רמב"ם על ערלה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ערלה פרק ג[עריכה]

משנה א[עריכה]

כבר בארנו כי הערלה אסורה בהנאה ואסור לצבוע בה ולא לעשות בה דבר אחר.

ויעלה באחד ומאתים - עניינו שיערבו אותו הבגד במאתים ויהיה הכל מותר, כמו שבארנו בפרק שלפני זה.

והלכה כחכמים:

משנה ב[עריכה]

הסיט - (זו המלה) הוא שתות הזרת, וראיתי בזו המילה פירושים הרבה וזכרתי מהם פחות שבשעורים לחומרא, ונתחזק אצלי זה הפירוש מפני שהוא פירוש הקדמונים, והקדמון הוא יותר חכם בלשון מן האחרון.

והשמיענו בהלכה הקודמת קולא לחכמים, אפילו בבגד שנצבע כולו יעלה, ובזו ההלכה השמיענו חומרא לרבי מאיר, שאמר אפילו חוט אחד כשנצבע בבגד ישרף כולו.

והלכה כחכמים:

משנה ג[עריכה]

צמר הבכור - צווה השם יתברך שלא לגזוז הבכור, שנאמר "לא תגוז בכור צאנך"(דברים טו, יט).

ושער הנזיר - צווה לשרפו שנאמר "ולקח את שער ראש נזרו, ונתן על האש"(במדבר ו, יח).

ופטר חמור - כשנערף יקבר. וכל אלו מכלל איסורי הנאה כמו שנתבארו ראיותיהם בזולת זה המקום.

ושק - נקרא הבגד הארוג מן השער. ולא נאמר בזו "תעלה", לפי שלא נתן בהם הכתוב שיעור בשום פנים.

ואמרם ובמוקדשין כל שהן - עניינו כי כשיהיה אותו הצמר צמר מוקדשים, אפילו יהיה פחות מרוחב הסיט, שחוזר אותו הבגד כולו קודש, ואסור לו ליהנות בו עד שיפדנו כמו שיתבאר במקומו:

משנה ד[עריכה]

זה מבואר, לפי ששבח ערלה בתבשיל:

משנה ה[עריכה]

גם זה מבואר:

משנה ו[עריכה]

פירוש כל זה מבואר.

והלכה כחכמים:

משנה ז[עריכה]

את שדרכו למנות מקדש - עניינו שלא נאמר "יעלה באחד ומאתים" אלא כשנתערבו מה שאין דרכו להמנות, כגון שנתערבו חטים של כלאי הכרם בחטים של חולין, או יין של ערלה ביין של חולין, אבל מה שדרכו להמנות כגון חבילי תלתן, אפילו נתערבה חבילה אחת באלף ישרף הכל, וזהו עניין מקדש, שנאמר "פן תקדש המלאה"(דברים כב, ט), ועניינו השרפה כמו שבארנו.

וחכמים אומרים, כי ששה דברים הם בלבד שנאמר בהם "תקדש" ולא תעלה באחד ומאתים. והוסיף רבי עקיבא השביעי, והוא ימנה אותן לקמן.

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה ח [נוסח הרמבם][עריכה]

פרך ובדן - שמות מקומות ידועות.

וחולפות תרדין - רוצה לומר מה שמחליפות וצומחות.

וקולסי כרוב - עיקר הכרוב, רוצה לומר הגדל מהם.

ודלעת יונית - גם כן ידוע.

כי כל אלו הם אצלם ידועות ומנויות כל אחד ואחד בפני עצמו, והיו מיוחדות בשבח על כל שאר הפירות והירקות שהיו מאותו המין, ולפיכך לא היו נמכרים אלא בחשבון, וכל אדם היה מקפיד עליהם, וזולתם ממינם היו נמכרים באומד, ולא היו נמכרים אחד אחד אלא הרבה ביחד.

הראוי לערלה, ערלה - והם אגוזי פרך רמוני בדן וחביות סתומות. והראוי לכלאי הכרם - הארבע הנשארות וחביות סתומות, לפי שהערלה אינו נוהג אלא באילן בלבד.

ואין הלכה כרבי עקיבא:

משנה ח [ט][עריכה]

אמרם כיצד - רוצה בו על איזה דרך יהיו אלו מקודשות כל שהן?. השיב ואמר, כי זה לא יהיה אלא כשהיו שלמות כמות שהיו, אבל נתפצעו או נתפתחו או נתגלו פי החביות, הרי אלו יעלו באחד ומאתים.

ובאר התלמוד שזה הסתם הוא לרבי עקיבא, שהוא מונה ככרות של בעל הבית, כמו שקדם:

משנה ט [י][עריכה]

ספק הערלה - בארו שהוא כשיהיה כרם הערלה ידוע, וענבים נמכרים חוצה לו, ולא נודע שהענבים מזה הכרם או מזולתו.

ואמרם ובלבד שלא ילקוט ביד - עניינו שזה האוכל לא ילקוט הוא בעצמו ויאכל, אבל ילקט לו זולתו.

והחדש אסור מן התורה בכל מקום - לאמרו השם יתברך "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו"(ויקרא כג, יד), ולא נתן זה תלוי בארץ.

אבל ערלה וכלאי הכרם אינן אסורים מן התורה אלא בארץ ישראל, לפי שהן תלויות בארץ, אמר השם יתברך בערלה "כי תבאו אל הארץ ונטעתם, וערלתם"(ויקרא יט, כג), ובכלאי הכרם אמר "לא תזרע כרמך כלאים"(דברים כב, ט), וזה הכנוי שב על מה שיש לאדם בארץ ישראל, ודומה לו אמרו בכתוב אחר "שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור"(ויקרא כה, ד) וזהו נוהג בארץ ישראל.

אבל איסור הערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני, והוא עניין אמרם הלכה.

ואיסור זריעת כלאי הכרם, והוא שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, בחוצה לארץ מדרבנן, ומפני שהן אסורים בהנאה בארץ ישראל גזרו בהן רבנן בחוצה לארץ שלא יהיו זורעין אותם כמו שאמרנו, וזהו עניין אמרם והכלאים מדברי סופרים.

אבל כלאי זרעים, וזריעת התבואה וזולתם בכרם בלי הרחקת הריחוק הנזכר במסכת כלאים, הוא מותר לכתחילה בחוצה לארץ.

אבל כלאי בהמה לוקין עליהם בחוצה לארץ מן התורה, וכן הרכבת אילן היא מדאורייתא בין בארץ בין בחוצה לארץ, ולוקין עליה בכל מקום.

ולוקין על כלאי זרעים בארץ ישראל מן התורה:


הערות[עריכה]

  • הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם