רבינו שמשון על ערלה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה א[עריכה]

ידלק. בהגוזל קמא ובפ' כל שעה (דף כב:) דרשינן מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר תלמוד לומר (ויקרא יט) וערלתם ערלתו את פריו ערלים וקליפין מרבינן [ברכות לו:] מדכתיב את פריו ואמרינן בירושלמי (הל' א) אית תני בעורל את פריו ואית תני בסמוך לפריו:

כולן ידלקו. דלרבי מאיר י' דברים מקדשין ובגד אחד מהן ולרבנן אין מקדשין אלא ו' דברים כדלקמן (מ"ז):

משנה ב[עריכה]

סיט הוא הפסק שבין אצבע לאצבע במה שאדם יכול להרחיבו וחוט ארוך כשיעור זה צבעו וארגו בבגד ואין ידוע אי זהו:

ר' מאיר אומר ידלק כל הבגד שזה אחד מעשרה המקדשים לרבי מאיר:

משנה ג[עריכה]

מלא הסיט מצמר בכור. גבי בכור בעי מלא הסיט וגבי מוקדשין תני כל שהוא וצריך טעם מאי שנא אטו בכור לאו מוקדשין ושמא חד בתם וחד בבעל מום ואע"ג דתרווייהו דרבנן דכולהו סוגיא דשילהי הלוקח בהמה (דף כו:) מוכחא דגיזי פסולי המקודשין שריא מדאורייתא ואפילו בעולה תמימה כדמוכח התם גבי תולש צמר מעולה תמימה דהא דדרשינן תזבח ולא גיזה היינו שלא תגוז אבל אם גזז לא מיתסרא והא דקתני התם בעלי מומין אוסרין בכל שהן ומוקמי לה בגיזי בכור בעל מום שנתערבו בגיזי חולין ואע"ג דקתני כל שהן מ"מ מלא הסיט בעי ומיהו צריך לדקדק דמלא הסיט דהכא לא אסר אלא בציפרתא כדאמרינן בסוף תמורה (דף לד.) ובגיזה לא שייכא ציפרתא אלא באריגה:

ידלק הבגד. ר' מאיר תני לה דאמר עשרה דברים מקדשים כדאיתא בירושלמי ברם כרבנן הוא סיט הוא פחות מסיט גבי צמר נקט בגד וגבי שער נקט שק כי אורחא דמילתא:

שער נזיר אסור בהנאה כדדרשינן בפ' האיש מקדש (דף נז:) קדוש יהיה גדל פרע גידולו קדוש:

פטר חמור מחיים שרי רבי שמעון בהנאה בפ"ק דבכורות (דף יב) אבל לאחד עריפה מודה דגמר עריפה עריפה מעגלה ערופה כדאמרי' התם:

ידלק השק. בסוף תמורה (דף לד) פריך ממתני' דהכא אהא דתנן התם ואלו הן הנקברין שער נזיר ופטר חמור ומשני כאן בנזיר טמא כאן בנזיר טהור דנזיר טהור שריפה כתיב ביה ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים (במדבר ו) אבל בשער נזיר טמא לא כתיב שריפה ובפטר חמור משני כאן בשק כאן בשער. שק אי אמרת יקבר אתי איניש ומיתהני ביה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן ובירושלמי קאמר שהשק מצוי לחטט אחריו ולא השער והתם פריך וליבטיל ברובה ומשני בציפרתא שעשה מן האיסור צורות צפור דחשיב דמייפה לכולה שק וכגון דאי אפשר לשלופינהו דאיכא ציפרתא טובא דהתירה ולא ידיע הי מינייהו דאיסורא ודבר תימה אי בעי תרתי מלא הסיט וציפרתא:

משנה ד[עריכה]

ידלק כדאמר בפ' כל שעה (דף כו:) דיש שבח עצים בפת וכן בתבשיל יעלה באחד ומאתים אפי' לר' מאיר דאין זה מי' דברים:

משנה ה[עריכה]

אין??

משנה ו[עריכה]

חבילי תלתן. מפרש בירושל' (הל' ד) כמה היא חבילה כ"ה זירין:

נתערבו באחרים. בפרק כל הזבחים שנתערבו (דף עח) ובפ"ק דביצה (דף ג) מייתי לה ויש ספרים שכתוב בהם ואחרים באחרים ולא גריס לה ר"ת בכל הני דמתני' ולא בסוף פ' כל הצלמים מדפריך בפרק התערובות (דף עד) על שמואל דאסר בספק ספיקא בע"א מברייתא שאוסר ולא משכחת דקאי כשמואל אלא ר' יהודה דברייתא שאוסר אפי' בשאר איסורין ספק ספיקא כגון רמוני בדן ושמואל סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ולא מייתי מכל הנך משניות ותדע מדלא תני במתני' גבי אורג מלא הסיט בבגד נתערבו באחרים כדתני במתני' באחריני והיינו טעמא דאם נתערב בשאר בגדים יכול להסיר מכל אחד מלא הסיט ומשתרו מטעם ספק ספקא ומיהו איכא חדא ברייתא בריש ביצה (דף ג:) דאסר ספק ספקא דקתני וספקא אסורה ומוקי לה בספק טריפה שנתערבה באלף כולן אסורות ואין לחוש כיון דברייתא היא ועוד אומר ר"ת דהא דקתני התם נתערבה באלף כולן אסורות לא קאי אספיקא אלא אודאי תדע דאפי' רבי יהודה דאסר בזבחים (דף עד) ספק ספיקא דוקא ברמוני בדן דבהדיא קתני ר' יהודה אומר רמוני בדן דמשמע דוקא [רמוני] בדן שהם את שדרכו למנות דהוי א' מו' דברים בהנהו אסר ר' יהודה ספק ספוקא ור' יהודה כל שדרכו אית ליה כדמוכח ברייתא דליטרא קציעות בזבחים ובביצה ומאי טעמא נקט רמוני בדן אלא ודאי משום דבשאר מילי לא אסר ספק ספיקא ומיהו קשה אי נקט דוקא רמוני בדן אם כן קשיא דר' יהודה אדר' יהודה דתנן בפ' י"ז (משנה ה) דכלים הרמון שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני ולמה הוזכרו רמוני בדן שיהיו מקדשין כל שהן דברי ר"מ ר' יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים ר"ע אומר לכך ולכך הוזכרו לשער בהן את הכלים ושיהו מקדשין כל שהן אמר ר' יהודה לא הוזכרו רמוני בדן וחצרי גבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום לפי שסתמן באים מבין הנכרים משמע בהדיא לר' יהודה דאין חלוקין משאר רמונים לשום דבר אלא לההיא מילתא וצריך לומר דהא דנקט בזבחים רמוני בדן משום ר"ש דפליג עליה ברמוני בדן ושרי ספק ספיקא וכן צריך לפרש באידך ברייתא דקתני התם כוס של ע"ז שנפלה לאוצר מלא כוסות כולן אסורים פירש א' מהן לרבוא ומרבוא לרבוא מותרים ואמאי נקט מרבוא לרבוא הא אפי' ברבוא קמא שרי אלא נקטיה לאשמעינן דמאן דאסר אסר אפי' בכמה ספיקות ומתוך ההיא משנה דכלים צריך לפרש דסתם רמונים לא חשיב כל שדרכו לרבי מאיר לר"ל דאמר התם בזבחים (דף עב) ובריש ביצה (דף ג) ובפ' הערל (דף פא) כל שדרכו שנינו דהא לרבי מאיר לא מקדש אלא רמוני בדן ולר"מ חשיבי כל שדרכו ויש מפרשים דאפי' גרסינן ואחרות באחרות ניחא דלא הוי ספק ספיקא דמיירי שכל האחרות נתערבו באחרות ואצטריך ליה לאשמעינן כהאי גוונא אע"ג דאיכא תרי רובי ודכוותה אמרינן בסוף פ"ק דכתובות (דף טו) הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדיה ואפי' עיר קטנה ואין הולכין אחר רוב העיר גרידת' ואפי' גדולה כאנטוכיא:

כולן ידלקו. לא משתמיט בכל הנך איסורי דלימא יוליך הנאה לים המלח אלא לענין ע"ז לרבי אלעזר בסוף כל הצלמים (דף מט:) ודכוותיה פסקינן התם ושמא משום דע"ז תופסת דמיה אע"פ שאינה ניתרת בכך מכל מקום מיחזי טפי כמוליך האיסור לים המלח ולפי טעם זה בהגוזל עצים (דף קא:) גבי בגד שצבעו בקליפי שביעית אם נתערב באחרים כיון דשביעית תופסת דמיה הוה אמרינן יוליך הנאה לים המלח וטבעות וכוסות דפ' התערובות (דף עד) סגיא במוליך הנאה לים המלח ועוד יש לחלק דהתם בכל הצלמים תנור שהסיקו בעצי ע"ז ואפה בו את הפת ונטל ממנה כרכר וארג בה את הבגד שרינן בהולכת הנאה כשנתערב לפי שאין ממשות האיסור בעין וההוא גברא דאיערב ליה חביתא דחמרא כיון דאי אפשר להיות בהולכת הנאה אלא היתר [הנאה] כגון למכור לנכרי או למכור לפועלים ולא שיהנה ממש מגוף הדבר דהא אסור בשתייה שרי ע"י ד' זוזי והא דלא אמרי' בכל הני דמתניתין ימכר כולו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו כדאמר רשב"ג בפ' בתרא דע"ז (ד' עד.) גבי יין נסך מפרש בירושלמי דחיישי' בכולהו דילמא הדר נכרי ומזבין ליה לישראל אבל ביין נסך ליכא למיחש וחבית' דההוא חמרא דפ' כל הצלמים אם היה חפץ למכור כל יינו יחד הוה משתרי למכור חוץ מדמי איסור שבו:

יעלו בא' ומאתים. בריש ביצה פירש בקונטרם אם נתערב אחד מהן במאתים יעלה אחד מהן והשאר מותרין ועל סמך פירושו נהגו במין במינו כשמתבטל ברוב נהגו להסיר ממנו כשיעור האיסור והשאר מותר וא"א לומר כן דבהדי' תנן לעיל בריש פ"ב (מ"ב) ערלה וכלאי הכרם עולים בא' ור' וא"צ להרים ותרומה דוקא משום גזל השבט והא דתרומה שיעורא בק' וערלה בר' בסיפרי דריש לה מקרא כדפרשינן לעיל בפ"ב (מ"א):

משנה ז[עריכה]

שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו למנות מקדש. שאין אדם מוכרו בלא מנין מתוך חשיבותו ובריש התערובות וביצה והערל פליגי דר' יוחנן אמר את שדרכו לימנות שנינו ור"ל אמר כל שדרכו לימנות שנינו אף על פי שאין כל שעה מונין אותו אלא זימנין דמזבנינן ליה במנין מתוך חשיבות וא"ת לר"ל [דאמר] כל שדרכו לימנות הא שמעינן לרבי מאיר בפ"ק דביצה (דף ד) דאמר ליטרא קציעות ערלה והיא עולה והיא כל שדרכו מדאסר ר' יהודה התם וי"ל דבסוף הערל (דף פא) דייק מינה ריש לקיש דתרומה בזמן הזה דרבנן שאני שונה עיגול בעיגולים עולה וא"ת לטעמי' לא יקדש כל שדרכו בכלאי הכרם דאינהו נמי דרבנן כיון דבטלה קדושת הארץ וי"ל דהתם איכא תרי דרבנן חדא דתרומת תאנים דרבנן ועוד דבטלה קדושת הארץ א"נ הכי פירושו שהיה ר"מ אומר כל שדרכו לימנות מקדש בדאורייתא וא"כ בכלאי הכרם דין הוא שיקדשו חבילי תלתן שהם את שדרכו א"נ בכלאי הכרם דאסירי בהנאה חמירי שיקדש בהן כל שדרכו אע"פ שהן דרבנן ואמרי' בירושלמי (שם) ר' יוחנן וריש לקיש איתפלגון חד אמר י' דברים מקדשין דברי ר"מ פי' י' דברים השנוים במשנתינו שכולן את שדרכו וחד אמר כל הדברים מקדשין דברי ר"מ כלומר כל שדרכו לימנות ומסתברא דאותן י' דברים היינו הנך ו' דברים וחבילי תלתן הרי ז' ובגד שנתערב וסיט שנתערב דבתרוייהו תנן לעיל דברי ר"מ ובגד וסיט תרי מילי נינהו הרי ט' ובאורג מלא הסיט מצמר בכור ובמוקדשין כל שהן אמרינן בירושל' עלה דאית תנא תני בשם ר"מ ואית דלא תני לה בשם ר"מ מאן דתני לה בשם ר"מ אית ליה עשרה דברים מקדשין ומאן דלא תני לה בשם ר"מ מנין אית ליה לר"מ י' דברים מקדשין ר"מ כרבי עקיבא דאמר אף ככרות של בע"ה ויש תימה הא איכא טובא טבעות וכוסות של ע"ז דפרק התערובות (דף עד) וגיזי צמר בכור בעל מום שנתערבו בגיזי חולין דמשמע בסוף פ"ג דבכורות (דף כה:) דאוסרין בכל שהן וחתיכה הראויה להתכבד בה בפ' גיד הנשה (דף ק) חתיכה של חטאת בחולין בסוף הערל (דף פא:) ועוד כל הני דשילהי ע"ז (דף עד) יין נסך ועורות לבובים וצפורי מצורע ושער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב ושור הנסקל ועגלה ערופה וחולין שנשחטו בעזרה ומפרש התם בגמ' דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסור הנאה ועל כרחיה חשיבי טפי מאת שדרכו מדפריך התם דליתני אגוזי פרך ורמוני בדן וככרות ולא פריך מחבילי תלתן ש"מ דחשיבי בו' דברים ונראה דהא דחשיב עשרה דברים היינו משנתנו אבל אכתי איכא טובא ואם תאמר יין נסך דחשיב בע"ז היינו חביות סתומות דהא אתיא אפי' כרבנן כדפרישי' ועוד דפתוחות אפילו לר"מ לא מקדשין דהא סתומות אחד מי' דברים ואם כן אמאי חשיב להו התם הא תנא להו הכא גבי ערלה וכלאי הכרם דמהאי טעמא קאמר התם דלא חשיב ככרות של בעל הבית לענין חמץ בפסח משום דתני להו הכא גבי כלאי הכרם ויש לומר דאיצטריך שלא תקל ביין נסך משום דמקרא מדברי קבלה נפקא בפ' אין מעמידין אי נמי לאפוקי מדרבי אליעזר דשרי בפדיון בשילהי כל הצלמים (דף מט) אי נמי למעוטי סתם יינן ואם סתם יינן נמי אוסר כל שכן דאיצטריך משום סתם יינן ועוד אפשר דיין נסך אפי' בפתוחות אוסר בכל שהו ומפרש בירושלמי (הל' יב) יין נסך וע"ז ועורות לבובין על שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג) משמע שזה גורם להם להחשב לאסור בשיעור מועט כמו לענין שבת בפרק ר' עקיבא (ד' צ) דמשמשי ע"ז בכל שהן ומיהו שמא לא מיתוקמא אלא משום דמיניה נפקא לן איסור הנאה כדמייתי נמי התם קרא אכל חד וחד וע"ז דצלה חשיב לעובדיהם וכן בעורות לבובין שעשה ממנו כלי חשוב כששה דברים למאי דפרישית דהתם אפי' כרבנן וציפורי מצורע חשובים כחתיכה הראויה להתכבד ובפ' התערובות דפריך ליבטלו ברובא ומוקי לה רב פפא כתנא דליטרא קציעות השתא פריך דחתיכות קטנות לא חשיבי כעוף ולא חזי להתכבד ולפי זה מתני' דמסכת קינין דאסורות בכל שהן ככולי עלמא אי נמי בצפורי מצורע בשחוטין הראויין להתכבד כחתיכה אי נמי שחוטה חשובה בהדיא דאיתקש לעוף טמא דדרשי' בפ' ב' דקידושין (דף נז) וזה אשר לא תאכלו לרבות השחוטה ושער נזיר לאו כשארג ממנו מלא הסיט דאם כן הא תנא ליה הכא במתני' אבל כשעשה ממנו כלי נאה וחשוב כגון נפה וכברה וכיוצא בהן אי נמי חשוב בעיניה משום דחזי לפיאה נכרית ופטר חמור ושור הנסקל ועגלה ערופה בהמות גסות וחשובות ובריש התערובות עביד צריכותא בהא דתניא שור הנסקל התם ובקדשים ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה בחתיכות הראויות להתכבד ואע"ג דתני חתיכה גבי נבילה בפ' גיד הנשה קתני לה התם משום הדבר שבמנין ואיסורי הנאה ובירושלמי (ע"ז שם) מוקי שור הנסקל בחתיכה ולפי סברתן בשר בחלב ושור הנסקל ועגלה ערופה וחולין שנשחטו בעזרה כולהו מיתוקמי בחתיכה ותננהו לאשמעי' דאסירי בהנאה כשור הנסקל משום דאיכא למאן דאמר בשר בחלב שרי בהנאה וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אי נמי לאשמעי' אע"ג דלאו דאורייתא חשיבי לאסור ותנא עגלה ערופה לאשמעינן דלא משתריא במה שנעשית מצותה ומיהו מתוך צריכות' בפ' התערובות משמע דאיירי בשור הנסקל חי כי התם והא דלא תני חתיכה של חטאת ושל לחם הפנים שנתערבה בחולין דאוסרת בכל שהן כדאיתא בסוף הערל והוי דבר שבמנין ואיסורי הנאה דילמא בקדשי' לא מיירי וקצת קשה הא דפריך אי דבר שבמנין חשיב ליתני נמי חתיכה של נבילה לישני הא תנא ליה בפ' גיד הנשה ויש לומר דהכי פריך דאי משום דתניא בפ' גיד הנשה שבקה אם כן בשר בחלב לא תיתני דאיירי בחתיכה:

אגוזי פרך. על שם שנפרכין כדאמר בפסיקתא בפרשה דיהודה וישראל רבים אחר פ' כי תשא על אל גינת אגוז (ש"ה ו) דדריש שנמשלו ישראל לאגוז שיש בו ג' מינים של פרך שנפרך מעצמו ויש מפרשין דפרך ובדן מקומות הם:

חולפי תרדין. פי' בערוך צלעות של תרדין הן:

קולסי כרוב. כרובים גדולים הן ועלין שלהן:

אף ככרות של בע"ה. אבל של נחתום לא שהן קטנות והא דמשמע בסוף הערל בחתיכה של לחם הפנים בשל חולין לא בטלה שאני לחם הפנים דחמירא טפי וראוי להתכבד כחתיכה ואפה בו את הפת דפ' כל הצלמים (דף מט:) צריך לאוקמי בככרות של בע"ה דקתני התם נתערב באחרים כולן אסורות בהנאה ולא הוי כפת דלעיל דתנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת דההוא לאו בשל בעל הבית דקתני תעלה בא' ור':

הראוי לערלה ערלה. כגון אגוז ורמון וחביות:

הראוי לכלאי הכרם. כגון חולפות תרדין וקולסי כרוב ודלעת וככרות בירושל' (הל' ה) דייק אמאי לא תני הראוי לתרומה דתרומה נמי כיון דחשיבה לא בטלי בק"א ומשני דכולן ראויין לתרומה ולא שייך למיתני האי לישנא ועל חנם דייק דהאי ידלקו באחד ומאתים לא שייכי בתרומה ועוד דדילמא לא חשיב הכא אלא דבר שבמנין ואיסורי הנאה כדמשני בשלהי ע"ז:

משנה ח[עריכה]

נתפצעו האגוזים. בכל אחד שונה לשון הנופל בו דאיצטריך לאשמעינן דלא תימא הא דמקדשים בכל שהוא אפילו שבורים קמ"ל דאין מקדשין אלא שלמין:

משנה ט[עריכה]

ספק ערלה. כגון נכרי שיש לו נטיעה של ערלה בגינחו ובידו פירות ולא ידיע אם משל ערלה או משל זקינה:

בארץ ישראל אסור. לחומרא:

יורד ולוקח. יורד בתוך הגינה וקונה מן הנכרי מאותה שכבר נלקטי ובלבד שלא יראנו לוקט וכן לענין כלאים כדפרישית והא דקתני גבי כלאים בחוצה לארץ יורד ולוקט אמרינן בירושלמי א"ר הונא כן הוא מתני' יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט כדקמייתא ובפ"ק דקידושין (דף לח) פליגי בה אמוראי:

החדש אסור. קודם לעומר בכל מקום אפי' בחוצה לארץ ובירושלמי (בפרקין הל' ז) קאמר דמתני' כר"א דסוף פ"ק דקדושין (דף לז:):

הערלה הלכה בפ"ק דקדושין (דף לח:) אמרינן מאי הלכה אמר רב יהודה א"ש הלכות מדינה עולא אמר הלכה למ"מ ופריך לרב יהודה ממתניתין דכיון דערלה וכלאים שניהן דרבנן ניתני או זה וזה יורד ולוקט או זה וזה יורד ולוקח והתם פריך למאן דאמר הלכה למשה מסיני אמאי ספיקא מותר ומשני כך נאמר [הלכה] ספק מותר ודאי אסור:

והכלאים מדברי סופרים. בשלהי פ"ק דקדושין (דף לט.) אמרינן דהיינו כלאי הכרם דכיון דבארץ אסירי בהנאה בחוצה לארץ גזרו בהו רבנן אבל כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בחו"ל לא גזרו בהו רבנן והרכבת האילן אמרי' התם שהיא מדאורייתא דכתיב (ויקרא יט) בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך בין בארץ בין בחוצה לארץ אף שדך בין בארץ בין בחוצה לארץ וכולה מתניתין מוכחא דערלה נוהגת בשל נכרים ובכרם רבעי פליגי רבי יהודה ורבנן בפרק ג' דתרומות (מ"ט) דתנן רבי יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי אבל מודה ר"י דיש לנכרי ערלה ובהדיא תנן בפ"ק (מ"ב) נכרי שנטע חייב בערלה: