משנה פרה ג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק ג · משנה א | >>
שבעת ימים קודם לשרפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה, צפונה מזרחה, ובית אבן היתה נקראת, ומזין עליו כל שבעת הימים מכל חטאות שהיו שם.
רבי יוסי אומר, לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד.
רבי חנינא סגן הכהנים אומר, על הכהן השורף את הפרה, מזין כל שבעת הימים.
ועל של יום הכפורים, לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד.
משנה מנוקדת
שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה מַפְרִישִׁין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מִבֵּיתוֹ לַלִּשְׁכָּה שֶׁעַל פְּנֵי הַבִּירָה, צָפוֹנָה מִזְרָחָה, וּבֵית אֶבֶן הָיְתָה נִקְרֵאת, וּמַזִּין עָלָיו כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים מִכָּל חַטָּאוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד. רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, עַל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מַזִּין כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים. וְעַל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד.
נוסח הרמב"ם
שבעת ימים קודם לשריפת הפרה -
- מפרישין כוהן השורף את הפרה מביתו - ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה,
- ובית אבן היתה נקראת,
- ומזין עליו כל שבעת הימים - מכל החטאות שהיו שם.
- רבי יוסי אומר: לא היו מזין עליו, אלא בשלישי ובשביעי בלבד.
- רבי חנניה סגן הכהנים אומר:
- על הכוהן השורף את הפרה - מזין עליו כל שבעת הימים,
- ועל של יום הכיפורים - לא היו מזין עליו, אלא בשלישי ובשביעי בלבד.
- מפרישין כוהן השורף את הפרה מביתו - ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה,
פירוש הרמב"ם
מאמרו כהן השורף את הפרה, תדע שכל כהן כשר לשריפתה. אמר יתברך "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן"(במדבר יט, ג), והוא היה סגן הכהנים בעת ההיא, ואמרו בסיפרא "זאת נעשית באלעזר, ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט".
ולשון התורה בהפרשת אהרן ובניו שבעת ימים במקדש והן שבעת ימי המלואים, אמר "ומפתח אוהל מועד, לא תצאו שבעת ימים"(ויקרא ח, לג), ואמר אחר זה "כאשר עשה ביום הזה, צוה ה' לעשות, לכפר עליכם"(ויקרא ח, לד). ואמרו "צוה ה' לעשות זה מעשה פרה, לכפר עליכם זה מעשה יום הכפורים". ובאה אלינו הקבלה שכהן השורף את הפרה וכהן גדול העובד ביום הכפורים יפרשו שבעת ימים קודם זה, ויעצרו מאשה שמא תמצא נדה. והעיקר אצלנו שמי שבועל נדה יטמא שבעת ימים כמו שביארנו בפרק ראשון מכלים. ועוד תראה אמרם בסוף זבים "בועל נדה כטמא מת".
ושם המקדש כולו בירה, אמר הפסוק "לבנות הבירה אשר הכינותי"(דברי הימים א כט, יט).
והכוונה שתהיה זאת הלשכה צפונה מזרחה להיות פרה אדומה נקראת חטאת, וכל חטאת טעונה צפון רוצה לומר שחיטתה וקבול דמה בצפון כמו שהתבאר בפרק חמישי מזבחים, והעידו שזה אשר צווה האל יתברך בשחיטתה בחוץ הוא מפני אשר תשחט בצפון.
וקראו זאת הלשכה בית אבן, כי כל הכלים אשר היה משתמש בהן שם כל שבעת הימים היו כלי אבנים וכיוצא בהן, כדי שלא יקבלו טומאה כמו שביארנו בכלים. וסיבת זה שפרה אדומה מתעסקין בה טבולי יום כמו שיתבאר, ואמרו שטבולי יום יקחהו שלא תצטרך לטהר הרבה, ולזה נמנע מזה המקום הכלים אשר יקבלו טומאה.
ומזין עליו כל שבע, מכל חטאות אשר היו שם - ירצה בו מאפר כל פרות אדומות אשר נעשו מימות משה ועד היום הזה, כי השארית אשר תשאר מכל אחד מוצנע ויזה עליו כל יום מאפר פרה, זולת האפר אשר הזה עליו בכל יום אשר לפניו.
והכל מודים שטבילה בזמנה מצווה. והמחלוקת בין תנא קמא ובין רבי יוסי ובין רבי חנינא אמנם היא בהזאה, וכבר ידעת שטמא מת צריך הזאה שלישי ושביעי.
תנא קמא יאמר שהזאה בזמנה מצווה כמו טבילה בזמנה, ולזה מזה עליו כל יום מאלו שבעת ימים כי לא נדע מתי נטמא, ואולי היום הזה הוא יום שלישי לטומאתו או שביעי, וכן נאמר ביום השני ובשלישי. אמנם ביום הרביעי [לא היתה בו הזאה לפי שאין הזאת שביעי מועילה אם לא קדמה לה הזאה בשלישי, ומן החמישי] ומה שאחריו לא יתכן בו שיהיה אלא שביעי לטומאתו.
ורבי יוסי אמר, לא נקיש ההזאה לטבילה והזאה בזמנה אינה מצווה, ולזה יאמר בשלישי ובשביעי לבד מזין עליו. וכן יסבור רבי חנינא סגן הכהנים, זולת שהוא יאמר שהכהן השורף את הפרה מזין עליו בכל יום לגודל מדריגת הפרה, ולהראות לה קדושה נוספת כמו שיש לה מעלה יתירה בקודש כמו שביארנו בחגיגה, והוא אמרם "בתת סיבה לזה מעלה יתירה".
והלכה כרבי חנינא סגן הכהנים.
ובתוספתא "סגן השורף את הפרה הפרשתו בטהרה, ואין אחיו הכהנים נוגעים בו", וזה כולו לגודל מעלתה לסיבה אשר סיפרנו, והוא שלא יזלזלו בה:
פירוש רבינו שמשון
מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו: בריש מסכת יומא (דף ב.) יליף ממלואים בגזירה שוה צוה צוה דכתיב הכא (במדבר יט, ב) זאת חקת התורה אשר צוה ה' וכתיב במלואים (ויקרא ח, לד) כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות:
שעל פני הבירה: בריש יומא (דף ב.) פליגי ר' יוחנן אמר מקום היה בהר הבית ובירה שמו וריש לקיש אמר כל המקדש כולו קרוי בירה שנאמר אל הבירה אשר הכינותי:
צפונה מזרחה: מפרש התם (יומא ב, א) כיון דחטאת היא וחטאת טעונה צפון וכתיב בה (במדבר יט, ד) אל נכח פני אהל מועד תקינו לה רבנן בצפונה מזרחה כי היכי דניהוו לה היכרא:
ובית אבן היתה נקראת: מפרש התם (יומא ב, א) לפי שכל מעשיה היו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דמשום דטבול יום כשר בפרה והיו מטמאין כהן השורף את הפרה ומטבילין אותו מיד להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית תקינו רבנן כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה כי היכי דלא ליזלזלו בה:
כל שבעת הימים: של ימי הפרישה:
מכל חטאות שהיו שם: מכל פרה ופרה היו נותנים קצת למשמרת מן האפר וכן משמע בפירקין [מי"א]:
בשלישי ובשביעי: לפרישתו ובפרק קמא דיומא (דף ח.) מפרש דכולהו סבירא להו טבילה בזמנה מצוה ופליגי במקשינן הזאה לטבילה דתנא קמא מקיש הזאה לטבילה והזאה בזמנה מצוה וכל יומא איכא לספוקי שמא היום יום ג' לטומאתו בשלשה ראשונים והג' אחרונים כל יומא מספקינן שמא שביעי ורביעי לא בעי הזאה דלאו בשלישי איכא לספוקי ולא בשביעי איכא לספוקי וכל שבעה לאו דוקא דעל כרחין הא קיימא לן (פסחים סט, א) הזאה שבות היא ואינה דוחה את השבת, ור' יוסי לא מקיש הזאה לטבילה והזאה בזמנה לאו מצוה הילכך לא בעי הזאה אלא שלישי ושביעי בלבד. ורבי חנינא סגן הכהנים נמי כר' יוסי דלא מקשינן הזאה לטבילה וכהן השורף את הפרה מעלה בעלמא היא:
תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ג) "מה בין כהן השורף את הפרה לכהן של יוה"כ (זה) [כהן של יוה"כ] הפרשתו לקדושה ואחיו הכהנים נוגעים בו כהן השורף את הפרה הפרשתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעים בו חוץ מן המסייעים אותו בשעה שהוא מזה."
פירוש לקדושה להכנס למחנה שכינה ולא יהא לבו זח עליו ויהא נבדל מכל קלות ראש שתחול עליו אימה. והבדלתו מן הבריות
לטהרה להחמיר בטהרתו מפני שהקלו בו לטמאו ביום ולהטבילו להוציא מלבן של צדוקים לכך החמירו בטהרתו שלא יהא אדם נוגע בו.
בשעה שהוא מזה אותו המסייע היה מקבל הזאה כמותו לפיכך היה נוגע בו ובפרק קמא דיומא (יומא ב, א) אמרינן כמאן אי כרבי מאיר אי כרבי יוסי דאי כר' חנינא סגן הכהנים הא איכא נמי הא:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
שבעת ימים כו' מפרישין כהן השורף את הפרה - דכתיב בפרשת מילואים (ויקרא ח, לד) כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם, ודרשו רבותינו, לעשות, זה מעשה פרה. לכפר עליכם, זה מעשה יום הכפורים. שהכהן השורף את הפרה וכהן גדול העובד ביום הכפורים טעון פרישה שבעה כמו שהיו טעונים אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים, דכתיב (ויקרא ח, לג) ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים. והיו מפרישין אותו מאשתו שמא יבוא על אשתו ותמצא נדה, והבועל נדה טמא שבעת ימים ולא יוכל לשרוף הפרה:
הבירה - אית דאמרי מקום היה בהר הבית ובירה שמו. ואית דאמרי כל המקדש קרוי בירה, כמו שנאמר אל הבירה וגו [דה"א כט']:
צפונה מזרחה - טעמא דמפרישים הכהן השורף את הפרה ללשכה שהיא צפונית מזרחית, כיון דחטאת היא א וחטאת טעונה צפון, תקינו ליה רבנן בצפונה מזרחה כי היכי דלהוי לה הכירא ב:
ובית אבן היתה נקראת - לפי שכל מעשיה היו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאינן מקבלין טומאה, ובהם בלבד היה משתמש כל שבעת ימי ההפרישה ג, משום דטבול יום כשר בפרה, והיו מטמאין הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו מיד להוציא מלבן של צדוקים שאומרים במעורבי שמש היתה נעשית, תקינו לה רבנן מעלות יתירות כדי שלא יזלזלו בה ד:
כל שבעת הימים - של ימי הפרישה:
מכל חטאות שהיו שם - מכל הפרות שנעשו מימות משה רבינו ועד אותו זמן, שמכל פרה ופרה היו נותנין קצת למשמרת, ויום ראשון מזין עליו מאפר פרה אחת ויום שני מאחרת ויום שלישי מאחרת ה:
בשלישי ובשביעי - לפרישתו. ובין ת"ק ובין רבי יוסי תרווייהו סבירא להו טבילה בזמנה מצוה ו, וקא מיפלגי בהזאה אי מקשינן לה לטבילה אי לא, ת"ק מקיש הזאה לטבילה והזאה בזמנה מצוה, וכל יומא משלושת ימים הראשונים איכא לספוקי שמא היום יום שלישי לטומאתו, והשלשה אחרונים כל יומא מספקינן שמא שביעי. ורביעי לא בעי הזאה, דלאו בשלישי איכא לספוקי ולא בשביעי איכא לספוקי שאין הזאה בשביעי עולה משום הזאת שביעי עד שיזה בשלישי שלפניו. וכל שבעה לאו דוקא, דעל כרחך הא קיימא לן הזאה שבות ואין דוחה את השבת ז. ור' יוסי לא מקיש הזאה לטבילה והזאה בזמנה לאו מצוה, הלכך לא בעי הזאה אלא שלישי ושביעי בלבד. ור' חנינא סגן הכהנים נמי כרבי יוסי סבירא ליה דהזאה בזמנה אינה מצוה, והכהן השורף את הפרה מעלה בעלמא הוא, כי היכי דלא לזלזלו בה מפני שהיא נעשית בטבול יום:
פירוש תוספות יום טוב
מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו - כתב הר"ב ומפרישין אותו מאשתו כו' ותמצא נדה עמ"ש בריש יומא:
הבירה - כתב הר"ב אית דאמרי כו' פלוגתא דאמוראי והזכרתי בפ"ז דפסחים משנה ח' כי שם ובמקומות אחרים שכתבתי שם תפש כמאן דאמר כל המקדש וכ"כ הרמב"ם:
צפונה מזרחה - כתב הר"ב כיון דחטאת היא פי' רש"י בריש יומא דחטאת נקראת שנאמר למי נדה חטאת היא. ומ"ש הר"ב וחטאת טעונה צפון פירש"י חטאות הקריבות במזבח נשחטות בצפון ולא שזו טעונה צפון שהרי היא נשחטת בהר המשחה ע"כ. ואל יטעך לשון הרמב"ם בפירושו והעידו שזה אשר צוה האל ית' בשחיטתה בחוץ. הוא מפני אשר תשחט בצפון. שזה הלשון מוטעה. וכך הוא בנא"י שחיטתה בחוץ אבל נכח פני אהל מועד הזכירה להודיע שהוא ממין אותה אשר תשחט בצפון ע"כ. ומ"מ עדיין לא שמענו אלא טעמא דצפונית אבל שתהא ג"כ מזרחית. זו לא שמענו בו טעם ובגמ' (ריש) יומא וחטאת טעונה צפונה וכתיב בה אל נכח פני אהל מועד תקינו לה רבנן כו' ופירש"י וכתיב בפרה אל נוכח פני אהל מועד בהזאת דמה שהוא עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל שהוא בכותל מזרחי. ע"כ. אבל הרמב"ם הלא ראית שמפרש אל נכח פני אהל מועד שהוא בעצמו להזכרה זו שזו החטאת היא ממין חטאת שהקריבו בפנים. וכן בחבורו ג"כ בפ"ב מה"פ לא יהיב טעמא אלא על הצפון וע"פ דרכו פי' הר"ב. ומ"ש הר"ב כי היכי דניהוי לה היכרא לדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודתה רש"י (דיומא שם):
ובית אבן היתה נקראת - פי' הר"ב שכל מעשיה היו בכלי גללים כו' שאינן מקבלין טומאה כדתנן רפ"י דכלים וכתבו התו' דיומא (שם ד"ה שכל) דדוקא באלו ז' ימים של שרפת הפרה היו מעשיה באלו הכלים דוקא. אבל בשעת קדוש הא תנן בפ"ה בכל הכלים מקדשים ואפילו בכלי גללים כו' ואדרבה התם משמע דטפי פשיטא לו דבשאר כלים מקדשים מהכלי גללים כו' וכלי גללים כו' איצטריך ליה כדפי' שם הר"ב. ומ"ש הר"ב והיו מטמאין הכהן כו' כדתנן לקמן מ"ז. ומ"ש הר"ב כדי שלא יזלזלו בה לומר הואיל וטבול יום כשר בפרה א"צ להיות זריזין בה בשמירת טהרה לכך עשו בה מעלות הרבה לטהרה. רש"י שם:
מכל חטאות שהיו שם - פי' הר"ב ויום ראשון מזין עליו מאפר פרה אחת ויום שני מאחרת כו'. כ"כ הרמב"ם בפירושו ויזה עליו כל יום מאפר פרה. זולת האפר אשר הזה עליו בכל יום אשר לפניו. ע"כ. כלומר שבכל יום הזה מאחרת אשר לא הזה ממנה בימים שלפני זה היום. ומה שמכריחם לפרש כך נ"ל מדתנן לקמן מ"ה לא מצאו משבע כו' ואי איתא דהא דתנן הכא ומזין כו' מכל חטאות כו' דהיינו בכל יום ויום מזין מכל החטאות שהיו שם. א"כ לא ה"ל למיתני כלל לא מצא מז' כו' דמהיכא תיתי שהיו צריכין לשבע דהא לא תנן אלא מכל חטאות שהיו שם יהיו שבע או שש או פחות אלא ודאי דהא דקעיין מ"ש מזין כו' מכל חטאות היינו דבר יום ביומו מחטאת אחת ותנן כל ז' ימים א"כ צריכין שיהיו ז' מש"ה קתני לא מצאו מז' כו':
בג' ובז' - כתב הר"ב תרוייהו ס"ל טבילה בזמנה מצוה דכתיב (במדבר יט, יט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי [וחטאו ביום השביעי] וכבס בגדיו ורחץ במים ועל כרחך הא דהדר כתב וחטאו ביום השביעי לאו משום הזאה כתיב דהא כתיב כבר ואי משום לאשמעי' הזאה בזמנה מצוה ליהדר נמי הזאה דשלישי כדהדר הזאה דשביעי אלא על כרחך משום ורחץ אצטריך לאשמעינן דתכף להזאה טבילה. וש"מ דטבילה בזמנה מצוה. רש"י ותוס' פ"ק דיומא ד' ח' (ד"ה מקשינן). ומ"ש הר"ב וכל יומא כו' שמא היום יום ג' לטומאתו. דאף בשלישי שמא שעה אחת קודם פרישתו נטמא. רש"י [ומ"ש הר"ב הא קי"ל הזאה שבות ואין דוחה שבת במ"ב פ"ו דפסחים. מסקינן בפ"ק דיומא דף ח' דמפרישין ליה ברביעי בשבת כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת וכתבו הרמב"ם בפ"ב מה"פ (הל' ה')]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) לשון רש"י דחטאת נקראת, שנאמר למי נדה חטאת היא, ושאר חטאות טעונות צפון המזבח, ובפרה כתיב בה נוכח פני אוהל מועד, שעומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל שהוא בכותל מזרחי. ועתוי"ט:
(ב) (על הברטנורא) לדעת שהופרש לעבודת פרה הקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודתה. רש"י:
(ג) (על הברטנורא) אבל בשעת קידוש מקדשים בכל הכלים. תוס'. ועתוי"ט:
(ד) (על הברטנורא) בשמירת טהרתה. רש"י:
(ה) (על הברטנורא) הר"מ. ונראה לי דהוצרכו לזה מדתנן לקמן משנה ה' לא מצאו משבע, ומהיכא תיתי שהיו צריכין לשבע דהא לא תנן אלא מכל חטאות שהיו שם, אלא ודאי פירושו דבר יום ביומו מחטאת אחרת, א"כ צריכין שיהיו שבע:
(ו) (על הברטנורא) דכתיב וחטאו ביום השביעי, וליכא למימר דאהזאה קאי דהא כבר כתיב והזה, ואי לאשמעינן דהזאה בזמנה מצוה ליהדר נמי הזאה דשלישי, אלא על כרחך משום ורחץ דתיכף להזאה טבילה, ושמע מינה טבילה בזמנה מצוה. רש"י:
(ז) (על הברטנורא) מסקינן בגמרא דמפרישין אותו ברביעי בשבת כי היכי דלתרמי רביעי שלו בשבת:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
שבעת ימים וכו': ות"ק דר' יוסי היינו ר"א כדמוכח בברייתא בפסחים פ' כיצד צולין (פסחים דף ע"ח) וביומא פ"ק דף ח':
בפי' רעז"ל כי היכי דנהוי לה הכירא פי' רש"י ז"ל כי היכי דלהוי הכרא לדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת טעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודותיה עכ"ל ז"ל:
בפי' רעז"ל דלאו בשלישי איכא לספוקי ולאו בשביעי איכא לספוקי שאין הזאה בשביעי עולה משום הזאת שביעי עד שיזה בשלישי שלפניו. אמר המלקט זה הלשון ליתיה בפי' הר"ש ז"ל אח"כ דקדקתי בפי' רש"י ז"ל שם ביומא וז"ל ולא בשביעי איכא לספוקי שאם היה שביעי לטומאתו הרי יום אחד לפני פרישתו שלישי לטומאתו נמצא שלא הזה בשלישי והזאת שביעי בלא שלישי אינה כלום ע"כ:
וביד פ' שני דהלכות פרה כתוב ברביעי בשבת היו מפרישין אותו כדי שיחול רביעי שלו להיות בשבת שההזאה אינה דוחה את השבת והרביעי אינו צריך הזאה ע"כ:
בפי' רעז"ל צ"ל דמשום דטבול יום כשר בפרה וכו':
וביד פ"א דהלכות עבודת יום הכפורים סי' ד' כתב ואם חל יום שבת בשלישי או בשביעי שלו דוחין את הזייה ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
מביתו: גזירת הכתוב הוא שיפרישוהו מביתו. מדילפינן גז"ש ממלואים. שהפרישו לאהרן ולבניו כך. וא"ת עכ"פ למה מפרישין אותו מאשתו. דנהי דבעל קרי אסור בכל הר הבית [כיומא ס"ז ב']. עכ"פ הו"ל להפרישו עם אשתו למחילה שהי' תחת הר הבית. שהרי מחילות לא נתקדשו שם [עיין תוס' יומא די"א ד"ה מביתו] אפ"ה לא עשו כן. שמא אחר שיבעלוה תמצא נדה למפרע. ויהיה טמא ז"י [כנדה פ"ב מ"ג]:
ללשכה שעל פני הבירה: ר"ל ללשכה שהיה בעזרה מול מזרח של בהמ"ק. וי"א דלשכה זו בהר הבית היתה. דהיינו חוץ לעזרה. מול מזרח של מקום פנוי בהר הבית שהיה נקרא בשם בירה [ועיין תוס' יומא דב"א ד"ה ומאי]:
צפונה: צפונה כדי להזכירו. דאף שהפרה נעשית בחוץ. חטאת קריי' רחמנא. והרי חטאת טעונה צפון. ולהכי אף בזו יהיה נזהר בקדושתה כחטאת ממש. אמנם יחדו לשכתו בקרן צפונית מזרחית. להזכירו ג"כ כל שעה מעבודת הפרה שהפרישוהו לעשותה. מדנשחטת במזרח המקדש [כלקמן מ"ט]. ועל ידי ב' הזכרות האלו יהי' נזהר מאד בקדושתו וטהרתו ביותר:
ובית אבן היתה נקראת: שכל הז' ימים היה הכהן משתמש שם רק בכלי אבן שאמקט"ו [כרפ"י דכלים]. ונמצא שאין בהם חשש שמא נטמאו מעולם ולא נזהרו לטהרה שוב יפה. אולם כל זה עשו. משום שהצדוקים היו אומרים שהפרה צריכה שתעשה דוקא טהורים גמורים. אבל אנו קבלנו הלממ"ס שכשרה להעשות בטבולי יום וכדי דלא לגררו כ"ע אבתרייהו דצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. לכן עשאוה דוקא בטבולי יום וכקבלתנו. אבל מדהקילו בה כך. שוב חששו שמא יזלזלו כ"ע בה ובמעשה טהרה שבה. להכי תקנו בה כמה מעלות שנזכרו בפרקין:
ומזין עליו: מאפר פרה. מחשש שמא קודם שהפרישוהו נטמא בטומאת מת ולא נודע לו:
כל ז' הימים: של הפרשתו. מיהו שבעה לאו דוקא. דביום ד' של הפרשתו לא הזוהו. משום דבו לא ביום ג' של טומאה ולא ביום ז' של טומאה איכא לספוקי. שאם יום הד' הוא שביעי לטומאתו. א"כ יום אחד לפני הפרשתו יום שלישי לטומאתו היה. והרי לא הזו בו עליו. ומה מהני שיזו עליו השתא. הרי הזאת שביעי בלי שלישי או איפכא לא מהני מידי [כקידושין סב"א]. אולם מפני שבל"ז גם בשבת לא הזו עליו. דהזאה אינה דוחה שבת. מדמחזי כמתקן גברא [כפסחים פ"ו מ"ב]. להכי התכוונו להפרישו ביום ד' בשבוע. כדי שיגיע יום ד' של הפרשה בשבת. ולא תהי' נדחת ההזאה רק יום אחד מימי הפרשתו:
מכל חטאות שהיו שם: דמכל פרה שעשו מימות משה ואילך. הניחו שליש מאפרה בחיל שבהר הבית למשמרת [כשלהי פרקין]. וקאמר הכא שבכל יום מז' ימי הפרשתו הזו עליו מכל אפר ואפר של כל הפרות שנעשו מאז מימי משרע"ה:
ר' יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד: ת"ק ס"ל דמקשינן הזאה לטבילה דמצוה שתהיה בזמנה. ה"נ הזאה של כל ג' ימים הראשונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ג' לטומאה הוא. וכן בג' ימים האחרונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ז' לטומאה הוא. לפיכך צריך שיזה בכל א' מהן בזמנו. אבל ר' יוסי ס"ל לא מקשינן הזאה לטבילה. וכיון דהזה בג' וז'. אף דג' וז' של טומאתו כבר היו מקודם לית לן בה [ואנן קיי"ל דגם טבילה בזמנה לאו מצוה רק בשיש חשש מניעת פו"ר. רטו"ז י"ד קצ"ז ס"ק ג']:
ר' חנינא סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין כל שבעת הימים: נמי ס"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה. ואפ"ה בפרה מזין בכל יום. משום מעלה כדי שלא יזלזלו בדקדוק טהרתה [כיומא דח"א]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת