לדלג לתוכן

משנה ערלה ג ג

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ערלה · פרק ג · משנה ג | >>

האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד, ידלק ד הבגד.

ומשער הנזיר ומפטר חמור בשק, ידלק השק.

ובמוקדשיןו, מקדשין כל שהןז.

הָאוֹרֵג מְלֹא הַסִּיט מִצֶּמֶר הַבְּכוֹר בְּבֶגֶד,

יִדָּלֵק הַבֶּגֶד.
וּמִשְּׂעַר הַנָּזִיר וּמִפֶּטֶר חֲמוֹר בְּשַׂק,
יִדָּלֵק הַשַּׂק.
וּבַמֻּקְדָּשִׁין,
מְקַדְּשִׁין כָּל שֶׁהֵן:

האורג, מלוא הסיט -

מצמר הבכור, בבגד - יידלק הבגד.
משיער נזיר,
ומפטר חמור, בשק - יידלק השק.
ובמוקדשין -
מקדשין - כל שהן.

צמר הבכור - צווה השם יתברך שלא לגזוז הבכור, שנאמר "לא תגוז בכור צאנך"(דברים טו, יט).

ושער הנזיר - צווה לשרפו שנאמר "ולקח את שער ראש נזרו, ונתן על האש"(במדבר ו, יח).

ופטר חמור - כשנערף יקבר. וכל אלו מכלל איסורי הנאה כמו שנתבארו ראיותיהם בזולת זה המקום.

ושק - נקרא הבגד הארוג מן השער. ולא נאמר בזו "תעלה", לפי שלא נתן בהם הכתוב שיעור בשום פנים.

ואמרם ובמוקדשין כל שהן - עניינו כי כשיהיה אותו הצמר צמר מוקדשים, אפילו יהיה פחות מרוחב הסיט, שחוזר אותו הבגד כולו קודש, ואסור לו ליהנות בו עד שיפדנו כמו שיתבאר במקומו:

מלא הסיט מצמר בכור. גבי בכור בעי מלא הסיט וגבי מוקדשין תני כל שהוא וצריך טעם מאי שנא אטו בכור לאו מוקדשין ושמא חד בתם וחד בבעל מום ואע"ג דתרווייהו דרבנן דכולהו סוגיא דשילהי הלוקח בהמה (דף כו:) מוכחא דגיזי פסולי המקודשין שריא מדאורייתא ואפילו בעולה תמימה כדמוכח התם גבי תולש צמר מעולה תמימה דהא דדרשינן תזבח ולא גיזה היינו שלא תגוז אבל אם גזז לא מיתסרא והא דקתני התם בעלי מומין אוסרין בכל שהן ומוקמי לה בגיזי בכור בעל מום שנתערבו בגיזי חולין ואע"ג דקתני כל שהן מ"מ מלא הסיט בעי ומיהו צריך לדקדק דמלא הסיט דהכא לא אסר אלא בציפרתא כדאמרינן בסוף תמורה (דף לד.) ובגיזה לא שייכא ציפרתא אלא באריגה:

ידלק הבגד. ר' מאיר תני לה דאמר עשרה דברים מקדשים כדאיתא בירושלמי ברם כרבנן הוא סיט הוא פחות מסיט גבי צמר נקט בגד וגבי שער נקט שק כי אורחא דמילתא:

שער נזיר אסור בהנאה כדדרשינן בפ' האיש מקדש (דף נז:) קדוש יהיה גדל פרע גידולו קדוש:

פטר חמור מחיים שרי רבי שמעון בהנאה בפ"ק דבכורות (דף יב) אבל לאחד עריפה מודה דגמר עריפה עריפה מעגלה ערופה כדאמרי' התם:

ידלק השק. בסוף תמורה (דף לד) פריך ממתני' דהכא אהא דתנן התם ואלו הן הנקברין שער נזיר ופטר חמור ומשני כאן בנזיר טמא כאן בנזיר טהור דנזיר טהור שריפה כתיב ביה ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים (במדבר ו) אבל בשער נזיר טמא לא כתיב שריפה ובפטר חמור משני כאן בשק כאן בשער. שק אי אמרת יקבר אתי איניש ומיתהני ביה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן ובירושלמי קאמר שהשק מצוי לחטט אחריו ולא השער והתם פריך וליבטיל ברובה ומשני בציפרתא שעשה מן האיסור צורות צפור דחשיב דמייפה לכולה שק וכגון דאי אפשר לשלופינהו דאיכא ציפרתא טובא דהתירה ולא ידיע הי מינייהו דאיסורא ודבר תימה אי בעי תרתי מלא הסיט וציפרתא:

מצמר הבכור - ואסור לגזוז בכור, שנאמר (דברים טו) ולא תגוז בכור צאנך. ובבכור בעל מום איירי ולהכי בעי מלא הסיט דאילו בכור תם הרי הוא מוקדשים, ותנן ובמוקדשים מקדשים כל שהוא:

משער הנזיר - ושערו אסור בהנאה שנאמר (במדבר ו) קדוש יהיה גדל פרע גדולו של פרע יהיה קדוש:

ומפטר חמור - לאחר עריפה כולי עלמא מודו דאסור בהנאה דגמרינן עריפה עריפה מעגלה ערופה ה:

בשק - גבי צמר תנא בגד וגבי שער תנא שק דהכי אורחיה:

ידלק. כ' הרמב"ם ולא נאמר בזו תעלה. לפי שלא נתן בהם הכתוב שיעור בשום פנים ע"כ. וכן פסק בספ"ג מהלכות בכורות. ובסוף הל' פסולי המוקדשי' לענין השק שמע מינה דסבירא ליה דמתניתין נמי כרבנן. דלא כירוש' שהביא הר"ש דאמר דמתניתין כר"מ:

ומשער נזיר ומפטר חמור בשק. עיין בסוף מס' תמורה מה שכתבתי שם בס"ד:

ומפטר חמור. כתב הר"ב לאחר עריפה כולי עלמא מודו וכו'. דאילו מחיים שרי רבי שמעון בהנאה פרק קמא דבכורות. הר"ש:

ומוקדשין. פי' על גבי המזבח. ומשום הכי שאני שער נזיר. אע"ג דכתיב ביה קדוש:

[בכל שהן. מוקי לה הראב"ד בהשגותיו לסוף פ"ג מה' בכורות בקדשים שיש להם פדיון ומשום דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל]:

(ד) (על המשנה) ידלק. ולא נאמר בזו תעלה לפי שלא נתן בהם הכתוב שיעור בשום פנים. הר'מ:

(ה) (על הברטנורא) דאלו מחיים שרי ר"ש בהנאה בפ"ק דבכורות. הר"ש:

(ו) (על המשנה) ובמוקדשין. פירוש על גבי המזבח. ומש"ה שאני שער נזיר אע"ג דכתיב ביה קדוש. תוי"ט:

(ז) (על המשנה) מקדשין כ"ש. בקדשים שיש להם פדיון ומשום דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל. הראב"ד. אבל קדשים שאין להם פדיון בעינן מלא הסיט. ת"ח מהירושלמי:

בפירוש ר"ע ז"ל ובבכור בעל מום מיירי. כתב ה"ר יהוסף ז"ל בירושלמי לא משמע כן וצ"ע ע"כ:

האורג מלא הסיט כו':    בירוש' מפ' דר"מ תני לה דאמר עשרה דברים מקדשין ברם לרבנן הוא סיט הוא פחות מסיט והתם בירושלמי רמי דהכא תנן דשער נזיר ופטר חמור בשריפה והתם בפ' בתרא דתמורה תנן אלו הן הנקברים אלו הן הנשרפין ומני בהדייהו שיער נזיר ופטר חמור בקבורה והתם תנן דנקברים לא ישרפו משום דאפרן אסור ומשני דהא דקתני הכא ידלק היינו משום שארג שיער נזיר ופטר חמור בשק דאי אמרת יקבר אתי איניש ומיתהני בי' הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן ומתני' דתמורה בשיער עצמו שלא נארג דאין דרך לחטט ולחפש אחר השיער הלכך יקבר כדינו ור"ש בן לקיש תירץ אשיער נזיר דמתני' דקתני ידלק היינו במקדש כדינו דכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ומתני' דהתם בגבולין ור' יוסי בר' חנינא תירץ דמתני' דהכא מיירי בנזיר טהור דשריפה כתיבא בי' והתם מיירי בנזיר טמא דלא כתיב שריפה בשערו ותרוייהו לא איצטריכו לשנויי אפטר חמור דכי תנן בתמורה דפטר חמור יקבר לאו אשיער קאי אלא אגוף פטר חמור דבעי קבורה כעגלה ערופה דגמרי לי' מעגלה ערופה ומתני' דהכא בשיער דוקא מיירי ע"כ. ועיין במ"ש שם. ומפ' בירושלמי דבקדשים שיש להן מתירים מיירי כגון קדשי בדק הבית שיש להם פדיון וכיון דבפדיון שרי בלא פדיון אפי' באלפא לא בטיל ולא בעינן מלא סיט אלא אפי' בפחות נמי הבגד כולו קדוש ואסור לו ליהנות בו עד שיפדנו כדקיימא לן כל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל. והאי בבא דובמוקדשין מקדשין בכל שהן אית דתני לה בשם ר"מ והא דתני שיער נזיר ופטר חמור ידלק מוקמינן לה נמי בסיט כגוונא דרישא ואית דלא תנו לה בשם ר"מ אלא בבא דרישא לחודה ומוקמינן לסיפא ככולי עלמא ומיירי בצפורתא כדמוקמינן לה בתמורה והיינו שעשה מן האיסור צורת צפור דחשיב דמייפה לי' לכולי' שק ועביד נמי צפרתא טובא דהיתרא בענין שנתערב ופריך בשלמא מאן דתני לה בשם ר"מ אית לך עשרה דברים מקדשין לר"מ ואלו הן א' בגד שצבעו בקליפי ערלה ב' האורג מלא הסיט הצובע בקליפי ערלה ומלא הסיט מצמר הבכור דכולה חדא היא ג' ובמוקדשין מקדשין בכל שהן ד' חבילי תלתן וששה דברים דלקמן אלא מאן דלא תני לה אלא ככ"ע דטעמא משום דהוי דבר שיש לו מתירין מהיכן ישלים המספר ומשני ר"מ כר' עקיבא ס"ל ותנינן ר' עקיבא אומר אף ככרות של בעל הבית דכלאי הכרם שנתערבה אותה ככר אפילו באלף אסורות ועיין בתוספות דר"פ התערובות דמשמע שיש להם דרך אחרת במנין העשרה דברים ובמאי דאית דתני בשם ר' מאיר:

יכין

האורג מלא הסיט מצמר הבכור:    דאסור לגוזזו. מדאורייתא בין תם ובין בעל מום והצמר הגזוז ממנו אסור בהנאה רק מדרבנן [כתו' בכורות כ"ה א' ד"ה שער] וכן משמע נמי מהרמב"ם [פ"ג מבכורות הי"א שהרי כ' ולא גזרו גזירה זו וכו']. וה"ה בכל קדשי מזבח כך דינן שאסורים בגיזה ועבודה מדאו' וצמרן שנגזז אסור מדרבנן [כבכורות כ"ה א']. וגם קדשי בדק הבית אסורים עכ"פ בגיזה ועבודה מדרבנן וגיזתן אסור מדרבנן בהנאה [כרמב"ם פ"א ממעילה הי"ב]. רק אפ"ה נקט תנא הכא בכור משום דרק בכור אפי' הוא בעל מום ואפי' נולד במומו ואפי' צמר שנשר או נגזז ממנו אחר שהומם לעולם אסור בהנאה ואפי' לאחר שנשחט במומו ואין לו פדיון ולפיכך מדאין לו שום היתר להכי דוקא כשהוא מלא סיט שהוא דבר חשוב לא בטל אבל בפחות מזה בטל ברוב. אבל שאר קדשי מזבח וכ"ש קדשי בדה"ב הרי הצמר הנגזז מהם אחר שהוממו אם נפדו ונשחטו אח"כ הותר הצמר שנגזז ממנו בחייו [כרמב"ם פ"א ממעילה ה"י]. א"כ צמר זה שנגזז מהן בחייהן הוה דבר שיש לו מתירין כשיפדו אחר שיוממו וישחטו ולפיכך אפי' בפחות מסיט לא בטל דכל דשיל"מ אסור במשהו [ועיין ראב"ד ספ"ג מבכורות] ומיירי הכא בין בתם ובין בבע"מ ודלא כהר"ב:

ומשער הנזיר:    דג"כ אסור בהנאה:

ומפטר חמור:    לאחר עריפה דג"כ אסור בהנאה:

בשק:    גבי צמר תנא בגד וגבי שער תנא שק דהכי אורחיה:

ובמוקדשין:    קדשי בדק הבית או של קדשי מזבח חוץ מבכור דיש להן פדיון:

מקדשין כל שהן:    דהו"ל דשיל"מ אם יופדו אחר שיוממו וכשישחטן אח"כ הותר צמרן שנגזז מהן בחייהן אחר שהוממו. ולהכי גם בפחות ממלוא סיט אסור. וגם בל"ז אפי' קדשי מזבח מצי למתשל עלה [כתוס' כריתות י"ג ב' ד"ה ארבע] ולהר"ן [נדרים ע"ח א' ד"ה לומר] אף שנזרק הדם ישנו בשאלה וכל דשיל"מ לא בטל:

בועז

פירושים נוספים