משנה פאה ו ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ו · משנה ב | >>
העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש, לבקר ולכלים, ושכחו –
בית שמאי אומרים, אינו שכחה.
ובית הלל אומרים, שכחה.
הָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגָּפָה וְלַגָּדִישׁ, לַבָּקָר וְלַכֵּלִים, וּשְׁכָחוֹ,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה.
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה.
העומר שהוא סמוך לגפה, ולגדיש, ולבקר, ולכלים, ושכחו -
- בית שמאי אומרים: אינו שכחה.
- ובית הלל אומרים: שכחה.
גפה — הוא שער העגולה, והוא ממילת "ויגיפו הדלתות"(נחמיה ז, ג).
גדיש — הוא ציבור העומרים.
ולכלים — כלי חרישה.
וכבר ביארנו בתלמוד, שהם לא נחלקו כנראה מן המשנה הזאת שאינו שכחה.
אבל נחלקו כשיקח העומר להוליכו במדינה, ונתנו באחד מן המקומות הנזכרות ושכח אותו - שבית שמאי אומרים: אחר שלקחו זכה בו, ואינו שכחה; ובית הלל אומרים: שכחה:
גפה. גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט:
ירושלמי (שם) וקשיא לב"ש הגפה וגדיש דבר שהוא מסויים ואינון אמרין אינו שכחה וקשיא לב"ה בקר וכלים דבר שאינו מסויים ואינון אמרין שכחה פי' דבר שהוא מסויים מתוך הסברא היה נראה איפכא דדבר שהוא מסויים קשיא לב"ה אמאי הוי שכחה דכיון שהוא במקום מסויים הרי הוא כאילו לא שכחו ודבר שאינו מסויים קשיא לב"ש אמאי לא הוי שכחה ושמא טעות סופר יש בירושלמי:
תניא בתוספתא ובירושלמי א"ר עילעא שאלתי את ר' יהושע באלו עומרים היו ב"ש וב"ה חולקין אמר בתורה הזאת על העומר סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים ושכחו וכשבאתי ושאלתי את ר' אליעזר אמר לי מודים באלו שהן שכחה על מה נחלקו על העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדר שב"ש אומרים אינו שכחה מפני שזכה בה וב"ה אומרים שכחה וכשבאתי והרציתי דברים לפני רבי אלעזר בן עזריה אמר לי הברית הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בחורב פי' ברית היא התורה כדכתיב ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית:
בירושלמי (שם) פריך אמאי לא תנינן גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל בעדיות הא דתנן בפ' האשה שנפלו לה נכסים משנתארסה בית שמאי אומרים תמכור ובית הלל אומרים לא תמכור (כתובות פ"ח דף עח.) ומשני לא אתיא מתניתין אלא דבר שהוא חמור משני צדדין וקל משני צדדים ברם הכא הכל חמור מצד אחד וקל מצד אחד ופריך והתנן והעומר שהוא סמוך לגפה הרי הוא קל לבעה"ב וחומר לעניים [א"ל] שעדיין לא זכו בהן ופריך אף הכא קל הוא לאשה ואינו חומר לבעל שעדיין לא זכה בהן [א"ל] מכיון שקדשה לזכותה ולזכותו נפלו ומשנתינו לא מצאנו בעדיות אבל פלוגתא דהבקר לעניים ופלוגתא דעומר של ארבע קבין שנויים שם:
לגפה - גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט:
ולכלים - כלי המחרישה:
בית שמאי אומרים אינו שכחה - פלוגתייהו דב"ש וב"ה בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש ושכחו שם, שבית שמאי אומרים אינו שכחה שהרי זכה בו:
ובית הלל אומרים שכחה - והא דתנן לקמן במתניתין העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים בית הלל לב"ש שאינו שכחה, זהו כשלא הניחו אצל הגפה או אצל הגדיש ה. פירוש אחר בש"א אינו שכחה אפילו בעומר שלא החזיק בו כלל לא הוי שכחה, דהואיל והניחו אצל דבר המסויים עתיד לזכרו, ובה"א שכחה כל זמן שלא החזיק בו. ומודים ב"ה שאם החזיק בו ואח"כ שכחו שאינו שכחה, כדאמרינן בסמוך:
לגפה. פי' הר"ב גדר אבנים סדורות וכ"פ הר"ש. וכ"פ עוד הר"ב בכלאים פרק ב' ובפרק ד' דעדיות אבל במשנה ג' פ"ב דמציעא מפרש כפירוש רש"י דהתם:
ובית הלל אומרים שכחה. וכתב הר"ב והא דתנן לקמן ומודים ב"ה לבית שמאי שאינו שכחה זהו כשלא הניחו אצל הגפה וכו'. והן דברי הרמב"ם. וטעמא איכא למימר דכשלא הניחו אצל א' מדברים הללו אע"פ ששכחו אינה שכחה הואיל והחזיק בו להוליכו לעיר. אבל כשהניחו אצל דבר מסויים אף על פי שהחזיק כבר להוליכו לעיר הוי שכחה. שסוברים דושכחת על ידי עצמך ולא כשיש דבר הגורם השכחה שע"י שהחזיק בו ולא הניחו אצל דבר מסויים גרם לו ששכחו וכיוצא בזה תראה במשנה ד' במה שכתבתי שם בס"ד. ובירושלמי וקשיא לב"ש הגפה והגדיש דבר שהוא מסויים ואינון אמרין שאינו שכחה. וקשיא לבית הלל בקר וכלים דבר שאינו מסויים ואינון אמרין שכחה ע"כ. הרי שסברת הירושלמי דשכחת המונח אצל דבר מסויים הוי שכחה ולא כן המונח אצל דבר שאינו מסויים. וכתב הר"ש מתוך הסברא היה נראה איפכא דדבר שהוא מסויים קשיא לבית הלל אמאי הוי שכחה דכיון שהוא במקום מסויים הוי כאילו לא שכחו. ודבר שאינו מסויים קשיא לב"ש אמאי לא הוי שכחה ושמא טעות סופר יש בירושלמי עכ"ל. ויש ראיה לסברת הר"ש מריש פרק ז' דלקמן אם לא נחלק בין אילן הגדל במקום מסויים לאדם המניח פירות במקום מסויים. וכן נדחק הר"ש לפרש בפירוש אחר שכתב הר"ב דמתניתין דלקמן דוקא אליבא דרבי יהושע מהאי טעמא דלא ס"ל שיהא יותר שכחה המונח בדבר מסויים אבל למאי דכתבינן אין להטעות גירסת הירושלמי. [*ושוב הראה לי בני האלוף מהר"ר אברהם שי' דבירושלמי עצמו פריך אמתניתין דהכא ממתניתין דריש פ' ז' דתנן במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה מתני' דב"ש אמרי אינו שכחה א"ר יוסי ד"ה היא תמן דבר מחובר בצד דבר מחובר ברם הכא דבר תלוש בצד דבר מחובר ע"כ]. ולשון הרמב"ם פ' ה' מהלכות מ"ע החזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אינו שכחה אבל אם נטלו ממקום למקום אע"פ שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים ושכחו הרי זה שכחה ע"כ. ומ"ש הר"ב בפירוש אחר דכל אלו דברים הם דברים מסויימים. ובירושלמי קרי לבקר ולכלים אינו מסויים. היינו כלפי גפה וגדיש:
(ה) (על הברטנורא) הר"מ. וטעמא דכשלא הניחו אצל אחד מדברים הללו אע"פ ששכחו אינו שכחה הואיל והחזיק בו להוליכו לעיר אבל כשהניחו אצל דבר מסויים אע"פ שהחזיק כבר להוליכו לעיר הוי שכחה שסוברים דושכחת על ידי עצמך ולא כשיש דבר הגורם השכחה שעל ידי שהחזיק בו ולא הניחו אצל דבר מסוים גרם לו ששכחו. תוי"ט וע"ע:
לגפה: פי' הרמב"ם ז"ל שער כ"ה בר"מ ד' נאפולי.] העגולה ממלת יגיפו הדלתות וכן פי' ג"כ בערוך. ור"ע ז"ל פי' במציעא פ"ב סי' ג' פירוש אחר ע"ש:
בש"א אינו שכחה: פלוגתייהו דב"ש וב"ה וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט לשון התוספתא בזה כך הוא א"ר אלעזר שאלתי את ר' יהושע על אלו עמרים נחלקו ב"ש וב"ה אמר לי התורה הזאת על אלו העומר הסמוך לגדיש לבקר ולכלים ושכחו. וכשבאתי ושאלתי את ר' אליעזר אמר לי מודים באלו שאין שכחה ועל מה נחלקו על העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד גפה או בצד גדיש שבש"א אינו שכחה מפני שזכה בו ובה"א שכחה. וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני ר"א בן עזריה אמר לי אלו הדברים שנאמרו למשה מסיני והרמב"ם ז"ל משמע שתפס כפי הכרעתו של ראב"ע אבל ה"ר שמשון ז"ל פי' כפשטא דמתני' ור' יהושע היא ע"ש. וז"ל פי' הח' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. בֶקֶר בית שעומדין שם הבקר החורשות. בֶקֶר גרסינן והוא בית בקרות בשקל שמש. ולכלים בית לכלים שצריכין לעבודת השדה ב"ש סברי דמקום המסויים הוא כל חד מהני ועתיד לזכרו ולא הוי שכחה ודמי לצד הגת דתנן לק' בפ' כל זית כל זית שי"ל שם כגון במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה לא הוי שכחה ע"כ:
יכין
העומר שהוא סמוך לגפה: גדר אבנים בלי טיט. וי"א דר"ל שהניחו במקום הגפת הדלת:
ולגדיש לבקר ולכלים: כלי מחרישה שבשדה:
ובית הלל אומרים שכחה: ובירושלמי אמרי' דבכה"ג שנזכר במשנה כ"ע לא פליגי דהוי שכחה ולא דמי להך דלקמן מ"ח בהניחו סמוך לקמה וכו' אלא פלוגתייהו בעומר שהחזיקו להוליכו לעיר. דאע"ג דמודו בה ב"ה במתני' דלקמן דאינה שכחה. ה"ט דבעינן שיהא נשכח מצ"ע ולא מצד ד"א. ומדהחזיק בו להוליכו לעיר. אמרינן דעל ידי זה שכח. דסבר שכבר פינה כל העמרים מהשדה. מה שאין כן הכא שהניחו בצד דבר מסויים. אע"ג שהחזיק להוליכו לעיר אעפ"כ היה לו לזכרו ע"י המקום המסויים. ומדשכחה כשכחה מצ"ע דמי [כנלפע"ד פי' הירושלמי ולרמל"מ פ"ה ממ"ע ה"ט דדוקא כשנטלו להוליכו לעיר כבר זכה בה בעה"ב. משא"כ כשהניחו אח"כ בצד דבר מסויים. גלי דעתיה שלא היתה נטילה ראשונה על מנת להוליכו לעיר] ויש אומרים דפליגי הכא בלא החזיק בו להוליכו לעיר:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת