאיתי' בעיני' אבל ע"י תערובות לא, והנה אם מים בטילי ברובא במ"פ ע"כ ברייתא איירי במים מרובים דאי חומץ מרובה הו"ל מ"פ ואינו מחמיץ, ואם מים מרובים איך ס"ד דחומץ צומתן, וגם לשון הגמ' אבל ע"י תערובות לא משמע דרובו חומץ דאי רובא מיא אף אי שמעינן לי' לר"י גם ע"י תערובות אכתי ברובא מיא לא אמר, אלא ודאי אף בחומץ מרובה לא מקרי מ"פ כיון שמערב בו מים אף שלא נתן עדיין הקמח, ולכן נראה דאין להקל במ"פ ומים אפי' נתערבו קדם שנתן לתוכן הקמח.
מיהו אם נותן מעט מים ביין תוך ג' ימים לדריכתו, המים מתהפך ליין כמש"כ המ"ב בשה"צ אות י"א בשם אחרונים ז"ל לפרש דברי הסמ"ג.
בשע"ת סק"י הביא בשם שאילת יעב"צ להשיג על הח"צ שפי' הא דאמרו ב"ב צ"ז ב' של צמוקים לא יביא ואם הביא כשר היינו שסחט היין מהצמוקים [אבל לא שראן במים דאם שראן במים הו"ל יין מזוג דאם הביא פסול] דברי"ף ורא"ש ילפי יין צמוקים לענין קידוש דהוא כשר כיון דבנסכים כשר דיעבד, ומבואר בדבריהם דביי"צ הנעשה ע"י שרייה איירו, ולאו קושיא היא דלענין מזוג אין צריך ראי' דאינו פסול לקידוש שהרי זה אמרו בהדיא בגמ', אלא הנידון הוא אם היין היוצא מן הצמוקים מקרי יין, ועל זה כתבו הרי"ף והרא"ש כיון שאם סחט יין מהצמוקים אם הביא כשר אלמא יין הוא, א"כ אם שראן במים אין הפסול לנסכים רק משום מזוג וא"כ כשר לקידוש, וכן מתפרש הא דכתבו שם דדוקא ענבים שנכמשו ואפשר להוציא מהן לחלוחית אבל ענבים יבשים לא, ולכאורה קשה כי יבשו מאי הוי כיון שהן חוזרין ללחותן ע"י שריה ונותנין טעם היין כמו הכמושין ואם היבשין כחושין אכתי במים מועטין יהא כשר, אלא יבשין היוצא מהן אין דין יין עליו לענין נסכים ופסול גם לקידוש.
כא) מ' א' ואם לתת נתבקעו אסורין כו', אפשר דגרעינים וקמח שיעור חימוצן שוה דהיינו שיעור מיל, אלא דבבצק איכא בצק החרש שאין בו סימנים להכריע אם חמץ הוא או מצה, דאע"ג דלא נסדק ולא הכסיפו פניו אפשר דהוא חמץ, אבל גרעינים זה שלא נתבקעו מעידין עליו שעדיין הוא רחוק מחימוץ, והלכך אף אם שהו במים שיעור מיל הן מותרין, ואם נתבקעו אפי' קדם שיעור מיל אסורין כבצק שהכסיף פניו, ולפ"ז לתת את השעורין אף ששראן במים קדם שלתתן שיעור מיל כיון דלא נתבקעו מותרין, אבל הרא"ש כתב בשם רא"פ דדוקא בלתיתה בעינן ביקוע דעסיק בה אבל בספינה שטבעה כיון דמינח נייחא אפי' לא נתבקעו, [עיקר כונתו דבלתיתה לא נשרה זמן מרובה ומש"כ דעסיק בה ר"ל אפי' את"ל דמשעה שבאו במים עד לישה איכא זמן מרובה מ"מ אינם מחמיצין דמפסיק בהו בלתיתה ובטחינה] ובהגה"מ בשם רא"מ כתב דלתיתה זליפתה מועטת אבל בשריה אסורות אפי' לא נתבקעו, ולדעת זו אין העדר הביקוע עדות שלא החמיצה אלא לתיתה איירי שלא שהו במים קדם לתיתה שיעור מיל, וקילוף הויא עבודה גמורה ואין השהיה אחר הלתיתה מצטרפת עם שהיה הקודמת, ולפ"ז צריך לטחון אותן קדם שיעור מיל, אבל אפשר דלאחר לתיתה הולכין ומתיבשין וכמש"כ הרא"מ והמים דרך זליפתן אין מחמיצין כל כך, והלכך אף אם שוהין זמן מרובה עד הטחינה לית לן בה דחשיבי כדין בצק החרש קדם שיעור מיל דלא מחזקינן איסורא.
אבל דעת הרא"ה שהביא הר"ן שכתב דהא דאסרו הני חטי דהיו בארבא דטבעה בחישתא אע"ג דלא נתבקעו שאם נתבקעו ליכא למיחוש שיזבן לישראל, הוא משום דבחטי אין העדר הביקוע ראי' דאפשר דנתבקעו בציריהו ולא מינכר [א"נ דיש לחריפת החימוץ מקום לצאת ואינו מבקע את קליפתו] מבואר דס"ל דבשעורים אף אם שהו במים שיעור מיל מותרין דזה שלא נתבקעו הוא עדות שלא החמיצו, וזו גם דעת הר"ן שפי' דההיא עובדא איירי בנתבקעו, וחיישינן דלמא לא ירגיש ישראל שיש בהן מבוקעות כיון דהן מועטין או דחיישינן דלמא יטחון אותם וימכור את הקמח, וזו גם דעת רי"ו בשם השר מקוצי שהביא ב"י סי' תס"ז ודעת ריצב"א שהביא הגה"מ שהביא ב"י שם, שכתבו דבחטים אין העדר הביקוע ראי' שלא החמיצו, וקדם שיעור מיל ודאי מותר דלא גריעי מבצק החרש, וע"כ בשהו מיל ומני' דשעורים שלא נתבקעו אפי' שהו מיל מותרין.
כב) ודעת הר"ן דגם חטים אם לא נתבקעו הוא עדות שעדיין לא נתחמצו, וב"י סי' תס"ז כתב שדעת רי"ף ורמב"ם שאין חילוק בין חטים לשעורים והכי נקטינן, ואמנם עדיין לא ידעינן דעת הרי"ף והר"מ אי העדר הביקוע הוא עדות על העדר החימוץ, ואפשר דדעתם כדעת הרא"ש ורא"פ, דכל ענין הביקוע הוא רק לחומרא שאם נתבקעו אסורין וממילא לא שייך לחלק בין חטים לשעורים, ואמנם אם דעתם דבשעורים העדר הביקוע הוא עדות על העדר החימוץ גם חטים העדר הביקוע הוא עדות כדעת הר"ן.
ונראה דאף לדעת הרא"ש דארבא דטבעה אף בלא נתבקעו אסורין דאין העדר הביקוע עדות, מ"מ היכי דהדבר שקול תלינן לקולא מפני העדר הביקוע דעל הרוב כשמחמיץ הוא מתבקע, אלא היכי דעל הרוב הוא מחמיץ כמו בארבא דטבעה דהחטים שוהין הרבה [וכמש"כ הרשב"א בתשובה שהביא ב"י] ועל דרך הרגיל הן מחמיצין, בזה ס"ל להרא"ש ורא"פ דאין סומכין להתיר בשביל שלא נתבקעו.
ובזה ניחא הא דכתב הרא"ש שאם נמצאת חטה בתבשיל החטה עצמה אסורה כשיעורו של מר עוקבא דנותן ע"פ האביב, ולכאורה קשה כיון דהעדר הביקוע לאו עדות הוא הרי מדינא לחוש לחימוץ, ואפי' לא נתבקע ביקוע דמר עוקבא יש לאסור כמו קמח שבשלו, אלא זה שלא נתבקע מכריע בשעה שהספק שקול, והלכך דין הוא שיש להקל כשלא הגיע לביקוע דמר עוקבא, וחטה בתבשיל הדבר שקול אם החמיצה קדם שנתבשלה, דאפשר דהבישול קדם ואין לאסור אלא בנתבקעה, וארבא דטבעה על הרוב החטים מחמיצות הלכך אין סומכין על זה שלא נתבקעו.
ולפי דרכנו למדנו דעת הר"מ כהרא"ש והר"ן דגם בחטים העדר הביקוע עדות בספק השקול שהרי התיר חטים שנתבשלו אם לא נתבקעו בפ"ה ה"ג וה"ח, אע"ג דבשל קמח אסור דחוששין שנתחמצו קדם שנתבשלו, וע"כ חטים מותרים מפני שלא נתבקעו, ומשמע דלא נתבקעו מותרים אפי' אם נתנן במים צוננים והניח הקדירה ע"ג האש [עי' לעיל ס"ק י"ח] ומוכח לפ"ז דאין שיעור מיל בגרעינים דסתמא איכא שיעור מיל עד שירתיח, וכן מסתבר דשיעור מיל הנאמר בעיסה לא סגי בגרעינים דקדם שנתרככו עדיין לא נכנס בהם המים, ולא הוזכר שיעור מיל בראשונים אלא הזכירו בלשונם שהה הרבה, והא דכתב הר"מ פ"ה ה"י בדלף שאם הפסיק ונשתהה כשיעור הרי זה אסור ומשמע דכונתו לשיעור מיל שהזכיר הי"ג, התם הדגן מתרכך ע"י הדלף אלא שאינו מחמיץ וכיון שנפסק הדלף ושהה כדי הילוך מיל מחמיץ.
יש לעי' בסתם לתיתה אי הויא ספק חימוץ אלא שאם לא נתבקעה תלינן שלא נתחמצה דרוב המחמיצין מתבקעין וכמש"כ לעיל, או דלמא סתם לתיתה בחזקת שלא החמיצו, אלא שאם נתבקעו אסורין שהרי קמן שהחמיצו, ויש להוכיח דסתמא בחזקת שלא החמיצו מדאמר ר"י נותנן בחומץ וחומץ צומתן, ואי ס"ד דהן ספק חמץ עד שיתברר לך שלא החמיצו כי נתבקעו הרי אין לך מי שמעיד עליהן שלא נתחמצו, הרי הן בספק חמץ, ומה תועיל נתינתן לחומץ, אלא ודאי סתמן בחזקת שלא נתחמצו, וביקוען מקלקלתן שזו עדות שהן ממהרות להחמיץ.
מיהו דוקא לתיתה שישראל עושה לקמחא דפסחא ונזהר בהו שלא להשהותן במים רק שיעור הצריך ללתיתה ובזה סתמא אינו מחמיץ, אבל ליקח מן הנכרים סלת אסור כמש"כ בתה"ד סי' קי"ט דחיישינן שהשהו את החטים במים הרבה, וכן סלת של ישראל שלא עשאו לשם פסח אסור מהאי טעמא, ובח"י סי' תנ"ג ס"ק ט"ז כ' לשון הכלבו לוקחין סלתות מן השוק ולא חיישינן דלמא לתת ושהה ביותר.
ובמ"ב סי' תנ"ג ס"ק כ"ד כתב בשם אחרונים להתיר בשה"ד קמח מן השוק אף בזמן שלותתין, ויש לעי' נהי דמסתמא אין שורין את החטים שיעור חימוץ שאין מעשה הלתיתה כן, אבל הלא כתב הר"מ פ"ה ה"ז וטוחנין אותן מיד, וכל שלא הכינם לפסח ודאי מצוי הדבר שישהו בין לתיתתן לטחינתן, ונראה שאין דברי הר"מ אלא לכתחלה אבל דיעבד אפי' שהה מותר דחטים לא עיילו בהו מים ע"י לתיתה כיון דקשין הן ואפי' שעורים דאינם קשים כיון דהוצאו מן המים הולכין ומתיבשין כיון דלא הגיעו לביקוע דמר עוקבא, וכן משמע בטור סי' תנ"ג שכתב להתיר חטים שאכלו מהם עכברים שאין מעט רוק מחמיץ את חטה הקשה והביא ראיה מלתיתה שמותר מן הדין, ואם איתא דלתתן ולא טחנן מיד אסורין שפיר י"ל דגם אכל מהן עכבר ולא טחנן מיד אסורין, אלא דעת הטור דגם בלתיתה אם שהה קדם שטחנן מותרין, שהלחלוחית מעט והולך ומתיבש ואינו מחמיץ.
תס"ז ס"ט ואם לא נתבקעו ממש התבשיל מותר, ויש לעי' בקמח משהו אי חשיב רק ספק החמיץ, ומלשון הר"מ פ"ה ה"ג משמע דקמח הוי כחטים ונתבקעו דעל הרוב מחמיץ וא"כ גם במשהו אסור, ובגרעינים שצריך מקדם לרככן עד שיכנסו המים בהן צריך זמן יותר ולא הוי רק ספק והלכך סמכינן להתיר בלא נתבקעו וכמש"כ לעיל, ובמ"א ס"ק י"ב הק' דהא במינח נייחא אסור אפי' לא נתבקעו ותירץ דמינח נייחא נמי ספיקא הוי והלכך באיסור משהו מותר, ואין זה מספיק דהתם אסרינן אפי' לא נתבקעו שיעורא דמר עוקבא, דהתם איירי בזמן מרובה אשר לפי אמד הדעת נתחמצו, ואין העדר הביקוע מצילתן, אבל הכא אם לא נתבקעו כלל גם החטים עצמם מותרין משום דיש לנו ספק דבישולן קדמן, וזה שלא נתבקעו מכריע את ספיקן להיתר.
כג) ר"מ פ"ה ה"ג והוא שיתבקעו בתבשיל, מפני שהדבר ספק אם החמיץ וזה שלא נתבקע מכריע את הספק לקולא וכמש"כ לעיל, ולמש"כ רבנו לק' ה"ו כמר עוקבא גם הכא כשמניחים על פי הביב והן מתבקעין אסור, וזה מבואר בדברי רבנו לק' ה"ח, שכתב דאם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפן, ולפי מה שפירשו המ"מ היינו משום דמחמרינן כמר עוקבא, מיהו קשה דהו"ל לרבנו לפרש דלא נתבקעו אבל רפו להתבקע על פי הביב, ונראה דעת הר"מ דדוקא בלתיתה שרינן בלא נתבקע אבל נתבשל מחמרינן אפי' לא נתבקע, אבל איסורו מדרבנן, ונראה דסובר רבנו דבישול הוי כארבא דטבעה דהרי בבישול הגרעינים שוהים במים, וס"ל דמן הדין אפשר להתיר ולסמוך על זה שלא נתבקעו אלא שזה איסור מדברי סופרים, והא דכתב רבנו ה"ג והוא דנתבקעו היינו דבזה הוי חמץ גמור, אבל מדברי הרי"ף נראה דאם לא נתבקעו שיעורו דמר עוקבא מותר אף בבישול, גם לשון הר"מ שאין הדגן הנבלל כו' משמע דקאי גם בנבלל וע"כ כונת הר"מ כמו שפי' המ"מ וצ"ע.
במ"ב סי' תנ"ג ס"ק כ"ד כתב דאם נוהגין לכבס החטים [ר"ל ששורין החטים במים זמן הרבה באופן שעל הרגיל הן מחמיצות כדגן שנטבעו בנהר] אין ליקח קמח מן השוק, ואסור להשהותו, ואם עבר ושהה הביא פלוגתת אחרונים ז"ל אם אסור דיעבד, וכתב בשם א"ר להתיר דאינו אלא ספק חמץ, ולמש"כ לעיל דגן שטבע בנהר ושהה הרבה רובו מתחמץ אלא אם כן ראו שלא נתבקעו לדעת הר"ן, ודעת ש"פ דאפי' לא נתבקעו אסורין, אבל כשנטחנו ולא ראינום אם נתבקעו אסורין מן הדין לכו"ע דהולכין אחר הרגיל וחשיב רובא לחימוץ, ואף אם הדבר ספק כיון שהיו אסורין באכילה מה"ת מחמת ספיקא דאוריתא, אסורין לאחר לפסח מחמת קנסא, ואמנם אם הדבר ספק אם שוהין הרבה אפשר שהן בחזקת היתר.
וחשש לתיתה [אפי' כשאין מכבסין שאין להתיר בלא דחק כמש"כ בתה"ד] וחשש כביסה היינו בסלת אבל קמח הנטחן בסובנן אין חשש לשאר ימי הפסח רק למצת מצוה אין לוקחין שלא מדוחק שחסר שימור דטחינה, ובמ"א ר"ס תס"ז כתב בדגן שנטבע וחימוצו ניכר מותר למכור לא"י ולא חיישינן שיטחון וימכור לישראל שאין לוקחין קמח מן השוק אלא מדוחק ואינו מספיק שהרי קמח בסובנן לשאר ימי הפסח לוקחין, וכבר הקשה כן בח"י.
במ"ב סק"ד כתב דבשאר איסורים אסור למכור אפי' מעט מעט רק הכא דאיכא כמה ספיקות הקילו, אין הלשון מכוון דהכא נמי הוי חמץ גמור וכמש"כ לעיל אלא דהכא אף אם ימכרנו לישראל יש צד להיתר שאפשר שיאכלנו קדם הפסח, משא"כ בשאר איסורים.
כד) במ"ב סי' תנ"ג ס"ק כ"ז כתב דהא דאסרו הגאונים לתיתה שמא יבואו לשהות מעט אחר גמר הלתיתה קדם הטחינה, וציין על זה רמב"ם, ולמש"כ לעיל ס"ק כ"ב, אין שהיה אחר הלתיתה אוסרת דיעבד אפי' שוהה זמן מרובה וכש"כ שאין מקום לאסור בפחות משיעור מיל, ולשון הר"מ שפיר יש לפרש שישהה את החטים בבלילתן עם המים עד שיחמיצו ואף אם יתחיל ללתות קדם שנשרו הרבה אם ישרה הרבה בב"א ולא יהי' זריז במלאכתו מפני חסרון בקיאות במלאכת הלתיתה ממילא ישהו אחרונים הרבה ויחמיצו.
כתב עוד דאם לתת אפי' לא שהה י"ח רגעים מתחלת השריה עד הטחינה אסור באכילה ובהנאה, וזה מצד המנהג דמן הדין אפילו אם שהה עד מיל קדם הלתיתה, ועד מיל מגמר הלתיתה עד הטחינה מותר כל שלא נתבקע שיעורי' דמר עוקבא, ואף אם אינו בקי בשיעורי' מותר דכל לתיתה בחזקת שלא נתבקע עד שיראה שנתבקע, ולענין שהיה לא נהגו להחמיר יותר מן הדין, וא"כ הדין נותן דמותר להשהות בין חטים בין שעורים כל שלא נתרככו לפי דעתנו, ובמ"ב שם כתב להחמיר בשהה [ולא פי' כמה שיעור שהיה האוסרת] או שלא טחנו מיד, ואף בלא שהה וטחנן מיד נסתפק בשעורין, ולמה שנתבאר לעיל אין מקום להחמיר בכל זה.
במ"ב שם בשה"צ אות נ' כתב דעת הא"ר דאף בשריה הרבה אינו אלא ספק חמץ ומותר לאה"פ, וכבר כתבנו לעיל דזה אינו אלא שריה הרבה שבדרך הרגיל נתחמץ חשיב כחמץ מכח רובא, ומש"כ הגר"א בדעת הרי"ף היינו לפרש דעת הרי"ף כדעת הר"ן דזה שלא נתבקע הוי עדות שלא נתחמץ וזה דוקא בראינו שלא נתבקע אבל הריפות ששהו הרבה ולא שמו לבם לראות אם נתבקעו חשיבי חמץ ודאי.
ואין כונת הגר"א לקבוע כן בדעת הרי"ף אלא להסתפק שהרי הרא"ש העתיק דברי הרי"ף אע"ג דס"ל דחטים שנטבעו אסורים אפי' לא נתבקעו, וכן הרמב"ם ס"ל דשריה אוסרת אפי' לא נתבקעו דהא סתם ולא הזכיר נתבקעו, ועוד הדבר מבואר בהדיא בר"מ פ"ה ה"י שגרס דגן שנפל עליו דלף, וע"כ בלא נתבקעו איירי ומ"מ אם הפסיק ונשתהה אסור, ובנתבשל ולא נתבקעו התיר הר"מ את התבשיל.
כה) תס"ז ס"א או שנפל עליו מים, אם המים לא נקוו עד שהדגן שרוי בתוכן, הוי כלתיתה, והנה לתיתה חולפים על הדגן ג' פרקים. א. שריה במים קדם לתיתה. ב. קילוף סובנן. ג. שהיה אחר לתיתה קדם טחינה, ולתיתה אינה מחמצת דשריה ראשונה אינה זמן מרובה, זמן הלתיתה יש בה תרי צדדים להיתר. א. שהמים הזולפים אינם מחמיצים כדאמר בגמ' מ' א' אגב מדלייהו כו', ואפי' את"ל דהא דאמרו בגמ' שם אינו אלא בפליטת החטים שהן מועטין אבל לא במים הטופחין הרבה מ"מ אין ממהרין להחמיץ ותולין להקל. ב. שהלתיתה שעסק בהן מעכבן מלהתחמץ, והרא"מ ורא"פ לא פליגי, דגם רא"פ צריך לטעם הרא"ם דלא ליאסר בשהיה שלאחר הלתיתה ושקדם לתיתה [ומש"כ הרא"מ זליפתן מועטת כולל דגם זמן השריה מועט] ומש"כ רא"פ דלתיתה עסיק בה, אין זה עיקר הטעם אלא שזה מפסיק בין שהיה ראשונה לשהיה אחרונה, אבל העיקר שלא יעבור על הדגן תקופה ארוכה של בלילה במים שבדרך הרגיל תקופה זו מחמצת, ולתיתה אין בה תקופה כזו.
ולפיכך צריך לפרש שנפל עליו מים שכתב המחבר, והוא לשון הר"מ, היינו שהמים נקוו והדגן נשרה בתוך המים ואז אם נשרה זמן מרובה אסורין אפי' לא נתבקעו, אבל אם המים זולפין ולא נקוו אף שמטפחין על פני הדגן אם לא נתבקעו מותרין כדין לתיתה, ומש"כ במ"ב בבה"ל בשם אחרונים דלמש"כ רא"פ לחלק בין עסיק בהו למינח נייח אין חילוק בין שריה לזליפה מועטת [וכ"כ הד"מ] תמוה דלתיתה נמי מינח נייח קדם לתיתה ולאחר לתיתה [ומש"כ הר"מ וטוחנן מיד אינו אלא לכתחלה וכמש"כ לעיל], ובב"י הביא בשם הגה"מ דגשמים מזלפין על השק אם הגשמים מועטים מותר כדין לתיתה וכדין אגב מדלייהו [ר"ל אע"ג דע"כ קבלו החטים לחלוחית] אבל בגשמים הרבה והשק נשרה והחטים שרוים במים הוי כנטבעו בנהר, ולא מצינו מי שחולק בזה, ולכן אין לאסור רק בשריה וזמן מרובה עד שיהא בדרך הרגיל מתחמץ, מיהו אפשר שאין אנו בקיאין לקבוע לו זמן אבל עד שיעור מיל ודאי יש להתיר אפי' בשריה, וכ"כ במ"ב שם בשם הפר"ח דזליפה מותרת דיעבד, וכל שלא נתעכבו המים אלא הן זוחלין הויא זליפה המותרת, וזו נקראת זליפה מועטת.
בב"י שם הביא עוד בשם הגה"מ שאם החטים במקום מדרון על הארץ או ע"ג עפר תיחוח ואין המים מתעכבים מותר וסיים וזו קולא יתירה ואין לסמוך עלי', ומעיקר הדין ודאי אין חילוק בין גשמים מזלפין על החטים המונחים על עגלה, או בספינה, או מונחים על הארץ, ואם ראינו שלא נתבקעו ודאי הדין נותן שהן מותרים, אלא אפילו לא ראינו מן הדין מותר כדין לתת, אבל כונת ב"י דהעפר המתלחלח חשיבי מים אשבורן וחשיבי התחתונים כנשרו במים ואפשר דגם הגה"מ לא התירו אלא העליונים.
בשה"צ אות י"א כתב להתיר קשים, והדין אמת אבל עיקר הדין נאמר בשריה שרובן מחמיצות בשריה זו, ואי אפשר שישארו קשים.
תס"ז ס"ב בהגה' ודגן שהיה מונח בעליה כו', אם ירדו גשמים דרך זליפה ולא נקוו המים הרי הם בחזקת היתר, ואם נקוו המים ושהו החטים בהם זמן מרובה הרי הן בחזקת שנתחמצו, והכא הספק אם הגיע המים עליהם, ואת"ל שהגיעו שמא רק דרך זליפה, ואף אם היו זמן מועט באשבורן אם חזרו ונתיבשו או נזדלפו שרי, ובב"י הביא שיאכל מהן קדם הפסח, ונראה דעובדא הוי לאחר שכבר נתיבשו, והיו בתוכן ודאי מחומצות ששהו הרבה במים, וצוה לאכול מהן, ואם נתלה המחומצות באותן שנאכלו יהי' על השאר ס"ס, וסיים מותר להשהותן אבל לא לאכול מהן בפסח דלענין ב"י יתבטלו הספיקות ברובן אבל לאכילה דהוי במשהו לא מקילינן, ואינו מובן, ואפשר דכונתו דבלא לאכול קדם הפסח עד שישארו רק אלה שספק הוא אם הגיעו המים בהם, מותר לשהות, רק שיסלקו את החמוצים הודאים, דלענין ב"י יש כאן ביטול ברוב ואין הנידון רק דחמץ יבש ביבש אסור, והכא הוי חמץ ספק ויש להקל, אבל לענין אכילה אין להקל כיון שיש כאן חטים דודאי נגעו בהם מים וספק אם נשתהו ונתחמצו והן אסורין בספיקא דאוריתא לא מקילינן בהו דליבטלו ברובא אע"ג דלח בלח מקילינן בספק משהו, ביבש ביבש אין להקל.
כו) טור סי' תס"ז מעשה ונמצאת חטה בקועה בכלי של מים כו' כדאמרינן תפח תלטוש בצונן, לכאורה יותר הו"ל להביא מתנ' מ"ו א' תטיל בצונן, והטור הק' מההיא ארבא דטבעה בחישתא ומהא דתניא בתוספתא שרה חטין ושעורין במים והחמיצו אסורות, וב"י כתב לתרץ דבהוציאן מן המים מחמיצות, וב"ח הביא כן בשם הגהות סמ"ק, ויש לעי' א"כ יטחון אותן מיד קדם שישהה שיעור מיל ויהיו מותרין וצ"ל דכיון דנשרו הרבה אלא שהצינון עכבן מלהחמיץ כיון שמוציאן ומתחממים מיד הן מחמיצים, ולדעת הטור יש חילוק בין עיסה לחטה וחטה אין הצינה נכנסת ללבה ושפיר מתחמצת, ולשון התוספתא קשה לפרשה לדעת הב"י דהרי לעולם לא יתחמצו במים ובתוספ' קתני ונתחמצו משמע תוך המים, מיהו יש לפרש במים שאינם צוננין, מיהו יש לתמוה לדעת ב"י מהא דתנן תטיל בצונן, ומה תעשה בלילה הלא תכף כשתוציא מן המים תתחמץ, וע"כ לחלק בין עיסה לחטה וכדעת הטור, וי"ל שיאכילה לכלבים בעודה במים, או שישרפנה, ואפשר שקדם האש קדם שתחמיץ.
מ' א' לא ליחרוך אינש כו', היינו לכתחלה אבל דיעבד אם לא נתבקעו שרי כדין בישל חטים ושעורים ולא נתבקעו דהם מותרים כמבואר ברי"ף בסוגין דדוקא נתבקעו כשיעורא דמר עוקבא אסורין, ואגב מדליהו דשרי לכתחלה אע"ג דחטים של המצות אין ליתן עליהם מים כלל אפי' אגב מדליהו הכא בקליות אי אפשר ולא החמירו.
שם אין הלכה כר"י, יש לעי' אם יש להן תקנה בחליטה.