משנה תמורה ב ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמורה · פרק ב · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

חומר בקדשים מבתמורה, ובתמורה מבקדשים, שהקדשים עושים תמורה, ואין תמורה עושה תמורה.

הצבור והשותפין מקדישים, אבל לא ממירים, ומקדישים אברים ועוברים, אבל לא ממירים.

חומר בתמורה: שהקדושה חלה על בעלת מום קבוע, ואינה יוצאה לחולין להגזז ולהעבד.

רבי יוסי בר רבי יהודה אומר, עשה שוגג כמזיד בתמורה, ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשים.

רבי אלעזר אומר, הכלאים, והטרפה, ויוצא דופן, טומטום, ואנדרוגינוס, לא קדשים ולא מקדישים.

נוסח הרמב"ם

חומר בקדשים מבתמורה ובתמורה מבקדשים שהקדשים עושין תמורה ואין תמורה עושה תמורה הציבור והשותפין מקדישין אבל לא ממירין מקדישין אברין ועוברין אבל לא ממירין חומר בתמורה שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע ואינה יוצאה לחולין להיגזז ולהיעבד רבי יוסי ברבי יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין רבי אלעזר אומר הכלאים והטריפה וטומטום ואנדרוגינוס ויוצא דופן לא קדשים ולא מקדישים.

פירוש הרמב"ם

חומר בקדשים מבתמורה ובתמורה מבקדשים כו': כבר בארנו מה שאמרנו קדש יהיה לעשות שוגג כמזיד ואינו כן בענין ההקדש כמו שבארנו בשלישי מתמורה ענין מה שאמר רבי אלעזר לא מקדישין שהממיר באחד מאלו לא נתקדשה אותה תמורה וכן אם היתה הבהמה הראשונה אחת מאלו אחר כך המיר בה בהמה תמימה לא נתקדשה התמורה לפי שאין בבהמה הראשונה קדושה שמחמתה תתקדש תמורתה וזהו ענין מה שאמר לא מקדישין ואפשר שתהא בהמה ראשונה על הסדר הזה כגון שהקדיש בהמה ואח"כ נטרפה או הקדיש ולד ויצא דרך דופן או שהיה ולד קדשים ואפשר בו שיהא כלאים וטומטום ואנדרוגינוס ויהיה ענין מאמרו ולא מקדישין ואפילו לדעת ר' יהודה שאומר ולד עושה תמורה כשיהיה הולד הזה כלאים או טומטום או אנדרוגינוס אינו עושה תמורה לפי שאלו החמשה על דעת ר' אלעזר הם כמו בהמה טמאה שאין ראוי לקרבן ממנה לפיכך אין קדושה חלה עליהם ולא השבת בעל מום לפי שבעלת מום יש מהם שהיה ראוי לקרבן ויש במינו קרבן והלכה כר' יוסי וכר' אלעזר ואין חולק עליהם במאמר הזה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ואין תמורה עושה תמורה - דתמורתו אמר רחמנא ולא תמורת תמורתו:

אברים ועוברים לא ממירים - דבהמה בבהמה כתיב ט:

על בעלת מום קבוע - שאם המיר בהמת חולין בעלת מום בבהמה תמימה של הקדש, חלה עליה קדושה חמורה כל כך שאם יפדוה לא תצא לחולין ליגזז וליעבד אלא כדין קדשים שקדם הקדשן את מומן שכשפודין אותן אין בהן היתר גיזה ועבודה אלא היתר אכילה, משא"כ בקדשים שאם קדם מומן להקדישן יוצאין לחולין ע"י פדיון ליגזז וליעבד, אבל בתמורה גלי קרא טוב ברע או רע בטוב, לא הפריש בין תם לבעל מום:

עשה שוגג כמזיד בתמורה - שאם סבור לומר שור שחור שיצא מביתי תחילה יהא תמורה תחת זו, ויצא מפיו שור לבן, גבי תמורה קדיש ולוקה, דגלי ביה קרא יהיה קודש, לרבות שוגג כמזיד. אבל בכהאי גונא י לקדשים, אם בעל מום הוא, למזבח לא קדיש ואינו לוקה, דהקדש טעות אינו הקדש:

הכלאים - הבא מתיש ורחל:

לא קדשים - בתמורה. ואע"ג דתמורה חלה קדושתה על בעל מום קבוע, אינה חלה על אלו:

ולא מקדישים - אחרים בתמורה, אם קדשים הם. וטריפה משכחת לה שהיא קדושה, כגון שהקדיש בהמה ואח"כ נטרפה, ובזו הוצרך לומר דאע"פ שקדושה היא, אין עושה תמורה. אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס, מתחלת ברייתן נתקלקלו ואי אתה מוצא בהן קדושה אלא בולדי קדשים, שקדשה אמם קודם שנתעברה, דהשתא מאליהן קדשים, דירך אמן הן, ובהן הוצרך לומר דאין עושין תמורה. ואליבא דר' יהודה דאמר בשאר ולד קדשים עושה תמורה. ולא דמו לבעל מום, דבעל מום יש במינו קרבן אבל הנך אין במינן קרבן יא וחשיבי כבהמה טמאה שאינה עושה תמורה. וכרבי יוסי ברבי יהודה יב וכרבי אלעזר קיימא לן, דליכא מאן דפליג עלייהו בהא:

פירוש תוספות יום טוב

ומקדישים אברים ועוברים אבל לא ממירים. כתב הר"ב. דבהמה בבהמה כתיב. וכן פירש"י ולא דייקי דהא עובר קרי בהמה ברפ"ד דחולין כח"ש הר"ב. אלא מהקישא דר"ש וכמ"ש כבר בפ"ק משנה ג'.

רבי יוסי בר ר' יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה. פי' הר"ב קדיש ולוקה כו'. אבל בכה'"ג לקדשים אם בעל מום הוא דקי"ל דמקדיש בעל מום למזבח. שהוא לוקה. כדפי' הר"ב ספ"ח דמנחות. ומ"ש הר"ב דהקדש טעות אינו הקדש ברפ"ה דנזיר. ומ"ש הר"ב דהלכה כר"י בר"י דליכא [מאן] דפליג עליה וכ"כ הרמב"ם. ויש לתמוה דבפ"ק משנה ה' מפרש דר"י מוקי יהיה. לולד קדשים שעושה תמורה. ולא אתפרש בגמ' כלל דר"י מייתי ליה לשוגג כמזיד מקרא אחרינא א"כ ש"מ דלדידיה לא אתרבי שוגג כמזיד. והיינו נמי דתנן ר"י ברבי יהודה אומר בלשון פלוגתא. וראיתי בכ"מ ריש הלכות תמורה שהביא לשון הרמב"ם. והלכה כר"י בר' יהודה. ואין חולק עליו. וכתב ואני אומר. אפי' אם היה נמצא מי שחולק עליו. הלכתא כוותיה דר' יוסי ב"ר יהודה מדאפליגו אמוראי אליביה. ועוד דאמרינן בפ"ק. גבי הא דתנן ר"י אומר הולד עושה תמורה. ורבנן יהיה לרבות שוגג כמזיד. אלמא רבנן הכי ס"ל. ע"כ:

רבי אלעזר אומר הכלאים והטרפה כו'. עמ"ש במשנה ד' פ' בתרא דבכורות. ומ"ש הר"ב ולא דמו לבעל מום. דיש במינו קרבן אבל הנך אין במינן קרבן. [ויוצא דופן לא חשיב ליה מין שאר בהמות. רש"י]. מאי אמרת טרפה איכא במינה. לא דמיא לבעל מום [וחשיבא כטמאה דמיא לה במלתא אחריתא] בהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה גמ'. ומ"ש הר"ב דהלכה כר"א דליכא מאן דפליג עליה. וכ"כ הרמב"ם. ואשכחן טובא דתנן בלשון פלוגתא ואין חולק כמ"ש בפ' בתרא דבכורים. וראיתי להכ"מ שכתב בסוף פ"א מה"ת. וק"ל שבתוספתא תני דלת"ק עושין תמורה. וי"ל שמאחר שבמשנתינו לא הזכירו כן משמע דסבר תנא דמתני' דליתא להאי תוספתא. ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ט) (על הברטנורא) רש"י. ולא דייק דהא עובר אקרי בהטה בריש פרק ד' דחולין. אלא מהקישא דר' שמעון סוף פרק קמא דאקיש תמורה למעשר, ומינה מה מעשר אינו באברים ועוברים [דבעינן יעבור תחת השבט] אף תמורה כו':

(י) (על הברטנורא) דקיי"ל דמקדיש בעל מום למזבח שהוא לוקה. כדפירש הר"ב בסוף פרק ח' דמנחות:

(יא) (על הברטנורא) [ויוצא דופן לא חשיב ליה מן שאר בהמות. רש"י] מאי אמרת טרפה איכא במינה. לא דמיא לבעל מום [וחשיבא כטמאה דדמיא לה במלתא אחריתא] בהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה. גמרא:

(יב) (על הברטנורא) הר"מ. ויש לתמוה דבפרק קמה משנה ה' מפרש דר"י מוקים יהיה לולד קדשים שעושה תמורה כו', ולדידיה לא אתרבי שוגג כמזיד. והכ"מ הביא לשון הר"מ והלכה כר' יוסי ב"ר יהודה ואין חולק עליו. וכתב, ואני אומר אפילו אם היה נמצא שחולק עליו הלכתא כוותיה. ועוד, דאמרינן בפ"ק ר"י כו' ורבנן יהיה לרבות שוגג כמזיד, אלמא רבנן הכי סבירא להו:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הצבור והשותפים מקדישין אבל:    לא ממירין רפ"ק דמכלתין:

ומקדישין אברים וכו':    פ"ק דמכלתין דף י':

אבל לא ממירין:    דדריש בהמה בבהמה שם בפ"ק ור' יהודה היא רש"י ז"ל וכתב עליו בתוי"ט דלא דק דהא עובר קרי בהמה בדפ"ד דחולין אלא מהקשא דר"ש וכמ"ש כבר בפ"ק משנה ג':

חומר בתמורה וכו':    פ' הוציאו לו (יומא דף נ') ברייתא ובפ"ק דמכלתין דף ז':

על בעלת מום קבוע:    שאם המיר בהמת חולין בעלת מום וכו' כצ"ל בפירוש רעז"ל:

ואינה יוצאה לחולין:    כך צ"ל:

ר' יוסי בר יהודה אומר וכו':    ירושלמי דנזיר פרק ב"ש:

עשה שוגג כמזיד בתמודה:    ביד פ"ד דהלכות תמורה סימן ז'. וכתב הר"ם ז"ל נראה מלשון רעז"ל שאע"פ שהוא שוג בתמורה לוקה עיין בתוספות ושם כתבו שהוא מחלוקת בין המפרשים ע"כ. ובת"כ ספ"ט דפרשה בחוקותי. ופירוש הרגמ"ה ז"ל עשה שוגג כמזיד דגבי תמורה לקי דהא כתיב יהיה לרבות שוגג כמזיד וגבי קדשים לא לקי שוגג אבל מקדיש בעל מום קבוע במזיד עובר בחמשה לאוין בפ"ק ע"כ:

ר' אלעזר אומר הכלאים וכו':    פי על אלו מומין דף מ"ב והתם אמרינן אליבא דרב חסדא דאמר דכ"ע מודו דטומטום הוי ספק ולא בִרְיָה. קשה דא"כ אמאי לא קדיש טומטום ממ"נ דבין זכר בין נקבה כשר לשלמים אלא ודאי בריה הוא ומשני סמי מכאן טומטום ועייל יתום דדמי להנך פסולין משנולדו והיכי דמי כגון שמתה אמו בשעת לידה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים והוו חמשה כדקאמר ר' אליעזר בהדיא בברייתא חמשה לא קדשים ולא מקדישין וכו' וכתבו שם תוספות חיצוניות הקשה ר"י דהני אמוראי דפליגי אדרב חסדא וקתני טומטום אמאי לא חשיב נמי יתום ואיכא למימר דלדידהו תנא ושייר ומיהו צע"ק דמאי שייר דהאי שייר ע"כ. ועיין במה שכתבתי ס"פ על אלו מומין. ואיתה נמי למתניתין בפ"ק דמכילתין דף י'. וכתבו תוספות ז"ל ביבמות שלהי פרק הערל דר' אליעזר גרסינן ביוד והכי משמע בגמרא מדמפרש מילתיה ר"מ כמו שכתבתי לקמן ס"כי ששי. לא קְדֵשִׁים בנקודת שבא בקוף ובנקודת צירי בדלית. או גרסינן קדושים בויו. וביד פ"ג דהלכות אסירי מזבח סימן י' ובפ"א דהלכות תמורה סימן ב' י"ז ובפ"ג סימן ה'. בפירוש רעז"ל ולא דמו לבעל מום וכו'. אמר המלקט ואי פרכת טרפה נמי איכא במינה לא דמיא לבעל מום דבהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה אבל מן השאר לא פריך דטומטום ואנדרוגינוס בריות משונות הן והוי כאילו לא קרב במינו וכן כלאים משונה הוא והוי כאילו לא קרב במינו וכן פירש רש"י ז"ל תוספות ז"ל:


פירושים נוספים